מלחמה לחרות מדינית

מזמן לזמן ניסו היהודים גם אחר החורבן למרוד במשעבדיהם, להשיב מלחמה שערה ולמסור את נפשם בעד חירותם המדינית, כמו בימי אנטונינוס פיוס (161 לספירה) ובימי ספטימוס סוורוס (193-211), בימי קונסטנציוס (מרד פטריציוס שבציפורי, 352 לספירה) ועוד - לא היה בזה אלא כשלהבת הנר המבליח לפני כבותו.

מלחמה על התורה

פרשת גבורה זו נסתיימה, ובמקומה בא קידוש השם במובנו החדש: המלחמה על התורה - העוגן האחרון של קיום האומה. התחילה ההטפה לגבורה של קדושים ומעונים. אמורא אחד, ר' יוסף בריה דר' יהושע בן לוי (המאה השלישית לספירה) אומר:

"שמעתי אומרים (בעולם העליון), שהרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן", "ההרוגים על יחוד השם - - - לכל אחד שמונה בגדים ככהן גדול ושני כתרים. וכבודם יותר על של כהן גדול, כי כהן גדול היזה מדם הקרבנות והם היזו דמי עצמם ודמי בניהם היקרים ועקדו עקדות ובנו מזבחות והכינו מטבחות". על אחד שקידש השם מסופר, שהוא יושב "בהיכל נוגה בגן עדן - - - סתום וגנוז בהיכל קן ציפור - - - וכל עמקי התורה וסתריה הוא מגלה ועל ידיו נגלים, וכל הצדיקים תאוותם עליו. - - - ובשעה שהוא יוצא, אותיות שם המפורש בולטות ונוצצות על ראשו וכל הצדיקים שמחים בו".

גזירות המרת דת

לאחר שקונסטנטין הגדול (274-377), קיסר רומא, שהעתיק את בירתו לביזנטיה, קיבל את דת הנצרות, התחילו מלכי הנוצרים לאנוס את עם ישראל, שימיר דתו בדת הנצרות. בשנת 418 היו מכריחים את היהודים שבאי מינורקה (באיים הבלאריים שבספרד) להתנצר. ההגמון סוורוס נלחם עם יהודי העיר מגונה (anogaM, העיר הראשית שבאי מינורקה) שעמדו על נפשם בגבורה ובכבוד, ושילח אש בבתי התפילה. אחד מתושבי העיר, תודוס העשיר והמלומד, המיר דתו, ואחריו נמשכו רבים, והנשארים ברחו ליערות והתחבאו בנקיקי סלעים, מקום שם מתו ברעב.

והנה בשנת 533, גזר יוסטיניאנוס הראשון (527-586) על היהודים בבוריאון שבאפריקה המאוריטאנית (מרוקו - כיום) להתנצר, ואת בית הכנסת העתיק, שנבנה לפי המסורת בימי שלמה המלך, הפך לכנסיה נוצרית.

בסוף המאה השישית היו ההמרות מאונס, במלכות הפרנקים, למעשים בכל יום. כשהשתלט הקיסר פקאס (602-610) על קושטא, בשנת 602, גזר על היהודים שבכל מלכותו להתנצר. לשם מטרה זו שלח לירושלים את נציבו גיאורגי, וכשלא נענו היהודים לדרישת הנציב - הטבילם באונס. גזירותיו אלה הביאו את יהודי אנטיוכיה, בשנת 608, לידי התקוממות. כל הנוצרים, שנפלו בידי יהודי אנטיוכיה, מוגרו לפי חרב, וחלליהם הושלכו לתוך האש. את האפטריאך אנסטאסיוס תפשו ויתעללו בו ויהרגוהו ונבלתו סחבו ברחובות העיר. גדודי הצבא ששלח המלך נגד היהודים לא עמדו בפניהם, ורק כאשר נאסף צבא רב מכל המדינות השכנות מסביב, לא עצרו היהודים כוח להניס את החיילים. היהודים הוכחדו, מקצתם הומתו ומקצתם נמכרו לעבדים.

תקופת ימי הביניים

לאחר שמלכות רומא נהרסה ואת מקומה ירשו הגרמנים והגוטים, הרבו אלו להציק ליהודים, ובמאה השביעית בימי המלך סיסיבות (היה לקיסר בשנת 612), היו אונסים את היהודים בספרד הווסטגוטית להמיר את דתם. יהודים לאלפים ורבבות, עזבו בתיהם ונחלתם ונעו לארצות גליה, פרנקיה ואפריקה. גם דגוברט, מלך פרנקיה (628-638), גירש את כל היהודים שסירבו להתנצר. המלך כינטיליה (638-642) חידש את גזירת סיסיבות, בגזרו שבכל מרחבי מלכותו לא תיראה ולא תימצא אף נפש אחת שלא הכניסו אותה תחת כנפי התורה הקתולית. יהודי ספרד נאלצו לצאת שנית בגולה.

מכאן (וביחוד, בימי כיבוש ארץ-ישראל ע"י הערבים) מתחילה, בעיקר באירופה, שלשלות ארוכה של פורעניות על היהודים: עלילות שווא שונות, תלאות, רדיפות, גירושים ושחיטות. המטרה העיקרית - הכרחת היהודים להמיר דתם.

כמעט בכל הארצות קמו על פזורי ישראל להשמידם ולהכחידם מתחת שמי ה'. כל הקדוש לישראל - חולל לעין כל: נשים ובנות נאנסו לעיני בעליהן והוריהן. אנשים, נשים וטף נהרגו, ילדים וזקנים, בחורים ובחורות נדרסו, נרמסו, נחנקו, נשרפו, הוטבעו או נקברו חיים, נחתכו אברים אברים, נסחבו כשהם קשורים לזנבות סוסים עד שנתרסקו אבריהם - העולם היה זרוע גוויות מקדשי השם, שטוף נחלי דם קדושים וטהורים. אנקת המעונים וזעקת הנטבחים לא פילחו את לבות אומות העולם; אפילו הטובים שבהם ראו, שמעו והחרישו, ולא היה מי שיריב את ריבם.

תקופה זו נתגלתה במלוא אימתה עם מסעי הצלב, בזמן שכל העמים נהפכו לחיות טרף ביחסם לעם ישראל, והשחיטות וההריגות קיבלו אופי של מלחמת מצוה. כתוצאה ישירה מיחס פראי זה, באה הכרזה מצד העם היהודי, שכל יהודי הנרצח בידי נכרים, ותהא הסיבה אשר תהיה, וכל יהודי הנמצא הרוג - קידש את השם. וזהו השלב השלישי של קידוש השם.

תקופה זו מצטיינת בתשובתו הפאסיבית של עם ישראל לרוצחים: לבכות את המתים, להתפלל מדי שבת בשבתו על "קהילות הקודש, שמסרו נפשם על קדושת השם", למסור דינם לשמים: "אלקים יפקוד את דמם" ו"נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך". ולאלה שגמרו בליבם, בשעת הגזירה, ליהרג על קידוש השם, הובטח "חלקם בגן עדן" ושהקדוש ברוך הוא מתפאר בם. הם נקראים "קדושים וטהורים" ובעת הזכרתם מוסיפים; "ה' יקום דמם". "כל ישראל מחוייבים להתאבל עליו ולקרוע ולהספידו בבית הכנסת ובבית המדרש". האלמנות לא הורשו להיות לאיש אחר "משום כבוד שמים ומשום כבוד המומת". הקדוש נקבר בבגדים שנהרג בהם, כי גם הוקדשו על ידי הדם שספגו ו"בית שנהרגו בו על קידוש השם והדם ניתז על החומה ועל האבנים ובעל הבית בא לטוח בסיד קירות הבית, את הדם לא יעביר ולא יהא טח עליו, שנאמר 'ארץ אל תכסי דמי'".

המוסרים נפשם על קידוש השם אינם מרגישים יסורים

רבים מגדולי עמנו ומאוריו, שחיו בזמנים של גזירות שמד, עת קפצו רבים לתוך האש והמים ומתו, הם ונשיהם ובניהם, בכל מיני מיתות משונות ואכזריות, כדי לקדש שם שמים, באו לידי מסקנה והאמינו באמונה שלמה, שכל מי שגמר בלבו לקדש את השם - אינו מרגיש יסורים ומגיע למצב של אנלגיה (העדר רגש כאב). את המקור הראשון לזה מוצאים במדרש תנחומא הקדמון: "למה נמשלו ישראל ליונה? לאמור: מה יונה אינה מפרכסת בשחיטה, כך ישראל אינם מפרכסים בשחיטה על קידוש השם". על המהר"ם מרוטנבורג מסופר, שהיה אסיר מלכות ומת בבית הסוהר שבמגדל אנזיסהיים, באלזאס, ולא נתן שהקהילות יפדוהו בכסף מלא, כי היה חושש, שאם תיווכח המלכות שהיהודים משלמים סכומים כל כך עצומים, כפי שהיא דורשת, כופר נפשו, תאסור מדי פעם מגדולי ישראל, כדי לסחוט ממונם. לפיכך פסק: "אין פודים [תא] השבויים יותר מכדי דמיהם". וקידש את השם בזה, שנשאר כלוא בבית האסורים עד אחרי מותו. הוא היה אומר:

"כשהאדם גומר בדעתו לקדש השם, כל מה שעושים לו - הן סקילה, הן שריפה, הן קבורת חיים, הן תליה, אינו כואב לו כלום - - - ותדע שכן הוא, שאין לך אדם בעולם, שאם היה נוגע אף באצבעו הקטנה באש, מיד היה צועק, אפילו היה בדעתו להתאפק לא היה יכול. ואילו המוסרים עצמם לשריפה ולהריגה על קידוש השם יתברך - אינם צועקים לא אוי ולא אבוי. וגם אומרים העולם: כיון שמזכיר שם המיוחד תחילה (ז.א. המברך על הקידוש בשם ומלכות) מובטח הוא שיעמוד בנסיון ולא יכאב לו".

וכמה אופייניים הם דברי ר' יוסף יוזלמן איש רוסהיים (1478-1554):

"אם חס ושלום בא לידי נסיון, לבעבור איזו עבירה, מובטח שיחזק השם את לבו לסבול יסורים קשים ממיתה לכבוד בוראו. כמאמר הרי"ף ז"ל (ר' יצחק אלפסי. 1013-1103): שאם כיון בן אדם, איש או אשה, שם גדול המיוחד בדעתו מתחילה לקדשו, מובטח שיעמוד בנסיון ולא יכאיב - - - ידוע, שמימים רבים מוסרים את עצמם לשריפה ולהריגה על קידוש השם ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי, וכמה נצלבים, אשר אני הכותב ראיתי, כאשר יצאו להריגה, קבלו עליהם עול מלכות שמים באהבה רבה, שסבלו כמה יסורים וחיו עד עשרה ימים ולילות ולא פרקו עול עד שיצאה נשמתם בטהרה. ואשר ראיתי כתבתי באמונה. גם עוד ראיה מן הבתולה, אשר באה ביד אנסה, לענות נפשה עם יתר נפשות בכמה מיני עינויים, ואע"פ כן לא המירה כבודה ועמדה גם היא, גם שלוש נשים ואיש אחד, עמדו בנסיון בשנת ק"פ. וזה שאמרו חכמנו ז"ל: מי שגמר בלבו לקדש את השם אינו טועם טעם יסורים, כמו שכתוב: הכוני בל ידעתי, הלמוני בל חליתי".

ר' אברהם הלוי (מגולי ספרד), שחי בזמנו של ר' יוסף איש רוסהיים הנ"ל, כותב בספרו מגילת אמרפל":

"הלא זו מסורת בידי החכמים, שהאיש הגומר בליבו להתמסר על דבר כבוד שמו הנכבד, יהיה מה שיהיה ויעבור עליו מה שיעבור, הנה הגבר הלז לא ירגיש כאב המכות ההן המכאיבות לשאר האנשים, אשר לא גמרו זה בכל ליבם. והאיש ההוא בהוציאם אותו החוצה לענותו וליסרו ביסורים קשים - - - לא ירגיש המכות והעינויים ולא ירעידהו המוות. וגם כי הדבר הזה רחוק מן הסברה, הלא כבר עלה בנסיון והוא מסורת חכמים וקדושים ישרי לבב - - - יהיה נכון לבו ובטוח שיקדש את בוראו ולא יחלל את שם אלקיו ולא ירגיש את היסורים אשר ייסרוהו".

כמה עוז-נפש ותמימות קדושה בדברים פשוטים אלה!

קידוש השם בימי הביניים היה בסדר יומו של בן אדם מישראל, כמעט בכל ארצות מגוריו. ההשתוקקות לקידוש השם וההתלהבות אליו היו גדולות מאוד. אף היו מהדרים אחרי קידוש השם, כדברי ר' עקיבא: "כל ימי הייתי מצטער - - - מתי יבוא לידי ואקיימנו?" ובכן פסקו, שמי שיש בידו לקיים מצות עשה זו, עליו לברך על הקידוש בשם ומלכות, כדין מצוות עשה אחרות שמברכים על קיומן.

הנה כי כן האמינו אבותינו באמונה שלמה, שמקדש השם אינו טועם טעם כאב ויסורים, והתשוקה לקידוש השם והאמונה שמקדש השם אינו מרגיש במותו יסורים לחלוטין היו חזקות עד כדי כך, שהקדושים הלכו למוות בשמחה, בשירה, במחולות ובהתלהבות עזה, כפי שמוסר הפייטן:

- - - וראו פליאה נשגבה וגדולה; בני הולכים לאש בשירים ובמחולה, לייחד ולקדש בוראם, ושמו להללה. (מקינה על הרב נורטהויזן, לר' ישראל בר' יואל מערפורט שהיה בימי השמד. לפי "עמודי העבודה", הוספות, עמ' ג).

במכתבם של עדי ראיה שנשלחו לרבינו יעקב (רבנו תם, נכדו של רש"י), שהיו שוהים בעיר בלוייש שבצרפת בשנת 1711, עם שלושים ושניים יהודים שנשרפו על המוקד באשמת עלילת דם, מעידים כי

"בעלות הלהב - וישאו את קולם פה אחד וירונו. ויאמרו הערלים: שמענו שירכם ולא ידעתנו מה, אך לא שמענו כמוהו בלתי היום..."

התפילה הידועה "אב הרחמים", נתחברה בשעת גזירת תתנ"ו (1096, ימי מסע הצלב הראשון), ולא נודע מי מחברה -

" - - בחיים ובמותם לא נפרדו, אפילו בשעת מיתתן לא נפרדו חד מחברו ונתנו נפשם על קידוש השם והלכו יחד להריגה כמו שהיו הולכים למשתה ולשמחה. כמו שאירע לקהל הקודש נורטהויזן, שקידשו את השם ביום ג' פרשת בהר (1349), וביקשו מ"ו הרבי ר' יעקב ובנו הר"ר מאיר הי"ד מן העירוניים (נוצרי העיר), שיתנו להם רשות לתקן עצמם לקידוש והעירוניים נתנו להם רשות. אז לקחו טליתותיהם ותכריכיהם אנשים ונשים בשמחה, כרו להם שוחה בבית הקברות חיפום לעיל בנסרים ואש בערה סביב. והנה החסידים והישרים בקשו לשגר להם משם [כלי זמר] לחול במחולות, כדי לעבוד את ה' בשמחה ולבוא לפניו ברננה. אז אמרו: 'בית יעקב, לכו ונלכה באור ה''. ולקחו איש ביד רעהו, אנשים ונשים [ויהו] מפזזים ומכרכרים בכל עוז לפני השם יתברך. מו"ר הרב מאיר היה מאסף כל המחנות, פן יתעכב אחד מהם באחרונה, ושרים כחוללים אל תוך הבור. וכשקפצו כולם אל תוך הבור, אז קפץ גם הר' מאיר אל שפתו והיה הולך סביב הבור כדי לעיין אם נמלט איש מהם החוצה. וכשראוהו העירוניים ביקשוהו להחיות את נפשו והשיב: כלו אנחותינו, כי בשעה אחת עיניכם בי [ואיננו]. וחזר לבור וישליכו אש למעלה על גב הנסרים, ויצאו נשמתם בבת אחת בלא אוי ואבוי.

כל זה העיד השליח של ר' אליעזר בן הר"ר יעקב הי"ד, כי בקשוהו לבשר שאחד מהם לא נותר, ואפילו אחד מן הילדים לא אמר אוי ואבוי, ואפילו לא בכו."

עוד לפני מסע הצלב של שנת 1096 "נעשו מעשים של קידוש השם ממש". במכתב של קהילת בארי, שנכתב בשנת 930 בקירוב, מסופר על קידוש השם של "שלושה רעים" מראשי קהילת אוטראנטו. אחד "נעץ סכין בגרונו ונשחט כשה הנזבח בעזרה". הכותב מייחס את ביטולה המהיר של הגזירה לקרבנם של אלה, "כי נרצה לפניו קרבן חסידיו כעלתא תדירא".

קידוש השם בקהילת קסנטן בגרמניה

כמה איומים ונאדרים ההוד והזוהר שגילו יהודים אלה של קהילת קסנטן הקטנה שבגרמניה, כשנודע להם, בשנת 1096 בימי מסע הצלב, שהצלבנים מתקרבים ויהרגו אותם אם לא יקבלו עליהם את הנצרות. דבר זה היה בליל שבת וישבו לאכול לחם וקידשו היום ב"ויכולו" וברכו ברכת "המוציא" על הפת. והנה הצלבנים מתקרבים. ולא אכלו כי את "המוציא" בלבד. והחליטו

"לשחוט בשבת איש את בנו ובתו ובאחיו ולתת עלינו היום ברכה. ואל יחוס אדם לא על עצמו ולא על חברו. והאחרון הנשאר ישחוט את עצמו בגרונו בסכין שלו או ידקור בבטנו בחברו", ורק כדי "שלא יטמאו אותנו הטמאים וידי רשעה בפגוליהם". אולם זמן קט לפני שמלאו את המשימה להרוג את עצמם, ברכו ברכת המזון ו"כולם ענו בקול, פה אחד, בלב אחד: 'הרחמן הוא ינקום בימי הנשארים אחרינו לעיניהם נקמת דם עבדיך השפוך והעתיד עדיין להשפך' - - - ויהי כאשר קמו מן השולחן - - - אמור בקול רם, פה אחד: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד - - - היו ששים וגילים לעבוד עבודת אלוקינו ולקדש שמו הגדול והקדוש, ובאו כולם ששים ושמחים לפני אל רם ונישא".

עלילות חילול לחם הקודש

אגדה נוצרית מספרת, שישו, טרם נלקח לצליבה, סעד עם תלמידיו, שתה יין ואחר כך נתן להם מכוסו ואמר להם: "שתו, כי זה דמי". אחר כך אכל לחם וחילק לתלמידיו ואמר להם: "אכלו, זה בשרי".

הנוצרים עשו מלחם זה טקס דתי, והוא מסמל בשבילם את בשר ישו. הקתולים קוראים ללחם זה שהם אופים בשם "קרבן", ולפי אמונתם הוא הופך לגופו של ישו. את הלחם הם מניחים בכנסיה ונוהגים בו קדושה. מרוב ימים מופיעות על הלחם שלפוחיות אדומות, והנוצרים בימי הביניים "קבעו" כי שלפוחיות אלו הן הדקירות שדקרו היהודים בסכין את ה"קרבן", ודם ישו מגולם בלחם זה. לפעמים אמרו, שהיהודים גונבים את ה"קרבן", כותשים אותו במכתשת עד זוב דם ושולחים את הפרורים בכל קהילות ישראל, להנות את אחיהם בסעודה. על יסוד עלילה זו ערכו הגויים שחיטות ביהודים והשמידו קהילות רבות.

בלחם המגואל הנתעב והמגועל התנכלו מזימתם ויוסיפו מעל לאמור לבחירי עם הקודש והמועל, גנבתם אלוהיהם ההולך חשכים ויהי לאבל כינורי ועוגבי לקול בוכים גם שחקתם אותו הדק ותבגדו בגוד בתוך הריפות בעלי עד שפוך דמו לאגוד וחילקתם ובילגתם ותתלוהו במגוד ותשלחו בכול תפוצות מחניכם הנבוכים ותהי לאבל כינורי ועוגבי לקול בוכים. (קטע מקינה "אבכה לקשה יום ובמר נפש אייליל", הנמצאת במחזור שאלוניקי).

ב-1215 תאשרה דוקטרינה זו כחלק של אמונת הנצרות, וכבר ב- 1247 נשמעת בעיר בליץ שבברנדנבורג עלילת "חילול הלחם" הראשונה על היהודים.

הנוצרים החשוכים מאמינים שהיהודים משקיעים כסף ומרץ, משדלים גוי שיגנוב את הלחם, ואם אינם מצליחים, גונבים אותו הם עצמם, דוקרים אותו, ובכך מענים את ישו.

כעלילת הדם כן עלילת "חילול הלחם" הפכה תואנה אצל ראשי הדת הנוצרית להצדיק את מעשי האכזריות שלהם, את שפיכות דמיהם של יהודים בידי ההמונים הנוצרים. עלילה זו גרמה להעלאת יהודים על המוקד, להריגת המונים, לשחיטות ולהתגברות שנאת הגויים לעם היהודי.

בשנת ק"פ (1420), בזמן גזירת "חילול לחם הקודש" באוסטריה, החליטו יהודי וינה

"לשחוט אחד את השני, ונתאספו כל היהודים בבית הכנסת וגם הנשים התאספו בעזרת הנשים. והטילו גורל מי שישחוט, ונפל הגורל על ר' יונה; וגם בין הנשים הפילו גורל ונפל הגורל על אשה אחת. ואחרי שכל אחד בקש מחילה מהשני ואמרו וידוי - שחטה האשה את כל הנשים ואת הילדות שהיו שם בבית הכנסת של הנשים ור' יונה שחט את כל הגברים והילדים שהיו בבית הכנסת של הגברים. האשה האחרונה ששחטה את הנשים לא יכלה לשחוט את עצמה, אז הושיטה את ראשה מעבר חלון בית הכנסת של הנשים לבית הכנסת של הגברים, ור' יונה שחטה. לאחר שר' יונה גמר את עבודתו שפך את השמנים שהיו במנורות על ספסלי בית הכנסת והציתם. וככה הוא נשרף. וכשהגויים ראו שבית הכנסת עולה באש, באו במרוצה, אז ראו שכולם שחוטים והתחילו לצעוק אל השומרים ששמרו את היהודים, למה נתנו ליהודים שישחטו את עצמם. ונשבעו השומרים, שכל הלילה לא שמעו שוב בכיה ועד הרגע האחרון שמעו רק שירה בוקעת מבית הכנסת, ולא יכלו לחשוד בדבר הזה."

אחרי ההרג שנעשה עקב עלילה זו ביהודי אוסטריה, שרדו בעיר וינה -

"מאתיים ועשרה יהודים, תשעים גברים ומאה ועשרים נשים, אסורים על ידי הדוכס. וכשהגיע הזמן קרוב לפסח, בקשו מאת מומר אחד שישתדל בעדם לפני הדוכס שיגרש אותם מארצו או שיהרגם, ואם לא, הרי הם הורגים את עצמם. למחרת היום (12 למרס 1421) - - - הביאו שמונים ושש עגלות ויושיבו בהן את הנשים ויוליכו אותן על פני השדה, ויראו מרחוק מדורת אש גדולה וזפת וגופרית. כשהגיעו אל המדורה ציוה (הדוכס) לנשים לרדת, והכריז, כי כאן יקום נקמת ישו. - - - כראות הנשים הצדקניות את אשר הוכן להן, התחילו לרקוד ולשיר כאילו הובלו אל חופתן. ושמו הגדול נתקדש על ידיהן ברבים - - - וכל העומדים מסביב היו משתוממים - - - ומתוך האש צועקות: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד! ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!"

שוחטים אבות בניהם ובדמיהם מתבוססים תבוסתם עליהם באהב מתעלסים קצים בחייהם ועל נפשותם לא חסים לייחד שמך דמים וששים.

ומתאשרים להשמיע שמע ישראל בקריאתם נוהם פיהם בברכת זבחתם יחד אבות ובנים חתים וכלותם, ממהרים לטבח כבאפריון חתונתם. (קטע מסליחה כמנהג אשכנז לר' קלונימוס ברבי יהודה, אביו של ר' אלעזר בעל ה"רוקח", המתחילה במילים: "את הקול קול יעקב").

הקדוש דון לאפי דה-פערא אי אלארקון (Don Lope de Vera y Alarcon) מהעיר סאן-קלירמונט בספרד, כאשר קרא בכתבי הקודש בלשון המקורית, נפקחו עיניו להכיר את הבורא ואמונתו, וגלה דעתו זו ברבים, עד שהדברים הגיעו לשופטי האינקויזיציה אשר אסרוהו. וראה זה פלא: הוא מל את עצמו בבית הסוהר, ויקרא שמו בישראל "יהודה המאמין". בני משפחתו, אשר התיחסה על רבי המלוכה וגדולי העם הספרדי, התחננו אליו, כי ישוב לדתם, אך הם הושבו ריקם. לאחר שהיה כלוא שש שנים נגמר דינו לשריפה, וילך בשמחה גדולה לבית השריפה. ובעלותו על המוקד (25 ביולי, 1644) ולהבות האש כבר אפפוהו וחרכו את שערותיו -שר פרקי תהילים, ועד יציאת נשמתו שר בקול חדור שמחה: "בידך אפקיד רוחי, פדיתה אותי ה' אל אמת".

והנה אלה שעמדו בנסיון, אף על פי שקבלו על עצמם לסבול יסורים כדי לקדש את השם, היתה אמונתם חזקה ומושרשת, שמקדשי השם אינם חשים שום כאב ויסורים, ומתוך התבטלות היש וכלות הנפש הגיעו לידי קהות החושים ולא הרגישו שום כאב.

בספרו "ספר המסעות" מספר פרופ' נחום סלושץ, שיהודי אחד בשם יהודה ארביב אל כושאנא נתלה באחד מידיו בקיר החומה, נוכח בית הכנסת הגדול, עירום לעיני כל הקהל. הדבר נעשה בעיר טריפולי, בשנת תקצ"א, בגזירת המלכות, את כל גופו טשו בדבש כדי שיעונה על ידי עקיצות הדבורים והזבובים. לפני יציאת הנשמה ניצל היהודי בדרך נס, ולאחר מכן סיפר, כי "ניטלו כל חושיו ולא הרגיש כלל, לא התלייה ולא היסורים הקשים ולא בהצלה שניצל". אחד מגדולי חכמי הרפואה, פרופסור רוזשנשטיין, כותב בספרו:

"Ueber Aberglauben und Mystizismus in der Medizin S.29"

"אם נתפלא לראות כי סבלו הקדושים בקור רוח את העינויים הקשים, אשר עונו על דבר רעיון נכבד, עלינו לדעת כי המראה הזה ימצא לחלק גדול את פתרונות בהכרה, כי הרעיון יוכל באמת להמית את רגש הכאב".

ברכת מקדשי השם

על ברכת מקדשי השם מוסר לנו ר' יוסף יוזלמן איש רוסהיים (1478-1554) כעל דבר ידוע ומקובל. הוא אומר, שאחר שמקדש השם גומר את הוידוי המיוחד למקדשי השם, שנתחבר על ידי הרב ר' אשר מפרנקפורט (אולי ר' אשר בעל "ספרות המתנות", שמת בשנת 1721?), אומר "באחריתו בשמחת ר' עקיבא וחבריו", את ברכת מקדשי השם:

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לאהוב את השם הנכבד והנורא ההיה והוה ועתיד להיות, בכל לבבנו בכל נפשנו ולקדש שמו ברבים, ברוך אתה ה' מקדש שמך ברבים. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". "ועם זה בהיות שהדיבור בפומיה ימסור נפשו על קדושת שמו יתברך ותצרור נפשו בצרור החיים, אמן סלה".

ידועים מקרים הרבה של ברכת ברכה זו על ידי מקדשי השם בטרם עלותם לגרדום.

ברכה זו נזכרת גם אצל הריקנטי (ר' מנחם בן בנימין ריקנטי. בסוף המאה הי"ג ותחילת המאה הי"ד), אצל השל"ה (ר' ישעיה הלוי הורוויץ 1558-1628) ואחרים. הם אומרים ש"המקדשים את השם חייבים לברך על קידוש השם הנכבד והנורא, כיון דהוא מצוות עשה מדאורייתא, דכתיב: ונקדשתי בתוך בני ישראל".

ברכה למקדשי השם נמצאת גם בעיר גיבורים וגם ב"זולת" "אין כמוך באלמים" לשבת ראשונה אחרי פסח לר' יצחק ברבי שלום (חי במאה ה-21. היה אביו זקנו של ר' יצחק בעל "אור זרוע"), במילים: "טבוח ילדים הכינו, ברכת הזבח כונו, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" וכו', מרמז הפייטן על הברכה שמקדשי השם אמרו בזמן קדושת השם.

עוד במאה השמונה עשרה קרו המקרים דלקמן: בעלילת הדם בפוזנה (פולין), בערב ראש השנה שנת תצ"ו (1736)

"נתפס הרב הגדול הדרשן הקדוש והטהור מוהר"ר אריה לייב זצ"ל - - - הוליכו אותו לבית המשפט והיתה צעקה גדולה ויללה ברחובות. היה [ברה] מהפך פניו נגד היהודים ואמר ברוח נכון: מה תצעקו, הלא היום באשמורת הבוקר (בסליחות לערב ראש השנה) התפללתם והזכרתם בלב נשבר את הצדיקים הקדושים עשרה הרוגי מלכות. ועתה מתיירא אנכי אולי בעת יציאת נפשי לא יהיו אצלי עשרה אנשים מישראל לקדש שם שמים. על כן אעשה זאת לעת עתה ואודיע בזה, כי הנני מוכן ומזומן לקדש שם שמים, והיה מברך בקול הברכה: מקדש שמו ברבים" (ר' שלמה לנדסברג: תואר פני שלמה, מב-מד).

בימי ר' אלכסנדר זיסקינד (מת 1794) מעיר הורודנה (פולין), בעל מחבר ספר "יסוד ושורש העבודה" נידון יהודי בעלילת שוא. יום הגרדום נקבע ליום גנוסיא שלהם, שחל ביום טוב שני של גלויות. יהודי העיר חששו לפרעות ולא יצאו מבתיהם. אולם ר' אלכסנדר זיסקינד שם נפשו בכפו ויצא למקום ההריגה, עודד את הקדוש ברגעיו האחרונים וענה "אמן" על ברכת הקדוש "המקדש שמו ברבים" (לפי מחניים, חנוכה תש"ך 80).

רבים מקדושי השואה, שהושמדו על ידי הגרמנים וגרוריהם, ברכו ברכה זו לפני שהומתו. לא רק גברים אמרו ברכה זו, אלא גם נשים. דר. מ. דבורז'צקי מספר על מעין תנועה מיוחדת של נשים שקמה בגיטו וילנה לשם שמירת השבת ושמירת ערכי היהדות. בראשה התבלטה הדמות של בחורה בת עשרים "פייגל דעם רב'ס". היא היתה בתו של הרב בייגל מטראכימבורד שבוואלין (נספתה במחנה הריכוז שטוטהוף ב- 1944 ממחלת טיפוס הבהרות). דר. מ. דבורז'צקי מביא רשימה של עסקניות ידועות בווילנה שהשתייכו לחוג שלה ועזרו לה בתפקיד הנ"ל.

"רוב המשתייכות לחוג היו מתכנסות ברחוב ההקדש 9 והיו מתפללות בצוותא ואומרות תהילים. את התפילות ואמירת התהילים ניהלה פייגלע דעם רב'ס. בשבתות היו נשי חוג זה לומדות פרשת השבוע עם רש"י ומפרשים אחרים, פרקי אבות, דיני שולחן ערוך וספרי מוסר. במשך הזמן גדל החוג ועבר לרחוב האשכנזים 13". פייגעלע היתה משמיעה דרשות על ענייני מוסר. לפעמים היתה מזמינה גם גברים ידועי שם כמרצים.

הסופר יוסף פוקסמן מוסר, שבידיו היו כמה כתבי יד של פייגעלע ועליהם היתה הסכמה מאת ר' יעקב זעלווין (לוצקער). שני כתבי יד של פייגלע נמצאים כעת במכון ההיסטורי היהודי בפולין. כתב יד אחד ממנה נמסר על ידי פוקסמן אחר המלחמה לרב היחידי בווילנה.

יוסף פוקסמן מספר:

"רבות מבחורותיה של פייגעלע היו נושאות אתן סידורים קטנים ועל הצד הפנימי של המעטפה היה כתוב: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ושם ישראל ברבים" (סיני, אייר תש"ך, קיח-קיט).

החוקר י. זנה מפירנצי פירסם ב"תרביץ" (ירושלים, תרצ"א שנה ב, 368) כתב יד של "דברי הימים של האפיפיור פאוולו הרביעי", בלווית מבוא והערות. ב"דברי הימים" האלה מסופר על העלאתם על המוקד של עשרים וארבעה אנוסים בעיר אנקונה שבאיטליה, בשנת 1556, ועל ר' שלמה יחייא, אחד האנוסים האלה, שבעלותו לגרדום ברך את ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על קידוש השם".

לזה מעיר החוקר הנ"ל: "הפרט הזה אינו בשום מקום אחר, ובכלל לא מצאתי בתולדות המרטירולוגיה שלנו זכר לברכה על קידוש השם".