ובעת ההיא עשו יד אחת כמה מן האנשים הנלהבים ביותר למלחמה, ויערכו התקפה בכוחות משותפים על המבצר מסדה (מצדה); הם הכו (שם) לפי חרב את חיל המצב הרומאי, ושמו תחתיו חיל מצב משלהם. אותו זמן עצמו, בחצרות בית-המקדש, שידל אלעזר (בן חנניה הכהן הגדול) שהיה צעיר בעל בטחון עצמי רב, את הכוהנים המשרתים בקודש שלא לקבל עוד מתת או זבח מנוכרי. וזהו הדבר אשר הביא בהכרח את המלחמה ברומאים; כי היהודים בטלו בכך את קרבן הקיסר עצמו, וחרף התחינות העזות של הכוהנים הגדולים ונכבדי האזרחים לא לבטל את הנוהג להקריב זבחים לשלום הממשלה, עמדו האנשים (הרוצים במלחמה) במרים. כי הם בטחו עד מאוד בהמונם הרב, והמהפכנים הנלהבים ביותר נמנו עליהם. בעיקרו של דבר שמו את מבטחם באלעזר, העומד מראשם.

הסכנה שתתחולל שואה אשר לא תהיה לה תקנה איחדה את נכבדי האזרחים, את הכוהנים הגדולים ואת גדולי הפרושים, והם דנו יחדיו במשבר. הם גמרו אומר לדבר שוב על לב המתקוממים, ויקראו לאספה פומבית נוכח שער הנחושת, שהוא הכניסה המזרחית להיכל. הם פתחו בדברים בהוקיעם את הכסילות שבמרידה, אשר תגרור את ארצם למלחמה נוראה, והמשיכו להזים את טענותיהם של המתקוממים.

ובעודם מפילים תחנתם כך הביאו לפני העם כוהנים הבקיאים במסורת, והללו העידו כי אבות העם בכל הדורות כולם קיבלו ברצון זבחי נכרים. ברם, איש מן המתקוממים לא אבה להאזין לדבריהם, הכוהנים המשרתים בקודש, אף לא באו למעמד הזה - כה טרודים בו בלבוי המלחמה. וכך, בראותם כי ההתקוממות חרגה מתחום שליטתם, וכי נקמת רומא תפול בראש וראשונה על ראשם, החליטו הנכבדים ביותר שבין האזרחים להוכיח הוכחה חותכת את צדקתם ותומתם, ושיגרו משלחות אל פלורוס (הנציב הרומאי בארץ-ישראל), ואל אגריפס (המלך היהודי לבית הורדוס, המולך בחסד הרומאים על ארצות החורן והבשן והגליל) - המשלחת הראשונה בראשותו של שמעון בן חנניה (חנניה היה הכוהן הגדול), והמשלחת האחרת (אל המלך), בראשותם של שאול אנטיפס וקוסטובר שארי-בשרו של המלך (אגריפס). שניהם (הנציב הרומאי פלורוס והמלך אגריפס) נתבקשו לבוא ועמם כוחות צבא גדולים אל העיר, ולדכא את ההתקוממות בעודנה באיבה, ובטרם תתפשט עד שלא ניתן יהיה להשתלט עליה.

החדשות הללו שמחו עד מאוד את פלורוס, ומרוב חשקו להצית את אש המלחמה לא השיב למשלחת דבר. ואולם אגריפס, שחרד הן לשלום המתקוממים והן לשלום יריביהם (הרומאים), וביקש בכל מאודו להציל לרומאים את השלום עם היהודים, וליהודים את מקדשם ואת עיר בירתם, ואף ידע כי לו עצמו תביא המלחמה רק הפסד בלבד, - שלח לעזרת עם ירושלים שלושת אלפים פרשים מארץ חורן ובשן וחבל ארגוב, בפיקודו של דריוש מפקד הפרשים שלו ופיליפוס בן יקים, שר צבאו.

ובבוא הצבא הזה אל ירושלים התחזקו נכבדי האזרחים והכוהנים הגדולים ועמם כל אוהבי השלום אשר בתושבים, וכבשו את העיר העליונה, ואילו העיר התחתונה והר-הבית נותרו בידי המתקוממים. כל היום התנהלה בין שני הצדדים היריבים מלחמת אבנים, בידים ובמקלעים, ומטר של קליעים למיניהם הטילו זה בזה ללא הפוגות. ויש שהגיחו זה אל זה ביחידות שגדלן כפלוגה ולחמו זה בזה גוף אל גוף, ובקרבות אלה הוכיחו המתקוממים יתר עוז ויתר גבורה, ואילו גייסות המלך הוכיחו יתר בקיאות ויתר זריזות בתכסיסי מלחמה. האחרונים (גייסות המלך) נלחמו בראש ובראשונה לכבוש את הר-הבית ולעקור ממנו את הללו שחללו את (מנהגי) ההיכל - ואילו אלעזר והמתקוממים אשר עמו נלחמו להחזיק באשר כבר כבשו, ולהוסיף על כיבושיהם גם את העיר העליונה. שבעה ימים נמשך הטבח ההדדי, מבלי שיעקר אחד הצדדים מן העמדה אשר היתה לו בראשונה.

היום הבא היה חג קרבן העצים (ט"ו באב), אשר בו יביאו כל העם, לפי המנהג, עצים בשביל המזבח לבל יחסר דלק לאש-התמיד ולא תכבה כל הימים. המתקוממים לא הניחו ליריביהם להשתתף בטכס הזה, ואולם כאשר נהר המון בלתי חמוש להר-הבית, ובקרבו אחדים מן הסיקריים - שודדים ששמם בא להם מן השלח הטמון בחיקם - עשו אתם המתקוממים יד אחת ויצאו להתקפה ביתר עוז. חיילי המלך, שנפלו עתה מן המתקוממים לא רק במספרם אלא גם בגבורתם, נהדפו מן העיר העליונה. יריביהם פרצו לתוכה והעלו באש את בית חנניה הכוהן הגדול ואת ארמונות אגריפס ובירוניקה (אחות המלך אגריפס); משם העבירו את הלהבות אל בית ארכיון התעודות, כי להוטים היו להשמיד את שטרי-החובות של כל הלווים ובכך למנוע כל אפשרות לגבות את החובות, וזאת - למען זכות בתמיכתם של ההמונים השקועים בחובות ולמען יוכלו העניים להתקומם על העשירים ללא עונש. שומרי הארכיון נמלטו על נפשם, והבית עלה באש, וכאשר אחזו הלהבות בכל המקום ההוא, אשר נחשב לצומת-העצבים של העיר, פנו המתקוממים לחפש אחר אויביהם ולקחת את נפשם. אחדים מנכבדי האזרחים ומן הכהנים הגדולים העמיקו רדת לתוך המחילות ונעלמו מעין, ואחרים ועמם חייליו של המלך נמלטו אל חצר ארמון המלך אשר מעל לעיר העליונה, ולא אבדו גם רגע בסגירת השערים. בין הללו היו חנניה, הכוהן הגדול, אחיו חזקיה וחברי המשלחת אל אגריפס. לפי שעה, איפוא, מהיותם מרוצים מנצחונם ומן ההרס וחורבן אשר כבר חוללו, חדלו המתקוממים מן המרדף אחר אויביהם.

ברם, ביום בא, 15 באוגוסט, הם הסתערו על (מצודת) אנטוניה, ולאחר יומיים של מצור כבשו את המצודה, הרגו את חיל-המצב (הרומאי) שלה ושלחו בה אש. משם פנו אל הארמון, שבו מצאו מקלט חיילי המלך (מלבד הרומאים שהתבצרו בו) ובהתפצלם לארבעה ראשים התחילו להרעיש את החומות. איש מן המתגוננים לא ההין להגיח אל הצרים להילחם בם, לנוכח גודל המונם; אולם הנצורים התייצבו על הצינות ועל הצריחים והמטירו קליעים בכל הקרב אל החומה. אשר על כן נפלו רבים מן המתקוממים חלל למרגלותיה. יומם ולילה נמשך הקרב, ללא הפוגה, - כשהמתקוממים מקוים להצמית את המגינים ברעב, והמגינים - להוגיע לגמרי את הצרים עליהם.

ובעת ההיא איש ושמו מנחם, בנו של יהודה הגלילי, הרב הגדול בחכמה אשר פעם, בימי (ספירת האוכלוסיה אשר ערך הנציב הרומאי) קויריניוס הוכיח את היהודים על אשר הם עובדים את הרומאים ולא את האלוהים לבדו, הלך עם אחוזת מרעיו אל מסדה (מצדה), ושם פרץ אל בית הנשק של המלך הורדוס וחלק כלי נשק לבני עירו ולשודדים אחרים. כשהללו משמשים לו כשומרי ראש חזר לירושלים כמלך בגדוד, התייצב בראש המתקוממים ונטל לידיו את ניהול המצור. אפס, לא היו להם מכונות-מצור, ולחתור תחת החומה לעיני אויביהם נבצר מהם, כי נורו מלמעלה. על כן, בריחוק מן החומה חפרו מחילה עד אל מתחת לאחד המגדלים, סמכו את יסודות המגדל בסמוכות עץ, (סלקו את שארית העפר), העלו את הסמוכות באש, ונסוגו. כאשר נשרפו הסמוכות עד תומם נתמוטט לפתע המגדל - אך כדי לגלות (לעיני המתקוממים) חומה אחרת, שנבנתה בריחוק מה ממנו; שכן המגינים צפו מבעוד מועד את מזימתם (של המתקוממים) - כי אפשר (שהם הרגישו) שהמגדל נינוע בעת אשר חתרו תחתיו - והתקינו לעצמם מצודה שניה. המראה הבלתי צפוי היה כמהלומה לתוקפים והמר להם מאוד, כי כבר ראו את הנצחון בהישג ידם. ברם, המגינים שלחו אל מנחם ואל מנהיגי המתקוממים האחרים, ובקשו מהם שביתת-נשק למען יוכלו לצאת בשלום. המתקוממים הואילו להעניק רשות זאת רק לחיילי המלך ולבני הלאום היהודי בלבד (שבקרב הנצורים) - והללו יצאו החוצה. משנותרו ללא תומך, נפל לב הרומאים בקרבם; הם לא יכלו ולהבקיע להם דרך החוצה בתוך המון הלוחמים הרב והעצום, ואילו לבקש תנאי-כניעה בושו - מה עוד שיתכן כי התנאים לא יקוימו, גם אם יוסכם עליהם. על כן עזבו את המחנה שנבצר מהם להגן עליו ונמלטו אל צריחי המלך - שנקראו היפיקוס, פצאל ומרים. מנחם ואנשיו הסתערו על העמדות אשר נטשו הרומאים, והשיגו והרגו את הנחשלים, בזזו את כבודת הרומאים, ואת המחנה העלו באש. הדברים הללו ארעו ב6- בספטמבר (אלול).

כבראות צסטיוס (הוא צסטיוס גלוס, הנציב הרומי בסוריה, שלמרותו סר הנציב הרומי בארץ-ישראל), כי בכל מקום קמה מלחמה עם היהודים, חש כי יש צורך בפעולה מידית. הוא יצא מאנטיוכיה בראש הלגיון השנים-עשר במלוא כוחו, וכן 2000 חיילים נבחרים מכל אחד מן הלגיונות האחרים, ועוד שש קוהורטות (גדודים) של רגלים וארבע אלות (להקות) של פרשים המגברים במכסות-צבא מחילות המלכים (שבתחומי נציבותו), - מאנטיוכוס (מלך קומחי) 2000 פרשים ו-3000 רגלים, כולם קשתים, ומאגריפס אותו מספר של רגלים וכמעט 2000; פרשים ומלבדם, משהים (בן עזיז מלך חמת) 4000 איש ששליש מהם פרשים ויתרם הגדול קשתים. בכוחות אלה התקדם צסטיוס לעבר עכו. הוא אסף תגבורות גדולות מאד מן (התושבים של) הערים שבדרכו. כושרם הקרבי (של התושבים) היה נחות לעומת כושרם של החיילים, אולם שנאתם הלוהטת ליהודים מילאה את החסר באימוניהם. אגריפס עצמו בא להדריך את צסטיוס ולנהל אותו בעצותיו.

בראש חלק מגייסותיו נע צסטיוס לכבוש נקודת ישוב בצורה בגליל ושמה זבולון (או חבולון - היא כבול), עיר ספר בין האזור המיושב יהודים ובין עכו. הוא מצאה נטושה, כי אוכלוסייתה (היהודית) נסה להרים; אולם (העיר) מלאה היתה דברי-חפץ לרוב, והוא הרשה לחייליו לקחתם שלל. העיר היתה, כפי שראה במו עיניו, יפה להפליא, ומבנה דמה לצור, צידון ובארות (ביירות של ימינו), אך חרף זאת שלח בה אש. אחרי כן פשט בכל הסביבה, לקח שלל כל אשר מצא בדרכו, שרף את הכפרים שבשכנות לעיר וחזר לעכו. ואולם בעת שהסורים (מצבאו של צסטיוס), ובמיוחד אנשי בארות (ביירות) היו שקועים עדיין בביזה, התעודדו היהודים לשמע הידיעה כי צסטיוס (עצמו) חזר כלעומת שבא (לעכו, עם עיקר צבאו), וכחתף הסתערו על היחידות שהשאיר אחריו וקטלו כ2000- חיילים.

צסטיוס עזב את עכו ונע אל קיסריה, בשלחו חלק מצבאו הלאה משם אל יפו. אם יעלה בידי כוח זה להפתיע את העיר (יפו) ולכבשה, יישאר בה כחיל מצב; אם ירגישו בבואו, ימתין הכוח לבוא שאר הצבא. ואולם הכוח נחלק לשני ראשים; הראש שאחד נע ביבשה והראש האחר נע בים (באניות) - ובתקפם את העיר משני העברים כבשו אותה על נקלה; לתושביה לא ניתנה שהות להימלט על נפשם, ואפילו להימלט לקרב לא נותרה להם שהות; הרומאים פרצו, איפוא, לתוך העיר ושחטו אותם כולם ואת משפחותיהם, ואת העיר בוזו והעלוה באש. מספר ההרוגים היה 8400.

באותו אורח עצמו שלח צסטיוס מספר רב של פרשים אל מחוז נרבתא אשר בקרבת קיסריה, והללו השמו את האדמה (המעובדת) והכריתו הרבה מן התושבים, בזזו את רכושם ואת כפריהם העלו באש.

ואל הגליל שלח (צסטיוס) את ציסניוס גלוס, מפקד הלגיון השנים עשר, ונתן לו חיל רב אשר מספרו יספיק לכיבוש חלקה זה של הארץ. הלז זכה לקבלת פנים נלהבת בציפורי, העיר החזקה ביותר בגליל, והשכל הישר שהדריך את מעשי תושביה הניע גם את הערים האחרות לשקט. המתקוממים והשודדים נסו כולם אל הר שבלב-לבו של הגליל, (הר) המתנשא נוכח ציפורי ושמו הר העצמון. כנגד הללו יצא גלוס בראש חייליו. כל עוד החזיקו הגליליים בעמדה (על ההר) אשר הקנתה להם יתרון, עלה בידיהם להדוף על נקלה את הרומאים המתקדמים, ו200- מהם (מן הרומאים) הרגו; אולם משהגיעו הרומאים בתנועת-איגוף אל מקום גבוה יותר בהר, הכריעו עד מהרה את המתקוממים, שהרי המתקוממים החמושים בנשק מועט (וקל מאוד) לא יכלו לעמוד בקרב פנים-אל-פנים כנגד רגלים (רומאים) החמושים בנשק כבד, ובעת נוסם לא יכלו להימלט מפני הפרשים; ועל כן, רק מעטים הצליחו להימלט מן השבי בנצלם את פני הקרקע הקשים למעבר, ואלו מספר ההרוגים (של היהודים) עלה ל2000-.

ובראות (ציסניוס) גלוס כי אין עוד אותות להתקוממות בגליל, הוליך את צבאו בחזרה אל קיסריה, משם יצא צסטיוס עם כל צבאו ובא לאנטיפטריס. שם נודע לו כי בעיר הקרויה אפק נאסף כוח (צבאי) גדול של היהודים, הוא שלח פלג מצבא לתקוף אותם; אלא שבטרם תונחת ההתקפה נתפזרו היהודים בבהלת מגור, והשאירו את מחנם פתוח לתוקפים, והללו העלו באש אותו ואת כל הכפרים אשר מסביבו.

מאנטיפטריס נע צסטיוס ללוד ומצא אותה ריקה מאדם, כי כל תושביה עלו אל ירושלים לחוג את חג הסוכות. חמישים מן התושבים שנותרו, ושנתגלו לעיני הרומאים, הורגו, והעיר הועלתה באש. אחרי כן המשיך צסטיוס בהתקדמותו, עלה במעלה בית-חורון ונטה את מחנהו במקום הקרוי גבעון, בריחוק ששה מילין מירושלים.

בראות היהודים, כי המלחמה קרבה והולכה אל עיר הבירה, עזבו את חגם ומיהרו לאחוז בנשק, ובבטחם בטחון מלא במספרם הרב, אך ללא כל ארגון וסדר, זינקו בקול ענות גבורה לקראת האויב, בהתעלמם לחלוטין ממנוחת השבת, כי אותו יום היה יום השבת, שאת קדושתה שמרו (תמיד) מכל משמר, אכן, חמת-הזעם, שהשכיחה את דתם מלבם, הנחילה להם (הפעם) נצחון בקרב; הם התנפלו על הרומאים בשצף קצף שכזה, שפרצו (מיד) את מערך שורותיהם והסתערו דרך הפרצה בהרבותם את אבידותיהם (של הרומאים). אלמלא מיהרו הפרשים, ועמם אותן יחידות הרגלים שלא נסתבכו עדיין בקרב, לעשות דרכם בעקיפין ולבוא לעזרת המערך (הרומאי) השבור, הרי כל צבאו על צסטיוס עלול היה להמצא בסכנת כליה.

הרומאים אבדו 515 הרוגים - 400 רגלים ויתרם פרשים; היהודים אבדו (רק) 22 איש. הצטיינו ביותר בקרב היהודים בגבורתם הנהדרת שני קרוביו של מונבז מלך חדיב (הארץ אשר במעלה החידקל, שמלכיה קיבלו עליהם את דת ישראל), מונבז וקנדאי ויחד עמם ניגר איש עבר-הירדן ושילא (סילס הבבלי), אשר שרת לפנים בצבא המלך אגריפס, וערק ממנו אל היהודים.

משנבלמה התקפתם החזיתית, פנו היהודים לחזור אל העיר, אולם בשעה שהחלו הרומאים לעלות (שוב) במורד בית-חורון התנפל עליהם שמעון בר-גיורא (מראשי הקנאים המתקוממים) מאחוריהם, עשה שמות גדולות במשמר העורפי שלהם, ולקח הרבה מבהמות-המעמס שלהם, אותן הוליך אחר-כך לתוך העיר.

שלושה ימים לא זע ולא נע צסטיוס ממקומו ובינתיים תפסו היהודים את המקומות הגבוהים (בשטח) ובכך הראו, כי יגיבו חיש-מהר, בו ברגע שיסיעו הרומאים את מחנם.
בנקודה זו (של מהלך המאורעות) ראה אגריפס (המלך) כי אפילו צבא רומאי לא יוכל לצאת בשלום (מסכנת הכליון), שעה שכוח-אויב עצום שכזה מחזיק בגבעות שמסביבו, והחליט לנסות ולבוא בדברים עם היהודים - אולי יצליח לשדל אותם לפסיק את פעולות האיבה, או יעלה בידו לחרחר ריב בין מפלגת השלום ומתנגדיה, ולפלג אותה מהם. הוא בחר, איפוא, מקרב אנשי מטהו שנים הידועים יפה ליהודים (ומקובלים עליהם) את בורקיוס (ברקאי) ואת פיבוס (שרגא), ושלח בפיהם הבטחה ליהודים, כי צסטיוס יכרות עמם ברית שלום, והרומאים יסלחו לכל פשעיהם, אם ישליכו את כלי-נשקם ויכנעו. אולם המתקוממים, מחששם כי התקוה למחילה על הפשעים תניע את כל העם לקבל את תנאי אגריפס, התנפלו באכזריות על שלוחיו. בטרם יוציא מלה מפיו נרצח פיבוס; ברקאי נפצע אולם הצליח להימלט. אלה מן האזרחים, שהרימו קולם במחאה (על מעשה התועבה הזה), הותקפו באבנים ובאלות, והונסו אל תוך העיר.

וצסטיוס, בראותו כי קמה מחלוקת בקרב היהודים, מצא שעת כושר לתקוף אותם. הוא הסיע קדימה את כל צבאו כולו, והניס אותם לתוך ירושלים. הוא נטה את מחנהו על גבעת הצופים, בריחוק שלושת רבעי המיל מן העיר, אך שלושה ימים התמהמה על עמדו ולא ערך התקפה, בצפותו אולי שהתושבים יצאו אליו להיכנע לו. לפי שעה שלח רבים מחייליו לכפרי הסביבה, להפקיע את הדגן. ביום הרביעי, 30 באוקטובר, הציג את צבאו במערכה והסיעו אל העיר. אולם המתקוממים הכבידו ידם על העם היושב בעיר (לבל ייכנע לרומאים); ברם, הם עצמם נסוגו מחלקי העיר אשר מחוץ החומה, ונסתגרו בתוך העיר המוקפת חומה ובבית-המקדש. וצסטיוס, בהגיעו (לעיר) שלח אש בחלק העיר (שמחוץ לחומה) הנקרא ביציתא (ביזיתא) ובשוק העצים (הידוע גם בשם "העיר החדשה"), ומשם המשיך אל העיר העליונה וחנה מול ארמון המלך. אילו בחר באותה שעה (של כושר) להבקיע לתוך החומות (של חלק העיר המוקף חומה), היה לוכד את העיר מיד ושם קץ מהיר למלחמה. אולם ראש-מטהו טיראניוס פריסקוס ורוב קציני הפרשים שוחדו על ידי פלורוס (הנציב הרומי בארץ-ישראל, שהיה מעונין בהמשכת המלחמה) להניא אותו (את צסטיוס) מכך; וכך ארע שהמלחמה ארכה עד מאוד, ועל היהודים נגזר לשאת עוד צרות נוראות, עד בוא הקץ.

בנקודה זו (של השתלשלות המאורעות) פנו רבים מנכבדי האזרחים, לפי הצעתו של חנן בן יונתן, (מעל החומה), אל צסטיוס והזמינוהו לבוא, בהבטיחם לו כי יפתחו למענו את השערים. ואולם הוא, ששרוי היה בכעס, רחש בוז ואי-אמון אליהם, והוסיף להתמהמה עד אשר המתקוממים, בראותם כי יש בוגדים בעיר, השליכו (אותם) את חנן ואת מקורביו מן החומה (ארצה) ידו בהם אבנים וגרשום לבתיהם. אחרי-כן נערכו (המתקוממים) בשורה ארוכה והמטירו קליעים מראש החומה על (הרומאים) המתאמצים לעלות עליה. חמשה ימים לא חדלו הרומאים מתקוף את החומה, מכל עבר, אך לא יכלו להתקדם. ביום הששי (לקרבות על החומה) לקח צסטיוס כוח גדול של חיילים נבחרים, צירף אליו את כל הקשתים, ופתח בהסתערות על בית-המקדש מצפון. היהודים נלחמו בהם מגג האסתונים (היציעים שלאורך החומה) והדפו בכל פעם את הקרבים אל החומה, אך לבסוף תקף עליהם (על היהודים) ברד החיצים ואבני הקלע, והם נסוגו. חיילי השורה הראשונה של הרומאים סמכו את מגיניהם אל החומה, אל מגיניהם של אלה סמכו את מגיניהם חיילי השורה השניה, וכן הלאה, עד אשר הקימו את המחפה הנקרא בפיהם "צב"; כאשר פגעו במחפה זה חיצים ואבני קלע, החליקו מעליו בלי להזיק לחיילים אשר מתחתיו שהיו חותרים תחת החומה ומכינים חמרי-בעירה לשרוף את שער המקדש. בהלת-מגור ירדה על המתקוממים, ורבים החלו נמלטים מן העיר, כי ציפו לנפילתה המהירה (בידי האויב). המראה הזה החיה את תקוות העם (היושב בעיר), וכאשר נסוגו בני-הבליעל צעדו לפנים אנשים טובים לפתוח את השערים ולקדם בברכה את צסטיוס, כאת מיטיב העם. לו אך לא היה מרפה (צסטיוס) את לחץ המצור וממשיך בו עוד מעט קט, היה כובש את העיר מיד; אולם מאמין אני, כי בגלל עוונותיהם של אותם בני-בליעל (המתקוממים) הסתיר אלוהים את פניו אפילו ממקדשו, ועל כן לא נתן לאותו יום להיות היום האחרון למלחמה.

כך או כך - צסטיוס, שלא שת לבו לא ליאוש שתקף את הנצורים (המתקוממים) ולא לרגשות העם (אזרחי העיר), אסף אליו פתאום את חייליו, נואש מתקוותו (לכבוש את העיר) אף על פי שלא הוכה לאחור, ובניגוד לשכל הישר הסיג את מחנהו מן העיר. למראה תמורה מפתיעה זאת במעשי הרומאים נתלקחו מחדש תקוות השודדים, ובהגיחם (מן העיר) לתקוף את המשמר העורפי (של הרומאים הנסוגים) הפילו חללים רבים בקרב הפרשים והרגלים (הרומאים). אותו לילה חנה צסטיוס במקום חנייתו הראשון, בגבעת הצופים; ביום המחרת הוסיף לסגת, ובכך הביא על עצמו הסתערויות נוספות (מצד המתקוממים), והאויבים אשר רדפו אחריו ללא רחם הסבו (שוב) אבידות כבדות למשמר העורפי שלו. הם אף התקדמו הלאה משם, משני עברי הדרך, (הצרה, על רכסי ההרים) והטילו את חניתותיהם בשני האגפים של השדרה (הרומאית הנסוגה). המאסף אשר לרומאים לא ההין להפנות פניו ולהתייצב על עמדו מול ההולמים בו מלמעלה, מעורפו, בחשבו כי צבא עצום רודף אחריו; (גם) את אלה התוקפים אותם משני עבריהם לא נועזו הרומאים להדוף מעליהם, מאחר שהם עצמם (הרומאים) היו חמושים בנשק כבד עד לעייפה, וחששו לפתוח את שורותיהם (המלוכדות ולצאת לקראת) היהודים החמושים בנשק קל, שכושרם להסתערויות-בזק עולה על כושרם שלהם. אי לכך ניטל עליהם (על הרומאים) לסבול אבידות כבדות, בלא שיוכלו לגמול ליריביהם אבידות דומות. כל משך המסע כולו הוסיפו היהודים להכות ברומאים וכל הנחשלים והמפגרים אשר נטשו את מקומותיהם בשורות השדרה נהרגו. לבסוף, כאשר רב עד מאוד מספר ההרוגים (הרומאים) ונפלו חלל גם פריסקוס מפקד הלגיון הששי, שר-האלף לונגינוס וקצין פרשים בשם אאמיליוס יוקונדוס, עלה בידי הרומאים להגיע אל המחנה הקודם שלהם בגבעון - וזאת לאחר שעזבו בדרך את רוב כבודתם ומשאם.

שם נשתהה צסטיוס יומיים, כי לא ידע מה לעשות; ביום השלישי, בראותו כי מספר אנשי האויב (מסביב מחנהו) הולך ורב, והשטח מכל צר ועבר הומה מיהודים, הבין כי השתהותו שם הביאה עליו רעה, וככל אשר יוסיף להשתהות בו, כן יגדל מספר אויביו.

כדי להחיש את מנוסתו פקד (צסטיוס על הצבא) לצמצם ככל האפשר את הדברים המכבידים על תנועת שדרת-המסע. הפרדים והחמורים, ואפילו סוסי העגלות, נשחטו, פרט לאלה הנושאים את אבני הקלע ואת מכונות-המלחמה; על הללו גמרו (הרומאים) אומר לשמור כדי להעזר בהן, מה עוד שחששו שמא יפלו (כלי המלחמה) בידי היהודים, והללו יפנו אותם כנגדם. אחר כך הוליך צסטיוס את מחנהו לעבר (מורד) בית-חורון. כל עוד נמצאו הרומאים בשטחים (פתוחים) רחבי ידים, לא הרבו היהודים להציק להם, אולם בהיותם צפופים ודחוסים במצרי הדרך היורדת, התייצבה קבוצה אחת (של יהודים) בפניהם וחסמה את דרכם, וקבוצות אחרות (של יהודים) לחצו את המאסף למטה לתוך המצר, ואילו הכוח העיקרי (של צבא היהודים) נערך לאורך הרמות החולשות על חלקו הצר ביותר של המצר גופו, ומשם המטיר קליעים (כלומר: אבנים וחיצים) על הרומאים הדחוסים. כאן נבצר מן הרגלים (הרומאים) להתגונן, וסכנה גדולה מזו נשקפה לפרשים; כי הם לא יכלו לשמור על תבנית המערך שלהם בשעת המסע במורד הדרך (במצר בית חורון) בעוד מטר קליעים יורד עליהם, ואילו המורדות התלולים שמשני עבריהם מנעו מהם מן הפרשים את היכולת להסתער על האויב. מעבר מזה ומעבר מזה (של הדרך) נפערו תהומות ופתחים, ולשם מעדו ונפלו הרומאים ונכרתו מארץ החיים. לאיש מהם לא היה מנוס; ואיש מהם לא ידע כיצד להתגונן. בחוסר ישעם הרימו הרומאים צעקת שבר ויללת יאוש. היהודים השיבו להם בקול ענות שמחה, ובתרועות, אשר גיל וחמת זעם שמשו בהן בערבוביה, ובודאי היו לוכדים את צסטיוס ואת כל צבאו אלמלא ירדה החשכה ואפשרה לרומאים למצוא מפלט בבית חורון (הכפר); היהודים שתו עליהם שם מצור סביב, והמתינו לצאתם (של הרומאים משם).

צסטיוס נואש מתקוותו להמשיך בנסיגה מסודרת. ובחר תחתיה במנוסה מחפירה. הוא ליקט כארבע-מאות חיילים, מן האמיצים ביותר שבצבאו, הציב אותם על הגגות (של בית-חורון) ופקד עליהם לצעוק ולחזור ולצעוק את סיסמאות זקיפי המחנה, למען יאמינו היהודים, כי כל הצבא (הרומאי) נמצא עדין בעמדותיו. הוא עצמו ושאר חייליו התקדמו משם חרש שלושה וחצי מילין. לאור הבוקר ראו היהודים כי חניית הרומאים ריקה, והם הסתערו על הארבע מאות אשר הוליכו אותם שולל וחיסלו אותם עד מהרה ברמחיהם, ואחרי-כן יצאו לרדוף אחרי צסטיוס. הוא כבר הרחיק מהם הרבה, במשך הלילה, בהאיר היום החיש את מנוסתו במידה כזאת, שבהלת-מגור מוחלטת אחזה בחיילים (שלו) והם השליכו (מעליהם) את מכונות-ההרעשה ואת הבליסטראות ואת שאר מכונות-המלחמה. היהודים תפסו אותן מיד, ואחרי-כן הפעילו אותם כנגד בעליהן הקודמים. הם רדפו אחרי הרומאים כל הדרך כולה, עד אנטיפטריס, אך לא עלה בידם להדביק אותם; הם פנו איפוא לחזור, כשהם נושאים את מכונות-המלחמה, פושטים את החללים (המוטלים בדרך) אוספים את השלל האחר שהשאירו הרומאים; בשירי נצחון באו לירושלים. אבידותיהם (של היהודים) היו אפסיות, ואילו הרומאים ובעלי בריתם אבדו בהרוגים חמשת אלפים ושלוש מאות רגלים וכארבע מאות פרשים. הקרב הזה (במורד בית חורון) נערך ב-8 באוקטובר, בשנה השתים עשרה לממשלת נירון.

טיטוס התקדם לתוככי ארץ שונאיו (היהודים), כשלפניו נע משמר-קדמי של חיילי המלך (אגריפס) ושל חיילות-המשלוח של (שאר) בעלי-הברית (של הרומאים). אחרי הללו נעו סוללי-הדרכים ובוני-המחנות, ואחריהם כבודת הקצינים ועמה ליווי חמוש. אחרי הללו נע המפקד הראשי ועמו נושאי החניתות אשר לו וחיילים נבחרים אחרים, ואחריהם פרשי הלגיונות. הללו נעו לפני מכונות-המלחמה, ואחרי אלה נעו חיילים נבחרים בפיקודם של שרי אלף ושרי גדודים; אחריהם נע הנשר וסביבו הדגלים, ולפניהם המחצצרים; ואחרי כל אלה נעה כבודת הצבא; האחרונים צעדו החיילים השכירים, תחת עינו הפקוחה של המשמר-העורפי. טיטוס התקדם במהירות דרך שומרון וגופנא, אשר כבר נכבשה בידי אביו (ווספסיאנוס), וחיל-מצב הושם בה. לאחר שלן שם בלילה, יצא (טיטוס) עם שחר לדרך, ולאחר מסע יום תמים נטה את מחנהו בעמק הנקרא בפי היהודים עמק הקוצים, בקרבת גבעת שאול, כפר המרוחק שלושה וחצי מילין מירושלים. מכאן יצא עם שש-מאות ממבחר פרשיו קדימה, לעמוד על כוחה של העיר (ירושלים) ועל הלך-רוחם של היהודים - האם למראהו יאחזם חיל ופחד, עד כי יכנעו לו עוד בטרם יהלום בם? שכן הודיעוהו, - וההודעה נכונה היתה למדי, - כי האזרחים, הגם שכבדה עליהם יד המתקוממים והטרוריסטים, שואפים מאוד לשלום, ורק מפני חולשתם אין הם יכולים לעשות דבר.

כל עוד רכב הישר בדרך המוליכה אל החומות, לא הראה איש את פניו מחוץ לשערים, אולם כאשר עזב את הדרך והוליך את יחידת הפרשים שלו באלכסון כלפי מגדל פספינוס, הגיחו לפתע-פתאום המון יהודים מאצל "מגדל הנשים" דרך השער הצופה אל מצבת הילני (מלכת חדיב, היהודית), הבקיעו בין פרשיו, ובהתיצבם מול אלה (מן הפרשים) שנמצאו עדיין דוהרים בדרך, מנעו אותם מלהצטרף לאלה (מן הפרשים) שכבר ירדו מן הדרך ונעו הצדה (אחרי טיטוס), ובכך ניתקו (היהודים) את טיטוס, כשעמו רק קומץ אנשים. הוא לא יכול להתקדם, כיון שהקרקע כולה היתה מתועלת מן החומה והלאה, לצורכי גננות, וחצויה בגדרות אבן מצטלבים ובמספר גדרות עץ; ונתחוור לו, שאין ביכלתו לסגת אל אנשיו, שעה שהמון אויבים כה גדול מפריד ביניהם. רעה מזאת, החיילים שרכבו בדרך (כבר) הפנו עורף ונסו, ומאחר שרובם לא ידעו, כי הנסיך שרוי בסכנה וחשבו כי הוא נס כמותם, לא היה מעצור למנוסתם.

טיטוס, בראותו כי רק זריזותו שלו יכולה להצילו, הסב את סוסו, ובצעקו לקבוצתו הקטנה לנוע אחריו הסתער למרכז האויבים, כשהחלטתו נחושה לפרוץ לו דרך אל אנשיו שלו. אותה שעה יותר מכל שעה אחרת, הוכיחה כי גורל המלחמות וגורל הנסיכים (המושלים) נתונים בידי אלוהים; שכן כאשר ירד מטר קליעים למיניהם על טיטוס, שלא חבש קסדה ולא לבש שריון חזה, שהרי יצא קדימה, כפי שאמרתי, לא לשם לחימה אלא לשם תצפית, - שום קליע לא נגע בגופו; וכאילו הוטלו במתכוון כדי להחטיאו חלפו על פניו חניתות בלא להרע לו. בחרבו הפיץ מעליו שוב ושוב את אלה שמימינו ומשמאלו, ובהכותו ארצה רבים מאלה שקמו נגדו מלפניו דרס אותם את הנופלים בפרסות סוסו. למראה אומץ לבו השגיא של הקיסר פרצו אויביו בצעקות "השיגוהו, תפסוהו" אך בכל אשר פנה נפוצו אויביו מלפניו לכל עבר. אלה (מחייליו) שהיו שותפיו בסכנה קרבו והצטרפו אליו, כשהם מותקפים מן האגף ומן העורף כי סיכוים היחיד להישאר בחיים היה בהבקעה אל הדרך ביחד עם טיטוס, בטרם יכותרו. אכן, שנים מהם נמצאו רחוקים מדי מחבריהם. אחד מהם הוקף והוכה ארצה למות עם סוסו יחדיו והאחר, שירד מעל סוסו, נהרג (הוא בלבד) וסוסו נלקח; טיטוס חזר עם היתר בשלום אל מחנהו. ההצלחה אשר האירה פנים ליהודים בהתקפתם הראשונה עוררה בם ראיית-ורודות שלא היו לה רגלים, ומאור פניו הארעי של המזל מילא אותם בבטחון לאין מצרים בעתיד.

בלילה הצטרף אל הקיסר (טיטוס) הלגיון הבא מאמאוס. בעלות השחר יצא (טיטוס) לגבעת הצופים, הנקודה הקרובה ביותר שממנה ניתן לראות את העיר ואת בית-המקדש בכל זוהר תפארתו - ומכאן שמה של הגבעה הזאת (גבעת הצופים), המתחברת אל החלק הצפוני של העיר. בריחוק שלושת רבעי המיל מן העיר פקד (טיטוס) להקים מחנה אחד בשביל שני הלגיונות ועל הלגיון החמישי פקד לחנות בריחוק כשליש המיל לעבר העורף, כי סבר (טיטוס) שהחיילים אשר נתייגעו במסע הלילה זכאים למחסה (בטוח) אשר יאפשר להם לשפוך את סוללת-המגן שלהם (סביב מחנם) בביטחה. אך החלו הלגיונות להקים את מצודת מחניהם והלגיון העשירי הגיע מיריחו, שם הוצבה יחידת רגלים לשמור על המעברות שלכד בשעתו ווספסיאנוס. לגיון זה נצטוה להקים את מחנהו בריחוק כשלושת רבעי המיל מירושלים, אצל הר זיתים, הצופה אל העיר ממזרח ונחל עמוק מפריד בינו ובינה, הוא נחל קדרון.

ובתוך העיר חדלו זו הפעם הראשונה המפלגות היריבות מריבן המתמיד, אשר בו היו כמאבדות עצמן לדעת, ולכך גרם מראה המלחמה המתרגשת לבוא עליהם בכל עצמתה. בחרדה השקיפו הפרטיזנים (היהודים) על הרומאים הבונים שלושה מחנות נפרדים, ועשו יד רעה אחת, בשאלם (זה את זה), למה הם ממתינים, ומה זה היה להם שהם מניחים (לרומאים) להקים שלושה מצדים אשר יחניקו אותם (את היהודים). הנה בונה האויב באין מכלים עיר אשר תקום על עירם, בעוד הם עצמם, כמסתכלים בחזיון מופלא הנעשה לטובתם, יושבים בחיבוק ידים מאחרי חומותיהם, ונשקם בטל ממלאכה לצידם. "כלום כוחנו עמנו רק להזיק לנו לעצמנו?" קראו. "האם ילכדו הרומאים את העיר גם בלא אבידה אחת, הודות לריב האחים שלנו? " ובשלהבם איש את אחיו בדברים שכאלה ובהתלכדם לכוח (מחץ) אחד, תפסו בכלי נשקם והגיחו לפתע אל הלגיון העשירי; הם עברו כהרף-עין את הנחל (קדרון), ובשאגות מקפיאות-דם התנפלו על האויבים הבונים את ביצוריהם. הללו (הרומאים העובדים בבניית מחנם) התפזרו כדי להחיש את עבודתם ואת רוב כלי-נשקם הניחו ארצה, כיון שלא שיערו כלל כי היהודים יגיחו החוצה למלחמה - בחשבם כי אפילו ירצו היהודים לעשת זאת, תפר מלחמת האחים שלהם את רצונם ותשים אותו לאל. אשר על כן הופתעו (הרומאים) והוטלו לאחור באי-סדר. אחדים מהרו לנטוש את עבודתם ולסגת; רבים רצו אל כלי-נשקם, אך הוכרעו ארצה בטרם יספיקו להרימם ולהפנותם אל האויב. מספר היהודים גדל והלך ללא הרף, שכן הצלחתם ההתחלתית עודדה אנשים נוספים (מן היהודים שבעיר) ונראתה גדולה יותר מכפי שהיתה, גם בעיניהם וגם בעיני הרומאים, שכן שיחקה להם (ליהודים) השעה. חיילים (רומאים) המיטיבים לעמוד בקו-מערכה, כשהם ערוכים כהלכה, והמאומנים להילחם לפי תורת המלחמה הכתובה בספרים, ועל פי פקודות מגבוה, רוחם נשברה חיש-מהר על ידי טכסיסי-מלחמה בלתי-מקובלים ונועזים. ובמקרה אשר לפנינו השאירו הרומאים את היזמה בידי היהודים, ונרתעו (אפוא) מפני מחץ הסתערותם. כל אימת שאחדים מהם הודבקו (ע"י היהודים) ופנו לאחור, עלה (אמנם) בידיהם לבלום את שטף מרוצתם של היהודים, ובנצלם את אי-זהירותם (של היהודים) שבאה מלהט הרדיפה, הסבו להם אבידות, אולם עם שזרמו ובאו יהודים נוספים מתוך העיר גדלה המבוכה בקרב הרומאים, ולבסוף גורשו אל מחוץ למחנם.

קרוב לודאי שרעה גדולה היתה מוצאת את כל הלגיון, אלמלא חש טיטוס, שנודע לו על המתרחש, להצלתו. בהוקיעו את פחדנותם (של חיילי הלגיון הרומאי) בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, הציג בקו-מערכה את הנסים; אחרי-כן תקף את היהודים מן האגף, בראש החיילים הנבחרים שהיו עמו, והרג רבים מהם, פצע עוד יותר, והניס את כולם, הדפם אל ערוץ הנ"ל. (בהתדרדרם) במורד ההר סבלו (היהודים) אבידות כבדות, אולם משחצו את ערוץ הנחל, והוא הפריד ביניהם ובין הרומאים, החזיקו מעמד בהחלטה נחושה. כך התנהלו הדברים עד הצהרים; דקות אחדות אחרי הצהרים ערך טיטוס בקו-מערכה (מול היהודים) את התגבורות שהביא ועוד אנשים מן הגדודים (של הלגיון העשירי) ואת יתר הלגיון שלח להמשיך בעבודת הביצורים על קו הרכס של ההר.

ובעיני היהודים נדמתה התנועה הזאת (תנועתו של חלק מן הלגיון העשירי לראש ההר, להמשיך בעבודת הביצורים) לבריחת אויביהם וכאשר הניף הזקיף (שלהם) הניצב על החומה את אדרתו (לאות שזוהי בריחה) פרץ המון יהודים חדש לשדה הקרב והסתער בלחט-לחימה שכזה, שהסתערותו דומה היתה להסתערות עדר ראמים. אכן, אף לא אחד מן (הרומאים) העומדים בקו-המערכה לא עצר כוח לעמוד נגדם, וכאילו הלם בקו מטח אבני בליסטראות נשברו לפתע שורותיו, הפנו עורף, ונסו במעלה הגבעה, בהשאירם את טיטוס עם קומץ אנשים במחצית המדרון. אוהביו אשר נשארו עמו על עמדם מכוח נאמנותם אליו, בלא לשים לב לסכנה, הפצירו בו לסגת מפני היהודים המתאבדים האלה, ולא לסכן את חייו ביד האנשים אשר חובתם-שלהם היתה להישאר כאן ולהגן עליו, ולזכור את מעמדו היחיד והמיוחד, ולא לקחת על עצמו תפקיד של טוראי פשוט בשעה שהוא המפקד העליון של הצבא ואדוני כל העולם אל לו להסתכן סכנה חמורה שבחמורות בשעה שהכל תלוי בו. טיטוס אטם אזניו משמוע את תחינותיהם אלה. הוא התייצב מול המסתערים במעלה המדרון (הרוצים) לצוד את נפשו לקחתה ובתעוזה רבה תקף אותם (את הקרובים אליו) ושיסף בהם ככל שהם סגרו עליו, ואחר-כך התנפל על ההמונים שמאחריהם והדף אותם כאיש אחד במורד המדרון. תעוזתו וכוחו המדהימים הממו אותם, אולם חרף זאת לא נרתעו אל העיר, אלא נפרסו לשני העברים כדי לעקוף אותו (ואת קמץ הרומאים שהגנו עליו), ולהוסיף לרדוף ולדרוך על עקביהם של הנסים במעלה המדרון. הוא (טיטוס) תקף אותם, אפוא, מן האגף ובלם את שטף הסתערותם.

בין כה וכה ראו אלה שעסקו בבנית המחנה, למעלה, את החיילים אשר מתחתיהם נסים, ושוב נתמלאו אימה ופחד, וכל הלגיון כולו נפוץ, בחשבו כי אי-אפשר לעמוד כנגד מחץ הסתערות היהודים, וכי טיטוס בכבודו ובעצמו נס על נפשו; שאלמלא כן לא היו החיילים מעלים כלל על דעתם לנוס (ולהפקירו). כרדופי בהלת-מגור הם אצו-רצו לכל העברים, עד אשר הבחינו אחדים מהם במצביא הנמצא בעבי הקרב, ומתוך חשש גדול לשלומו צעקו על כך לכל הלגיון, למען ידע (הלגיון) את גודל הסכנה המרחפת עליו (על טיטוס). הבושה כפתה עליהם לחזור, ובהוכיחם זה את זה - לא דוקא על מנוסתם, אלא על הפקירם את הקיסר - התלכדו ותקפו את היהודים בכל כוחם, ולאחר שעלה בידם פעם אחת להכריחם להפנות עורף, הדפו אותם מעט-מעט מצלע ההר אל הגיא; היהודים הנסוגים נלחמו על כל צעד ושעל, אולם תודות לעמדתם הטובה יותר (מפאת גובהה) עלה בידי ההרומאים להרתיעם כולם לתוך ערוץ הנחל; טיטוס הוסיף לקיים את הלחץ על אלה שבחזיתו (בעזרת חיילי התגבורות) ואת הלגיון (העשירי) שלח בחזרה לבנות את מחנהו, בעוד הוא מחזיק מעמד איתן, עם אותם החיילים שהביא עמו, כנגד (נסיונות) ההתקדמות (הנוספים) של האויב.

אך נשתררה הפוגה רגעית במלחמה (כנגד האויב הרומאי) מבחוץ, ושוב נשאה ראשה המחלוקת המפלגתית (בקרב היהודים בתוך העיר הנצורה).

לזמן זה (8 באוגוסט) סיימו שני הלגיונות לשפוך את סוללותיהם, וב-8 באוגוסט ציוה טיטוס להקריב את אילי-הברזל אל האכסדרה המערבית אשר למקדש החיצוני (לעזרה). קודם לכן, במשך ששה ימים, קרקרה מכונת-ההרעשה החזקה ביותר את החומה, ללא הרף, ולא יכלה (גם מכונה זו) להטביע רושם כלשהו על אבנים כה ענקיות, שחיבורן זו לזו כה מושלם. אצל השער הצפוני נסתה קבוצה אחרת (של הרומאים) לחתור תחת יסודותיו הבמאמצים עצומים הצליחו להוציא את האבנים שבחזית; אולם האבנים הפנימיות תמכו בשער, והוא ניצב איתן, לבסוף נואשו הרומאים מתקוותם להשיג את מבוקשם בעזרת מכונות-מלחמה והם הציגו את סולמותיהם אל (גגות) האולמות (שלאורך החומה). היהודים לא נחפזו כלל לעצור אותם, אלא הניחו להם לטפס ולהגיע למעלה שם התנפלו עליהם בשצף-קצף; אחדים מן הרומאים נהדפו אחורנית והושלכו למטה וראשם ארצה, אחרים נלחמו פנים-אל-פנים עם המגינים, ונהרגו; רבים (מן הרומאים), ברדתם מן הסולמות, לא היה סיפק בידם להתכסות במגיניהם, וחרבות (היהודים) פילחו את גופם; ואילו סולמות אחרים, עמוסים לעייפה ברגלים החמושים בכלי נשק ושריונות כבדים, נדחפו הצדה מהראש תחומה ונהפכו; גם מן היהודים נהרגו רבים. (כי) אלה מן הרומאים שנשאו את הנשרים (לראש החומה) נלחמו עליהם בחרוף נפש, בידעם כי כלימה נוראה תהיה מנת חלקם, אם יפלו (הנשרים) בשבי; אפס, לבסוף לכדו היהודים את הנשרים והשמידו את (כל) העולים עד האחרון. הנותרים רוחם נפלה למראה גורל חבריהם, ונסוגו.

וטיטוס, בראותו כי במאמציו לשמור מכליון את בית-מקדשם של הנכרים הוא גורם לחבלות ומוות לחייליו, פקד (עתה) לשלוח אש בשערים.

...הנה, אחד החיילים בלא להמתין לפקודה ובלא שום נקיפת מצפון בדבר התוצאות הנוראות, שיהיו למעשהו, והוא מדורבן (כנראה) באיזה כוח (עליון) סמוי, תפס כפיס-עץ בוער, ובטפסו על גבו של חייל אחר הטיל את הלפיד דרך אשנב ההיכל (הפנימי). ובעלות (משם) הלהבות השמימה פרצה מפי היהודים זעקה, אור עצמתה לא נפלה מעוצמת השואה הנוראה, והם זנקו להציל (את היכלם) מבלי לשית כלל לב לחיי עצמם ולנצירת כוחם (לשם המשך המלחמה ברומאים); שהרי הדבר אשר עליו שמרו בחרוף-נפש שכזה גז ונעלם לנגד עיניהם.