משמעות קידוש השם

יותר מאשר איזו שהיא תופעה אחרת, מבטאת הנכונות לקדוש השם והמעשה של קידוש השם את הדרך המיוחדת של עם ישראל, החל מימי החשמונאים דרך התקופות השונות, בפרט בימי הביניים. תופעה מיוחדת היתה זאת, באשר קשורה היא לרצונו של האדם הישראלי לקדש את שמו של ה' בעולם בחייו - ואם היה צורך בכך גם במותו. חשוב לעמוד על הערך הזה, כי בדורות האחרונים רבו המסלפים והמזייפים, אשר הבינו את הגילוי הזה של קידוש השם כנכונות למסירות למען ערכים רוחניים כל שהם, ללא פשרות, למען האידאה של הסוציאליזם, לציונות, לשירות העם וכו' אך החלו גם להתעלם ממשמעות התופעה כשלעצמה, ולא רק מן הערך לו היתה מכוונת. פירשו אותה כגילוי מתמיה של חולשה, פסיביות ותשוקה לסבל.

בודאי שונו הדורות האחרונים מהאידאלים של אבותינו; אך אין זו סיבה מספיקה לא להבין את מאוויהם ואת ערכיהם, אשר למענם קידשו את חייהם ולהמירם גם לגביהם: כאילו כל עיקרם היה לדאוג לקיום הגופני והרוחני של עמם ולעצמאותם, משום שהבנים ראו בכך את טעם חייהם הם!

א. המקורות הספרותיים לקידוש השם

שומה עלינו, אפוא, להבין את התופעה המיוחדת של קידוש השם, כפי שהדורות הקודמים, בפרט בימי הבית השני ובימי הביניים, חזו אותו. יותר מאשר באיזה זמן ובאיזה מקום אחר, בא קידוש השם לגילוי באשכנז בימי הביניים. רחוקים מהמרכזים העיקריים של האומה, ללא כל מסורת, ללא כל תאום עם הסביבה, נתגלו כאן חיי תורה בעוז וברעננות ללא דוגמא וריכזו את כל תחומי החיים ואת כל הציבור מסביבם. לא שכנו במקומות נידחים, אלא בדרך המלך - עוד מימי הרומאים; במשך זמן רב עד התגברות הפרעות היו משולבים בחיי הסביבה במובן כלכלי ובמדה מסוימת גם במובן החברתי, אך אין זה מנע אותם מלפתח את עולמם הרוחני ואת ערכיהם המקוריים באופן אינטנסיבי ביותר. עם התגברות הקנאות הדתית ועם התחזקות תנועת המסדרים העממיים אשר התבטאו במסעי צלב, גברה גם קנאתם והתלהבותם של היהודים באשכנז למען דתם. וכשהועמדו בנסיון, להתנצר או למות, היתה תשובתם ברורה ללא כל פקפוקים, ורק מעטים יצאו מן הכלל הזה.

גם בספרד ובארצות מזרח אחרות לא חסרו דוגמאות אלו, אך הושפעו במידה יותר גדולה על ידי התרבות הרציונליסטית של סביבתם, ולכן תגובתם של היהודים האלה לא היתה אחידה.

ללא ספק השפיעו על הדור מעשי גבורה ומסירות הנפש מתקופת התנ"ך (דניאל וחבריו), מתקופת החשמונאים (חנה ובניה ועלילות אחרות) והרומאים (הקנאים), מעשים אלו היו ידועים להם וחביבים עליהם במיוחד. הקריאה בספר יוסיפון שהופיע סמוך לתקופה זו (במאה העשירית) הוסיפה להפיח רוח גבורה והתלהבות למעשה דומה בשעת המבחן. "אנשי קודש חסידי עליון" "לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם" להתגונן מפני התוקפים ומשנתברר להם כי נגזרה הגזרה, שחטו זה לזה כמעשה שקרה אז במצדה. וכמו שענו הקנאים לכובש הרומי, כי "אין לנו לזבוח זבח לה' בתוך ההיכל ולטבוח טבח לעולה יותר נכבד מבשרנו, ואין לזרוק בבית מקדשו ובהיכלו טוב מדמינו" וכו', כך דנו הדורות האחרונים בעצמם הלכה למעשה והקריבו קרבן נפשם. (השוה: י. בער, מבוא לס' גזירות אשכנז וצרפת).

מענין שהסיפורים על ההתנגדות לשלטון הרשע - במיוחד בספרי החשמונאים - עוררו גם את הלא יהודים בתקופה זו - בפרט בימי המחלוקת על האנוסטיטורה במאה האחת עשרה - לעמוד בתוקף נגד המלך ולא להכנע לו.

נאמר כבר, שהיהודים, כשראו אפשרות, לא בזו גם להאחז בחרב ולעמוד על נפשם במלחמה עם האויב, כך היה כשהמונים התנפלו על קהילות אשכנז בימי מסעי צלב.

"דבקו בבוראם, ואז לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם מגדולים ועד קטנים, ואיש ישראל חלצו איש כלי זינו ויקרבו כולם אל השער להלחם עם האויבים". (מדברי ר' שלמה בר' שמעון על גזירות תתנ"ו).

ב. התאבדות על קידוש השם

ורק כשראו שאויביהם נצחום בשל עוונותיהם הצדיקו עליהם את הדין.

"ואז צעקו כולם בקול גדול, כולם כאחד: מעתה אין לנו לעכב יותר, כי האויבים כבר באים עלינו, נלך במהרה, נעשה ונקריב עצמנו קרבן לפני ה'; וכל מי שיש לו מאכלת. יבוא וישחט אותנו על קידוש יחיד חי עולמים, אחר כך ישחט את עצמו בגרונו או ידקר הסכין בבטנו!" (שם).

לא היתה זו ישיבה בחיבוק ידים וקבלת גורלנו מידי אחרים, תקיפים ממנו כפי שמרבים לתאר את דברי ימי עמנו. (למשל הזז ב"דרשה") קשה לתאר החלטה הדורשת גבורה נפשית ופעילות מצד האדם כמו ההחלטה להרוג את ילדיו ואת עצמו או - בכדי לדבר בלשון בני הדור, להביא את עצמו ואת ילדיו לקרבן, - לא מתוך פחד מפני מצב קשה יותר או מפני יאוש, ולא מפני חוסר ברירה. (שוב בניגוד לנאמר ב"דרשה").

כי היתה ברירה בידם. היתה להם "הרגשת בחירה", גם אם לא היתה להם "זכות בחירה" - בניגוד ליהודי בתקופה מודרנית. תמיד היתה להם האפשרות להציל את חייהם, להתנצר ולהתקבל בכבוד בחברת הגויים מסביבם.

כך אמר להם מלך צרפת עוד זמן רב לפני מסעי הצלב: רצוני לעם אחד ותהיו שליטים ונכבדים ושובו לתורתנו כי נכונה יותר משלכם; אם תסרבו על פי אהרוג אתכם בחרב. ועתה הבו לכם עצה להשיבנו על זה. - ויוועצו ביניהם, וימאנו לשמוע לפסול תורת משה ולהמיר יראת ה'. 'לא נשמע לך בדבר הזה לכפור בה'... ויטו צוארם לחרב על קדושת השם ויחודו הגדול. (הברמן, גזרות צרפת ואשכנז, ע. 16). או: "חבלתם מעשיכם אכן תמותון בדיננו. אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו. פנות העם היו ועמנו תשבו. והיינו לעם אחד ויראתנו אהבו. זאת עשו ובדמכם אל תחובו. סגולת מלכים הפרו והרבו". (גזירת מינכן, בפי ר' חיים ב"ר מכיר, שם ע. קצט) או: "ויצו הצורר ויתנו אותם אל בית עץ אחד ויערכו עצים וזמורות סביב, סביב. ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמרו אליהם: המלטו על נפשותיכם והיו כמונו ותחיו ולא תמותו. ולא אבו לשוב מאחרי ה' אלוהיהם. וייסרום ויענום, לראות אולי יוכלו להדיחם מעל ה' אלהים ישראל. וימאנו, ויאמרו איש אל רעהו: חזק ונתחזק בעד אלהינו, כי אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וה' הטוב בעיניו יעשה, כי זולתו אין אלהים" (ר' יוסף הכהן).

מתוך הכרה שיש להם ברירה להשאר בחיים בחרו במוות כי ידעו שיש להם משהו יקר ונעלה מחייהם. לכן גם היו רגילים לשחוט את ילדיהם בראשונה, בכדי שלא יפלו לידי הגויים, יתנצרו ולא ידעו מה אבותיהם:

"וגם אנשים רבים אמצו כח וישחטו נשיהם ובניהם וטפם. (ר' שמעון בר' שלמה). ויהי שם בחור אחד ושמו ר' משולם בר' יצחק ויקרא בקול גדול: שמעו אלי, גדולים וקטנים! בן זה נתן לי אלהים, וילדה אותו צפורה אשתי לעת זקנתה, ושמו יצחק. עתה אעלהו, כאשר עשה אברהם אבינו את יצחק בנו! ותען לו צפורה: אדוני, אדוני! המתין מעט עדיין, אל תשלח ידך אל הנער אשר גדלתי וריביתי והולדתי לעת זקנתי, שחט אותי תחילה, ואל אראה במות הילד! ויען ויאמר: לא אעכב אפילו רגע; מי שנתנה לנו הוא יקחהו!... וישחוט את הנער ויקח אשתו הצרחת ויצאו יחד שניהם מן החדר ויהרגום התועים". (גזרות ישנות).

"מי ראה כזאת ומי שמע מה שעשתה הצדקת החסידה מרת רחל? ותאמר אל חברותיה: ארבעה ילדים יש לי - גם עליהם אל תחוסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים, ויהיו מקוימים בטעותם. גם בהם תקדשו את האל הקדוש". (ע"פ ר' שלמה בר' שמעון).

ידעו שיכלו לעשות אחרת, וידעו לשם מה הם סובלים, לכך קיבלו על עצמם את הגזרה בשמחה:

"קצים בחייהם ועל נפשותם לא חסים ליחד שמך דצים וששים". (ר' קלונימוס ב"ר יהודה). "ובערב שבת בין השמשות הקריבו עצמם קרבן לפני ה', במקום תמיד של בין הערבים, ועשו בעצמם כתמיד של השחר. היו ששים לעבוד עבודת אלהינו ולקדש שמו הגדול והקדוש, ובאו כולם ששים ושמחים לפני אל רם ונשא". (עפ"י ר' שלמה בר' שמעון).

ג. בחירה בה' כבורא עולם

מה היתה משמעות ההכרעה, אשר לה ראו את עצמם נתבעים? היא לא היתה מכוונת לא ללאום ולא לשום ערך מערכי העולם הזה, וגם לא תחבולה - לא מכוונת - להחזקת העם, אלא כל עיקרה הופנתה אל מעבר לעולם הזה, אל המוחלט, אל ה' כבורא העולם כולו וכשליט בו. ואת עצמם, כבני עם ישראל, ראו בראשונה כנושאים עיקריים של שם ה' בעולם, אשר ברובו הגדול מתכחש לו על ידי כפירה בו ועל ידי מעשיו הטמאים. יעוד זה היה, אפוא, אוניברסלי, מכוון אל האנושות כולה. לא היתה זאת אמונה סטטית בה', אלא מעמדו של ה' בעולם - כביכול - היה תלוי באדם, כשם שה' מהווה מקור חיים, תכליתו ויעודו של האדם. לכן נרגשת מבחינה זו מישראל לא רק הכרה באחדותו, אלא יחודו של ה', קרובו לעולם ובתוך העולם. (השוה ש. ה. ברגמן "קדוש השם" ב"מבחר המסה העברית") "לשמך ולזכרך הוקמנו לברית עולם הושמנו".

תפילת ראש השנה מבטאת את הרעיון הזה באופן מרכזי ונעלה: 'עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית' - 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך'. אמנם הגשמתו של הרעיון הזה נראתה רחוקה מאוד - וליהודי היו מעט אשליות על המצב הזה, כי בכל העולם מסביבם הלכו אחרי הבלים והאמינו באמונות טפלות. את נושאו העיקרי של הדת השולטת מכנים כ"פגר מובס, יבושו כל אליו בוטחים". חרפו וגידפו לעתים את אליליהם וביקשו מה' להצילם מאנשי רשע, מטומאת העמים ומפיגוליהם. כשנדרשו על ידי הגויים להמיר את נאמנותם לאלהיהם לעגו ובזו בגלוי לאמונותיהם. כך התפללו גם בתפילה הנזכרת: "עלינו" שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע עד שהכריחום הנוצרים להשמיט את הפסקה הזאת. דוגמא אחרת לכך: "שבתו ואשתו (מהרוגי ארפורט) שורפו ולא מאנו להכלם, לבתם זכור, ענתה ורקקה בצלם". - "ולא אבו ל"צחן בצחנתם". - או התשובה של הרוגי מינכן (ראה לעיל) כשנשאלו: סכלים למה זה הבל תהבלו. התמשילו נוצר ליוצר ובו תתהללו?

כך ראו את עצמם כנושאי שליחות נעלה ואוניברסלית, האמונה, לה הקדישו את חייהם היותה את נקודת האור בעולם, בו שוררים חושך ואפלה. למרות היותם חיים בתנאים מושפלים, בזו לגויים מעומק לבם. חדורי הכרה היו שהם נבחרו לשליחות של קידוש ה', ובשל כוחם הנפשי נרצו לקרבן שהם מקריבים "כשליחי דת ישראל בעולם שבו היא מושפלת ונבזית" (ח. ה. בן ששון) "זה הדור הוא נבחר לפניו להיות לו למנה, כי היה בהם כוח וגבורה לעמוד בהיכלו ולעשות דברו ולקדש שמו הגדול בעולמו. ועליהם אומר דוד: ברכו ה' מלאכיו גבורי כוח עושי דברו". (ר' שלמה בר' שמעון).

ראו את עצמם כממשיכים של "ארזי הלבנון, אדירי התורה, בעלי תריסין, במשנה ובגמרא, גבורי כוח, "הנם קדושי הרוגי מלכות עשרה". ולכן מזכירים לעתים אותם, את ר' עקיבא וחבריו וגבורתם העילאית במלחמתם ובמותם למען התורה. אך במיוחד עומדת לפניהם תמיד, כעין בנין אב לדורות, הדוגמא של הקרבת אברהם את בנו היחיד, של עקדת יצחק, כמעשה אבות - סימן לבנים. חדורי הכרה את הקשר העמוק בין הדורות, בין ראשית העם ואחריתו, גם ידעו שלא הם יהיו האחרונים בקרבנם. "הרחמן הוא ינקום בימי הנשארים אחרינו לעיניהם נקמת דם עבדיך השפוך והעתיד עדיין להשפך".

אך לא רק כאבות לבנים גיבורים ולא רק כבנים לאבות גיבורים ראו את עצמם, יותר מזה הרגישו שמשמעות העבר מתקיימת ומתגשמת במלואה רק בקורות ההוה, מעשיהם הם אינם זכר בלבד לעקדה שהיתה, אלא עקדת יצחק בעצמה מתגשמת בעקדות הרבות שבימיהם. (כשם שאין אנו חוגגים את חג הפסח, כזכר ליציאת מצרים, אלא משמעות המאורע ההוא מתגשמת בקיימנו את מצות הפסח בכל שנה).

ד. העוצמה של הקהילות

מאפיין ביותר את המצב בקהילות אשכנז במאות אלו שלא יחידים אלא על פי רוב קהילות שלמות עמדו ומסרו את נפשן למען קידוש השם. מסתבר שאותה הרוח של התעלות נפשית, של התלהבות דתית ושל דחיה כללית של הצעת ההמרה ללא כל פקפוקים - פרט ליוצאים מן הכלל - נבעה בעיקר מתוך היותם חברה, בה כל אחד ראה את עצמו אחראי למעשי חברו, וכל אחד הושפע במעשיו ובדעתו על ידי הרוח הכללית ששררה בחברה. כי בקהילות אשכנז בפעם הראשונה עמדה במרכז הקהילה הבודדת, ולא איזה מוסד עליון - דתי או ציבורי כללי וגם התנועה החסידית שקמה כאן במאה השלוש עשרה - אין לערבבה עם התנועה החסידית שנוצרה במאה השמונה עשרה בפולניה - לא נתבדלה מן הקהילות כלל, אלא אדרבא חבריה היו בין הנושאים בעול הציבור ובין המעצבים את דמותה הרוחנית. (השוה לפרק זה את המאמרים של י. בער: היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הביניים, ציון כרך ט"ו - י. בער: המגמה הדתית-חברתית של ספר החסידי, ציון תרצ"ח). כך כל אחד מצא את חיזוקו ובטחונו בקהילה, ומשום כך היא שוב יכלה - על ידי הרוח הכללית אשר בה - להשפיע על כל אחד במדה הרבה יותר גדולה אשר בקהילות ספרד.

אמנם היו גם כאלו שהוכרחו להמיר את דתם או מסיבות מיוחדות השפיעו עליהם להכנע ללחץ. אך גם הם על פי רוב שמרו על היהדות בסתר, וחזרו אליה בהזדמנות הראשונה, וכשחזרו - השתדלו לכפר על עוונותיהם ולפעמים גם למות מות קדושים, בכדי לא לסטות מן הדרך של האחרים.

ה. אהבת החיים המסירות לילדיהם

נכונותם לקדוש השם לא נבעה מנטיה לפרישות ולסגפנות היתרה ששררה אז ואף נתחזקה בימים ההם אף אצל הגויים סביבם, כי אדרבא בהתאם לתפיסה היהודית חייהם ובפרט חיי ילדיהם היו יקרים מאוד להם:

כשאמרו בני ברית הקודש כי נגזרה הגזרה ונצחום האויבים ונכנסו בחצר, ויצעקו כולם יחד.... לאביהם שבשמים, ובכו עליהם ועל חייהם והצדיקו עליהם דין שמים. ויאמרו בלב שלם ונפש חפצה: אין להרהר אחר מידת הקב"ה וברוך שמו שנתן לנו תורתו וצווה להמיתנו ולהרג אותנו על יחוד שמו הקדוש; אשרינו אם נעשה רצונו ואשרי כל מי שיהרג וישחט וימות על יחוד שמו ויהא מזומן לעולם הבא.

כי עם כל הערכתם את החיים ואת תענוגיהם ואת המצוות, יקר לאין ערוך מן החיים, היו להם אמונתם ותורתם, ואותם בשום פנים לא היו מוכנים למכור - אף כי במחיר חייהם וחיי בניהם. עד כדי כך היו מוכנים למסירת נפשם שנתעוררה שאלה אצל אלו שלא זכו לקדש את השם:

"יש שנהרג על קידוש ה' ויש צדיקים שאינם נהרגים על קידוש ה', אלא מתים בידי שמים על מטותיהם, ואילו היו בשעת השמד היו נהרגים, ולמה יפסידו? - אלא שפוחתים להם מן השכר כנגד טובת הנאה שחפצים שלא לבוא לידי כך, כדי שיחיו ויולידו בנים. ואותן הנהרגים עודפים עליהם שכר כנגד חיי העולם הזה שלא קיבלו. (ס' חסידים). - צדקו עליהם את הדין. "ויעקד את יצחק בנו ויקח בידו המאכלת לשחוט בנו וברך ברכת שחיטה. ויען הנער אמן". (בזמן מסעי הצלב. "הגזרות הישנות").

"נסבול עול יראתו הקדושה (של ה'), כי לפי שעה יהרגו אותנו האויבים מיתה קלה שבמיתות ארבע, היא החרב, ונהיה חיים וקיימים בנפשותינו בגן עדן באספקלריא של המאור הגדול לעולמי עד. ואמרו כולם בלב טוב ובנפש חפיצה: אף אין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, שנתן לנו תורתו וצוה להמית ולהרוג אותנו על יחוד שמו הקדוש. אשרינו אם נעשה רצונו, ואשרי מי שנהרג ונשחט ושימות על יחוד שמו. ולא די לו שיזכה לבוא לעולם הבא... אלא שמחליף עולם חושך בעולם של אור עולם של צרה בעולם של שמחה, ועולם עובר בעולם קיים לעד, ולנצח. - ענו כולם פה אחד: מזומנים אנחנו ותאבים אנו לפשוט צוארנו ביראת בוראנו ויחוד שמו". (מעשי הגזירות הישנות).

אין ספק שלמרות האמור לעיל מצויות כאן השפעות מסוימות של רוח התקופה והסביבה על ביטול ערך העולם הזה לעומת העולם הבא. עם כל זה באים הם לצדוק הדין וקידוש השם תוך התגברות על אהבת החיים ועל היצר הטבעי, ולא אחרי ביטולם של אלו:

"אנא הבט בצדקת עבדיך חסידיך, אשר העירו נפשם למות עליך, לא חסו על נפשם ועל זרעם וקצו ומאסו בחיי העולם הזה ובטלו רצונם מפני רצונך וקדשו שמך הגדול ולא חללוהו ורצו לזבח ופשטו צוארם ועמדו בנסיון ונאמנו ונבחנו בצרוף ונמצאו תמימים" (מתוך סליחה לערב ר"ה).

ובכדי לאפשר לעצמם את קיום קידוש השם במו ידיהם, זרקו כסף אל האויבים בכדי להעסיקם בינתיים:

"ראו ההיתה זאת מעולם, מימי הראשונים? כי היו דוחקים זה את זה ואיש את רעהו לאמר: אני אקדש תחלה שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. וגם הנשים הטהורות, בנות מלכים, היו זורקות את המעות והכסף בעד החלונות אל האויבים, כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטתן; בניהם ובנותיהם; וידי נשים רחמניות שחטו ילדיהם כדי לעשות רצון יוצרם. כך מסופר גם על אם אשר שחטה את ארבע ילדיה, ולא נענתה לתחנוניהם לחוס עליהם וכשהערלים באו, דרשו ממנה, להראות להם את הממון שבידיה. והנה ראו את הילדים והנם שחוטים". (ר' שלמה בר' שמעון).

תאורים אלו אינם תואמים כלל את התמונה המקובלת של היהודי רודף בצע והגוי האידאליסטי בימי הביניים המקובל אצל הגויים ולפעמים גם אצלנו.

ו. התפילה "עד מתי"

אך היינו מתעלמים מהבנת עיקרי הדברים שביחס היהודי והקהילה היהודית אל ה' בשעת המבחן הגורלית אם היינו מסתפקים בזה. יהודי אשכנז אמנם הצטיינו בתמימותם, אך עם כל רצונם והתלהבותם למסור את נפשם ולקדש את ה' לא יכלו להשלים בפשטות עם גורלם, גורל עמם ועם המצב הזה בעולם:

"אדרבה וירוח לי כי רוחי הציקתני על מרירות נפשי ועל כובד שעבודי! בין כל אומה ולשון אני לבד נוקשתי, לכת מיום ליום לאחור ולא לפנים, ...דחה דחיתני כבשתי ידים, ולא כדוחה בשמאל ומקרב בימין! הכנעתי בששך והשפלתי במדי, הטבעתי ביון ועתה ביד זדי רשעה - ואם כח אבנים כחי, אם בשרי נחוש, לשא ולסבול כל אלו הצרות? (ר' בנימין בן זרח).

"ואיך אתה עזבתנו ונטשתנו ה', לתת אותנו ביד אדום הרשעה להשמידנו?" -

וכמעט תמיד חוזרת השאלה, לרגל הגזרות והרדיפות שאינן נפסקות: עד מתי תחריש ותחשה ומתהומות מתי תעלנו ותקבצנו?... למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו? (ר' אליעזר בן יהודה). ובנימה יותר חריפה:

"אין כמוך באלמים דומם ושותק למעגימים. צרינו רבים קמים, בהוסדם יחד לגדפנו 'איה מלככם', חרפונו". (ר' יצחק ב"ר שלום).

כאילו פונים אל כל באי עולם להעיד נגד ה': הרי דוקא גורל העם היהודי הנאמן לה' מהווה את הניגוד הגמור לשופט הארץ ולדורש צדק, כך אינם מרפים לשאול ולטעון. "שאלו נא וראו כל יושבי האדמה ההיתה כזאת לכל אומה כאשר עולל לי יוצר כל נשמה". (ר' משה ב"ר אלעזר). וכאן שוב עולה לעתים זכר העקדה:

"שאלו נא וראו ההיתה עקדה כזאת מימות אדם הראשון? האם היו אלף ומאה עקדות ביום אחד, כולן כעקדת יצחק בן אברהם? על אחת הרעיש העולם... למה שמים קדרו וכוכבים לא אספו נגהם כאשר נהרגו ונשחטו ביום אחד... אלף ומאה נפשות קדושים?" (ר' שלמה ב' שמעון).

למי יכולים למצוא אוזן קשבת אם לא אצל ה' כשנרדפים על ידי כולם?! והנה נשארים בלי מענה! דוקא בשל קירבתם אל ה' יכלו להעמיד לפניו את השאלות הנוקבות האלו! אמנם מנסים לתת את הסברם ולמצוא את הסיבה בעוונותיהם, כי הרי לא יתכן שה' אלהי הצדק יעשה עוול ללא כל סיבה מספקת. 'צדק ומשפט מכון כסאך'. גם היו רגילים מאז, מימי הנביאים, בתהילים ובקינות, למצוא את הסיבה לתבוסה, לחורבן ולפורעניות לא בהגברת האויב התקיף, אלא בהם בעצמם, בפגמיהם המוסריים. נושא זה חוזר באופן מתמיד בסליחות השונות:

"קושט עשית כי הרשענו קצפת עלינו כי פשענו רצונך לעשות הרהרנו וחשבנו רשע נעזב ועדיך שבנו. - (ר' גרשום בן יהודה מאור הגולה). יוקש חטאי ועוצם פשעי ועון עקבי הם גרמו לי!" (ר' בנימין בן זרח).

ומשום כך מוכנים הם לקבל על עצמם את הדין:

ואתה צדיק על כל הבא עלינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו.

אך דוקא משום שיסורים כ"כ רבים באו עליהם, היו צריכים למרק את כל העוונות, ולכן היהודי אינו מתיאש, ואינו רק מתמרמר אלא פונה אל ה' הסולח לעוונות ושם קץ לייסורים. כמעט בכל סליחה וקינה נשמעת הקריאה לנקמה מאויביהם ומעניהם, אך אין זו הזעקה חסרת אונים של המנוצח, ולמרות מה שקרה אין מרבים לבטא את הרגשת השנאה כלפי האויב והרודף, אך מתגברת הדאגה למעמדו של ה' בעולם. הרי הגוים לועגים להם באשר נשארים באמונתם ואינם מתיאשים ממנה.

למען שם קדשך עשה, לא לנו ה', לא לנו!

פדה והצל קדשת שמך, עליון קרוב מצדיקיהם. (ר' דוד בן שמואל הלוי) - אי מלככם וצר מעוזכם? יחשוף זרועו ויגן עליכם! (ר' בנימין בן זרח).

כי על אף כל ההכחשות במציאות לא נפסקה האמונה בה'. אוהב צדקה ומשפט; ולכן הדגש עובר אל האדם בתביעה לגבי עצמו. כשם שעוונותיו גרמו לאסונו, כך תקון מעשיו יחיש את שינוי גורלו ויחזק את התקוה לגאולה - למרות המציאות הקודרת והשונה כ"כ מאמונתו זו.

ז. התכלית: מלכות שמים

ודוקא משום שהמציאות היא כ"כ מנוגדת, ומשום שהיו צריכים להתגבר על הסתירות ואי התאמות בתפיסת עולמם היתה אמונתם שלמה ולוהטת. אך לא היתה זו הגישה הפשטנית של היהודי במאה התשע עשרה, אשר לגביו האמונה בה' פתרה לו את כל הבעיות בעולם. ה' הוא נשאר 'איום ונורא, מהותו וגילויו בעולם הם מעבר כל השגה שכלית, אם כי כלל אינם מבטלים אותה. כך ביקשו אברהם, משה, ירמיהו, דוד המלך בתהלים, חבקוק, איוב ועוד לחדש להם נתיב בדרך הסבוכה מאוד של ההתרחשות ולהאיר לעצמם את הנסתרים.

גישה זו של היהודי מתבטאת בכל הבהירות ב"קדיש" ובמסיבות בהן נאמר, ויש רק להצטער שהפירושים העממיים האפילו את המשמעות הנעלה הזאת על ידי כך שקשרו אותו עם זכר הנפטר והפכו אותו לתפילת מתים. (ראה לכך א. ברלינר, הערות על הסדור ע' 79) אך אם נשאל, מה המובן האמיתי של הקדיש, הרי הוא "קריאה והכרזה - דרך כל הארצות והזמנים - של האמונה הישראלית האומרת: יבוא מה שיבוא בגלגול העתים, הרי סוף סוף תושג בהחלט ההכרה הכללית של קדושת ה' וגודל שמו - במלוא היקף משמעותו ('שמיה רבא') יכירו ויעריכו את שמו בעולם, שה' ברא כרצונו (כרעותיה) המוחלט, כל הדברים בעולם - הנראים בעינינו כחסרונות ופגימות - לא רק שאינם עומדים למכשול בהנהגת העולם אלא "מסייעים להשגת תכלית ה' בעולמו... ומהי התכלית? התפשטות, קידוש ה' ויסוד מלכות שמים - היא שלטון ה' עלי אדמות. זהו הבטחון המקיים את עם ישראל בכל נסיונותיו המרובים, שהוא מתנסה במהלך הזמנים; וההודאה באותו בטחון משמש רקע לעבודת אלהינו בציבור... הציבור לאחר עניית ה"אמן" מוסיף עוד את המשאלה והבטחון: יהא שמה רבא מבורך... - כלומר תתחזק ותתפשט הכרת ה' לנצח נצחים ויתפשט שלטונו על הארץ"... (הירש) השאלה היא רק למי נודעת עוד אותה המשמעות הנעלה לרגל הבורות המעריכה את הקדיש לפי מספר החזרות שחוזרים עליו: (הופמן).

האם יש לתאר גבורה עלאית יותר מאשר זו שהוכיחו היהודים בימי הביניים שעמדו איתנים מול כל הנחשולים וכל ההבטחות המושכות, בלי לנטוש את תורתם ואת אמונתם ובנו את עולמם הנאור בחשכה ששררה אז ובשעת הצורך הכריעו בשמחה להקריב את חיי ילדיהם ואת חייהם, למרות שלא הסתירו את טענותיהם לגבי הקב"ה? האם אמנם היתה זו "גבורה בלית ברירה", האם היתה זו רק "היסטוריה של גזירות, עלילות, רדיפות וקידוש השם, היסטוריה שלא אנחנו רק קבלנו אותם מידם אבל היא "לא שלנו כלל וכלל". (ח. הזז, הדרשה) ולכן אין לנו היסטוריה כלל. והאם אנחנו צריכים למצוא את העולם מלא גבורה רק אצל הגוים, ובעלילותיהם הגדולות וכבושיהם עזי הלב ועזי הנפש. (הזז, שם) תפיסה זו היא השולטת בין המחנכים והחניכים בארץ, ולכן סתומה מהם הדרך להבנת דברי ימי עמנו וגדולתם האמיתית. אך לא פחות מהם הורידו אחרים את האל הנסתר - הנגלה, ובמקומו שמו את האלילים המודרניים, את האדמה (של ארצנו), את העבודה, את עם ישראל וגבורתו ("מי ימלל גבורת ישראל") ואת המדינה כערכים קדושים ונעלים וכתכלית האחרונה של האדם.

הבנה אמתית של מאבק החשמונאים ומאבק העם היהודי במשך כל הדורות, ובפרט בימי הביניים, תאפשר לנו גם להבין את עצמנו ואת עברנו.