|
התפילה בחיק הטבע רבי משה מסמבור שאל לו לאחיו רבי צבי הירש מזידיטשוב: |
"מפני מה אני מרגיש בעצמי, חיות חדשה כשאני חוזר מהכפרים בעסקי תבואה?
|
|
והוסיף לספר: |
"בשעת תפילתי הנני חש באור של חיות חדשה המפעמת אותי",
|
|
הסביר לו אחיו: |
"מה תמיהה היא זו, כל הניצוצות הקדושים השוכנים בעצי היער ובעשבי השדה, כולם רצים אליך ומשתוקקים להידבק בך, הם המעניקים לתפילה שפע אורה והם מוסיפים חיות חדשה לתפילתך".
|
|
גדולה היא תפילה בשדה, |
ש"כל עשבים באין לו לאדם בתוך התפילה, ומסייעין לו ונותנין לו כוח בתפילתו" -
|
|
אמר ר' נחמן מברסלב בבחינת "ויצא יצחק לשוח בשדה" וחז"ל דרשו מכאן שהתקין תפילת מנחה. כאשר רבי נחמן נסע עם אנשי שלומו, והעגלה נעצרה לתפילת מנחה, סיפר באוזניהם: |
"רואה אני כיצד כל עשב ועשב דוחק את עצמו לכל אחד ואחד מן המתפללים להיכנס לתוך תפילתו".
|
"האדם הזוכה להתבודד בשדות וביערות ולפרש שם את שיחתו לפני השם יתברך, מרגיש בכל פסיעה שפוסע שם טעם גן עדן. כל הבריאה מסביב לו מקבלת גיוון חדש, בבחינת עולם חדש מטוהר ומנוקה מהזוהמה והחלאה שדבקה בו. אמנם בני האדם באו ופגעו בזוהרו הראשוני-השמימי של העולם, כפי שיצא מתחת ידו של הקב"ה, והאדם בתפילתו מטהר במקצת את האוויר הנאלח. "טוב מאוד להתפלל ולפרש שיחתו לפני השם יתברך בשדה, בין עשבים ואילנות",
|
| היה רבי נחמן אומר, וכך הסביר: |
ש"בחורף כל העשבים וכל הצמחים כולם מתים, כי בטל כוחם בחורף, והם אז בבחינת מיתה, וכשבא הקיץ כולם נתעוררים וחיים, ואז טוב ויפה מאוד"' "כשיוצאים לשוח בשדה, שיחה זו תפילה, ותחנה ותשוקה וגעגועים להשי"ת, ואז כל שיח ושיח השדה המתחילים לחיות ולצמוח, אז כולם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפילתו". |
"האדם עומד להתפלל ומדבר דיבורי התפילה, אז הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים, כאדם ההולך בשדה ומלקט שושנים ופרחים נאים אחד לאחד, עד שעושה אגודה אחת, ואח"כ מלקט עוד אחד לאחד, ועושה אגודה אחת ומחברן יחד, כמו כן הוא הולך בתפילה מאות לאות, עד שנתחברות כמה אותיות, ונעשה מהו דיבור, וכשהדיבור יוצא מהנפש והדיבור בא ונשמע לאוזניה אז הדיבור מבקש ומתחנן מהנפש לבל תיפרד ממנו".
|
|
לאחד מאנשיו הסביר: |
"איך כל עשב ועשב אומר שירה להשי"ת, בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול, כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה".
|
|
ותפילה מיוחדת התקין רבי נחמן: |
"ריבונו של עולם, זכני שארבה בהתבודדות תמיד ותן לי כוח שאוכל לצאת לשדה בין אילנות ודשאים - - - וכל שיח השדה וכל העשבים והאילנות וכל הצמחים כולם יתעוררו ויתנו חיותם, לדברי תפילתי כדי שתהיה תפילתי בתכלית השלמות". |
|
רבי נחמן מברסלב התבלט אמנם בשירת הטבע, אולם הוא לא היה יחיד והיו רבים מגדולי החסידות שנשאו את נפשם להתבודד עם בוראם ולעבוד אותו בחיק הטבע, והתפילה בהתבודדות שהאדם ישיח את נפשו לפני קונו הוא מן החידושים שהבעש"ט, מחולל תנועת החסידות הוריש לממשיכי הדרך אחריו. ואחד מגדולי האחרונים, רבי אברהם מסוכטשוב, חתנו של רבי מנדלי מקוצק ובעל "אבני נזר" היה אומר כי כאשר הוא מתפלל בשדה, הוא מרגיש שגם האילנות רוצים לשמוע קדושה, וכאשר האזין אליהם הבחין בענייתם "אמן" ו"יהא שמיה רבא מברך". השאיפה להתבודדות בחיק הטבע רבי זישא מאניפולי היה בורח, בהיותו ילד, מביתו והתבודד ביערות כדי לשאוף אל קרבו את נפלאות הבורא, ומסורת זו מצויה גם על רבי מרדכי מלכוביץ תלמידו של רבי שלמה מקרלין. רבי נחמן מברסלב סיפר כי בחלומו ראה את עצמו מהלך ביער, אולם כשרצה לחזור ניגש אליו אדם והודיע כי "היער הוא גדול לאין שיעור ואין להגיע עד סופו", ורבי נתן הוסיף "כשרבנו סיפר את הדבר, הוסיף "העולם מספרים מעשה ואילו אני ראיתי מעשה". מעשה ברבי משה ליב מסאסוב, שנזדמן ביער עם רבי משה חיים אפרים מסדילקוב בעל ה"דגל", והגיעה השעה להתפלל מנחה, הצדיקים ובני לווייתם עמדו למניין ומצאו שחסר להם עשירי להשלמת ה"מנין". השמיע רבי משה ליב את קולו "אנו מזמינים יהודי עשירי למניין", מיד נתרחש הנס, ותוך כדי דיבור הופיע במקום יהודי כשר, וצירף את עצמו, באותה שעה הכריז רבי משה ליב: "אין כאן מעשה נס", והוסיף להסביר: |
"אם תרצו הרי הבריאה מסביב לנו, שקורים לה טבע, היא כולה נס, אולם מציאותו של יהודי אחד ביער, אינה בבחינת נס, שכן כל יהודי בעולם הזה, נתון במציאות של יער, היא הגלות הארוכה, וכאשר הוא מתפלל לבוראו בוקר וערב וצהרים, באים עצי היער ומצטרפים אליו". |
|
ה"חוזה" מלובלין שהיה עובר ביער, אמר למקורביו, |
"יבוא יום וכל התורה הנגלה והנסתרת יתגלו לאדם בזה היער, והוא יזכה להשראת השכינה", |
|
ובאותו יער התבודד אחד מתלמידיו, הוא רבי בונם מפשיסחא, ומיד לאחר נישואיו נטל אתו מספר אברכים ויצא אתם ליער ללמד אותם דרכי חסידות. כוחו של אחד מתלמידיו הגדולים, רבי יעקב יצחק מפשיסחא, הוא "היהודי הקדוש", הוכר עוד בהיותו ילד קטן בחיק הטבע. על יד מרעה צאן. דודו, אחי אביו של "היהודי הקדוש" היה שמש בעיירה נידחת, שהסתיר את מעשיו ויודעי דבר היו מתלחשים שהוא נמנה על ל"ו הצדיקים הנסתרים, שעליהם העולם עומד. באחד הימים נטל הדוד, הוא הצדיק הנסתר, את הנער יעקב יצחק, והלך אתו לטייל מחוץ לעיר. כאשר הגיעו ליד המרעה נתקלו בעדר כבשים המתמודדים ביניהם על שטח המרעה, ודוחקים זה את זה. הנער יעקב יצחק קרב אליהם והפריד בין הכבשים היריבים. כשהבחינו בו הכבשים עזבו כמה מן הכבשים את המרעה וקרבו לנער, והוא ליטף את צמרם, והשמיע באוזניהם דברי ניחומים. באותה שעה הודיע הדוד לאחיו, הוא אביו של יעקב יצחק: |
"שמור על בנך העתיד להיות רועה ישראל".
|
|
לא עברו שנים מרובות והנער עלה ונתעלה עד שזכה לתואר היהודי הקדוש, והוא אחד מסוללי הנתיבות בהליכות החסידות, ושמו נקרא על דרך פשיסחא. ממשיך המורשת של היהודי הקדוש הרבי ר' בונם מפשיסחא שנשאל על ידי תלמידו רבי יצחק מאיר מגור, בעל "חידושי הרי"ם", |
מאין הגיע להכרה אלוקית?
|
|
השיב לו: |
"מתוך הכתוב, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
|
|
ותלמיד אחר מקובעי דמותה של החסידות בפולניה הוא רבי מנדלי מקוצק, אף ראה את ההתבודדות ליער כייעוד עילאי של החסידות, והביע את משאלתו כי יתאספו אליו ארבע מאות איש שיפקירו את עצמם, ויחד אתו יצאו ליער כשהם חובשים קלחי כרוב לראשם, יאכלו מן מן השמים ויכריזו עול מלכותו בעולם. רבי נתן נטע מחלם, מתלמידיהם של רבי אלימלך מליזענסק והחוזה מלובלין, היה נמלט ליערות, כדי להסתתר מן התלמידים אך החסידים נהרו אחריו ושאפו להתדבק בו. |
"בדורנו זה - טען רבי נתן נטע - אין מקום חיותם של הגזלנים מצומצם לשטח היערות והמדבריות בלבד. הם יכולים לשבת בכבודו של עולם, להתגורר בארמונותיהם במרכז הערים, והם מלסטמים את הבריות בדרכי מסחר שאינן מהוגנות כגון הלוואות בריבית והפקעות שערים ובדומה לזה. נמנים הם כביכול בין נכבדי הציבור, אולם מבחינה מוסרית נמצאים הם בדיוטא התחתונה".
|
|
עניוותו המופלגת היא אשר הגיעה אותו לברוח מבין הבריות ולהתבודד ביערות ובמדבריות. |
"חוטא ופושע אני - היה חוזר וטוען - וראוי אני לעונש מידיו של הקב"ה. כל ישותו הייתה חדורה אימה ויראה, ולעתים קרובות היה בורח אל היער מפחד ה' ומהדר גאונו, ועל כן נקרא לדורות "רבי נתן נטע איש היערות".
|
|
על רבי חיים מצאנז מסופר כי לפני פטירתו פתח את סגור לבו, ולפני אחד מידידיו הקרובים גילה: |
"אילו היו לי תשעה רעים נאמנים להצטרף אלי למניין, הייני נוטלים כל אחד ככר לחם, והולכים יחד אל השדה, ופותחים בתפילה לישועת ישראל, ולא היינו מפסיקים עד שה' ממרומיו היה נענה ואומר די לצרותינו".
|
|
הם נשאו את עיניהם להתבודד עם ה' בחיק הטבע, ובהרהורי לבם ראו את עצמם כמתבודדים ביער. |
ובידינו מסורת על יער פלאים שנתגלה לרבי בונם מפשיסחא ותלמידיו בדמיונם. היה זה כאשר הרבי ר' בונם יצא עם תלמידיו בדרך המלך, ולאחר שעה קלה אחזה אותם תנומה. לפתע התעוררו התלמידים והבחינו ביער המקיף אותם, והם לא יכלו להבין כיצד הגיעו לכאן. הם העירו את רבם רבי בונם, והוא פנה בקריאה "משמר", ומיד נשמע קול ממעבה היער "מי כאן"? כשגילה רבי בונם את זהותו, נשמע קול "עד כאן ולא יותר", ולפתע נעלם היער שהקיף אותם ודרך סלולה הופיעה לעיניהם. העגלה נסעה לדרכה, אולם התלמידים לא העזו להפנות - את פניהם אחורנית. |
|
לפרשה זו יש להוסיף את שלילת פרישות המתחסדת שאין העושה מתכוון לשם שמים. מספרים על אותו צעיר שהתנועע כל הלילה ליד דוכנו, שכן שמע צרצור פרפרי לילה, והוא סבור היה שחותנתו יושבת מבחוץ ומתרפקת על הדלת ליהנות מקול תורתו. אף כאן בהתבודדות האדם בין עצי היער, עלולה לחדור אצלו מחשבת פיגול כדברי רבי בונם מפשיסחא: |
"ישנו אדם הפורש מן הבריות ומתבודד כביכול בין עצי היער, אולם מפעם לפעם הוא מפנה את ראשו אחורנית, ומציץ מבין השיחים, שמא יגיע מאן דהוא ויראה את עבודתו בקודש".
|
|
המקשיבים לקול החי והצומח |
"והיו האילנות מקשקשין וצפרים מצפצפים, וצווה הבעש"ט שתעמוד העגלה על כמה רגעים ושמע הצפצוף והקשקוש". |
|
ואז פנה הבעש"ט לר' יוסף יואל והודיע: |
"שאומרים לו הצפרים ששכח דבר נחוץ בתוך העיר חפץ הצריך להם". |
|
ר' יוסף יואל תמה היה |
"וכמעט חרה לו, על דבריו מחמת שהיה הדבר רחוק בעיניו, שבדורות הללו נמצא מי שיודע זה, אבל לבסוף נמצא שכן הדבר, ששכחו חפץ נחוץ והוצרכו לשלוח אחריו". |
|
לדברי רבי שלמה מלויצק בהקדמתו לספרו "מגיד דבריו ליעקב" למד רבו המגיד ממעזריטש מפי הבעש"ט שיחת עופות, שיחת דקלים וכו'. היו בין גדולי החסידות שרבותיהם רצו ללמד אותם סודות אלה, אולם הם הביעו את רצונם להגיע לכך בעמלם הם. בראשית התקרבותו לחסידות נסע רבי שניאור זלמן מלאדי לרבי פנחס מקוריץ. הלה הציע לו ללמדו שיחת חיות ועופות, אולם רבי שניאור זלמן סירב "אין האדם צריך להבין אלא דבר אחד בלבד", ומכאן פנה למגיד הגדול ממעזריטש, ונמנה בין גדולי תלמידיו. לאחר פטירתו של רבי בער המגיד ממעזריטש, התאספו תלמידיו לספר בשבחו, ורבי שניאור זלמן סיפר כי בכל בוקר היה המגיד משכים ויוצא מביתו אל הבריכה, ואחר שטבל, עלה ונסתפג, התיישב על שפתה שעה ארוכה. הוא הוסיף כי בשעה זו האזין לשירת הצפרדעים המשבחים את בוראם, וברבות הימים למד את שפתם והבין לשיחותיהם. בערוב ימיו נסע רבי שניאור זלמן עם נכדו, ובדרך מסעו הוציא מזמן לזמן את ראשו מבעד החלון, והקשיב לצפרים המצייצות זו לזו, באומרו לנכדו: |
הקשב נא ושמע כיצד הן משבחות את הקב"ה, וציוץ זה אין זה אלא לשון משלהן שבו הן משבחות את בוראם, ואין לך אלא להקשיב יפה ולתפוס, כדי להבין את שיחן ושיגן. |
|
חסידים מספרים כי מן השמים רצו לגלות לו לרבי שלמה מקארלין שיחת חיות ועופות ושיחת דקלים, אולם רבי שלמה סירב באומרו |
"איני רוצה לקבל מתנת חסד ואף את הדרוש לי לעבודת ה', אני רוצה להשיג בעמלי", |
|
ואמנם זכה לכך וניצל את כוחו וידיעותיו לעבודת השי"ת. התעניינות מורי החסידות בחיי יהודי הכפר |
"אמנם יש לכל עשב תכונה רפואית מיוחדת, אולם מי שיש לו אמונה שלמה, יכול להתרפא מכל אוכל ומכל משקה, כי הוא בבחינת "וברך ה' את לחמך ואת מימיך".
|
|
התעניינותם במצבם הכלכלי של אנשי שלומם, שרבים מהם התפרנסו על החקלאות, קירבה אותם לתופעות החי והטבע. ואין אפוא כל פלא כי הם השתמשו בדימויים מעולם הטבע, כדי להסביר בהם את דברי תורתם לשומעי לקחם. לעתים השתמשו בכך כדי להסתיר בהם את סודותיהם, אולם אלה שהדברים היו מכוונים אליהם השכילו להבין את הדברים. רבי יעקב יוסף מפולנאה שמע מפי הבעש"ט שעמד בעגולה ברחוב העיר וסיפר להמון העם שהתאספו סביבו - את המעשה בשלושה סוסים לבן, וורוד ואדום, וכו', וכשסיים הבעש"ט את סיפור המעשה פרץ רבי יעקב יוסף בבכי "כפי שלא בכה מעודו", ומאז נתקרבו הלבבות. אף רבי מנחם מנדל מויטבסק נתקרב אל החסידות, לאחר שהבעש"ט סיפר לו מעשה בשוורים ומחרישה ו"במעשה הזה נרמז כל מה שיקרה להרב ר' מנדיל, מיום צאתו לאור העולם", עד כי יכסו את עיניו בארץ הקדושה. גדולי החסידות תיבלו את דברים במשלים מעולם הצומח והחי. כאשר הבעש"ט רוצה להכיר את עניין העלאת הניצוצות ותיקונם, הוא מסתמך על משל מעולם הצומח והוא מן התופעה הטבעית של צמיחת העץ |
"כי האדם עץ השדה", כמו שהעץ אינו מצמיח כל זמן שלא היה מקודם בבחינת אין, כי מתחילה נרקב ונסרח הזרע בארץ, ורק אח"כ מתחיל לצמוח ולגדל פירות ומחיה את הבריות, כן האדם הישר לא יוכל לבוא למדרגת "צדיק כתמר יפרח", כל עוד שלא הגיע מקודם לבחינת "אין", שהוא הביטול הגמור.
|
|
רבי אורי מסטרליסק היה אומר: |
"האדם דומה לעץ הגדל, היערן המטפל בגידול העצים נוטעו ועודרו, אך אין תוצאות טיפולו ניכרים אלא לאחר זמן ואף אם האדם יתחיל להסתכל עליו כל יום, למדוד אותו. לקבוע את מידת גידולו וכדומה, לא יבחין בהוצאות טיפולו, ובכל זאת הוא מוסיף לטפח אותו, לגזום את הענפים הפגומים, בייחוד לשמור עליו בפני המזיקים.
אף לגבי האדם כך עליו להתגבר על המניעות, ולדחות את המפריעים לעבודתו יתברך ואז יהא בטוח כי צדיק כתמר יפרח. אולם אין מן המידה למשמש תמיד באדם ולבדוק כל יום את פרי עבודתו ואף אם עושים זאת אין מבחינים כלום. |
|
את תביעתו מהאדם למעט באכילה ושתייה הסביר רבי שלום שכנא מפרובישט בנו של רבי אברהם המלאך בדוגמא מעולם החי שכן סוס המרבה באכילה ימיו קצרים ואילו הגמל הממעט באכילתו האוכל מתברך במעיו ולא זו בלבד אלא שהוא מאריך ימים. אף רבי משה מקוברין היה ממשל את האדם בעבודתו לעובר בתלמי שדה, העולה ויורד מערוגה לערוגה עד שהוא מגיע לדרך הרבים, ואף העוסק בעבודת השם אין עבודתו מובטחת, ומערכה קשה צפויה לו עדיין רצופה עליות וירידות עם היצר הרע המנסה להסירו מן הדרך. פעמים האדם עלול גם לרדת, אולם עליו להתגבר שוב ולעלות עד שהוא מגיע לדרך העולה בית א-ל. רבי יהודה אריה ליב מגור בעל "שפת אמת" היה מביע את משאלת לבו: |
"מי יתנני כציפור שאין לה עולם הזה, ואין היא נושאת את נפשה לעולם הבא, ובלבד שאזכה לראות בשלוותם של ישראל".
|
|
ורבי ישראל מטשורטקוב עומד בספרו "ישמח ישראל" על דברי חז"ל כי החל מט"ו בשבט מתחיל השרף לעלות באילנות, והוא מסביר בכך את הדמיון שבין ישראל לאילנות: |
"כימי העץ ימי עמי" - נמשלו ישראל לעץ, העומד ערום וקפוא בחורף, הסופות מטלטלות אותו ומאיימים עליו לעקרו, ולכאורה מצבו ללא תקווה, אולם גם בשעה זו, בעצם ימי החורף יונק האילן חיות מחודשת ממעמקי האדמה, כך ישראל נתונים לביזה ולמשיסה כל הימים, ודווקא במעבה האפלה נרקם כבר אור הגאולה, אורו של משיח. למראית עין שולט הייאוש, אולם "השרף עולה כבר באילנות".
|
|
ההתעניינות המיוחדת בגורל החי כאשר רבי זישא מאניפולי חזר על הכפרים לאסוף כסף לפדיון שבויים, הגיע לפונדק אחד. בעל הפונדק לא היה בביתו, אולם בחצר הבחין רבי זישא בכלוב מלא צפרים, המתדפקים על דפנותיו ונפשם יוצאת לחופש ולדרור. נכמרו רחמיו של רבי זישא "אף הללו משוועות לפדות", פתח את הכלוב והצפרים התעופפו ופרחו להם. כאשר הפונדקי חזר לביתו וראה את אשר עשה לו אותו אורח, הרביץ לו מכות נאמנות. רבי זישא הוציא מארנקו את כל הכסף שהיה צבור בתרמילו ושילם לו לפונדק את מלוא הנזק, והלך לדרכו שמח וטוב לב על מצוות רחמנות שבאה לידו וקיים אותה בכל מאודו, וכך התדבק במידותיו של הקב"ה אשר "רחמיו על כל מעשיו". אסור לו לאדם שישב לאכול עד שיאכיל לבהמתו שנו חז"ל, וגדולי החסידות שקיימו את הדבר הלכה למעשה השכילו להחדיר כוונות מופלאות גם במעשיהם אלו. מספרים על "היהודי הקדוש" מפשיסחא, שנטל את תלמידו הנאמן רבי דוד מלעלוב, כדי לשהות את ימי ראש השנה במחיצתו של רבם ה"חוזה" מלובלין. בראש השנה, לאחר ההפסקה בין שחרית ומוסף, כאשר המתפללים נתכנסו כבר לבית המדרש לשמוע קול שופר, החל "היהודי הקדוש" לחפש את תלמידו רבי דוד ואיננו מוצא אותו. יוצא הוא לפרוזדור ואיננו. סבור הוא שמא הלך רבי דוד להיטהר במקווה טהרה. מחכה הוא חצי שעה נוספת, ורבי דוד לא בא. החליט לצאת מבית המדרש ולסור אל האכסניה שמא אירע לו משהו לתלמידו, אולם בדרכו מצא את רבי דוד, כשהוא עומד בחצר, ואת כיפתו המלאה שעורים הוא מגיש לפני הסוסים הרעבים. כפי שהתברר מיהר בעל העגלה בבוקר לתפילה ולא הגיש לפגי הסוסים את האוכל המזומן להם. משעבר רבי דוד והבחין ברעבונם של הסוסים, לא הרשה לעצמו לחזור לבית המדרש לתקיעת שופר, עד לאחר שישבור את רעבונם של הסוסים. כשחזר "היהודי הקדוש" עם רבי דוד יצא כנגדם ה"חוזה" בפנים שמחות: "התקיעות שלכם, רבי דוד, עלו יפה". רבי דוד מלעלוב הסביר לו לבעל העגלה שהסיע אותם, כי כאשר הוא מצליף בסוסיו ומדרבן אותם להליכה מהירה, עליו להתנהג בזהירות יתרה ואם צליפותיו חזקות למעלה מן המידה, הרי הוא עתיד ליתן את הדין. ולא רק על בהמתו היה מרחם כי אם גם על בהמותיהם של אחרים, ולעתים היה מגיע לירידים וכל ימי ה"יריד" היה עומד בשוק ומאכיל את הבהמות העזובות, שבעליהן הזניחו אותן ברוב טרדותיהם. רבי זאב וואלף מזבאריז, בנו של רבי מיכל מזלאטשוב, התרועע בשנות ילדותו עם החי והצומח. כאשר ניתנה בידו הנהגת העדה, היה מרחם על בעלי החי ולא נתן כלל לבעל העגלה להצליף בסוסיו. פעם אחת הוזמן רבי זאב וואלף לשמש סנדק לברית מילה בכפר, ואבי הבן היא "בעל הברית", שיגר עגלה מיוחדת להביא אותו. הימים היו גשומים והקור גדול, ומיד כשהגיעו למקום מיהר העגלון להיכנס לבית להתחמם ולהטיב את לבו. רבי וואלף שירד אחריו והבחין בסוסים הרעבים, מיהר להגיש להם את קופת השיעורים להחיות את נפשם, וכך עמד במשך שעה ארוכה וטיפל בסוסים. העגלון ישב לו בפנים הבית והרביץ כוסיות משקה לכבודו של אברהם אבינו עליו השלום, והסיח את דעתו לגמרי מסוסיו ומרבי וואלף גם יחד, ורק לאחר שעה ארוכה, כאשר ראו שרבי וואלף איננו יצאו לחפש אותו ומצאו אותו עומד בחוץ כשהוא קופא מקור ומטפל בסוסים. גילויי כוחות נסתרים בחיק הטבע |
באחד הימים רמזו לו לרבי ליב שרה'ס, כי בעיר מסוימת מצוי ילד מופלא ועליו לגלות ולהדריך אותו באורחות חיים. נטל רבי ליב שרה'ס את צרורו והגיע לאותה העיר, וראשית דרכו "לחדר" ולבתי האולפנא, כדי לגלות אותו ילד מופלא. רבי ליב שרה'ס הטה את אוזניו לקולותיהם והקול הרצוי לו לא הגיע לאוזנו.
|
שקל רבי ליב שרה'ס את צעדיו הבאים, והחליט לצאת לשדה ולהימלך בדעתו על הצעדים, שעליו להוסיף ולעשות כדי לגלות את אותו הילד המופלא, שאורו גנוז בתוכו. לפתע הגיעה לאוזניו נגינת רועים שהסעירה את לבו. משנשא את עיניו ראה מרחוק, בשיפולי הגבעה, ילד יפה עיניים, המפקח על להקת אווזים, המחלל בחלילו והאווזים נאספים אליו, ומתרפקים עליו באהבה.
|
קרב רבי ליב שרה'ס אל העדר ורועו כמטחווי שמיעה, והטה את אזנו ותפעם רוחו בהרגישו "הנה זה הוא". הוא נכנס בדברים עם הנער הרועה ושמע מפיו את המלים והמנגינה, שלמד אותם מפי הרועים הנוכריים, והם נסובים על מראות הטבע והרהורי לבו של הרועה:
"יער יער מה גדול אתה, שושנה שושנה מה רחוקה את, לולי היה היער קטן יותר, הייתה השושנה קרובה אלי יותר, ולו הוציאני מן היער, היינו שנינו ביחד". |
|
ואותו נער תמים הוא שהכניס רוח קדושה בתוך המנגינה, והתקין להם מלים שיש בהם מערגת ישועה וציפיית גאולה: |
"גלות גלות מה ארוכה את, שכינה שכינה מה רחוקה את, לולי הייתה הגלות קצרה יותר, הייתה השכינה קרובה יותר, ולו הוציאנו מן הגלות, היינו שנינו ביחד". |
|
נטל רבי ליב שרה'ס את הנער והכניסהו לישיבתו של רבי שמעלקא מניקלשבורג, ולא ארכו הימים ואותו נער עלה ונתעלה עד שנתפרסם כרבי יצחק אייזיק מקאליב, ובאותן מנגינות על התרנגול הקורא ועל הציפור המשוועת לדרור, ששמע מפי הרועים הנוכריים בערבות השדה, הכניס רוח קדושה וטהרה ועד היום הזה מושרות מנגינות אלו בדחילו ורחימו בסעודות של מצווה ובשולחנות של שבת. היו בין גדולי החסידות שעסקי בחקר הטבע מתוך מטרה מסוימת. על רבי ירחמיאל בנו של "היהודי הקדוש" מספר הרה"ח ר' אהרן מרקוס כי הוא ידע היטב את מדע הצומח, ובאוספו היו לו 972 זנים של צמחים שונים. רבי גרשון הניך מרדזין למד את מדעי הטבע באופן יסודי, ואף סידר לו בביתו מעבדה, כדי שיוכל להגיע לחקר מקורו של החלזון, ולהתקין הימנו את התכלת לציצית. אולם היו ביניהם שעקבו אחר החי והצומח והתבוננו בהליכותיהם. ההתבוננות הזו בהליכות הטבע, בחי ובצומח, בקיום הדברים ובחדלונם, הפריחה את מחשבתם של גדולי החסידות. בעזרת ידיעותיהם בתופעות הטבע הסבירו מאמרי חז"ל, ואף עודדו את שומעי לקחם להתבוננות זו, העשויה לכוון את האדם למידות טובות. |
|
הבאנו את דעותיהם והליכותיהם של גדולי החסידות, ששקדו להפיץ את האמונה השלמה ולהוכיח כי כל תופעות הטבע אינם אלא גילויי כוחו הגדול של הקדוש ברוך הוא. אך את דברינו על הטבע והאמונה בתורת החסידות, נסיים בדבריו של רבי נחמן מברסלב המביא גם הוא הוכחה טבעית על חידוש העולם: |
"כי אם לא כן ח"ו היכן היה מקום להחזיק את כל באי עולם, כי זה רואים בחוש, שבכל פעם מתרבים בני אדם, כי מאדם אחד יוצאים דורי דורות אלפים ורבבות נפשות, ואם כן כבר היה ראוי שיתמלא כל העולם ולא היה מקום בעולם שהוא במידה וגבול".
|
|
תלמידו הנאמן רבי נתן, המביא את דברי רבו, מוסיף: |
"באמת אין אנו צריכים להיכנס כלל בחקירות ומופתים, רק אנו מאמינים כי השם יתברך ברא את העולם בששת ימי בראשית באמונה שלמה, בלי שום חקירות כלל, כמו שנאמר בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" |
|
והוא מסיים: |
"ולא רשמתי זאת, רק הואיל ויצא הדבר מפי רבנו הקדוש. מפני שאין ראוי שיאבד דיבור יחיד מדבריו הקדושים. לא יכולתי להתאפק ורשמתי זאת כדי לנקר עיני הכופרים להראות להם כסילותם וטעותם".
|
|
תקיף היה באמונתו כי: |
"החקירות אינן מביאות שום תועלת מחוץ לבלבול דעת האדם".
"לא באלה חלק יעקב - מכריז ומודיע רבי נחמן - אנו מאמינים בני מאמינים בו יתברך, בלי שום חקירה, מתוך הכרה מלאה, שבודאי הכל נכון וישר אם כי בשכלנו אי אפשר להבין דרכי ה'". |
|
חוקרים אלה שניסו להגיע להכרה באמצעות הוכחות ובדומה להן תעו בדרכם ולא הגיעו כלל לדעת עליונה כמטרה שהציבו להם. בראשית דרכם הציבו להם למטרה: |
"לתקן עולם במלכות ש-די",
|
|
ובסופו של דבר הם: |
"חושבים וחוקרים בחכמתם איך לעשות כלי זיין נפלא, שיכול להרוג אלפי נפשות בבת אחת".
|
|
ובדורנו זה אין צורך להוסיף אף מלה אחת, לדברים שנאמרו לפני מאה וחמישים שנה, וככוחם אז = כוחם עתה.
מראשיתה שקדה תורת החסידות להורות דרכי אמונה לנבוכי דרך, ובמסגרת מאמציהם לקרב קץ ישועה עמלו מנהיגי תנועת החסידות בכל דור ודור, להשריש את האמונה וכדברי רבי נחמן מברסלב: |
"עיקר הגלות הוא בגלל חוסר אמונה אצל בני האדם המכחישים כל הנסים ואומרים שהכל דרך הטבע והם מאריכים את הגלות, וכאשר תרבה האמונה בעולם אז יבוא משיח במהרה בימינו".
|
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
