קידוש החיים

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" - בכל הדורות ובכל הזמנים נשא האדם מישראל את נפשו לקדש את שמו, כשם שרבי עקיבא היה מתפלל "מתי תבוא מצוה זו לידי ואקיימנה", ואם יש חידוש בתורת החסידות, יש לראותה במגמה לקדש לא רק את המוות אלא גם את החיים, ולא רק בשעת מבחן, אלא בכל עת ובכל שעה חובה על האדם לכוון את כל דרכיו ומחשבותיו של האדם, שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמו "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

יתר על כן, בתורת החסידות ישנה הדגשה מיוחדת לשמור על החיים שכן "כוונת הבריאה היא שיעשה תורה ומצוות - "וחי בהם ולא שימות בהם". וכן נצטווה האדם "ומבשרך אל תתעלם" - מחויב אתה לחיות", אולם יחד עם זאת יש לקיים מצות מסירת נפש ע"י דביקות בבורא וכוונה בתפילה עד כדי התפשטות הגשמיות, והאדם "צריך לכוון בתפילתו, כל כך עד שלפעמים בטבע יכול האדם למות".

אחד מראשוני החסידות, שהתכוון להגדיר מידת הדבקות והשתוקקותם של ישראל לאביהם שבשמים, התבטא ש"מוקדי האש שעליהם הועלו יהודים באש מחווירים לעומת אש ההתלהבות היוקדת בלב ישראל להתדבק בבוראם", וכשם שבימים ההם, ימי ראשיתה של תנועת החסידות, כשהעם היהודי לתפוצותיו עמד עדיין תחת הרושם של גזירות ת"ח, שקדה תנועת החסידות לעודד את רוחם של היהודים הנדכאים שהתענו תחת יד הנוכרים, כך האירה תורת החסידות בימינו אנו את מחשכי הדור. בשעה שרבבות יהודים רצוצים עמדו מול פני השואה עודדו ראשי החסידות שנמצאו בתוך עמם, שהתענו יחד אתם בידי הרוצחים וראו בסבלותם, את המוני העם להתכונן לעולם שכולו טוב. יחד אתם צעדו למשרפות הגזים ותבעו מאנשי שלומם להיות מאושרים על הזכות הנופלת בחלקם לקדש שם שמים, "לשטוף בדמם את הדרך לפני המשיח ולרפד באפרם דרך לעבור גאולים", שכן לא היתה בפניהם כל שאיפה אחרת, מחוץ לאותה מטרה שכל יהודי נושא אליה את נפשו. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

גזרות ת"ח

פודוליה ווהלין, שני חבלי הארץ שבהן צמחה תנועת החסידות בראשיתה, עמדו עדיין בימים ההם בסימן גזירות ת"ח, שבהן הושמדו הרבה רבבות מישראל, וגיא ההריגה העיקרי היה במדינות אלו. מאורעות הדמים ניכרו עדיין בקהילות ההן, "ואין לך אדם שלא נעשה לו נס, אשר היו כמה גזירות, עצומות, הריגות, שבי, מצור, מצוק" ואף לאחר שהתאוששו במקצת וקהילות ישראל החלו להתארגן מחדש, הרי "עם ה' המה שרויים בפחד, וליוצא ובא אין שלום, ורודף אותם קול עלה נדף", ו"מחמת שישראל עתה עם דל מרודים וסחופים" הרי "כל הרוצה למשול בהם בא ומושל".

רישומיהן של ההריגות מצוים באיגרתו המפורסמת של רבי ישראל בעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות, לתלמידו הנאמן רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל "תולדות יעקב יוסף" שחוקרי החסידות רואים בה מעין מאניפסט של החסידות. באגרתו זה הוא מספר כי

"ראיתי במראה כי הס"מ עלה לקטרג בשמחה גדולה אשר לא היה כמוהו, ופעל פעולותיו גזירות שמד על כמה נפשות שיהרגו במיתות משונות, ואחזתני פלצות ומסרתי ממש נפשי ובקשתי ממורי ורבי שלי שילך עמי".

הבעש"ט מספר כי עלה להיכלו של משיח, שם נפגש עם שבעת הרועים וקיבל את הבטחתו של משיח כי "עת רצון וישועה יהיה בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם" אולם הוא לא הסתפק בכך

"וגם התפללתי שמה על מה שעשה ה' ככה, ומה חרי האף הגדול הזה, על אשר נמסר להס"מ כמה נפשות מישראל להריגה - - - ונתנו לי רשות לשאול את הס"מ - - - והשיב לי שכוונתו לשם שמים וכך היה בעוה"ר שבק"ק זאסלאב היתה עלילה על כמה נפשות - והשאר קידשו שם שמים בקדושה גדולה, ומתו במיתות משונות - - - ואח"כ היו עלילות בקהילות נוספות, ושם מסרו נפשם על קדושת השם, וקדשו שם שמים ועמדו בנסיון - ובראש השנה תק"ו עשיתי עליות הנשמה כידוע, וראיתי קטרוג גדול עד שכמעט ניתן להס"מ רשות לחרוב כללית מדינות וקהילות ומסרתי את נפשי, והתפללתי נפלה נא ביד ה' ואל נפלה נא ביד אדם".

בתקופת דכאון ליהדות אירופה המזרחית, הרימה תנועת החסידות את דגלה והביאה נוחם ללבבות הנשברים. גלות השכינה מחד וצרות ישראל מאידך העסיקו את ראשוני התנועה שאהבת ישראל בערה בלבבם יחד עם אהבת ה' ותורתו. והם השתדלו לעודד את רוח העם, ובין היתר הסתייעו באחד מעקרונות החסידות הראשונים המבוסס על כך ש"אין רע בעולם כלל": "ועת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע" - "בתוך הצרה עצמה מקופלת הישועה הצומחת ומתגלה בבוא השעה", וכדברי רבי נחמן מברסלב בצר הרחבת לי - שבתוך הצרה גנוזה ההרחבה והישועה. המגיד ממזריטש היה מפרש את הפסוק "שבע יפול צדיק וקם" - כל הנפילה שלו אינה אלא בשביל הקימה שיעלה עוד ניצוצות ואף בעל ה"תולדות" היה מכריז כי "בכל דבר רע יש דבר טוב. ובכל דין - יש חסד".

בתולדות חייו של הבעש"ט נמסר כי ניתנה לו הבחירה להתגלות במזיבוז או בנמירוב, שתיהן קהילות בעלות מסורת קדומה, שסבלו קשות בימי גזרות ת"ח, וחשיבותן היתה כי "האוויר שם נתקדש ע"י הקדושים שנהרגו על קדושת השם", אולם הבחירה נפלה על מזיבוז, שכן לידה עובר נהר המספק לשבת דגים הניתנים לתיקון ולהעלאת הנשמות המגולגלות בהם. כי איווה לו רבי נחמן מברסלב מנוחת עולמים בבית הקברות אשר באומאן, ששם הובאו למנוחות אלפים ורבבות מקדושי גזרות ת"ח.

בימים ההם התיצבו ראשי החסידות במערכה לקדם את פני הסכנה של ערעור האמונה בלב חלושי האופי, העלולים להתריס כלפי שמיא, ומול הקטרוג השרישו בלב שומעי לקחם, את האמונה השלמה לראות בהרוגים אלו את חבלי המשיח "לקראת בוא יום ה' הגדול והנורא". החוזה מלובלין, שבשעתו הרעיש עולמות על דמם השפוך של ישראל, נשתתק לאחר שגילו לו מן השמים, כי הדם השפוך נועד לכפר על מעשה הבריונים בזמן בית שני, ומיד הצדיק את הדין.

השאיפה לקידוש שם שמים

מקדשי שם שמים ברבים, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, זכו להערכה מיוחדת בספרי החסידות. רבי פנחס מקוריץ ששם משפחתו "שפירא", מוכיח על מוצאו מהרוגי העיר שפירא, מקהילות הריינוס אשר בצרפת, שקידשו שם שמים בימי מסע הצלב הראשון בשנת תתנ"ו, זכה לחיבה מיוחדת מידי הבעש"ט. מדפיסי סלאויטא האחים שפירא, נכדי רבי פנחס מקוריץ, עונו שנים רבות על קדושת השם ב"עלילת סלאויטה" הידועה, אולם יותר משהצטערו על סבלם הגופני, חששו שמא יהפכו לאדמורי"ם בזכות סבלם זה, וייהנו מכתר היסורים שנתעטרו בו.

אחד מתלמידי המגיד ממזריטש רבי שלמה מקרלין, מסר את נפשו בפועל בשעת תפילה, כשפגע בו נכרי "קוזק" ורצח אותו, בשעה שרבי שלמה עמד והכריז "כי לה' המלוכה" ואף לאחר שיצאה נשמתו המשיך בתפילה. חסידים מספרים כי שמו של אותו קוזק ארמילוס היה, ואילו ברבי שלמה מקרלין שכנה נשמתו של משיח בן יוסף, ובמסירת נפשו הוא קידם רבי שלמה את גאולת ישראל ע"י משיח בן יוסף. רבי חיים מצאנז, שמשחר ילדותו נהג לקבל על עצמו מדי בוקר ארבע מיתות בית דין, מאחל לעצמו בימי זקנותו שיזכה לקדש שם שמים ברבים: מה עוד יכול יהודי תשוש כמוני לעשות בעולם הזה לכבוד שמים?

ולא רק בין אנשי מעשה בערה השאיפה לקידוש שם שמים אלא גם בין פשוטי העם היתה אמונה תמימה "מתי יבוא לידי ואקיימנו", כדבריו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב:

""קשה כשאול קנאה" שהיהודים, בני אהובך, מוכנים תמיד למסור נפשם ולרדת לשאול תחתית למען כבודו יתברך, ויסודה של קנאת ה' "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה" המפעמת בהם ומלהיבה אותם למסירות נפש".

מסורת חסידית מספרת כי מן השמים הראו לו לבעש"ט כי פלוני בן פלוני יהיה שותפו בגן עדן. משנסע להכירו הופתע לראות לפניו יהודי פשוט, חסון גוף ובעל כתפים מוצקות, שלא היה בתורה ולא עבודה וכוחו באכילה יתרה בלבד. משנשאל על מטרתו בכך, ענה שהוא מתכוון להוסיף בשר, כדי שאם יזכה לעלות לגרדום לקדש שם שמים, יצטרכו לחתוך הרבה בצווארו הבשרי, וכבוד ה' יתגדל ויתקדש, בזכות אכילתו היתרה כל הימים.

בטחון

יחד עם הנכונות למסור את הנפש ולקדש את השם, עמדה להם מידת הבטחון, שכן עיקר מסירות נפש אינה באה אלא ע"י בטחון, ואברהם ראש המאמינים קפץ לתוך כבשן האש בגודל בטחונו בה' אלקיו, ולא נבהל ולא נפחד מנמרוד הגיבור והמושל בכיפה. בעל ה"תולדות" מביא בשם הבעש"ט כי "בעת מבחן מתחזק היצר להחליש ח"ו את מידת בטחונו":

"שמעתי ממורי כשרוצין ליפרע העונש למי שהוא ראוי לעונש אזי נוטלין ממנו מדרגת הבטחון", והדרך להתגבר על נסיון זה היא ע"י הגברת הבטחון עד כדי הפקרת עצמו כדבריו של רבי פנחס מקוריץ, אף הוא בשם הבעש"ט "כשבא על אדם ח"ו איזה צרה רח"ל וצר לו מאד, אין לו תקנה רק שיבטח בחסד עליון בל ימוט, ואז לא יעשה שום דבר, ושום רפואה כלל רק לבטוח, ואפילו שלא להתפלל להקב"ה ולא לילך למקוה וכדומה רק לבטוח" ("מדרש פנחס").

בימי רבי אלכסנדר זיסקינד מהורדנא, בעל "יסוד ושורש העבודה", ("החסיד שבין המתנגדים") נידון יהודי בעלילת שוא, ויום הגרדום נקבע ליום גנוסיא שלהם שחל ביו"ט שני של גלויות. יהודי העיירה חששו לפרעות ולא יצאו מבתיהם. אולם רבי אלכסנדר זיסקינד שם נפשו בכפו ויצא למקום ההריגה, עודד את הקדוש ברגעיו האחרונים וענה אמן על ברכתו "המקדש שמו ברבים".

יסורים באהבה

והם ידעו לקבל את יסוריהם באהבה. רבי נחום משטיפינשט היה אומר, כי "אילו ניתנה הבחירה בידינו היינו נוטלים בעצמנו את מנת היסורים שנגזרה עלינו", ואף על רבי זישא מאניפולי שהאריך ימים, מספרים כי קיבל עליו יסורים באהבה, ובמשך שבעת השנים האחרונות לחייו עלי אדמות לא ירד ממטתו. פעם נשאל ה"חוזה" מלובלין ע"י רבי הירש לייב מאליק, ושניהם מבאי ביתו של רבי זישא: "מדוע אין הוא משתדל לרפאות את רבי זישא, שכן בידו להעלות לו ארוכה בתפילתו, בבחינת "יהיב ליה ידיה ואוקמיה", השיב ה"חוזה": "כלום חולה הוא שלא מרצונו, הרי היסורים קיבל עליו מיודעים ומרצון, ומה לנו כי נתערב למנוע מאוייו של צדיק?"

"גם כי תלך במו אש - לא תכווה"

מדת הבטחון בלבד היא שעמדה להם להתיצב בפני האויב בגאון ובעוז דקדושה, ולעמוד בגבורה בכור היסורים, בהסתמכם על דברי הבעש"ט, שיסודם בדברי הראשונים, ש"אם האדם מקשר עצמו בהש"ית, אין הוא מרגיש כלל ביסוריו". ובעמידת גבורה זו קידשו שם שמים לעיני הגויים, ואף הם ראו את מעשה ה' כי נורא הוא". אף כאן שמורה בידינו אימרת "הבעש"ט" שע"י יראת שמים באמת, יכול האדם להכניס יראה גם ללב העמים הסובבים אותנו, וכן התפלל רבי לוי יצחק מברדיטשוב: "כשם שאנו יראים מפניך כך יראו הגויים מפנינו". הוא היה מוסיף שהוא מקנא בפרעה על קידוש השם הגדול שנגרם על ידו, בשעה שכל באי עולם ראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וכל כך למה - בגלל עקשנותו של פרעה, שנתכוון להראות את אופיו ואת תקיפותו.

קידוש השם בחיים יום-יום

וכך אנו מגיעים לנקודה יסודית בתורת החסידות לקדש שם שמים בחיים היום-יומיים, ולא רק למסור את הנפש למיתה בשעת ההכרעה. יתר על כן, המיתה עצמה לא היתה בעיה, שכן, הסביר הבעש"ט, "אין מיתה אלא מעבר מקרן-זוית אחת לקרן זוית שניה", ולא זו בלבד אלא שלפעמים "הנשמה עצמה שואפת להתפשט מהגשמיות, כדי להגיע להשגות עליונות, שהחומר העכור מונע את הנפש מלהגיע עליהן." בעל ה"תולדות" דורש ש"הנפש תתלהב תמיד לידבק בקונה ורק סיבוב החומר מפסיק הדבקות" וכן קבע רבי אלימלך מליזנסק "עיקר דירתו של אדם בעולמות העליונים," ואף רבי שניאור זלמן מלאדי מציין ש"האדם צריך שתהיה לו כלות הנפש לצאת ממאסר הגוף ונרתיקו".

המוות

המוות עצמו לא נראה בעיניהם כלל כמאורע מפחיד ומאיים שיש לפחד הימנו. הם זכרו אמנם יום יום את יום המיתה והתכוננו לקראתו "בכל יום יהיו בגדיך לבנים", אך הם לא פחדו מן המוות, שכן כל שעה ראו את עצמם כאילו הם עומדים לפשוט את צווארם לטבח על קדושת שמו יתברך. הם התכוננו לקראת המעבר מעולם השקר לעולם האמת, מעולם השפל לעולם שכולו טוב, ואין אפוא כל פלא שלא ראו בכך עונש, אלא שלב מעבר מעולם לעולם.

כשהגיעה שעתו של הבעש"ט להפרד מעל העולם הזה, הדגים מסירות נפש מהי, בהכריזו כי "שתי השעות האחרונות לחייו הוא מקדיש להקב"ה", ואחר הוסיף כשהוא פונה אל תלמידיו: "ולא עלי אני דואג, מפתח זה אני יוצא, ולפתח שני אני נכנס". על רבי בונם מפרשיסחא מספרים שלפני פטירתו כאשר אשתו החלה לבכות, פנה אליה: "כל ימי למדתי כיצד למות, ואילו בשעה שהגעתי לכך, את באה ומפריעה לי בבכיותיך". רבי צבי הירש מרימנוב בירך לפני פטירתו "שהכל נהיה כדברו", ורבי ישראל מרוזין הוסיף שזוהי הברכה על מותו של צדיק, ואילו לכשיקומו לתחיה יברכו "בורא נפשות רבות".

למען הדיוק יש לציין כי בתורת החסידות אנו מוצאים פנים שונות בפרשה זו. ה"יהודי הקדוש" פירש את הציווי "קדושים תהיו" מעין הבטחה "שיזכו לקדש שם שמים ברבים". אף רבי ישראל מרוזין הגדיר את הברכה שצדיקים מברכים לפני מותם כ"ברכת הנהנין", שכן נשמתו של צדיק שואפת להתדבק במקור שממנו חוצבה בבחינת "צמאה לך נפשי". לעומתם עמד רבי משה מקוברין והכריז: "מלאכים אינם חסרים להקב"ה, הוא זקוק ליהודים בריאים ושלמים שיוכלו לקיים רצון ה' ולשמור מצוותיו, וזהו עיקר רצונו", גם הנפש עשויה להודות לה'. "הללי נפשי את ה'" - ובכל זאת - "אהללה ה' בחיי".

קידוש השם בחיים היום-יומיים

כאמור, מחייבת תורת החסידות את האדם לקדש לא רק את המוות אלא את החיים, והיא יצרה גם את האפשרות לכך, בקבעה שקידוש השם איננו רק מסירת נפש למיתה, והאדם בויתורו על רצונו האישי לכבוד שמים מקדש את שמו יתברך. החסידות חייבה מסירות נפש כפשוטה לוותר לא רק על הגוף כי אם גם על הנפש, כדי שיתגדל ויתקדש שם שמים כהכרזתו של רבי שניאור זלמן מלאדי: אינני מפחד מן הגיהנום, מוחל אני על עולם הבא, ובלבד - "וידע כל פעול כי אתה פעלתו". רבי שלמה מרדומסק בעל "תפארת שלמה" היה אומר כי האדם צריך להיות מוכן גם ללכת לגיהנום למען שמו.

מבחינות מסוימות ייתכן שמסירות נפש יום-יומית, שאפשר לקיים בכל רגע ורגע, אלפי פעמים בכל יום ויום, עולה בערכה וחשובה יותר ממסירת הנפש למיתה, שניתן לקיימה פעם אחת בחייו של אדם. יתירה מזו, ברגע האחרון לפני שנפשו של האדם יוצאת על קידוש השם, הוא עלול לבוא לידי סיפוק עצמי, ומכאן צעד אחד בלבו לזחיחות דעת: "את שם ה' אני מקדש, את נפשי אני מוסר", ולא כן במסירות נפש יום-יומית, שהיא, דבר המסור ללב, ורק יודע כל תעלומות יודע מה בלבבו של אדם. מעלה נוספת למסי"נ יום-יומית שהיא ניתנת לביצוע בקרב בית ישראל "בתוך עמי", מה שאין כן מסירות נפש למיתה, אנו זקוקים לגויים וכבר פירשו "מתי אפשר לקיים "ההרוגה עליך" כשהיא "זרויה בין מכעיסיה".

כבר עמדנו על כך שבתורת החסידות ישנו מושג של מסירות נפש גם לגבי הנשמה, ובמובן זה רשאי האדם לוותר גם על תענוג הנשמה לכבוד השם, כשם שרבי שניאור זלמן מלאדי הביע נכונות לוותר על עולם הבא השמור לו "אם זהו רצון השם", ואף רבי אברהם מסלונים הדגיש "כשיהודי מבטל רצונו מפני רצונו של מקום זהו קידוש השם, כשיהודי שורף מחשבה זרה ומבערה מלבו, הריהו מקדש ה' ברבים, ומיהם הרבים? החיצוניים וכוחות הסט"א".

החסידות השכילה אפוא לשלב את הנכונות למסירות נפש עם הרצון לחיים, כלומר לחיים של ממש. לחיים שיש בהם קיום תורה ומצוות, והיא תובעת מהאדם קידוש השם לא רק בשעת מותו אלא בכל יום ובכל שעה.

בהנהגות שנרשמו ע"י הרבי ר' אלימלך מליזנסק, מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש, ומכוון דרכה של החסידות בגליציה בשם "צעטיל קטן" נדרש האדם

"לכוון בכל עת ובכל רגע שהוא פנוי מן התורה, ובפרט כשהוא יושב בטל לבדו או שוכב על מטתו ואינו יכול לישון, יהיה מהרהר במצוה זו של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת ה' יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש ה' יתברך, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל, כך מקיים מצוות עשה דאורייתא".

ובכך פירשו את הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום", שבעבודת השי"ת אפשר לקיים מצות מסירת נפש כל יום. ובעוד שמסירת הנפש למיתה היא מצוה מיוחדת של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", הרי מסירות הנפש היום יומית דרושה בכל יום ויום ולכל המצוות שבתורה שיש לעשותן בהתלהבות ובהתפשטות הגשמיות, עד כדי כלות הנפש. הבעש"ט שנשאל בחלום ע"י בנו רבי צבי: "כיצד עובדים את השי"ת, הראה לו הר גבוה ולפניו תהום פעורה, וזרק את עצמו לתוך התהום: "כך עובדים את השי"ת".

אדם כי יקריב את עצמו קרבן לה'

בעקבות הבעש"ט הקדישו תלמידיו ותלמידי תלמידיו את מאמציהם להדריך את שומעי דברם בדרך של מסירות נפש. רבי אלימלך מליזנסק טען ש"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה" פשוטו כמשמעו "שיהא מוסר נפשו על קדושת שמו יתברך". רבי ישראל

מרוזין פירש "אדם כי יקריב מכם קרבן" - רק מי שמקריב את עצמו קורבן להשי"ת - ראוי לשם אדם", ורבי חיים מצאנז נסע במיוחד לרוזין כדי לראות את רבי ישראל הפושט שם את צווארו לטבח על כבוד שמו ומקום כזה חשוב לפני המקום יותר מהר סיני שנתנה עליו תורה. כן היה מדגיש רבי יהודה ליב מגור בעל "שפת אמת": "היא העולה על מוקדה - אי אפשר לעלות ולהגיע למדרגה כל שהיא אלא ע"י קבלת עול מלכות שמים במסירות נפש", וכפירושו של רבי זושא מאניפולי למשנה ראשונה במסכת ברכות: "מאמתי - מתוך אימה ופחד - קורין את שמע".

רבי אברהם מסוכטשוב בעל :"אבני נזר", רשם על ספרי החומשים שלו את אמרת חותנו רבי מנדלי מקוצק שפירש את סיומה של פרשת אחרי וראשיתה של פרשת קדושים: "דמיהם בם - קדושים תהיו" - "תיבקע כריסכם ועל קדושתכם תשמרו".

קבלת עול מלכות שמים

קבלת עול מלכות שמים אינה יכולה להיות בבחינת "מצות אנשים מלומדה", אלא חובה גמורה מצד האדם להפקיר את עצמו ואת כל אשר לו על כבוד שמו, והבעש"ט אף פנה אל גופו "מתפלא אני עליך שעדיין לא התפוררת מאימת בוראך", ובשעת התפילה על אחת כמה וכמה, שכן לדברי הבעש"ט "זהו חסד גדול מהשם יתברך שהאדם חי לאחר התפילה, שלפי דרך הטבע היה לו למות מחמת שמפסיד כוחו, כי נתן כוחו בהתפילה כל כך, מכוח הכוונות הגדולות שהוא מכוון".

רבי חיים מצאנז היה נוהג להכריז על קבלת עול מלכות שמים ונכונות למסירות נפש בכל בוקר עוד לפני אמירת "מודה אני", וכל הליכות היום עמדו אצלו בסימן נכונות זו. אנשי מעשה שהיו מוסיפים בכל יום בפרשת הקרבנות ובפרק "איזהו מקומן" - "יהי רצון כאילו הקרבתי עולה" - הכלילו גם את עצמם "כאילו הקרבתי את עצמי עולה". בין אלה שהתכוונו לקבל על עצמם ארבע מיתות בית דין על קדושת שמו יתברך, נמנה אחד מבני חבורתו של רבי מנדלי מויטפסק בטבריה, רבי יצחק בקוידינוב, שהיה מקבל על עצמו גם את מסרקות הברזל שבהן סרקו את בשרו של רבי עקיבא מעשרה הרוגי מלכות, וקבלת ארבע מיתות בית דין לא היתה בעיניהם מעין הצהרה מילולית גרידא. רבי שלמה מקרלין, משנתבקש בערבו של יום להתכונן לנסיעה למחרת בבוקר, היה תמה: "כיצד יכול האדם לעשות תוכניות למחר, בשעה שהוא עומד עדיין לפני תפילת ערבית ועליו למסור נפשו בשעת קריאת שמע ותפילה, לחטוף שינה קלה שהיא אחת מששים במיתה, תפילת שחרית - ושוב מסירות נפש בקריאת שמע ותפילה, ולבסוף נפילת אפים שאף היא בבחינת מסירת נפש, וכיצד בטוח האדם שישאר בעולם הזה". תלמידו הנאמן רבי אורי מסטרליסק, היה נוהג לצוות מחמת מיתה לבניו ולבני משפחתו לפני עומדו להתפלל.

רבי מרדכי מלכוביץ היה טוען ש"בכל מילה ומילה שבתפילה חייב האדם להקריב את עצמו כליל לאלקיו". חסידים אף מספרים שריאתו נסדקה מחמת התלהבותו בתפילה, ותלמידו הנאמן רבי משה מקוברין הלך בעקבותיו בהדגישו ש"האדם העומד בתפילה חייב לראות את עצמו כנידון למיתה, המתחנן על נפשו". פעם התעלף בתפילת מוסף בשעה שאמר "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו", משהשיבו את נפשו אליו והסב לסעודתו, נתלהב שוב והכריז "רבונו של עולם, נכונים אנו להקריב את עצמנו לפניך כקרבן עולה וכליל". רבי מנחם מנדיל מקוסוב מציין כי יש שתי בחינות בקבלת התורה: תורה מן השמים "תורת ה'" ותורת האדם הנקנית במסירות נפש ממש, בבחינת "אדם כי ימות באהל".

כשהחסידים נתוועדו לבית רבם, ניצלו ראשי החסידות את ההזדמנות ושקדו על טיפוח הנכונות למסי"נ בקרב ההולכים בעקבותיהם, בהתאם לדברי רש"י בפרשת "קדושים תהיו" - "פרשה זו נאמרה בהקהל", וביחוד עסקו בכך בשבתות, בשלש הרגלים וביתר יומי דפגרא שבהם נקבצו ובאו המוני החסידים להיכלי רבותיהם. רבי אברהם מסוכוטשוב היה אומר, העליה לרגל משמשת סמל למסירות נפש, כשישראל הפקירו את הונם ורכושם ועלו לרגל יחד עם טפם, בכדי לעלות ולהיראות במקום הקדוש. אף רבי יהודה ליב מגור בעל "שפת אמת" מסביר את עלייתם של החסידים להיכל רבם בשלש רגלים, "ולכן נסמכה פרשת המועדים לפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" שכן בשלש רגלים זוכים בני ישראל לתוספת קדושה, והם מושפעים ע"י רבותיהם להיות נכונים למסירות נפש.

העקידה

מקום מיוחד מוקדש בספרי החסידות לפרשת העקידה, פרשה ראשונה של מסירות נפש בתולדות העם הנבחר. רבי מרדכי מנסכיז היה מציין שישראל נשענים בזכות אבותם, אברהם ויצחק, שפתחו פתח למסירות נפש בדורות הבאים. בזכות העקדה שכבש אברהם אבינו את רחמיו, להקריב את בנו יצחק לעשות רצונו של הקב"ה. ולא רק צדיקים עשויים להוות דוגמה. "מאויבי תחכמני", ומידת מסירות נפש אפשר ללמוד גם מאחרים. רבי זושא מאניפולי מנה בין הדברים שאפשר ללמוד מגנבים נכונותם למסור את נפשם אף על דבר פעוט, ולגלות נכונות זו פעם שניה ושלישית, עד שהדבר עולה בידם. רבי יחזקאל מקוזמיר היה מוליך את אנשיו להראות להם את ה"קוזק" העומד על משמרתו בעיצומו של חורף עד כדי קפיאה ועד בכלל, שאם ימות יבואו אחרים תחתיו, ורבי אורי מסטרליסק היה מפרש "והבל הביא גם הוא" - הביא את עצמו קרבן לה', ולכן זכה "וישע ה' אל מנחתו".

ההולכים לעקידה מקדשים את השם

כמאתיים שנה מאירה תנועת החסידות באורה את בית ישראל, ומאז ועד עתה שוקדים מורי דרכה על חינוך ההולכים בעקבותיהם למסירות נפש ולקידוש השם, וכחה התגלה בשעת מבחן, בעוז ובגבורה שאין דומה לה, בימי השואה הגדולה שפקדה את בית ישראל, כשכוח הטומאה נתגלה בכל מוראותיו. רבי יצחק מאיר מגור בעל "חידושי הרי"ם, הכריז בשעתו "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" - "עיקר הקושי במלחמת גוג ומגוג יהיה, שיתפשט כח הטומאה עד שקשה יהיה לאדם למשול ברוחו, שיהיה לבו ברשותו לומר שמע ישראל. ואחד מבני בניו, רבי מנדלי מפביאניץ, גילה גבורה עצומה בצעדו בראש חסידיו בראש מורם ובקומה זקופה, בשירה ובזמרה, באהבה וביראה גם יחד, לכבשני האש בטראבלינקה כדי לקיים מצות קידוש השם. גבורתו הנפשית נתגלתה בשעתו האחרונה, בהכריזו על נכונותו למסור במתנה את מחצית חלקו לעולם הבא לכל מי שיביא לו רביעית מים. העומדים מסביבו סבורים היו שאחזו צמאון, אולם משהביאו לו מים, נטל ידיו כדי להוסיף קדושה על קדושתו, ואמר וידוי בציבור לפני פרידתו מן העולם הזה. רבי ישראל מגרודזיסק שנשאל ברגעיו האחרונים לפני ההוצאה להורג, מה יש לו להגיד? קם ועודד את שומעי דברו להיות מאושרים על שנפל בחלקם הגורל להכשיר את הדרך לפני המלך המשיח.

בניו ובני בניו של רבי חיים מצאנז קיימו בגופם את משאלתו וזכו לקיים מצוות קידוש השם. בנו רבי שלום אליעזר, לבש בגדי שבת בשעה שהגיעה הפקודה לצאת למקום ההרגה, ואילו נכדו רבי בן ציון מבובוב כינס שבעת אלפים יהודים במחנה המות ויחד הכריזו בקול בוקע רקיעים "אני מאמין באמונה שלמה" "ה' הוא האלקים" ובקריאת "שמע ישראל" נכנסו לתאי הגזים, והחזירו את נפשותיהם הטהורות והקדושות ליוצרן.

מפעלי "שולץ" לנעלים בגיטו ווארשא שימשו מקום מקלט לגדולי האדמור"ים בפולין שהתכוננו לקדש שם שמים ברבים בתוך עמם, וביניהם ישב רבי קלונימוס קלמיש מפאסצמה. שלבש אמנם איצטלה של סנדלר וכלי מלאכתו בידו. אך לא חדל מהדרכת חסידיו שנתכנסו אצלו במסירות נפש ושאפו הימנו עידוד לקראת הבאות. הוא וחסידיו ידעו יפה את הצפוי להם, ובכל זאת לא השתלט עליהם הייאוש, ורוחו הסוערת נשקפת מתוך שיחות התעוררות "אש קדש", שהועלו בידו על הכתב בגליונות שנשתמרו באורח פלא מתחת לעיי החרבות. אף רבי מנחם זמבא עסק בימיו האחרונים, לפני המרד בגיטו בבירור הלכותי של דיני קידוש השם, ובפתח חידושיו הוא מציין "מה שחידשתי בעזרת ה'. בימי הזעם".

הספר "שומר אמונים"

ועדות נאמנה לרחשי לבב סוערים משמשים האגרות שהוחלפו בימים ההם בין רבי אהרל"ע ראטה מירושלים ובין אנשי שלומו המקושרים אליו שנשארו בעמק הבכא. בתשובה לאגרותיהם בהם נתבקש להתפלל למענם ולתיקון נשמתם, הריץ להם את תשובותיו, ובהן קרא להם להחזיק מעמד בכל מחיר ולמסור את הנפש מתוך הכרה ודעה צלולה כי יש דין ויש דיין. אף ספר מיוחד בשם "שומר אמונים" חובר על ידו בעצם ימי השואה הגדולה בשנת תש"ב, המוקדש ברובו הגדול לחיזוק האמונה, לנוכח ההיסוסים העלולים לעלות על הלב בשעת הנסיון.

בדבריו הוא מברר את הגורמים לסבלותיו של העם הנבחר מידי מעניו ומוכיח שהיסורים שאדם מקבל בעולם הזה הם בבחינת "מועט המחזיק את המרובה ואם האדם מקבל יסורים באהבה בעולם הזה, נתפטר על ידי זה מעונשים גדולים ורבים בעולם הבא", ובציינו את המעלות בסולם היסורין, זו למעלה מזו, במדת מסירות הנפש; "והמעלה היותר גבוה שהקב"ה מייסר את האדם בשביל טובת העולם, אז על ידי יסורי זה הצדיק, נמתק הדין בכללות ישראל, ואם מקבל באהבה אז שכרו יותר הרבה בלי קץ". "והמעלה היותר גבוהה, מי שמקבל על עצמו יסורין, בשביל להקל צער שכינת עוזנו, וצערו של משיח צדקנו".

לאחר שהוא מונה את מעלתם של "המתייסרים שישכנו לעתיד לבוא בהיכלו של משיח יחד עם הצדיקים היותר גבוהים" הוא בא לנושא האקטואלי שעסק בו "וכל שכן אם אחד מצטער על ידי נכרי ממש, אז מתכפרים בזה עוונותיו ביתר שאת וביתר עוז, בלי שיעור, וצערו עולה לפני כסא כבודו יתברך מן הכל - - - וכל שכן אם ח"ו בר ישראל נהרג על ידי נכרי", "והנה הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו על עם קדשו שלא ידח ממנו נדח, עכשיו שקרובה שנת גאולתנו במהרה בימינו, וכדי שיבואו כולם לתיקון, סיבב סיבת כל הסיבות שיצטערו עכשיו ישראל הקדושים על יד נכרים דווקא, שזה התיקון הוא במהירות בלי איחור וביתר שאת".

שוערי חומת האמונה עומדים במערכה

הם הלכו אפוא לעקידה מתוך הכרה ברורה ואמונה שלמה ש:

"הגיע סוף כל הבירורים של בני ישראל, שצריכים ישראל הקדושים להכנס בחמשים שערי טומאה ביאת משיח צדקנו, ככה עכשיו בדור הזה שאנחנו בו, שעכשיו תכלית וגמר כל הבירורים והתיקונים והגלגולים, לכן מן הנצרך שיוצרפו ישראל הקדושים בזה הצער, ויש נהרגים ח"ו, ויש נשחטים ונשרפים ח"ו, ויש נקברים חיים ויש נלכדים בשבי, ויש מוכים ונמרטים, ויש גולים ויש רעבים וצמאים הכל לפי ערך תיקון נפשו". בעוז ובגאון עמדו והכריזו "ולא נירא ונפחד משום דבר של פחדים ופגעים ובהלות של האומות, ואנחנו נתחזק בשמו הגדול והנורא, ונלך בעבור כבוד שמו יתברך באש ובמים,ובשמחה רבה".

האמונה השלמה הטביעה את חותמה על צוואותיהם של ההולכים למוות. רבי שלמה דוד מסלונים כותב באגרתו האחרונה לחסידיו לפני הוצאתו להורג: "וכי יש לך אושר גדול מזה שהקב"ה צובע את הפרפוריא שלו בדמנו? מי שואף למעלה מזו" והוא הצדיק עליו את הדין. לעומתו עמד ממלא מקומו, רבי מרדכי חיים מסלונים וטען כלפי קונו: "רבונו של עולם, רצונך בקידוש השם - ניחא. הנה הרגת המן אחד בימי מרדכי ואסתר, ושמך הגדול מקודש, מזה אלפיים שנה, על הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו, ועתה נתקדש לעינינו שמך הגדול ע"י ששת מיליון היהודים שעלו על המוקד לאחר שנגזר הדין".

אולם גם אם ננעלו שערי רחמים, לא נהרסה חומת האמונה והם הוסיפו לטפח את האמונה בגאולה הקרובה, בהדגישם "כי דורש דמים אותם זכר" במאמר חז"ל ש"הקב"ה אינו שוכח את דמם של ישראל שנשפך בידי האומות" מתוך בטחון גמור כי יבוא יום נקם ושילם. מתפילותיהם בקעה הזעקה הנוראה "ארץ אל תכסי דמם" אולם יחד עם זאת האמינו באמונה שלמה בייעודם של ישראל לסבול עול מלכויות ולהתענות בידיהם כשם שישראל נגלה לבין האומות על מנת לסלק את הקליפות ולהעלות את הניצוצות שנתפזרו לבין האומות ומבקשים את תיקונם. הראשון לסופרי החסידות, הוא בעל ה"תולדות", הרחיב את הדיבור על "תפקידנו בזמן הזה לקרב את הגאולה" ו"כל זמן שהקליפות בעולם, לא יכול לבוא המשיח", ועל כן הם צריכים "להוציא ניצוצות קדושות מבין האומות", שהיו מובלעים ונעלמים בקליפות, ואפשר להוציאם ע"י שעבוד וגלות", וקושי השעבוד אף הוא מסייע להחשת הגאולה שהרי "כל מה שהאומות מתקיפין הגלות עלינו, אנו מלקטין יותר הניצוצות הקדושים מהן ומקרבין הגאולה".

רבי ישראל בעל שם טוב, אף ניבא בשעתו לתלמידיו כי "בעיקבתא דמשיחא יתעוררו אומות העולם לכפר על פשעיהם, ויתנו להם ערים להתישב בהם, בבחינת עתידה אר"י להתפשט בכל הארצות". ואף רבי ישראל מרוזין הוסיף ש"הקב"ה יבוא במשפט עם אומות העולם על כל הכאה קטנה שמכה נכרי לישראל". בעקבותיהם של ראשי תנועת החסידות מסיים גם בעל "שומרי אמונים" את דבריו בהדגשה כי "מעולם לא ויתר הקב"ה על כבודם של ישראל, ועל כל הכאה, השכינה הקדושה, כביכול, בוכה ומיללת ומצטערת כמובא בספרים הקדושים והקב"ה מצייר זאת בפרפורא דיליה לנקום נקמת דם עבדיו לעתיד לבא, עם שיקוים בנו במהרה בימינו מה שכתוב כי יום נקם לה', שנת שלומים לריב ציון" וכתיב "ונקיתי דמם לא נקיתי", ואז יתגלה כבודו לעיני כל באי עולם "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".