ו"אין אומה בעולם נהרגת על קידוש שמו ומוסרת עצמה להריגה אלא ישראל" (תנחומא תצווה ה).

"ראשונים היו מוסרים נפשם על קדושת השם -
ומתוך כך היו ראויים לנס שיעשה להם -
אנו אין אנו מוסרים נפשנו על קדושת השם" (ברכות כ ע"א).

"כל מה שאמר שקר, ואין לי כי-אם דמי, אם כך גזרה חכמת השי"ת שאיהרג, אקבל גזרתו יתברך ומקרא מלא "כי עליך הורגו כל היום".
ואז גזר השר עלי שיחתכו את ראשי ולקחוני והעמידוני רחוק מהשר, ואני סגרתי עיני וקראתי קריאת-שמע ושלש-עשרה מידות, ופותח הייתי עיני לראות מתי יחתכו ראשי, והייתי רואה שעוברים ושבים לפני החיל, מהם חרב שלופה בידם ומהם שלא שלפו כל חרבם אלא חציו ואחוז ראש החרב בידם, ועמדתי כך כמו חצי שעה ויותר.
ואחר-כך צעק עלי השר בקול גדול: תודה על הדם!
ואמרתי לו: אין לי כי-אם דמי והריני מוכן ליהרג.
אז צעק בקול מר שייקחו אותי לחצרות הפנימיות ובאו חיל, מינים ממינים שונים והוליכו אותי בבהלה גדולה,
זה מכה וזה מרדה ורוקדים בי ומחרפין ומגדפים וממרטים בזקני, הכוני פצעוני מכות נמרצות עד לאין מספר, עד שהכניסוני לחצר הפנימית ואמרו:
גזר השר שאם לא אודה שישחטוני כצאן, והשליכוני בקרקע והעבירו אחורי החרב על צווארי.
אז בא לדעתי מה שאמרו חז"ל: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ועשו לי כך כמה וכמה פעמים.
ובסוף בא מבשל השר ובידו סכין גדולה שחותכין בו הבשר לעשותו דק והסכין מזוהם מאד ופגום ושחור, ואמר:
בסכין זה גזר השר שישחטוני כצאן בה. והפילוני כצאן לטבח והעביר הסכין על צווארי ולא שחט.
ואחר-כך הסירו המצנפת מראשי ונשאו אותי והשליכוני בבגדי בכוח גדול בבריכת מים גדולה ועמוקה, מים קרים מאד ככפור והם נסובו סביב להבריכה ובידם מקלות, וכשהייתי מוציא ראשי מהמים היו מכים אותי מסביב במקלות על ראשי מכות נמרצות.
וכן עשו לי כמה וכמה פעמים עד שנשארתי למטה תוך המים למות בחנק שם.
ברגע האחרון מוציאים אותי "והניחוני על גבי הקרקע וסבבו אותי, וחזר השר לשאול ממני הדם בצעקות גדולות, והשיבותיו ברתת ובזיע: שקר העיד זה המומר, מרוב הייסורים.
וכבר אמרתי שייקח דמי וחליתי פניו אז בבכי שיהרוג אותי וייקחו דמי ולא רצה. המומר מפתה אותי בלשון הקדש:
למה תגרום לעצמך ייסורים קשים ומרים הרבה. תודה ותאמר שנחת אותו לשום אחד או יותר ותנצל אתה. ולא השיבותיו.
צעק אלי השר: דבר עמו!
השבתי להשר: בי אדוני, תהרוג אותי.
אמר לי המומר: אתה רוצה למסור עצמך על קידוש-השם. זה לא יהיה לך, אלא בכל יום יעשו לך ייסורים קשים ומרים ממוות עד שתודה.
אמרתי לו בלשון הקדש: אוי לך מיום הדין.
אז אמר להשר שאני מקללו בלשון-הקודש, וכעס עלי מאד ויצו להכותי".
כשהרופא הנמצא במקום חושש שימות, מרפים ממנו כדי לחדש אח"כ עינויו.
(מזרח ומערב שנהג עמוד 41).

"עינויים מרסקי הגוף, מדכאי הרוח ומעני הנפש, עינויים קשים ומרים שאי-אפשר לשום רגש אנושי אשר אין לבו לב אבן לציירם ולשער שיהא בכוח בן-תמותה בעולם לסובלם" (תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו).

"ששאלת מאתי להגיד לו את כל הקורות אותנו במקרה אשר עבר עלינו מעלילה של הדם אשר העלילו עלינו במדתא דמשק, הערלים וקונסול צרפת בשותף עם המוסלמים"

לא עברה חצי שנה מאז שוחרר ר' יעקב ענתבי בפקודת מוחמד עלי מושל מצרים, כשעזב ביום ב' אדר תר"א את דמשק, ועקר מושבו לירושלים, אחרי השתטחו על קברות הקדושים בגליל. לירושלים הגיע בכ"ה אדר תר"א. שמעתי מפי זקנים ירושלמים, שבשעה שקרב רבי יעקב ענתבי לבוא לירושלים, יצא לקראתו הראשון לציון בעת ההיא הרב אג"ן (רבי אברהם גנין) וחכמי ירושלים לקבל פניו. הרב אגן השתחווה ממש לפניו. ואמר:
גדול רבי יעקב ענתבי שעמד למרות העינויים שעינוהו יותר מחנניה מישאל ועזריה, לפי מה שקבעו חז"ל באומרם:
"אילו היו מענים את חנניה מישאל ועזריה היו משתחווים לצלם.

גם חכמי האשכנזים העריצוהו. סח לי ר' אליהו מרדכי אייזנשטיין סופרו ונאמנו של רבה של ירושלים הגאון ר' שמואל סלאנט, שאהבת נפש ממש הייתה בין ר' יעקב ענתבי ור' משה מגיד, מנהל עדת הפירושים, והייתה אהבתם עד כדי שלא נפרדו גם במותם ונפטרו בחדש אחד, בזה אחרי זה. רבי יעקב ענתבי גם השיא בתו לאשכנזי, להר"ר שמואל עקיבא (פ. גריבסקי זכרון לחובבים הראשונים חוב' ו עמ' 14).

- "בת יתומה באים הגויים ליקח אותה"
"וכשהקדים יהודי ונשא אותה נאלץ לברוח מפני הגזרה"
(הר"ש אסף, אהלי-יעקב עמ' 119).

מעשה מיוחד של קידוש השם מצד נערה מישראל נשמר בספור "הצדקת סול", נערה מטנג'ר בצפון אפריקה. סול בת חיים ושמחה חטשואל הייתה לה ידידה נערה מוסלמית, שהייתה סול מרבה לבקר בבית-הוריה. כשחששו הורי סול שלא תיפול ברשת עלי אחי ידידתה התחילה מוקירה רגלה מבית המוסלמים. הדבר עורר טינא בלב המוסלמים. כדי להינקם בה ובהוריה, העלילו על סול שהיא הביעה רצונה להמיר דתה בדת האיסלאם.

לפי הדין של המוסלמים אין מי שביטא כשפתיו שיקבל את דת האיסלאם יכול לחזור בו, וחייב הוא לקבל את דת האיסלאם. השלטונות עמדו על כך בכל תוקף, ואולם הנערה עמדה בניסיון, ולא הסכימה לקבל את דת האיסלאם אפילו למראית עין, כפי שביקשוה הוריה, ואף לא נפתתה באהבתו של יורש-העצר הצעיר יפה התואר שהתחנן לפניה, וביקש לשאתה לאשה. גם כתר-מלכות אינו יכול להסיר את לבה מאחורי אמונתה, והתליין מתיז את ראשה והיא מתה על קידוש השם.

את קברה של סול הצדקת מבקרות נשים קשות לב, ונסים מתרחשים להן, ועקרות נפקדות. הורים המשכלים את בניהם קוראים לילדים, אשר נולדו להם אחרי שכלם בניהם, בשם סול, לסגולה. פייטנים מחכמי בצפון, אפריקה הנציחו את המאורע הזה גם בפיוטיהם.

"לא חכם גדול בתורה, ורק יודע לקרוא", משה שמו, שקידש את השם, נזהר היה משה זה מכל טומאה, עד שנזהר אפילו מפתם של מוסלמים. כשהגיע הדבר לפחה מחמד העיוור בעינו האחת, בערה חמתו. הייתכן שיהודי יעיז עד כדי כך. הפחה גוזר על משה, המובא לפניו, להמיר דתו בדת האיסלאם. מתעורר הויכוח שבו מטיח משה דברים קשים נגד האיסלאם. הפחה גוזר דינו למיתה ומצווה להכריז בתוך העיר, שכל תושביה יבואו לראות בהריגת אדם שהמרה את פי הפחה. כשנתאספו כולם כשבראשם הפחה ואנשיו, הביאו כלוב גדול. קשרו את ידיו ואת רגליו של משה. הושיבו אותו בתוך הכלוב והשליכו את הכלוב מעל צוק הר גבוה לתוך חפירה על יד נהר. הכלוב התגלגל למטה אך לא נתרסק, ומשה היה קיים בו כמות שהיה. העלו אותו חזרה, ודיבר עמו הפחה מפתה אותו להמיר דתו, ומשה מסרב. השליכוהו שוב, ושוב לא נשבר הכלוב ולא ניזוק משה. רק כשהשליכוהו בשלישית נשבר הכלוב ונתרסק משה אברים, אברים. הפחה גזר שלא יאספו אבריו מן החפירה שלתוכה נפלו ושלא יקברוהו.

המעשה היה. ברוגנדיז, בעיראק על גבול פרס ותורכיה, לפני מאה וחמישים שנה בקירוב. ומספר חכם ששון בה"ר זכאי כה"ר שמואל ברזאני היה חכם רוונדוז, שאחרי כמה שנים בא משה זה בחלום לישראלי אחד ברוונדוז ואמר לו:
"אני משה שמקומי בתוך הרוגי מלכות" בגן-עדן, המקום שבו נהרג משה נעשה מקום קדוש ליהודי הערים בסביבות רוונדוז, חולי קדחת או חולים בעיניהם היו באים אל "מערתו" של משה, ישנים שם ונודרים לצדקה ומתרפאים. חכם ששון מוסיף בדבר ההתרפאות בשינה במערה:
"וזה בדוק ומנוסה, כי אני הכותב - עבד עמו ישראל - ביתו היה ברוונדוז, וכמה אנשים מן המקום ומחוץ לו היו באים ומתרפאים (ספר "אגדות ישנים של שנים קדמוניות ששמענו מזקנים וזקנות", מאת חכם ששון ברזאני, כתב-יד: שסידר לו).

בחג הסוכות ישבו בעיר ברזאני רבי שמואל ובנו רבי נתנאל בסוכה ולמדו במסכת חגיגה בפרק ב' בעניין מעשה-מרכבה. היו שניהם מספרים במעשה מרכבה ועוברים מעניין לעניין. ירדה אש ירוקה על גג הסוכה והאירה באור עליון.

כשראה שיך ברזאני - צורר יהודים גדול - את האש הירוקה על סוכת היהודים, שלח שלשה מאנשיו לחקור בדבר: כיצד אפשר הדבר שהאש הירוקה האש הקדושה שאינה שורה אלא במקום משכנות. "סייד" היינו מזרעו של הנביא מוחמד, תשרה על גגם של יהודים? הלכו ובדקו וחזרו וסחו לו שלא מצאו שם אלא שני יהודים.
אמר להם: "אין אלה יהודים. "סייד" הם מזרע הנביא". ציווה להביאם לפניו וגזר עליהם לקבל את דת האיסלאם. כשסירבו חבשום בבית האסורים שעות אחדות באורוות סוסים, והוציאום והזהירום שנית. והיה אותו יום ששי בשבת של חול-המועד סוכות.
אמר להם ר' נתנאל: "הלילה ליל שבת, המתינו לנו עד יום ראשון ונשיבכם דבר". הסכים שיך ברזאני, שידע שבשבת לא יצאו מחוץ לעיר ולא יברחו.
ואולם מתוך ש"פקוח נפש דוחה שבת" ברח הבן. ביום הראשון הובא ר' נתנאל לפני שיך ברזאני שביקש להרגו. הוא ניצל מתוך שזקן אחד אמר לשיך ברזאני:
"אתה יודע שזה בן מאה ועשרים שנה הוא, מה איכפת אם ימיר ואם לא ימיר. העיקר הוא הבן".
ואולם הבן ברח לעמידיה, ורבו ר' שמעון דוגא החביאו במקום הגניזה העתיקה שבבית הכנסת, וסתם את החלון שדרכו היו מכניסים את קרעי הספרים לגניזה, בבניין. כשגזר הפחה להרוס את כל הכתלים שבנו היהודים בזמן האחרון, כדי לחפש מאחריהם אחרי ר' שמואל דרש ר' סמואל מר' שמעון דוגא להוציאו.
כשהוציאו אמר לו ר' שמואל לר' שמעון: "תן לי ציצית ותפילין שעדיין לא התפללתי". נתן לו. נתעטף ר' שמואל בטלית ונתעטר בתפילין ועמד לפני העמוד שבצד מערבית דרומית של בית-הכנסת המכוון כנגד ירושלים.
התפלל ר' שמואל לבוראו שייקח נשמתו, ולא יתעללו בו גויים. מיד יצאה נשמתו בטהרה. חפשו הגויים ומצאוהו מת. 'כתב סיפ-דינא פחת עמידיה לשיך בראזני: "נמצא האיש וכבר מת".

קברו של ר' שמואל בר נתנאל הלוי באבו-סבא בעמידיה שגדר מסביב לו קדוש גם למוסלמים המכנים אותו "חכם שירא דין", אור הדת, שכן מקובל אצלם שסיד היה מצאצא מוחמד. כפי שסבר שיך ברזאני, קמץ רימון שליד קברו. והיה אם יגנוב איש מהם יחלה. לעומת זה אם יבקש ויאמר: "לוקח אני רימון אחד במצוות "שירא דין" להפסיק הקדחת", ורפא לו. (הד המזרח שנה ב' גליון א).