בטרם ניגש לדון בעצם הבעיה של המוסר בישראל ואצל אומות העולם, עלינו ליחד את הדיבור בבעיה מרכזית חשובה ביותר שרבים טועים בה והיא: מה יחסו של המוסר לדת בכלל. ונפתח בשאלה: מהו המוסר? רוב האנושות מסכימה שהמוסר הוא דבר חיובי ואי מוסריות היא דבר שלילי ואף אנחנו נסכים לדעה זו.

נשאלת השאלה אם המוסר הוא עניין ששייך לטבע האדם או שמא המוסר הוא עניין של הסדר חברתי. בבעיה זו התלבטו כבר הפילוסופים היוונים: הפילוסוף החומרני דימוקריטוס חשב שהמוסר בא לאדם מתוך הסדר ומעין הסכם חברתי, שנועד להגן על בני האדם מפני חיות טרף. האנשים הפרימיטיביים נתארגנו ויצרו את החברה ואת המוסר החברתי. דעה אחרת היתה לפילוסוף אפלטון, שחשב שהמוסר הוא לא רק עניין של הסדר חברתי, אלא גם עניין הקשור בטבע האדם, שיש בו כוחות טובים; המוסר הוא, לדעתו, קשור במושג ה"טוב". גם אנחנו נסכים לדעה זו ונחשוב שהמוסר, כמו האי-מוסר, הרשע, שייכים לטבע האדם ומתאימים לשני היצרים, ליצר הטוב וליצר הרע. אם כן, המוסר שייך לתחום הטבעי של האדם, כשם שלדעתנו גם התחושה הדתית שייכת לתחום טבע האדם.

ברם, בזה עוד לא נאמר שהמוסר והדת נובעים במישרין מאותו מקור, למרות שבעקיפין כך הוא הדבר: גם הרגש הדתי הטבעי של האדם וגם הנטייה לחיות חיי מוסר, מקורם האחרון הוא האלוהות הטובה והמיטיבה המתגלה בשתי הדרכים הללו לאדם. ברם במישרין אין המוסר והדת קשורים זה בזו. או בלשון אחרת, המוסר כשלעצמו אינו מושג דתי, היות ומקורו בחוש האדם הנפרד מן החוש הדתי. החוש הדתי מקרב את האדם לתחומה של האלוהות ואילו החוש המוסרי מקורו בנטיית האדם להיות טוב. על כן, אין צודקים אלה האומרים, מסיבות מובנות של תעמולה, שאין מוסר בלי דת; להפך, המוסר הוא תחום אנושי אוטונומי עצמאי בהחלט. הרי ידוע לכל שהיו קיימות תרבויות, כגון התרבות היוונית הקלאסית, תרבות הרנסנס ותרבות המאה הי"ח שביסוסן הדתי היה חלש מאד ושהיו בעצם במידה רבה תרבויות חילוניות. ולמרות זאת דווקא בתרבויות אלה הגיעה הרמה המוסרית לדרגה גבוהה מאד. הוא הדין גם לגבי אנשים חילוניים הרחוקים מדת ומאמונה, אשר הם מוסריים בהחלט, ואין צורך לומר שיש אנשים החושבים את עצמם לדתיים והם רחוקים מאד מכל מוסר. כמו כן ידוע שבתחום הדת יש חלקים אשר אינם עניינו של מוסר וכל המבלבל את התחומים, מוריד מחשיבותה של הדת. היתה תקופה, בייחוד במאה הי"ח והי"ט, בה חשבו האנשים שיעלו את חשיבותה של הדת באמרם שהדת הפלונית אלמונית היא כולה מוסר. כך נהגה גם היהדות הליבראלית, אשר חזרה תמיד על הסיסמה "מוסר הנביאים" ושכחה לגמרי שהדת היא תופעה אנושית מיוחדת ושהמוסר כשלעצמו אינו מושג דתי מטבעו.

אם כן המוסר הוא תחום אוטונומי שאינו מצריך דת, אולם הדת מצריכה מוסר. לאנשים מחוסרי אמונה, עובדה זו משמשת כביכול להוכחה שאין לנו צורך בדת, היות והמוסר אינו מצריך אותה ואילו הדת היא בלתי שלמה אם אין לה מוסר. אנשים אלה אומרים שהדת אינה אלא צורה של אמונה טפלה שהיתה לה חשיבות רק באותה תקופה פרימיטיבית כשהאדם לא היה מסוגל להגיע למוסר הטהור הבלתי דתי, החילוני. היה זה הפילוסוף הצרפתי הנאור, וולטר, אשר אמר שאינו הולך לחייט אשר אינו מאמין בשטן, כי הרי חייט פשוט זה שאינו מפחד מן השטן, לא יהיה אדם כשר. היום ברור שהדעה כאילו הדת היא כעין אמונה פרימיטיבית הקודמת להיווצרות המוסר החילוני האוטונומי, בטעות יסודה. אמנם נכון הדבר שהמוסר הוא תחום אוטונומי, אולם הדת היא אחת המתנות החשובות שניתנו לאדם על ידי האלוהות, כדי שהוא יחפש וידרוש אותה תמיד. האם אמרנו בכך שאין קשר בין הדת והמוסר? חלילה! אפילו הדת הפשוטה ביותר דורשת מוסר, אמנם מוסר בלתי מושלם, ובמידה שהדת היא מפותחת יותר, המוסר שלה הוא גבוה ומפותח יותר.

מה הוא אפוא, הקשר המעשי בין הדת והמוסר? כל דת מניחה שהאלוהות, או האל, הוא אל טוב ועל כן הוא דורש מן האדם עשיית הטוב. אפשר לבדוק את הדבר למשל בהתפתחות הדת היוונית. כשהדת היוונית היתה בתחילתה, בוודאי שהמוסר שהיא דרשה, היה נמוך. המוסר היה מוסר של חברת אבירים, שיסודו היה הכבוד, והבושה מפני הפגיעה בכבוד זה. ברור שבאותו האופן נהגו גם האלים, לפי אגדות היוונים של אותם הימים. שיא של מוסר כזה תמצא בתוך שירי הומרוס, אותו משורר חכם שהירבה לחשוב על ענייני אלים ובני אדם. אפילו בתקופה מאוחרת יותר תמצא את התפיסה המוזרה שהאלוהות מלאת קנאה כלפי האדם המצליח, ועל כן על האדם לא לעבור את גבולותיו. אין ספק שמוסר דתי כזה הוא פרימיטיבי, למרות שגרם ליצירות אומנותיות חשובות.

אולם באותם הימים תמצא כבר מחברים והוגים יווניים אשר הגיעו לדרגה גבוהה יותר של מוסר דתי. בימי עמוס הנביא חי ביוון איש שאף הוא היה רועה ושמו הסיודוס שהיה התיאולוג-המשורר של יוון. איש זה הגיע למסקנה שהסדר המוסרי של מעלה מתאים לסדר המוסרי של מטה: במלחמות שבין האלים ניצח לבסוף האליל זאוס שדרש אף מן האדם סדר של צדק ומשפט. באותה גישה דגל גם המשורר ומחבר הטרגדיות איסכילוס, אשר אפילו הניח שזאוס הגיע למידותיו המוסריות רק אחרי שהתבגר. אז בוטלה נקמת הדם ובמקומה בא המשפט האזרחי, ואלות הנקמה האכזריות הפכו לאלות טובות.

ברור שהתפתחות זו לא היתה עשויה להגיע לשלמות ואת זה הרגישו רבים מן הפילוסופים היוונים שהתחילו קודם בפיתוח מוסר הגות חילוני, בלתי תלוי בהגות הדתית. הם דחו את המוסר הדתי המקובל של היוונים כעניין פרימיטיבי ויחד עם זה דחו גם את הדת של הומרוס, ואפלטון רצה לגרש את הומרוס מבתי הספר בטענו שלימוד השירים הללו רק יקלקל את הנוער, היות ובשירי הומרוס מסופר על אלים בלתי מוסריים הנלחמים זה בזה באכזריות ושהם בעלי יצרים רעים. אולם למרות זאת המוסר של הפילוסופים היוונים יצר לו כעין דת. דרכי ההגות הביאו אותם לכעין אמונה מונותיאיסטית. האלוהות היא אחת. אפלטון האמין באל אחד, מקור הטוב. גם חסידי הסטואה ראו באל האחד אדון על סדר העולם הטוב ועל כן האלוהות היא, לדעתם, מקור המוסר: האיש החי לפי הכרח העולם שהוא רצונה של האלוהות, מובן שעליו לחיות חיים מוסריים. רק חסידי אפיקורוס פיתחו מוסר חילוני. אולם למרות ההישגים החשובים של ההגות הפילוסופית היוונית, החכמה היוונית אמנם פיתחה תורת מוסר נעלה, אך לא פיתחה דת אמיתית וטהורה, כי האל האחד שלה היתה אלוהות, אשר פועלת בעקיפין ואי אפשר לפנות אליה בתפילה.

ברור שהרומיים לא הגיעו אפילו לדרגת היוונים. הדת החקלאית-המדינית שלהם לא הספיקה להוכיח שהיא מסוגלת להתפתחות, מפני שהתפתחות אפשרית זו נפסקה, כאשר הדת הרומית הושפעה השפעה מכרעת מן החוץ, על ידי הדת היוונית. האלים הרומיים זוהו עם אלים יווניים מקבילים והשיטות הפילוסופיות היווניות נודעו לרומיים, אולם רומי לא גידלה מעולם פילוסוף הראוי להיחשב לפילוסוף גדול בתולדות ההגות האנושית. הכשרון המעשי של הרומיים לא פיתח תורת מוסר עיונית. המוסר הרומי היה מעשי, מדיני ואזרחי ולא היה מוסר דתי במלוא מובן המלה. על מידת המוסר של הרומיים קיימת, כמובן, פלוגתא בין הרומיים עצמם לבין העמים הנכנעים להם, וביניהם גם רוב עם ישראל, שראו במוסר הרומי מוסר של שודדים הרוצים להשתלט על העולם כולו, ואין זה מתפקידנו להכריע בעניין זה, לנו נראה שלמרות המעלות שהיו במוסר הרומי, יש לציין שבכל מקום שמסתמכים על המוסר הרומי, קיים "מוסר" של אכזריות ואי התחשבות באדם.

למרות שהמלה "הומניזם" היא מלה רומית הרי ממקורה היא תרגום של מלה יוונית. מכיוון שכבר הזכרנו את הרומים, נזכיר את מוסר העמים הגרמניים הקדמונים שמוסרם היה מוסר של נאמנות לראשי השבט, של אחווה בין הלוחמים ושל אכזריות כלפי האויבים. המוסר של נאמנות לדגל ולשבועה אשר אינו מתחשב בטוב וברע, הוא גם המוסר של שירת הניבלונגים הגרמנית של ימי הביניים. איני מכיר עם אשר בשיריו הלאומיים, האיש הנאמן לאדוניו והרוצח מתוך זה רצח אכזרי יהא נחשב לגיבור חיובי, כפי שהדבר מתבטא בשירת הניבלונגים של הגרמנים בימי הביניים - וזאת בתקופה שהם באופן חיצוני קיבלו את "דת האהבה"! ברור שהמוסר המשונה של הגרמנים מתפרץ עד היום מזמן לזמן: חזינו בו לא מזמן ושמענו את ביטויו במשפט איכמן והלוואי ולא נחזה בימינו שוב בהתפרצויותיו של אותו "מוסר" בלתי אנושי!

בטרם נעבור לדבר על תורת ישראל, עלינו להזכיר את אותה הדת שפיתחה, חוץ מתורת ישראל, את הדרגה הגבוהה ביותר של מוסר דתי, והכוונה היא לדתה של פרס העתיקה. מיסדה של דת זו, זאראתושתרא, היה, לפי כל הנראה, בן זמנו של כורש מלך פרס ויתכן שהיה בן משפחתו. האם דת זו האמינה באל אחד או בשני אלים יריבים, אחד אלוהי האור והטוב ואחד אלוהי החושך והרע, שביניהם קיימת שנאת עולם? דעות החוקרים חלוקות בעניין זה, משום שקשה לקבוע בדיוק מתי נתחברו הכתבים הבודדים של אותה הדת. אני באופן אישי מניח, שמלכתחילה האמינו חסידי דת זאראתושתרא רק באל אחד, הוא האל טוב והמטיב ואילו הכוח הרע הנלחם בו, לא זכה לאותו מעמד כמו האל הטוב. נכון אמנם שאין זה הגיוני לדבר על אל אחד, בורא העולם שנגדו קמו הכוחות הרעים ובראשם אותו אהרימאן, אולם יש אי הגיון מסוים בתוך הדת הפרסית המקורית. מובן שבהתפתחותה הגיעה דת זו לאמונה בשניות מוחלטות בין האל הטוב והאל הרע. למרות זאת יש לומר שכבר מתחילת הדת הפרסית קיימים יסודות של אותה שניות של הטוב והרע. תפקיד המאמין, לפי הדת הפרסית, הוא לבחור בטוב ולהשתתף על ידי חייו ומעשיו באופן פעיל באותה המלחמה שבין האל הטוב בורא העולם לבין הכוחות הרעים, כוחות החושך המתערבים בטוב. אותה מלחמה תהפוך, לדעת דת פרס, למלחמה קוסמית ממש, למלחמת האור בחושך, ולבסוף יישמדו כוחות הרשע השמימיים, העולם ישוחרר מהם וכן יאבדו כל הרשעים. האל יהיה מלך העולם באמת והצדיקים יבואו על שכרם בשעת תחיית המתים!

אם כן, מדברי המעטים על הדת הפרסית הקדומה מתברר כי אין ספק שדת זו מהווה הישג חשוב בתחום הדת והמוסר הדתי במיוחד, למרות שיש כמובן, לטעון נגדה טענה פשוטה מאד: למרות כל האהדה שאנו יכולים לחוש כלפי דת זו, יש לה מגרעת מרכזית אחת: היא איננה נכונה. נכון אמנם שבכל דת קשה ביותר להסביר את קיום הרשע בעולם שהוא מעשה ידיו של האל הטוב, אולם הקושיה לא נעשית פחות חמורה אם ניתן קיום עצמי, או כמעט עצמי לכוחות הרשע. ומה שנוגע למוסר הדת הפרסית, אנו יכולים להכיר את רמתו הגבוהה לא רק מתוך כתבי הדת הזאת, אלא אף מתוך כתובות מלכי פרס, ואין זה כנראה מקרה שמלכי פרס היו אלה שרבים מהם עזרו לנו בבניין ארצנו. אולם מצד שני ברור שהמוסר המבוסס רק על ראיית הניגוד בין הטוב והרע, הוא מוסר מחמיר, לפי מידת הדין ואין בו מקום למידת הרחמים ולאהבה ממש, כפי שהדבר קיים במוסר של תורת ישראל.

עתה נעבור לדבר בשבחו של עם ישראל ותורתו שהיא תורת ה'. לא נדון כמובן בבעיית המוסר ביהדות כפי שנוהגים בדרך כלל ולא נשאל אם המוסר היהודי הוא נעלה משאר שיטות המוסר, מפני שהרי המוסר עצמו הוא דבר שאין לו, כפי שאמרנו קשר ישר לדת ואינו מושג דתי; שנית קשה לבדוק איזו שיטה מוסרית היא יותר טובה, האם השיטה המוסרית היא יותר טובה אם היא יעילה יותר מבחינה חברתית או שמא יש במוסר יסודות שאינם קשורים ביעילות חברתית. ואולי יתכן לפעמים כי המוסר הפחות יעיל יכול להיות בעל רמה יותר גבוהה, מפני שהטוב הבלתי תועלתי הוא גם אחד היסודות של המוסר. ומה הטוב? האם זה יסוד ששייך במישרין לתחום האלוהי? שאלה זו היא בעיה שרק הפילוסופים יודעים לענות עליה. נוסף על כך הרי אנו יודעים, כפי שאמרתי, שיש אנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה מאד אשר אינם דתיים כלל. בגלל אותן בעיות קשות לא נהלל את תורת ישראל בגלל המוסר המפותח שלה, למרות שדבר זה ידוע ומוסכם אפילו על ידי אויבינו בכל הדורות. (כבר התורה מדגישה שהאומות יבינו את מעלתם של החוקים והמשפטים של ישראל), ולמרות זאת לא נדון בבעיה זו, על אף שהיא קיימת, כי הרי רבים מן היהודים שדיברו על חשיבות המוסר שביהדות לא שמו לב לעובדה חשובה שראוי להדגישה, והיא הקשר החזק שקיים בשיטת תורת ישראל בין המוסר לבין היסוד הדתי שלה.

ראוי אולי להזכיר את היסוד המיוחד של המוסר היהודי, הנובע מחוויה היסטורית של האומה: הכוונה לחוויית שיעבוד מצרים, אותה חוויה שעיצבה את דמותה הרוחנית והחברתית של האומה. בזמן החשוב של היווצרות האומה הישראלית היינו עבדים לפרעה במצרים. מתוך חוויה איומה זו של שפל הדרגה החברתית יודעים ישראל ואף חזו מבשרם מה הן הבעיות החברתיות, ועל כן יכול היה המחוקק לבסס הלכות חברתיות על העובדה שפעם היינו מעמד חברתי נחות. אם כן הייתה מידה מרובה של צדק בטענת אויבינו שהמוסר היהודי הוא מוסר העבדים.

ברם, אם נראה, מי היו הטוענים כך, נבין שיש כאן עניין של שתי שיטות מוסריות: אותו "מוסר העבדים" של היהודים ו"מוסר האדונים" של המתנגדים. כי הרי אלה שטענו שמוסר היהודים הוא המוסר של העבדים שברחו ממצרים היו דווקא שונאי ישראל מבין היוונים (והרומיים שלמדו זאת מן היוונים). אלה משונאי ישראל היוונים הבליטו דווקא צד אחד של השקפת העולם היוונית, את הצד המבדיל בין האדונים והעבדים, בין היוונים לבין הברברים, אותו הצד הגאה שאין בו אהבה חוץ מן האהבה החושנית, והצדק החברתי הוא עניין קר מאד. בדומה לכך התנהגו גם יורשיהם המודרניים של אותם היוונים בתקופה החדשה, שרובם - אם כי לא כולם - היו אנטישמיים. גם הם דגלו (או אולי אף דוגלים) במוסר האדונים, במוסר של האיש החזק. לפי גישתם זו, הרי החטא הגדול ביותר שהאדם יכול לחטוא בו, הוא רגש הרחמים. אם כן, מבחינה זו, צודקים כמובן אלה הרואים במוסר היהודי מוסר העבדים, כי יש בו לא רק מידת הדין, אלא אף מידת הרחמים, והתחשבות עם החלש והאומלל המחוסר הגנה חברתית. ודווקא באותה מידת הרחמים עולה המוסר הישראלי על אותן שיטות מוסר שאינן מכירות את המצווה "ואהבת לרעך כמוך" ויש בהן רק את מידת הצדק המוחלט.

אולם עיקר סיבת חשיבות המוסר בתורת ישראל נעוצה בכך שהמוסר שייך באופן ענייני ואורגאני לתורת ישראל. כבר ראינו שבשעה שהחברה הפרימיטיבית עוזבת את שיטות החיים והמוסר הנמוכות מתעוררת ביתר שאת השאלה, האם צריך רק לפחד מהאלילים ולפייסם או אולי הם גם ראויים לאהבה? או, בלשון אחרת, האדם מגיע לידי ההכרה שיש כנראה קשר בין הדרישות המוסריות של האדם לבין עולם האלים, שהרי קיים קשר ממשי בין העולם האלוהי והאנושי. אם כן, אם האלים ממונים כביכול על העולם האנושי המוסרי, הרי הם בעצמם שומרי המוסר האנושי; ואם הם שומרי המוסר האנושי, הרי הם בוודאי, לפחות במידה מסוימת, גם בעלי מוסר כביכול.

סקרנו כבר את החדרת המוסר לחברת האלים היווניים. היוונים קיבלו מעמי המזרח הקדמון, השכנים להם, כנראה כבר בתקופה קדומה מאד את האגדות על חילופי דורות האלים, מתוך ניצחונות במלחמות ההדדיות. לפי מה שידוע לנו מכתבי עמי המזרח הקדמון, מכתבי אוגרית, מן השירה הבבלית ומתוך שיר חתי אחד, הרי שמלחמות אלים אלה אינן קשורות בבעיות מוסר, הן רק סתם מלחמות על השלטון בעולם. אולם אצל היוונים, בייחוד בשירי הסיודוס ובמחזות איסכילוס, הוסבר הסיפור הקדמון על מלחמות האלים כניצחונו של הצדק על ידי נצחונו של האליל זאוס על הדורות הקודמים של האלילים, ששלטונם לא היה שלטון של צדק. אין פלא שהישג מחשבתי זה הושג דווקא אצל העם היווני המוכשר, אולם החדרת התודעה המוסרית בהבנת הדת נמצאת גם בהתפתחותם הדתית של עמים אחרים.

אנו קוראים על מישע מלך מואב בספר מלכים ב', ג' כ"ז: "ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישובו לארץ". והנה מלך מואב עצמו בספור מעשיו ומלחמותיו שהגיע לידינו בכלל אינו מזכיר את המעשה הנורא המנוגד לגמרי לכל תפיסה דתית מוסרית; להפך, כשהוא מזכיר את שיעבוד מואב על ידי ישראל הוא אומר כי "עמרי מלך ישראל ענה את מואב ימים רבים, כי יאנף כמוש (הוא אליל מואב) בארצו", ומתקבל על הדעת שרגזו של האליל על ארצו נבע, לדעת בכל הכתובת, מתוך חטאות מואב. מכל מקום העובדה שהמלך לא הזכיר את מעשהו האכזרי בכתבתו מלמדת שהייתה קיימת בחוגים מסוימים בממלכתו התנגדות לשלב הנמוך של המוסריות המתגלה במעשה איום זה, ועל כן התבייש המלך במעשהו, למרות שהיה בוודאי בטוח שרצח בנו עזר לו.

ראינו שאצל עובדי עבודה זרה יכלה להתעורר תחושה מוסרית דתית, אם כי אין אצלם אף פעם קשר כה הדוק בין המוסר והדת כמו בישראל, ולמה זה? או ליתר דיוק, למה שייך המוסר לאחד מיסודות תורת ישראל? כי אכן, למרות אלה האומרים שהמוסר הוא מושג חילוני (ובזה הם צודקים) ואין לו קשר לתורת ישראל, הרי תמיד ידוע היה לכל שהדת היהודית היא דת מוסרית. אם כן, כבר אמרנו פעמים הרבה בהזדמנויות אחרות שהבשורה הישראלית היא שאלוהי ישראל הוא בורא העולם והוא אף מנהל את הלכי העולם באופן פעיל. אם כך היות והוא אל טוב ומטיב, הוא מנהל את עולמו בצדק ומשפט, הוא שופט את הארץ במישרים, והוא דורש את הצדק, את המשפט ואת המוסר גם מבני האדם בכלל, ומעם ישראל עם סגולה ממלכת כוהנים וגוי קדוש בפרט. נראה לי שאם מבינים את תורת ישראל אין מקום לדבר עליה כאילו המוסר שבה הוא דבר משני, כי עצם מהות האלוהים יתברך שמו ויחסו אל העולם אל בני האדם ואל ישראל, כפי שמהותם נתגלתה לאבותינו הראשונים במעמד הר סיני וכפי שקיבלו הנביאים, מזה מתברר, שהמוסר הוא חלק בלתי נפרד מתורת ישראל.

הברית שכרת ה' עם עמו מתבטאת מצד ה' בקיום הבטחותיו ומצד ישראל במעשים דתיים, במצוות שבין השאר מביאות את הכלל והפרט לסדר מוסרי חברתי ואישי. מלבד הערכים הדתיים הטהורים כעבודת הבורא יש כמובן במצוות גם צד מוסרי מובהק וטוב שאנו לא מרגישים בו כל רגע, כי הרי על ידי קיום מצוות ממש אנו עשויים לעשות את רצונו של ה' שרוצה שנהיה עם מוסרי. לא תמיד מצליח הפרט במשימה זו בגלל חולשת האדם, אולם למרות זאת החיים הארוכים של העם תחת עול המצוות הפכו אותו לרגיש מאד לבעיות מוסר. למרות שבמשך הדורות הירבה העם לקיים ולשמור מצוות, הנראות לפעמים ליהודים מסוימים ולאומות העולם כדבר פורמאלי גרידא, ולא הירבה לדבר על "מוסר הנביאים" וכדומה.

רגישות לבעיות המוסר, שהפכה אצל עם ישראל הודות לקיום המצוות לטבע של האומה, בולטת אפילו היום, כשלצערנו חלק מהאומה עזב, כביכול, את דרכי ה'. בשביל זה תמיד פלא גדול לראות שבשעה שהעם היושב בציון אינו מבחין בבעיות כלכליות וחברתיות רחבות, כשהדבר מגיע לעניין מוסרי מצומצם, הוא מתעורר ומגיב בצורה חריפה באופן בלתי רגיל, אפילו במקרים שהפגיעה במוסר היא אולי רק מדומה. אם כן כל אחד יכול היום להיווכח שעם ישראל הוא עם מוסרי במיוחד, ואם תאמר שהעם המוסרי הוא שיצר את המוסר הדתי של תורת ישראל בגלל טבעו ונטייתו, אינך אלא טועה, כי כבר הראיתי שתורת ישראל מבוססת על ההשקפה שאכן אלוהי ישראל הוא בורא העולם הטוב והמטיב. אם כן ההתגלות האלוהית חייבה את עם ישראל למוסרו הדתי ולא להפך.

עלינו לדבר גם על הדתות שיצאו מישראל ונתקבלו אצל אומות העולם. צר לי שאיני מסוגל לספר הרבה על האיסלאם, אולם לפחות לי נראה שבעניין האלוהות קיבל האיסלאם את דעת היהודים, ועל כן איני מסוגל להבין, למה המוסר הדתי שבאיסלאם אינו עומד, עד כמה שידוע לי, באותה הדרגה הגבוהה כמו אצל ישראל. אולי הסיבה לכך, היא שהאיסלאם לא הצליח להתגבר על המוסר השבטי והתפייס עמו ולו גם מסיבות טקטיות. על כן נשארו אצל המוסלמים שרידי מנהגים קדמונים כגון נקמת הדם וכדומה.

בעיה מיוחדת היא המוסר שבנצרות, אותה "דת האהבה" שגרמה לכל כך הרבה תלאות וסבל לעם ישראל, ושיצרה את ימי הביניים עם מוסרה המיוחד הרחוק מן המוסר היהודי הצרוף. גם כיום יש אנשים שיכולים לקרוא לעצמם בגאווה נוצרים ומוסרם הוא מוסר אירופי קדום הנראה לנו כפרימיטיבי מאד. בניגוד לעם ישראל שם האנשים הבלתי מוסריים מהווים, עד כמה שנראה לי, מיעוט ובוודאי אינם נוהגים להיחשב על ידי כלל ישראל ליהודים טובים, האנשים שקוראים לעצמם נוצרים ואין להם התודעה של המוסר המקראי בוודאי מהווים את הרוב. ברור שהמצב הזה נגרם גם על ידי כך, שגם הנצרות ויתרה הרבה כשהיא קיבלה את עמי אירופה תחת כנפיה והפכה אותם, לפעמים בכוח ולפעמים מתוך שכנוע חברתי, לעמים נוצריים כביכול.

אולם למרות זאת נראה לי שקיימות סיבות נוספות לאי ההתאמה הבולטת כל כך בין הדיבורים הרבים של הנוצרים על המוסר הנוצרי לבין מעשיהם של רוב הנוצרים. ראשית מתוך התנגדות הנצרות לתורת ישראל נוצרה השיטה של פאולוס, הדוגלת בהשקפה שהמצוות היהודיות מנוגדות לחסד האלוהי הבוחר את בחיריו לא בגלל זכויותיהם אלא מתוך המון רחמיו של האל. שיטה זו אמנם לא נתקבלה על כל מסקנותיה הדתיות בקרב הנצרות, אך התנגדותה למצוות המעשיות נתקבלה בדרך כלל בקרב הנצרות. יוצא מכאן שלא רק שהנוצרים לא קיבלו את המצוות המעשיות של היהודים, אלא הם אף לא פיתחו מסגרת עצמית המקבילה למצוות התורה. דיבורים מתמידים על מוסר הנצרות, כשהם לא מצאו מסגרת של מעשים קבועים, בוודאי שאינם מסוגלים להביא את האדם לחיים מוסריים דתיים וחברתיים, לפחות לא את כלל בני האדם. ניקח לדוגמה מחזה משונה: בשעה שבמאה ה- 18 וה- 19 נחלש כוחה של הנצרות בקרב עמי אירופה, התעלו עמים אלה לחיי מוסר גבוהים ומושלמים יותר!

סיבה אחרת שבגללה לא הפכה הנצרות את מאמיניה בכללותם לבעלי מוסר ברמה כה גבוהה כמו אצל עם ישראל, טמונה בתורת הנצרות עצמה. כבר אמרנו שלפי תורת פאולוס הכל תלוי בחסדי האל בלבד, לא במעשי האדם. אין אפוא פלא, בדבר שכבר בימיו קמו נוצרים שהסיקו מכאן ש"הכל מותר" ובכל תולדות הנצרות קמו כיתות אשר דגלו בסיסמה זו ועל כן פרקו לגמרי את עול המוסר מעליהם, מסיבות דתיות, כביכול. אולם גם הנוצרי הרגיל מצפה יותר לחסדו של האל, אם הוא מצפה למשהו בכלל, משהוא מנסה לתקן עולם במלכות שדי, וגם זה בגלל שהנוצרים מאמינים, וזה יסוד דתם, שהאמונה במותו ותחייתו, כביכול, של מושיעם תציל אותם מאשה של גיהינום. המבנה הדתי של הנצרות שם אפוא את הדגש על האמונה המושיעה בסיפור המעשה, ואילו היהדות מכירה בעיקר בברית שכרת ה' עם עמו המחייבת את העם ואת כל האדם מישראל לחיות חיי מוסר.