"שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך" - פסוק זה מתהלים משולב בסדר ההגדה של פסח, ומשמעות מיוחדת היתה לתפילה זו דווקא בליל שמורים, בליל המיוחס מלילות, "אז רב נסים הפלאת בלילה", שכן דווקא בליל זה, שבו מסב כל איש ישראל דרך חירות כבן מלכים, חרדה תמיד הנימה שבלב למזימותיהם של שונאי ישראל בכל דור ודור, אשר השקט לא יוכל, ואיש לא ידע מה הם זוממים לעשות לישראל להפר את חגם ולהשבית את שמחתם.

מאז חרב הבית וישראל הלך בגולה, אין לך עלילה שלא העלילו על בני העם הנבחר, ואין לך מדינה שבה לא הועלו על המוקד, אבות ובנים, אמהות וילדיהן, כדי לספק את יצריהן של שואפי דמים. נחלי דם נשפכו בעטיין של עלילות שונות ומשונות כגון הרעלת הבארות, וכדומה להן, אך על כולם עלתה עלילת הדם, זו האיומה מכל העלילות, לפיה משתמשים היהודים בדם נוצרים לתבל בהם את המצות לכבוד חג הפסח.

זמן קבוע היה לעלילות הדם, והוא בפרוס הפסח. באחד המקורות צוינה גם הסיבה לכך, שכן עם הפשרת השלגים באביב מתגלים גויותיהם של הולכי דרכים שטבעו בנהרות או שקפאו בקור, וקרבתו של חג הפסח עודדה את שונאי ישראל להטיל את אשמת הרצח על היהודים , ובליל התקדש החג, ליל הסדר, פרצו הפורעים לבתי ישראל.

נמצאו הורים נוצריים חדלי אנוש, שהיו רוצחים את ילדיהם ומגניבים אותם לבתי היהודים, כדי להעליל עליהם, ובדימיונם החולני של המסיתים אף נוצרו טכסים מיוחדים, בהשתתפות הרבנים וראשי העדה, למציצת דם הנוצרים.

מדי שנה בשנה בפרוס הפסח העיבה קדרות את שמי בתי ישראל שחששו לבאות. בשעה שהעם היהודי למשפחותיו חגג את חג יציאתו ממצרים, ובהתיישבו ליד שולחן ה"סדר" חרדה הנימה שבלב למזימותיהם של שונאי ישראל, כיצד הם זוממים להתגולל בעלילות שווא ושקר, ואמנם לא חשש שווא היה זה. שומרים מיוחדים הופקדו בליל שמורים לשמור על המבואות למשכנות ישראל, כדי למנוע עלילות שווא ותואנות דמים.

רישומיה של העלילה מצויים גם בספרות ההלכה, ואם כי היו מהדרים שהשתמשו ביין אדום לארבע כוסות, מציין אחד הפוסקים מנושאי כליו של השולחן ערוך, והוא רבי דוד, בעל "טורי-זהב", כי בזמנו נמנעו מלשתות יין אדום "מפני עלילות שקרים בעוונותינו הרבים".

עלילת הדם שלטה בכיפה בדברי ימיה של שנאת ישראל במשך מאות בשנים. ראשיתה של העלילה במדינה נוצרית היא אנגליה, לפני כשמונה מאות שנה ומעלה, אך ברבות הימים השתמשו בם גם שונאי ישראל אשר בארצות הקדם, ובמאה וחמישים השנים האחרונות, אירעו עלילות דם גם במדינות מוסלמיות.

עלילת הדם לא חדלה גם בתקופה החדשה, אף במאת השנים האחרונות הוחרדו קהילות ישראל, מעלילות הדם שאירעו במדינות שונות, אם במזרח ואם במערב, החל מעלילת הדם טיסא עסלאר בהונגריה, עלילת הילזנר בצ'כיה משפט בייליס ברוסיה, עלילת הדם בנירנברג הנאצית, ולפני שנים מועטות הוסער העולם היהודי לתפוצותיו, למשמע הידיעות מברית המועצות על עלילות דם המופצות ברבים, ובעקבותיהן פרצה מגפת אנטישמיות שלא היתה כדוגמתה, ורק לפני שבועות אחדים, נמסר שוב על עלילת דם בקווקאז הסובייטית.

התפילה "שפוך חמתך" בליל הסדר, ליל השמורים לכל בני ישראל לדורותם, אינה, אפוא, זכר לימים עברו, אלא מציאות אקטואלית מרה, ויחד עם התפילה הובעה האמונה מימות עולם ועד היום הזה,

"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

"תנות צרות לא נוכל" - יסד הפייטן הקדום, ובמסכת שבת (י"ג ע"ב) שנינו:

"תנו רבנן מי כתב מגילת תענית? אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות (פירוש - מחבבין את הצרות שנגאלין מהן, והנס חביב עליהם להזכיר שבחו של הקב"ה) אמר רבן שמעון בן גמליאל אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין" (פירש"י - לפי שהן תדירות).

אין אנו מספיקין לפרט את עלילות הזדון שהוטחו כלפי העם היהודי בכל עת ובכל מקום, ולכן נצטמצם במאמרנו הנוכחי בהזכרת עלילות דם מפורסמות, שהסעירו בשעתן את בית ישראל ורישומיהן נשארו בספרות הדם והדמעות של העם היהודי.

עלילת הדם במובנה המקובל, המאשימה את היהודים בניצול דם נוצרי לצרכים דתיים, בייחוד בימי חג הפסח, הועלתה לראשונה בבריטניה, במאה האחרונה לאלף החמישי, אולם כאלף שנה קודם לכן, עוד בימי הבית השני, אנו מוצאים רישומים לעלילת זדון הקשורה ברצח איש נוצרי, על ידי היהודים, ועלילה זו קשורה בעיר הקודש והמקדש, ודווקא במקדש ה'.

רישומיה של עלילה זו נזכרים בקונטרס "נגד אפיון" של יוספוס פלאביוס, כאשר הוא מספר על אנטיוכוס "שמצא במקדש פנימה איש שוכב עלי מטה, ולפניו שולחן מלא מטעמים ואוכל דגים אשר בים ומעוף אשר ביבשה" וכו', וכי היהודים מדי שנה בשנה לעתים מזומנות תופשים איש יווני ויאכילהו ויפנקו בשרו, ואחר יביאו אל העיר וימיתוהו שם ויקריבוהו כפי חוקיהם ודרכיהם ברוב המון חוגג, ואחר זה ישליכו את היווני המומת לאחד הבורות.

אין כל פלא שכמה מן הסופרים היונים חזרו על עלילה זו בניסוח שונה. החוקר היווני דימוקרטוס, למשל, מעליל אף הוא על ישראל:

"פעם אחת בשבע שנים לכל שמיטה ילכדו היהודים איש נכרי ויקריבו אותו לקרבן וישספו את בשרו לחתיכות"

ואף הפילוסוף סוקרטס מספר כיצד הרגו יהודים שיכורים בימי הפורים נוצרי אחד ותלו אותו על העץ במקום המן.