ספרות התלמוד והמדרשים משמשת מקור עשיר להכרת יחסם של חכמינו כלפי ענינים הקשורים בתופעות הטבע. בים התלמוד והמדרשים פזורים שפע מאמרים, פתגמים, ציוני עובדות, הסברים, דיונים קצרים וגם השערות על היצירה. התהוות היצורים, טבע הצמחים, אורח חייהם ומנהגיהם של בעלי החיים, מבנה גוף האדם ופעילות אבריו וכו' וכו'. כל הווייות העולם העסיקו את מחשבתם של רבים מהוגי הדעות שבקרב החכמים, וטבעי שהם לא פסחו גם על נושאי הטבע, ביחוד על אלה שהם קשורים בחיי האדם. בניגוד לחכמי אומות העולם לא ראו חכמינו בלימוד הטבע מטרה לשמה. כמעט שאין אנו מוצאים בתלמוד מסכות ואף לא פרקים המוקדשים למדע טבע כלשהו במגמה עיונית גרידא. הטיפול בשאלות טבע נעשה בעיקרו במסגרת ההלכה של המצוות ושל הנושאים הדתיים בכלל, ידיעת הטבע, הבאה לידי דיון-והזכרה בתלמודו לא באה אלא לשמש את המטרה הכללית של הספרים הקדושים והיא החינוך למידות טובות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. רובם הגדול של חכמי התלמוד והמדרשים - העסיקה אותם בעיקר בעיית תיקון מידותיו של הפרט ושל הכלל. יחידי סגולה אף ניסו להיכנס לפרדס ולתפוס את מה שלמעלה מן הטבע. טבעי שלא נודעה ללמודי טבע, בתורת ענפי מדע שיטתיים, חשיבות מעשית ולפיכך לא זכו אלה - בניגוד למצבם אצל היוונים ואחרים - לטיפול מקיף. יותר משהתעניינו חכמי ישראל בפלאי הבריאה ובפרטי תופעותיה התעניינו בכוחו של הבורא שיצר את היקום ושממשיך לחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית ולקיים את היצורים ואת צבא השמים ואת היקום כולו.

אף על פי שלא עסקו חכמים בטבע לשמו ניכרת אצלם מידה גדולה מאוד של התבוננות ובקיאות, וכתוצאה מכך מידה גדולה של התפעלות ותמיהה על מעשי הבורא. צד זה של התבוננות והתפעלות מפלאי הבריאה הוא המודגש בכל המקומות המשמשים ביטוי לנושאי טבע. קו זה הוא המשך ישיר מתקופת המקרא. בשום ענין אין מתבטאת מידה כה רבה של התפעלות ורגש שירה בנביאים ובכתובים כפי שהם מתבטאים בתיאורי הטבע, השמים וההרים, הנהרות, והימים, הרוחות והגשמים, הברקים והסערות והרעמים ופלאי הצמיחה והגידול של חיות וצמחים. כמה מדובר בתהילים ובנביאים על ארזים ועצי יער השרים ומוחאים כף.

אותה מידת התפעלות ואותם רגשי שירה מתגלים גם בתלמוד אם כי בצורת ביטוי אחרת מאשר בשירת המקרא. במדרש בראשית רבה נאמר על שיח השדה: "כל האילנות כאילו משיחים אלו עם אלו. כל האלנות כאילו משיחים עם הבריות". בה בשעה שנטול רגש השירה רואה ברשרוש האילנות תוצאה של דחיפת הרוח - רואה הפיטן באיוושת העלים את כוחו של הבורא; הוא שומע לחש סודי מפעים לב. וכן אין האגדה מכנה את איוושת הקמה אלא במלת שירה - "מתי שבלים אומרות שירה".

דוגמה אחרת של רגשי שירה אנו מוצאים אצל עקדת יצחק: כשאברהם מגיע עם יצחק ועם נעריו אל רגלי הר המוריה הוא שואל את יצחק ואת נעריו מה הוא רואה. על כך עונה יצחק: "אני רואה הר נאה ומשובח וענן קשור עליו" לעומתו עונים הנערים: "אין אנו רואים אלא מדברות".

דיו סיפור קטן זה להראות את ההבדל הגדול שבין בני טובים ואצילים לבין עמי ארצות גסים. רק בעלי נפש פיוטית מסוגלים לחוש את היופי שבמבנה הר כשבראשו מרחף ענן. מי שמטייל דרך משל בשלהי קיץ באפיקים בין בתרי הרים אי אפשר לו שלא יתרשם מהמראה המיוחד של קרעי עננים הניתלים בראשי ההרים, וניראים קשורים אליהם במידה שנידמה כי אפשר לעלות ולמששם ביד.

נאה ביותר תיאור המעשה "ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור ור' אלעזר בן ערך תלמידו מחמר אחריו". תוך כדי הליכה בדרך מבקש התלמיד ללמוד מפי רבו "פרק אחד במעשה מרכבה". מחמת קדושתו ושגבו של הנושא יורד הרב מעל החמור, מתעטף בטליתו ומתיישבים תחת הזית לעסוק בכובד הראש הראוי למעמד בלימוד מעשה מרכבה. הרב ותלמידו דורשים ומתוך התלהבות מתגלה כביכול השכינה ואש יורדת משמים ואוחזת בכול, לעיני המתעמקים בתורת הנסתר נראים עצי הזית שמסביבם כשראשי ענפיהם אחוזים בלהבות והאילנות כולם כאילו נדבקים בהתעלות נשמה ופותחים ואומרים שירה. מתואר כאן תיאור ריאלי של מה שמתרחש בנפשם של אצילי רוח וגדולי מוח כשהם דורשים בכבשונו של עולם ושל בוראו, מצב נפש של עיון מעמיק מלווה התפעלות ורגשי פיוט שאין למעלה מהם אצל בשר ודם.

ואגב נזכיר מצב דומה לכך במעשה של ר' אבהו שהיה יושב ודורש ואש מלהטת סביבותיו ובמעשים של כמה חכמים אנשי מידות אחרים.

ונביא דוגמה נוספת למידת התפעלותם של חכמינו מהבריאה ומהבורא. המדרש מביא את דבריהם של חכמי האגדה:

"אדם רואה עמוד נאה אומר ברוך המחצב שנחצב ממנו. נאה העולם - ברוך המקום שחצבו ובראו בדבר".

כמה גס ליבו של בשר ודם רגיל בכל מה שיש בטבע. אינו חש לא ביפי הרים ולא ביפי צמחים וחיות וכל שכן שאינו חש כל יופי בגופים דוממים כעפר וכאבנים. ואילו המתבונן המעמיק תוהה על הבריאה ועל חידת היצירה גם למראה אבן, פירור עפר, גרגיר חול; כל שכן למראה עמוד אבן חצוב מסלע. חכמי האגדה חשו גם בעמוד דומם, שנעקר ממחצבתו. משהו נצחי, יש, יציר כפיו של הבורא ולא נתקררה דעתם עד שהביעו את רגשת ליבם בצורך לקבוע ברכה מיוחדת: "ברוך המחצב שנחצב ממנו"... יסודות אלה של התפעלות ושירה באו אחר כך לידי הדגשה מקיפה ונלהבת בזרם החסידות באירופה במאות האחרונות.

ונזכיר לבסוף את עניין שירת הצפרדע, שאמרה לדויד : "אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותישבחות יותר ממך". (מדרש) בלשון יום יום אנו מכנים את קול הצפרדע במילת "קרקור" ורואים בו משהו קרוב לצרימת אוזן ואילו קדמונינו ראו בכך שירה וחכמינו - קילוס לקב"ה. אנו עדיין רחוקים הננו מטבע הארץ. רק מי שקשור לטבע הארץ בכל נימי נפש ועוקב אחר תמורות העונות עשוי להבין אח משמעותה האמיתית של שירת הצפרדע המבשרת את בוא האביב המיוחל אחר תקופת טבת הזעומה. הקולות הראשונים של הקרפדה (צפרדע היבשה) באגמי המים ובקיעה ראשונה של קריאת צפרדע הביצה עם ניצנוץ ראשון של האביב מרעישים את הלב ושירתם נשמעת כמנגינה נצחית החוזרת שנה שנה במועד קבוע ומבשרת עונה חדשה נעימה ומעידה על חוקים קבועים נצחיים בבריאה ואצל המתבונן המעמיק והפיוטי - קילוס לבורא.

יותר מהתיאורים והציונים מתבטאת התפעלותם של חכמינו ממעשי הבריאה בברכות הנהנין. הזכרנו את הברכה למראה עמוד נאה שנעקר ממחצבתו. במסכת ברכות יש רשימה ארוכה של ברכות והודיות וביניהן לא מעט שמטרתן להודות לבורא על מעשי יצירה ועל הנאות גשמיות ורוחניות הנגרמות לאדם על ידי מראה וריח. הרי כמה מהן לדוגמה:

א. "מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות כשהם מלבלבים אומר שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להתנאות בהם בני אדם".
ב. " הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר: ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו".
ג. " על הזיקין ועל הזוועות ועל הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים אומר: ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם".
ד. " על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר: ברוך עושה מעשה בראשית".
ה. " הרואה את הים הגדול אומר: ברוך שעשה את הים הגדול".
ו. על הבשמים מברכים "הנותן ריח טוב בבשמים".

איתני הטבע, הדר העולם, זיו האדם, ריחות הניחוח שבבשמים מזכירים לאדם החושב את נפלאות הבורא ומביאים אותו לידי צורך ביטוי בהודיה ובברכה. סיפרו מעשה ברבן גמליאל שראה גויה נאה ונתרשם ממעשי הבריאה וברך עליה.

בשל קשרם החזק הבלתי אמצעי של אבותינו עם האדמה ועם הטבע הצטיינו בחוש הסתכלותי מפותח ובבקיאות גדולה בגינוני תופעות הטבע. מספרות התלמוד אנו למדים על מידת כוח הבחנתם והתבוננותם של חכמינו בכל מה שמתהווה בטבע. נביא כמה ודוגמאות להוכחה. רב אסי משווה שני כתובים בפרשת בראשית : א. "ותוצא הארץ דשא", ב. "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלוהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה", ומוצא כביכול סתירה ביניהם. על כך ניתנת תשובת התלמוד (חולין) : "מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון וביקש רחמים וירדוגשמים וצמחו".לא בדיה כאן ואף לא אגדה, אלא מציאות הקיימת מאז ועד היום ושבאה לידי תחושה בעיקר בשנים שגשמי היורה מתעכבים הרבה צמחי חורף בעלי עיקרים ופקעות ובצלים מחכים לגשם היורה ומשירדה הרביעה הראשונה הם מתעוררים תוך ימים מועטים. במבט שטחי נראה שרק היורה הביא את הצמחים לידי התעוררות וצמיחה. אך לאמיתו של דבר כבר מתחילה צמיחתם חדשיים, שלושה חדשים לפני הגשמים, אלא שצמיחה מוקדמת זו היא איטית ומוגבלת ובכוחה מגיעים גידוליהם החדשים של צמחים אלה רק עד סמוך לפני הקרקע. לשם המחשה נזכיר לדוגמא צמח שהכול מכירין אותו, זהו סתוונית היורה, הקרויה גם בשם בר יורה, פקעתה יושבת בעומק טפח ויותר בקרקע. משנכנס אב מתחילה פקעת זו לגדל ענף חדש. הגיע ענף זה עד פני הקרקע הוא חדל לגדול וממתין לגשם. ירד הגשם מתארך הגידול ומעלה פרחים מעל פני האדמה תוך ארבעה עד שישה ימים. נמנעו גשמי היורה אין הסתוונית הזו יוצאת ואפילו עברו כמה וכמה שבועות. זהו מה שאמרו חכמים צמחים כבר היו קיימים מששת ימי בראשית, אלא שהם עמדו על פתח קרקע וחיכו לגשם. בא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וצמחו. אף בימינו נוהגים הרבה צמחי חורף כך. תחילה הם גדלים עד פתח קרקע. אח"כ בא היורה ומצמיחם מעל הקרקע. לא בא היורה ונעצרו גשמים מתפלל האדם בימינו לגשם, אם תפילה ביחיד ואם בציבור ורק אם נענים פורצים שפע צמחי חורף מתוך האדמה ופותחים שנת גידול חדשה. לא היו דברי רב אסי נאמרים אלמלא היו חכמים והדיוטות יודעים את טבעם של צמחי הארץ ותנאי אקלימה.

והרי פתגם קצר על חיי העוף: "לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו". ואכן פוגשים בשולי הישובים במקום שפך האשפות את הזרזירים בחברת העורבים כשהם מנקרים באשפה ואוכלים את שיירי מזונות האדם ויש שפוגשים אותם יחד גם בשדות הזרע כשהם מחטטים ואוכלים את גרעיני התבואה שנזרעו.

התלמוד מספר:

"כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דויד כנגד חלונו וכיוון שהגיע חצות לילה היתה נושבת רוח צפונית ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו" (ברכות).

אף דוגמה זו לקוחה מן המציאות. די להטות אוזן אל מיתרו של כינור פרימיטיבי ביותר, כגון זה ששומרי כרמים מתקינים בידיהם מקלף מתוח על קופסה כל שהיא עם שני מיתרים גסים, שעה שטופחת עליו רוח ים והרי נשמעים מתוכם צלילי קסם שלא מעלמא הדין שאף אומן שבמנגנים לא יוציא תחת ידיו כמוהם לעריבות.

גם מאמר המדרש: "אין לך כל עשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" מבוסס על התבוננות עמוקה בתופעות הצמיחה. השאיפה של העשבים לעלות ולהתגבה, הזדקפותה של הקמה לאחר שנכפפה על ידי רוחות או מחמת רביצתם של בעלי חיים עליה, הגדילה הנמרצת הבלתי פוסקת של כל עשב בסוף החורף ובאביב, התארכות ענפי האילנות שנה שנה, התרוממות צמרותיהם, התפרצותם רבת האונים של פרחי כרוב וכרובית וצנון ובצל ושאר ירקות, התרקמות הזרעים בתוך הפרי - כל אלה מכריזים על כוח נסתר הפועל בחשאי בתוך תוכם של הצמחים, ואפילו בקטן שבעשבים, ומצווה עליהם לגדול ולגדול, להקים צאצאים ולמות.

ראוי לתשומת לב מאמר המדרש על צורת צמיחתו של נרתיק השבלול: "החילזון הזה כל שהוא גדל - נרתיקו גדל עמו", זוהי עובדה נכונה שידיעתה מבוססת על הסתכלות בשני סימנים של הקונכיה.
א. בעונת פעילותו של החילזון ניכרת תוספת רכה ושקופה בפי הקונכיה.
ב. כשעוקבים את מהלכה הסלילוני של הקונכיה מכירים בה סימנים במקומות שהם עקבות התוספות בעונות שקדמו.

כן מציינת הגמרא את הופעתו של החילזון ממחרת הגשם:"עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חילזון אחד. למחר ירדו גשמים ונתמלאו כולו חלזונות". (סנהדרין).

לא נעדרו גם עוסקים בטבע לשמו בין החכמים, אם כי בקנה מידה מצומצם ובאורח ארעי, כגון ר' שמואל שהיה בקי במפת-כוכבים ואמר: נהירין לי שבילי רקיע כשבילי נהרדעא, וכגון אחרים שהתעניינו בשטחי מדע שונים אחרים.

אחד מאלה היה ר' שמעון בן חלפתא. הוא היה ידוע כמי שמתעניין במיוחד בחקירת תופעות טבע ובעריכת ניסויים לשמם. אגב עבודתו בשדה הפלחה ובגינת הירק ובפרדס הסתכל בחיי הנמלים והעופות. מסופר עליו שריפא תרנגולת שבחצרו מנשירת נוצות וכן מסופר שנשמטה ירך של תרנגולת שלו והתקין לה במקומה פרותיזה מקנה.

במדרשים אנו מוצאים תיאורים מפורטים ומדויקים מחי הנמלים ומתכונותיהן:

"הנמלה הזו שלושה בתים לה ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ולא בתחתון מפני הטינא אלא באמצעי".

בשם ר' שמעון בן חלפתא מספר המדרש:

"מעשה בנמלה שהפילה חיטה אחת והיו כולן באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה".

התלמוד מציין הוראה להדברת נמלים:

"כיצד מחריבין חורי נמלים? ר' שמעון בן גמליאל אומר: מביא עפר מחור זה ונותן לתוך חור זה והן חונקות זו את זו"

שתיה עובדות האחרונות מיוסדות על התפתחותו הגדולה של חוש הריח אצל החרקים בכלל ואצל הדבורים והנמלים בפרט. ואמנם, מתרחשים קרבות מרים בין עדות הנמלים. נמלת הקציר שתעתה ונקלעה בתחומה של עדה אחרת של נמלת הקציר נתקפת בחימה גדולה. לא פעם אפשר לראות בשדה התכתשות לחיים ולמוות בין שתי עדות שכנות של נמלים.

המשנה מזכירה את הנמלה הזו ומספרת עליה שהיא גוררת כל הלילה מן המוכן, היינו מן הגורן או מן התבואה הקצורה המוטלת בשדה עמרים עמרים. ואכן בעונת הקציר כשחום היום חזק והקרקע מחומם ולוהט שובתת הנמלה ביום ומיד לאחר דמדומי הערב היא יוצאת בשיירה צפופה וכונסת גרעינים כל הלילה עד אור הבוקר ושובתת מחדש.

על "העסקנים בדברים" - כך מכונים החכמים שהיו מתעסקים מתוך חובבות בתצפיות בעולם הטבע - נמנה גם ר' אסי. עליו מסופר כיצד ערך ניסוי באפרוחי עורב. (ויק"ר).

ידיעות רחבות בכל שטחי ההשכלה ובהם גם בידיעות טבע מיוחסות לכמה חכמים שהצטיינו במידה בלתי רגילה באוצר בלום של ידיעות. על הלל אמרו שלא עזב דברי חכמים שלא למדם אפילו כל הלשונות, ואפילו שיחת הרים וגבעות ובקעות, שיחת עצים ועשבים שיחת חיות ובהמות שיחת שדים ומשלות (סוכה ומדרשים).

כן אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שהקיף בתלמודו מקרא ומשנה וגמרא ואגדות שיחת מלאכים ושיחת דקלים משלות כובסים ושועלים ואף מעשה מרכבה.

ידען במשלי שועלים היה כידוע גם ר' מאיר. וכן מסופר גם על בר קפרא שהיה בקי בדברי חכמה וידע לשעשע ציבור חכמים שהיו מסובין בסעודה של מצווה בבית רבי והיה מספר "על כל תבשיל ותבשיל שלוש מאות משלי שועלים והיו הדברים ערבים עליהם, נצטננו התבשילים ולא טעמו מהם כלום" (מדרשים).

חכמינו ראו בבריאה לא רק את מעשה ידיו של הקב"ה, אלא גם את בן טיפוחו התמידי. אלוהים הוא בורא העולם, הוא מנהיגו והוא מקיימו יום יום ושעה שעה, כביכול הוא גם משתעשע בו. האגדה מספרת:

"שתים עשרה שעות הווה היום. שלוש ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם כולו, כיוון שרואה שנתחייב כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים (כדרך שאב נוהג בבניו), שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כינים, רביעיות יושב ומשחק עם לוייתן" (עבודה זרה ג').

חידת התהוותו של העולם ונפלאות היקום עמדו תמיד לפני עיניהם של הוגים וחכמים ולא מצאו חכמינו כינוי הולם יותר לאלוהים מהשם "בורא". הרבה שמות כבוד לאלוהים בשפתנו. אלוהים הוא "מלך העולם" ו"מלך מלכי המלכים", אב (אבי יתומים ודואג לברואיו), דיין (דיין אלמנות). "המקום" (שהוא מקומו של עולם), "ה' צבאות" - אך השם "בורא" תופס מקום מיוחד, בעיקר בברכות שבהן מבוטאת היצירה כגון בורא פרי הגפן בורא פרי העץ, האדמה, וכו' וכו'. וכן שכיח השימוש בשם זה בכל מקום שמדובר על כל בריאה שהיא.

היצירה לא היתה פרשה חד פעמית בששת ימי בראשית, היא נמשכת ללא הפסק. הבורא מחדש בטובו כל יום מעשה בראשית. עם כל זריחה כאילו נוצר העולם מחדש; הבורא מזווג זיווגים, בכוחו פועל הטבע. מפתח של גשמים ושל חיה בידיו. בכוחו מתרקמים החיים בצמח ובחי הוא צר את העובר במעי אמו.

לפי השקפתם של חכמי התלמוד לא נעשתה היצירה בבת אחת. הקב"ה בנה עולמות והחריב עולמות עד שבנה עולם מתוקן. כל מה שברא יש לו זכות הקיום. אפילו יצורים מזיקים אינם מיותרים, יש להם תפקיד ושליחות.

"אפילו דברים שאתה רואה אותם כאילו הם מיותרים בעולם כגון זבובים ופרעושים ויתושים אף הם בכלל ברייתו של עולם הם. ובכול עושה הקב"ה שליחותו ואפילו על ידי נחש, אפילו על ידי צפרדע, אפילו על ידי יתוש" (מדרשים).

המדרש מספר מעשה בדוד מלך ישראל שראה בגנו צרעה אוכלת עכביש ואמר לפני הקב"ה:

"מה הנאה באלו שבראת בעולמך - צרעה מפסדת דבש, ואין בה הנאה, עכביש אורג כל השנה ואין לבוש. אמר הקב"ה: דויד, מלעיג אתה על בריותי - תבוא שעה ותצטרך להן."

ואכן באה לדברי האגדה שעה שדויד ניצל מכף שאול בזכותם של שני יצורים אלה העכביש ארג על פי המערה וסגרה בשעה שדויד היה מסתתר בה וכשבא שאול לבקשו שם ראה את רשתו של העכביש שלמה וסבר שאיש לא נכנס למערה. וכשנלכד דויד תחת רגליו של אבנר בשנתו ביקש רחמים ועשה לו הקב"ה נס ושלח לו צרעה ועקצה את רגלי אבנר וזקפן ויצא דויד.

ואגב משמש לנו הסיפור הזה שוב דוגמה להסתכלות עמוקה בחיי הרמשים. הצרעה כידוע מתנפלת על דבורי הדבש ושודדת את דבשן מתוך הכוורת והצרעה טורפת חרקים ועכבישים. וישנן צרעות שהן צדות עכבישים. משתקות אותם בעקיצה ומטילות עליהן את הביצים וכשאלו נדגרות ויוצאים מהם זחלים הם ניזונים מבשר העכבישים.

במיוחד היו חכמינו מתפעלים מיצירת האדם שנברא בצלם. דמותו הגופנית והרוחנית כפי שהאלוהים עשאו עוררו רגשי פליאה. "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות). ויותר משטיפלו חכמים בטבעם של כל מיני יצורים טיפלו באדם וראו בו כלי עשוי וחייב להיות מושלם, מעולה ומשובח במידותיו. מכאן האחריות המלאה שהוטלה לפי השקפתם של החכמים על האדם. "אדם מועד לעולם" "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". מכאן המצווה להיות זהיר בכבוד האדם. מכאן ערכו של כל אדם.

"לפיכך נברא אדם יחידי... ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילו נברא העולם" (סנהדרין).

חכמינו, התייחסו אל חיי האדם כאל דבר שבקדושה - "נר ה' נשמת אדם" והאדם המוסרי מצווה לשמור על החיים לתועלתו ולתועלת החברה המתוקנת.

על יחסו של אלוהים לבריאה בעיני החכמים יעיד המדרש, התמציתי הבא:

"אמרו לו (לפרעה): אלהינו כוחו וגבורתו מלא עולם, הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולם. הוא יצרך ונתן בך רוח חיים, נוטה שמים, וארץ, קולו חוצב להבות אש, מפרק הרים ומשבר סלעים, קשתו אש, חיציו שלהבת, רומחו לפיד, מגינו עננים, חרבו ברק, יוצר הרים וגבעות, מכסה שמש בעבים, מוריד גשמים וטללים, דשאים ומדשן פירות ועונה חיות, צר העובר במעי אמו ומוציאו לאוויר העולם, מסיר מלכים ומקים מלכים".