מסירות נפש בהלכה
לפנים משורת הדין

ישראל תא-שמע

מחניים, גיליון מ"א, תש"ך



תמצית: המאמר דן במצות מסירות נפש על קידוש ה' במקום שאין הדת מחייבת זאת. כותב המאמר מביא מקורות שונים הדנים בנושא לצד ההיתר ולצד האיסור.

מילות מפתח: מסירות נפש; הלכה; מצוות;

מצווה זו של קדוש שמו יתברך זכו ישראל לקיים פעמים רבות ושלא בטובתן. אין קץ למקרי מסירות נפש הן של יחידים והן של קהילות שלמות במשך כל תקופות ההיסטוריה שלנו. חרדים היו אבותינו לעמוד הכן על משמר דתם ואמונתם במידה כה רבה עד כי מופיעה לפנינו פעמים רבות, רבות מאוד, התופעה שאין לה כינוי הולם אחר מאשר "הרואית" של "מסירות נפש לפנים משורת הדין". הגע עצמך! יהודים מוסרים נפשם על אמונתם אף במקום אשר דתם עצמה אינה מחייבת אותם לעשות כן, ואפילו אוסרת עליהם, לפי שיטות פוסקים מסוימים. ברשימה קצרה זו אעמוד על היסודות ההלכתיים להיתר ולאסור של אבוד עצמי ומסירת הנפש "לפנים משורת הדין".

הרמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה הל' א' כתב וז"ל: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל... כיצד כשיעמוד עכו"ם ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג שנאמר במצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". וכן בהל' ד' "כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". הרי לפנינו דברים ברורים שהמוסר נפשו לפנים משורת הדין קרוי חוטא והריהו מתחייב בנפשו. בהמשך הדברים נברר מהו האיסור הכרוך במסירת נפש כזו ומהו האיסור שעליו מתחייבים מיתה בידי שמים.

התוספות לעומת זאת כתבו בכמה מקומות שאדרבא, יכול אדם להחמיר ולמסור עצמו על קידוש שם שמים אף בשאר עבירות בר מהני ג'. עיין תוס' ע"ז כ"ז ע"ב ושם נ"ד ע"א.

ור' יעקב כולי בהגהת עצמו בספר משנה למלך על הרמב"ם הנזכר לעיל תמה על שיטת תוס' זו מדבריהם שכתבו בסנהדרין ע"ד ע"ב ד"ה קטול אאספסתא וז"ל: "ההוא עובדא דשלהי יבמות (דף קכ"א:) דאמר ליה עכו"ם לישראל קטול אספסתא ואי לא קטלינא לך כדקטלינא לפלניא בר ישראל דאמרי ליה בשיל לי קדירא בשבתא ולא בשיל וקטיליתיה שמא לא היה בקי בהלכה דמן הדין לא היה לו למסור עצמו במקום הנאת עצמן של עכו"ם". כלומר שאותו אדם אשר מסר נפשו על מלאכת בישול בשבת לא היה בקי בהלכה היות ומעיקר הדין אין חיוב למסור עצמו על עבירה שאינה מהג' הידועות, והדבר קשה שהרי התוס' עצמם סוברים שיש מקום לאדם להחמיר על עצמו בעניין זה וא"כ מנלן שאותו אדם לא היה בקי בהלכה שמא היה מן המחמירים על עצמם?

לפני שניגש לתרץ קושיא זו נקדים אי אילו מילים לעצם שיטת התוס' ושיטת הרמב"ם. מדברי הרמב"ם שהבאנו למעלה וכן מפשטות סוגיית הש"ס נראה שהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ') הוא מקור מצות קידוש ה', והוא מחייב באופן כללי כל אחד ואחד מישראל שיהא מוסר נפשו על קדוש שמו הגדול ע"י קיום מצוותיו ואפילו נוטל את נפשו. וזה אמור, עקרונית, לגבי כל מצוות אלא שלגבי שאר המצוות קבעה תורה "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ולא שימות בהם ובכך התירה התורה את כל המצוות כולן כנגד פיקוח-נפש וכיוון שהותרו המצוות במקום סכנה (אף שיש ראשונים שהובאו ברא"ש סוף יומא שפיקוח נפש רק דוחה את כל התורה ואכ"מ) ממילא אין טעם במסירת הנפש עבור קיומם שהרי אנו מצווים למסור נפשותינו על קיום מצוותיו ובכך מתקדש שמו וכל שהותרו המצוות שוב אין קדוש השם בכך, חוץ מג' המצוות שבהם נקבע "ייהרג ואל יעבור", וא"כ לא נאמר לגביהם "וחי בהם" וא"כ שוב חייב למסור נפשו על קיומם מכוח מצות "ונקדשתי" מאחר שלא הותרה המצווה ויש קיום מצות לא תעשה בהימנעות מעשייתם. כך נראה פשוט משיטת הרמב"ם וממילא יוצא מכך שאין אפשרות כלל להחמיר בשאר מצוות שהרי כיוון שהותרו, אין בעשייתם ובאי-עשייתם קיום מצווה ואין השם מתקדש, ונהפוך הוא שהוא עובר בכך על כמה איסורים ומתחייב בנפשו.

והתוס' יש להם שיטה חדשה בעניין זה וכך כתבו בע"ז דף נ"ד ע"ב בשם השר מקוצי: "ומורי דודי הרב ר' משה מקוצי בספר המצוות שחיבר כתב וז"ל... אלא ה"פ אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם בין לאזהרה בין למיתה כשהוא אומר וחי בהם יצא אונס דצנעא מכל וכל בין מאזהרה בין ממיתה אבל הא מודי רבא דאיכא עשה דבכל נפשך שיש למסור עצמו אפילו בכל אונסא". עכ"ל.

וזה דבר חדש בתוס' שיש גם עשה דבכל נפשך המחייב על מסירת נפש, הן אמנם הסוגיא בסנהדרין ע"ד ע"א מביאה אף היא את הלימוד הזה של "בכל נפשך" ללמוד ממנו על מסירות נפש ואפילו בצנעא אלא שמהגמרא שם יוצא שיש מחלוקת בדבר ור' ישמעאל הלומד מסירות נפש מ"ונקדשתי" אינו לומר מ"בכל נפשך" ולהפך גם לא, כלומר המא"ד הלומד מ"ובכל נפשך" אינו לומד כלום מ"ונקדשתי" אלא מק"ו מרוצח עיי"ש. והתוס' מרכיבים את שני הלמודים, ונמצא בידינו, לפי שיטתם, שני חיובים במסירות נפש: א' "ונקדשתי", ב' "בכל נפשך", ולמוד אחרון זה בא לחייב אף בצנעא מקום אשר אין "ונקדשתי".

ולפי תוס' יש לומר שמעיקר הדין "בכל נפשך" הוא המביא ומחייב את האדם במסירות נפש כי "בכל נפשך" הוא שיעורם של מצוות ואף שהוא נאמר רק בע"ז, שם הוא נאמר כחיוב מה שאין כן בשאר מצוות שנאמר אצלם "וחי בהם" וזהו שיעורם לצאת בהם ידי חובתם, מה שאין כן ע"ז ג"ע וש"ד שבהם לא נאמר וחי בהם א"כ שיעורם לצאת בהם ידי חובתם הוא "ובכל נפשך" - אפילו נוטל נפשך, ונמצא לשיטתם אין צריך כלל להגיע למצות "ונקדשתי" כדי לקדש שם שמים בג' מצוות בצנעא כי שיעור מצוות אלו הוא עד מסירות נפש, אלא כאשר אדם מקיים מצוה בשעורה זה נמצא הוא מקדש את השם ומקיים מצות "ונקדשתי". ולכן מובן לשיטה זו שיש מקום להחמיר על עצמו אף בשאר מצוות שהרי נמצא הוא מחמיר בשעורים משעור "וחי בהם" לכדי "ובכל נפשך". ובשלמא לרמב"ם שמקור החיוב הוא מצות "ונקדשתי" והיות "ונקדשתי" תלוי בקיום המצוות ומצוות אלו הותרו מול פיקוח נפש, א"כ כל כמה שיחמיר לא קיים מצווה ובאין קיום מצווה אין "ונקדשתי" שהוא הוא מקור החיוב. אבל לדעת תוס' אף שאין קיום מצווה בעשייתו ואף שאין בזה "ונקדשתי", מ"מ יכול להחמיר שהרי לא "ונקדשתי" הוא המחייב אלא "ובכל נפשך", והוא מחמיר בשיעור זה אף כשאר מצוות.

ומה שהקשו על התוס' מהסוגיא דסוף יבמות, מההוא שמסר נפשו על מלאכת מבשל בשבת, צריך לומר ששונה הוא איסור זה מכל שאר האיסורים שבתורה. שהרי כבר העירו המפרשים על כך שמלאכת מבשל בשבת הנה למעשה מלאכת גרמא, היות ונתינת המאכל לתוך הסיר, או נתינת הסיר על האש אין בהם עדיין שום איסור והם מעשי היתר גמורים ולכן הרי התירו לרדות את הפת קודם שתאפה, בתחילת מס' שבת, ואח"כ כאשר הפת נאפית הרי זה דבר הבא מאליו. ולפי שיטת רש"י בשבת ע"ז ובביצה, וכן דעת הרבה ראשונים שאין לחייב על מלאכה דממילא, ולפיהם על כורחנו שאנו אומרים שהמעשה הראשון של נתינת האוכל ע"ג האש אף שהוא מעשה היתר, נחשב לו למעשה אח"כ כאשר האוכל נאפה ושוב אין זה נקרא בא ממילא ואכ"מ להאריך בכל זה. ועיין באגלי טל ובמנחת חינוך במלאכת אופה ומבשל. וא"כ עכ"פ ברור שלא שייך פה להחמיר על עצמו ואפילו לפי תוס', היות והמעשה שאותו הוא כפוי לעשות, אותו מעשה הוא מעשה היתר ממש בשעתו והפת בשעה שנאפית לאחר מכן הרי היא נאפית מאליה.

ויותר מכן, שהרי כתב הנמוק"י פ"ח דסנהדרין והביאו נושאי כלי הרמב"ם, שכל שיכול העכו"ם לכופו לכך אף אם לא יהרגהו אינו חייב למסור עצמו, והדבר ברור שהתוס' הסוברים שיכול אדם להחמיר על עצמו במסירות נפש ודאי שיודו שאסור להחמיר במקום שיכול לכופו לעבור אף מבלי שיהרגהו, וזה אינו צריך לפנים. ומ"מ אזכיר שראיה ברורה לכך יש להביא מפ"ב דשבת לגבי אלישע בעל כנפיים אשר יצא מביתו ותפילין על ראשו בשעה שגזרה מלכות על כך וכשראוהו אמר להם כנפי יונה הם ותפסם בידו ונהפכו לכנפי יונה. ושם התקשו הראשונים ממה נפשך, אם היה מקום ורשות למסור עצמו על מצות תפילין, א"כ למה הורידם מראשו כשתפסוהו, ואם אסור היה לו אז לפי המקרה להחמיר על עצמו, א"כ מדוע יצא מלכתחילה מביתו כשהתפילין בראשו?

אמנם הדבר נראה ברור שאפילו לפי תוס' שמותר לאדם שיחמיר על עצמו, מ"מ במצות תפילין כיון שיכולים לכופו ע"י שישימוהו בבית סוהר ואף מבלי שיהרגוהו א"כ ודאי שאסור לו להחמיר על עצמו ולכן הורידם מראשו, וביציאתו מביתו לא הייתה שום החמרה בכך שהרי מלומד בנסים היה וברור היה לו שייהפכו לו לכנפי יונה. אם לא נפרש כך תשאר על התוס' תמיהה גדולה, כיון שמותר לאדם להחמיר בכך א"כ מדוע הסיר אלישע את התפילין מראשו ולא החמיר?

עכ"פ בסברא ודאי הדבר ברור שכל שיכולים לכופו בדרכים אחרות אסור לו להחמיר על עצמו אף לפי תוס', וא"כ היות ובשעה ששם על האש אין עדיין שום איסור והוי מעשה היתר, ורק אחר כך כשהפת נאפת אז נחשב לו לאיסור וזהו עצם מהות האיסור מה שנאפה וכיון שזה הרי דבר הבא מאליו ומיתתו לא משנה לגביו כלום אין לו להחמיר, שהרי הדבר ברור שאדם השם תבשיל על האש בשבת ומת לפני שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שאין באדם זה כל חטא בשעת מיתתו והריהו מת כשהוא מנוקה מעוון זה, וגם כאן כך הוא שעל המעשה אין לו למסור עצמו היות והוא מעשה היתר ועל התוצאה אין לו למסור עצמו היות ולאחר אותו מעשה תוצאה תבוא בע"כ בין אם ימית עצמו ובין לאו.

דעת הרמב"ם אמנם שונה מדעת התוס' ולדעתו אסור לאדם שיחמיר על עצמו והמחמיר הרי זה מתחייב בנפשו. נראה כעת מהו טיבו של איסור זה.

וז"ל הרמב"ם פ"ב מהל' רוצח הל' ב': אבל השוכר להרוג את חברו... וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת בי"ד. ומנין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו יישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח. את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה הורג עצמו. מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חברו לפני חיה... ובפירוש נאמר בשלושתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים". מקורו של הרמב"ם הוא בסוגיית הש"ס בב"ק דף צ"ו ע"ב "מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו אילימא האי תנא הוא דתניא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ר' אליעזר אומר מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם ודלמא קטלא שאני" וכו'. אמנם הדבר תמוה שהכסף משנה במקומו לא הראה מקור דברי הרמב"ם וכבר עמדו על כך האחרונים.

ובמדרש רבה בראשית פל"ד נזכרה גם הלכה זו בתוספת אי אילו דברים: "אך להביא את החונק עצמו. יכול כשאול, ת"ל אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה, ת"ל אך". דהיינו יכול כשאול שהרג עצמו שלא יתעללו בו אויביו יכול שיהא ג"כ איסור, אך - למעט שבכהא"ג מותר. והוא הדין שמותר במקרה כזה אשר קרה אצל חנניה מישאל ועזריה אשר מסרו עצמם מחשש שלא יוכלו לעמוד בניסיון. כך פרש האורחות חיים את דברי המדרש, הביאו בהגהת בדק הבית יו"ד קנ"ז, גם מכאן מתברר ככל אשר כתבנו שבאבוד עצמו לדעת אין איסור של לא תרצח וכל האסור הוא "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" שעונשו וחיובו הוא מיתה בידי שמים.

אמנם דברי המדרש הזה נראים לכאורה כנוגדים את דברי הרמב"ם שהרי התיר המדרש הזה לאבד עצמו לדעת כדי להיפטר מן הייסורין וכד' שלא יצטרך לעמוד בניסיונות וזה כמובן ההפך הגמור מדברי הרמב"ם.

ובהגהת בדק הבית הנ"ל ביו"ד סי' קנ"ז כתב שנחלקו גדולי הרבנים בדורות השמד והגזירות אם מותר להרוג את הילדים שלא יבואו לידי ניסיונות והמתירים לעשות כי הביאו ראיה מהמדרש הזה וחולקים עליהם פרשו את המדרש הזה להפך מן האמור ולפי פירושם ה"אך" אינו בא להתיר אלא לאסור מעשי הריגה עצמית, וכש"כ אצל אחרים, כדי למנוע את הניסיון והעינויים. וחנניה מישאל ועזריה אמנם לא נגעו בעצמם עד אשר הטילום לתוך האש, ושאול באמת עשה שלא כדין. עיי"ש בבדה"ב. אמנם דברי הרמב"ם לא יתיישבו גם לפי פירוש זה היות והוא אוסר אפילו מסירת עצמו גרידא כשלא נתחייב לכך במפורש וא"כ עדיין יקשה עליו מחנניה מישאל ועזריה איך מסרו עצמם כדי לעמוד בניסיון. וגם זה נראה דחוק מאוד לומר ששאול עשה שלא כדין.

יש מקום לומר פרוש חדש בדברי המדרש "יכול כשאול ת"ל אך", פרוש המשתלב יפה בתוך כל פרטי ההלכה הזו של קדוש ה' ומסירות נפש. הרמב"ם כתב שם בהל' רוצח בהמשך ההלכה שאת ראשיתה הבאנו לעיל וז"ל: "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהם שאינן מחוייבין מיתת בי"ד אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו וכן אם ראו בי"ד להרגם בהוראת שעה אם הייתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שיראו". כלומר, שכיון שאין בהם מיתת בי"ד אין יכולים בי"ד להרגם אלא א"כ הייתה השעה צריכה לכך אבל מלך ישראל אם רצה להרגם הרשות בידו בכל עת. ועיין באור שמח שהראה שאין כאן הכוונה דווקא ביחס למורדים במלכות אלא אפילו ברוצח רגיל שבין אדם לחברו כל שאין להרגו במיתת בי"ד בגלל הסיבות השנויות בהל' א' יכול המלך להרגם.

וזהו מה שאומר המדרש יכול כשאול, שהרי שאול מתוך חשש לעינויים רצה לאבד עצמו לדעת, ומתוך עיון בפסוק אנו רואים מיד שהוא לא רצה לשלוח יד בנפשו אלא בקש זאת מנושא כליו ולאחר שהלה סרב הרג את עצמו. וא"כ ברגע שבקש מנושא כליו לעשות זאת הריהו כעושה שליח להרוג והוא מתחייב בנפשו כאמור ברמב"ם הנ"ל הלכה א', והדבר ברור שהשולח להרוג מתחייב בנפשו אף לפני שהשליח הורג בפועל וכמו במאבד עצמו לדעת. וכיון שכן, הרי חלה עליו ההלכה החלה על כל רוצח מסוג זה שמלך ישראל יכול להרגו בדין מלכות למרות שאין להרגו בדין בי"ד, ולכן גזר שאול על עצמו מות בדין מלכות ושוב אין שום איסור במעשהו. אדרבא, ודאי שאסור לאדם שיאבד עצמו כדי להימנע מן הייסורים ולכך לא רצה שאול מלכתחילה לשלוח הוא עצמו יד בנפשו אלא ששאול שהיה מלך ישראל יכול היה לגזור על עצמו מות בדין מלכות לאחר שהוא ביקש מנושא כליו להרגו לפי האמור שם בהל' ד'.

ומחנניה מישאל ועזריה גם אין להקשות על הרמב"ם שהרי כתב הנמוקי יוסף סוף פרק בן סורר בסנהדרין שאף לדעת הרמב"ם אם הוא חסיד וירא שמים ורוצה להשפיע על הרבים במעשיו מותר לו שימסור עצמו וודאי שמקור הדין הוא בעניין זה של חמו"ע.

בדרך זו אנו נשמרים מן הקושי הרב שבדברי המדרש שמותר לו לאדם להרוג עצמו כדי להינצל מן העינויים, מניין לנו לומר חידוש רב כזה? ובאמת יש מן המפרשים על המדרש שכתבו ששאני שאול שידע בודאות שימיתו אותו היות ושמואל נבא לו כך ערב המלחמה אצל בעלת האוב, ולכן הייתה כאן רק שאלה של הקדמת המות כדי למנוע עינויים, וגם זה קשה מאוד כי חיי שעה הריהם חיים לכל דבר וכידוע. ולפי דרכנו הכל ברור.

ולעניין הלכה נשאלה השאלה אצל הרב תרומת הדשן ובסי' קצ"ט תמצאנה: "כל העברות שנאמר בהן יעבור ואל ייהרג כגון בשאר עבירות בר מע"ז ג"ע וש"ד אם יתרצה אחד ליהרג כדי שלא יעבור ובא לימלך אין מורין לו". והוא בתשובה מביא את כל שיטות הראשונים בזה ומסיים בדבר חידוש גדול שאף לכאורה לפנינו ספק נפשות רגיל, בגלל הדעות השונות בין הפוסקים לדינא, וצריכה הייתה להיות בו ההלכה לקולא, מ"מ "הכא דלענין קידוש השם שלא הקפידה תורה על איבוד נפשות מישראל ואמרה מסור עצמך על קדוש שמים לא ילפינן לה משאר ספיקי דלית בהו משום קדוש ה'". והוא חידוש גדול שהרי לאותם הסוברים שאין צריך למסור עצמו ואף אסור לעשות כן, אם כן לדידם הרי כאן לפנינו ענין רגיל של נפשות. ואף שלפי האחרים אין כאן ענין של נפשות, מ"מ עדיין זהו גופא נשאר כעת בספק אם לפנינו עניין של נפשות או לא של נפשות ומדוע שבספק זה עצמו לא נאמר ספק נפשות לקולא ויש פה עניין של נפשות רגילים? הרי בכך שאנו אומרים שלפנינו אין עניין של נפשות רגילים זהו עצמו הכרעת חומרא בספק אם יש כאן עניין של נפשות או לא. וצ"ע.

נפקא-מינא למעשה לשאלה זו בכללותה, היא לעניין הדרך שיש להעדיף במסירת הנפש: א. שב ואל תעשה, כלומר יהרגהו אחרים ואל יגע הוא בעצמו. ב. אבוד עצמו לדעת כדי שלא יצטרך לעמוד בניסיון וכדי שלא יתעללו בו. ג. הריגה הדדית כאשר כל אחד הורג את חברו. ושורש השאלה היא במה שהעלינו לעיל בקצרה.

הרא"ש בע"ז דף כ"ז וכן התוס' שם כתבו להוכיח שמותר לאדם להחמיר על עצמו ממה שבא בירושלמי סנהדרין פ"ח הלכה ה': "רבי בר בר זימנא הוה מחרט גבי חד ברנש ברומי אייתי ליה בשר נבלה אמר ליה אכול א"ל לינא אכול. א"ל אכול דלא כן אנא קטול לך. א"ל אין בעית מיקטול קטול דלי נא אכול בשל נבלה". ומכאן הוכיח שרשאי אדם להחמיר על עצמו אף לגבי שאר איסורים כגון איסור נבילה.

ראיה זו היא תמוהה ביותר שהרי כל המעיין שם בירושלמי ימצא שמיד לאחר מכן כתוב שם כך: "א"ל מאן מודע לך דאילו אכלתה הוינה קטלין לך אי יהודי יהודי אי ארמאי ארמאי. אמר רבי מנא אילו הוה רבי בא בר זימנא ששמע מיליהון דרבנן, מיזל הוה בהדה". כלומר גוי זה התכונן להרוג אותו באם יאכל את הטריפה והוא רצה פשוט להעמיד אותו בניסיון כי "יהודי צריך לנהוג כיהודי וארמי כארמי". ומזלו של רבי אבא היה שהוא לא ידע את מה שקבעו חכמים שעל שאר מצוות יעבור ואל ייהרג כי לו היה יודע את הקביעה הזו היה ודאי נוהג לפיה ואז הרי היה נהרג, אלו הם דברי הירושלמי עד סופם.

ומזה ראיה ברורה להפך שאסור לו לאדם שיחמיר על עצמו ורבי אבא עצמו לו היה יודע את קביעת החכמים בעניין זה ג"כ לא היה סר מזה וא"כ ברור שלדידן אסור להחמיר. ובאמת שהבעל המאור בסוף פרק שמיני בסנהדרין הביא מירושלמי זה ראיה שאסור להחמיר על עצמו וכפי דברינו אלה והרא"ש והתוס' צריכים עיון גדול להבין דבריהם.