|
תוכן המאמר: אברהם מול נמרוד משה ואהרון מול פרעה היהדות מול העריצות בתקופה היוונית יוסיפוס פלביוס בתקופת הנצרות הויכוחים על דברים שבתורה שבע"פ ויכוחים היסטוריים תקציר: היהדות לא בקשה להפיץ את דתה. בכל מקום שחכמי ישראל הופיעו לויכוחים - היו אלו הופעות מאונס. אנוסים היו להגן על דת ישראל, והגנה זו הייתה קשורה בהכחשת הדת האחרת. לרוב לא התנהלו הויכוחים באווירה חופשית, והייתה קימת אימת השלטון והאספסוף המשתולל. מילות מפתח: קידוש השם, ויכוחים דתיים, פילון, יוסף בן מתתיהו,הרמב"ן, רב סעדיה גאון, ר' יחיאל מפריס, רשב"א, נוצרים, תלמוד, גזרות שמד. |
|
מעולם לא היה עם ישראל להוט "להסביר" לנכרים את דרכו ואמונתו המיוחדת. ואף על פי שאנו מוצאים סימנים פה ושם על שליחים מישראל שהלכו לגויים - אין סימוכין לדבר שהשליחות הייתה על פי חכמי ישראל. מסתבר יותר שהיו אלו שלוחים שפעלו על דעת עצמם. דת ישראל דת פנימית היא בחינת "תורה מורשה, אל תקרא מורשה אלא מאורשה" והיהדות לא בקשה מעולם להפיץ את הדת כדרך שעושים אחרים. ולפיכך, בכל מקום שמצינו שחכמי ישראל הופיעו לויכוחים - היו אלו הופעות מאונס, מחמת תנאי הזמן והשעה והמקום, והיו רואים בויכוחים פורענות כמו כל פורענות אחרת, לפי שאנוסים היו להגן על דת ישראל והגנה זו הייתה קשורה בהכרח בהכחשת הדת האחרת, ותמיד הועמדו החכמים בפני מצב עדין. על פי רוב לא התנהלו הויכוחים באווירה חופשית, ותמיד הייתה קימת אימת השלטון, וגרוע מן השלטון - אימת האספסוף המשתולל, שהיה שוטף וגורף כזרם מים כבירים של שנאה ומוות. למרות כל זאת היו חכמי ישראל מופיעים לויכוחים והיו מגינים בעוז על תורת ישראל. כשאנו באים לעסוק באיפופיאה, זו שקידוש-השם שמה - עלינו לייחד מקום של כבוד לעמידתם הגאה של חכמי ישראל בויכוחיהם השונים, כי בעמידה זו לא היה פחות גבורה מעמידה בשדה הקרב. היהודים היו הראשונים שהגנו על חופש המחשבה והמצפון בעולם חשוך ומלא עריצות. אילו לא היה העולם התרבותי מסנוור כל כך ע"י דעות קדומות, היה מכתיר את העם היהודי בתהילה זו של המלחמה לחופש הרעיון, שלחמו על כך ימים רבים לפני המהפכה הצרפתית. פנים הרבה היו לויכוחים הדתיים, רובם היו נערכים בין ישראל לבין אומות אחרות, ומיעוטן - אלו שנערכו בין ישראל ובין בעלי כתות שפרשו מדת ישראל המקובלת. הללו והללו היו שכיחים ביותר. כי החל מאברהם העברי "שהיה בעבר אחד וכל העולם בעבר אחר" ועד התקופות המאוחרות היה קרב נטוש מפנים ומאחור ומבפנים. בעיצומה של המלחמה עם הבייתיים נטושה המערכה עם הנצרות, ובעיצומה של המלחמה הרעיונית עם האיסלאם נטושה המערכה על הקראות והכתות הדומות לה. מעולם לא הייתה הפוגה במערכה הרעיונית, וחכמי ישראל אנוסים היו לבזבז הרבה כוחות רוחניים כדי לנהל את ההגנה הרעיונית. מלחמה זו הייתה נטולת סיכויים, כי הויכוחים, ברובם, לא באו כדי לברר וללבן את הבעיות העומדות ברומו של עולם, אלא נוצרו בעטיה של הנחה דתית שביקשה "לפתוח את עיני התועים". קנאות זו היא שעודדה את הויכוחים הרבים בימי הביניים, והתכוונה בעיקר להניח רקע רעיוני לרדיפות הפיזיות שבאו אחריהם. אחרי שלא הצליחו לשכנע את היהודים בדרך זו מצאו אמתלא נוחה להתגרויות. דוגמא מאלפת לכך הוא הויכוח שנערך בברצלונה בין רבנו משה בן נחמן (הרמב"ן) ובין הכומר ניקולאוס דנין, הרמב"ן הגן בעוז ובבהירות על השקפות היהדות, ועמידתו הייתה גאה ורבת רושם, ואפילו המלך נתרשם מדבריו, כפי שמאשרים ההיסטוריונים, אעפי"כ היה נאלץ לעזוב את ספרד ולעלות לא"י לעת זקנתו. ניצחון בויכוח היה, אפוא, לא פחות מסוכן מכישלון, והניצחון היה שכיח יותר. רבים ושונים היו הויכוחים בתולדות ישראל, אבל תוכנם של רובם לא נשתייר. חכמי ישראל לא טרחו למסור לנו את פרטי הויכוחים כי ערכם הרעיוני לגבי עם ישראל היה מועט, חוץ מן הדברים שחכמינו ראו בהם תועלת לדורות. אברהם אבינו כתב מאות ספרים לביטול העבודות הזרות, וכפי שפלביוס מספר היה מתווכח הרבה כדי לפתוח את עיני בני דורו וכדי להכחיש שיטותיהם. בידינו לא נשאר דבר מכל אותם הדברים. לעומת זאת האריכה התורה לספר על מעשיו הטובים. הרבה ויכוחים היו בין הפירושים והצדוקים, וראש הלוחמים בהם היה רבו יוחנן בן זכאי. ומכל אותם הויכוחים נשתמרו בידינו דברים מועטים כגון הפרק האחרון במסכת ידים ובכמה מקומות במגלת תענית ובמדרשי ההלכה, דברים שעוררו מלחמה גדולה, והשעה הייתה צריכה לכך שהדברים ייכתבו. בתקופת הקיסרים ברומי הייתה כנראה התעניינות רצינית יותר בתורת ישראל, כי העולם הנכרי היה נתון במשבר רעיוני, וכמה חכמים ומטרוניתות מן המעמד האציל עמדו בקשר עם חכמי ישראל. שאלותיהם של אלו לא נועדו להינתח ולפיכך נרשמו הדברים. דוגמא לכך: השיחות בין אנטונינוס ורבי. גם בפרס הייתה רישומה של היהדות ניכרת בחוגים השליטים, ואנו מוצאים ויכוחים בין אישים פרסים כגון איפרא אירמוז, ושבור מלכא ובין גדולי האמוראים. אברהם מול נמרוד משה ואהרון מול פרעה כשמשה ואהרן באו לפני פרעה |
"אותו היום יום פרוזבטיא של פרעה היה, (- יום האדם) והיו כל המלכים באין ומעטרין אותו שהיה קוזמוקרטור (- מושל בכיפה) על כל המלכים, משעטרו אותו היו משה ואהרן עומדים על פתח פלטרין של פרעה.
נכנסו משרתיו אליו ואמרו לו: שני זקנים עומדים בפתח. אמר להם: יש בידם עטרות? אמרו לו: לא א"ר לוי: באותה שעה הוציא דפתרא של אלוהות התחיל קורא: אלוהי אדום אלוהי מואב, אלוהי צידון, וכן כולם. אמר להם: הרי קראתי כל כתבי ואין שם שמו של אלוהיכם. אמר להם פרעה: בחור הוא? זקן הוא? כמה שנותיו? כמה עיירות לכד, כמה מדינות כבש? כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות? אמרו לו: אלוהינו כוחו וגבורתו מלא עולם, הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולמים והוא יצרך ונתן בך רוח חיים. אמר להם: ומה מעשיו? אמרו לו: נוטה שמים וארץ וקולו חוצב להבות אש, מפרק הרים ומשבר סלעים וכו', אמר להם: מתחילה שקר אתם מדברים שאני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס שנאמר: לי יאורי ואני עשיתני וכו'". |
|
חז"ל תיארו את המעמד המיוחד במינו: מצד אחד עומד, פרעה שהכריז עצמו אלוה והוא בשיא הצלחתו. כל מלכי מזרח ומערב מביאים לו עטרות, ובפתח עומדים משה ואהרן, שליחיו של ה' ומודיעים על מלכות ה' בעולם. גם כאן מנסה פרעה להתווכח אבל עצם הויכוח מוכיח כי הוא פעם ראשונה ראה אנשים אחרים לגמרי שכופרים באלוהותו. ומאותו רגע התחילה להתמוטט ממלכת האלילות והכפירה ששעבדה את העולם. הויכוח בין מצדדי הרע והעריצות ובין מצדדי הטוב התחיל עוד בימי קין והבל, ולפי האגדה קדם ויכוח זה להריגת הבל, כך היה דרכם של הרוצחנים בכל הדורות, כשלא יכלו לשכנע בכוח ההגיון - השתמשו בכוחם הפיסי. גם מבחינה זו היה קין ראש הרוצחנים והבל ראש הנרצחים. היהדות מול העריצות בשורת מלכות ה' של אברהם הייתה גם בשורה לאדם הנגאל, והעריצות קדשה מאז מלחמה על נושאי האמונה. כי בכל מקום שמכירים בהשגחה העליונה - כל הבריות שווים ובמקום שיש עריצות ופולחן אישי - שם יש שעבוד והשפלת ערך האדם. נעים זמירות ישראל אמר: |
"כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת.
מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו". |
|
כאן הובע רעיון נפלא בסוד האמונה. דווקא ההכרה בגדולת ה' המתגלית בבריאה היא המרוממת את ערך האדם ומעטרתו בכבוד והדר, ולא כפי שטוענים כל הכופרים שהכפירה מרימה את כבוד האדם. לכאורה נראה הדבר תמוה, מה ערך לאדם הקטן מול עוצם הבריאה שאין לאדם מושג עליה? אבל עובדא מאלפת היא שהמאבק הבלתי פוסק של עם ישראל על אמונתו היה גם מאבק על כבוד האדם נגד העריצות. ההיסטוריה מלמדת אותנו כי בכל מקום שקם מלך רשע וביקש לעקור את התורה היה הדבר מלווה בפולחן אישיותו לפי שהיה מכריז על עצמו כאליל. ובזמן שכל העולם קיבל את אלוהותם של העריצים למיניהם - עמדו תמיד גדולי הרוח של עם ישראל ומרדו בהם. כמה נוקבים דברי חז"ל על גדולי מקדשי ה' בהיסטוריה העברית - חנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר שאמר להם לעבוד עבודה זרה: |
"אמרו לו: אתה מלך עלינו למסים ולארנוניות, אבל לעבוד עבודה זרה - אתה וכלב שווה",
|
|
המלכות ניתנה לאדם רק לסדר העולם השפל אבל אם הדבר נוגע לעניינים העומדים ברומו של העולם - קיימת רק מלכות ה' וכל הבריות שוות בפני הקב"ה אם הם מכירים במלכותו. לפי חז"ל לא היה זה צלם ממש אלא אנדרטא, כלומר "פולחן אישי" של נבוכדנצר, אעפ"כ סירבו להשתחוות לצלם ומסרו נפשם על כך. גם כאן היה ויכוח בין נבוכדנצר ובין חנניה מישאל ועזריה, נבוכדנצר מנסה לבוא בעקיפין: הרי ישראל מצווים לכבד את המלכות, ועל זה באה התשובה הקצרה והממצה (תנחומא בהעלותך ט). ארוכה היא ההיסטוריה של עם ישראל, ולא אחת עמדו על קברם של בני אדם שבחייהם הכריזו עצמם כעל אלילים. ישעיה הנביא אמר על נבוכדנצר: |
"איך נפלת משמים הילל בן שחר. נגדעת לארץ חולש על גויים. ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כיסאי. ואשב בהר מועד בירכתי צפון, אעלה על במתי עב אדמה לעליון. אך אל שאול תורד אל ירכתי בור. ראיך אליך ישגיחו אליך יתבוננו הזה האיש מרגיז הארץ מרעיש ממלכות?"
|
|
גם סנחריב מלך אשור היה עריץ מתגאה, וסופו היה כסופו של נבוכדנצר. עם ישראל לא הכיר באלוהותם של אלילים אלו, ובכל תקופה היסטורית חשובה אנו יודעים על מאורע מרכזי שהיה קשור במאבק עז בין היהדות ובין האלילות. המלחמה בין החשמונאים ובין אנטיוכוס הייתה מלחמה נגד "הפולחן האישי". נגד עבודה זרה המתועבת. חנה הקריבה שבעה בניה על שלא רצו להשתחוות לצלם, ובעצם אנטיוכוס עצמו הכריז עצמו אלוהות. גם מאבק זה היה מלווה ויכוח, המלך הרשע רצה לשכנע את הבן הקטן להשתחוות לצלם, וכשהילד הקטן הזים כל טענותיו - נפגעה גאוותו של המלך הרשע והוציאו להורג. בתקופה היוונית ומן ההלניזם עברה האלילות לרומיים, הכוונה לפולחן האישי של הקיסרים. גם בתקופה זו היה נטוש המאבק העיקרי נגד הפולחן הזה שהיה זר ומתועב. הכנסת הצלם בהיכל ה' היה הדבר הגרוע ביותר. יש לציין בעיקר את המאבק של היהודים נגד גזירותיו של קאיוס קליגולה שביקש להעמיד את צלמו בהיכל ה'. וגם אז לא הסתפקו היהודים במאבק פאסיבי, הם ניסו להוכיח בדברים עד כמה רחוקים הם מלהסכים לגזירה זו. פילון האלכסנדרוני בספרו על ה"שליחות לקאיוס" מוסר את נוסח המכתב ששלח אגריפס המלך לקיוס קליגולה. במכתב זה באה לידי ביטוי עמידתו הגאה והאצילה של מלך ישראל שעל אף מעמדו הנמוך מבחינת השלטון הרומאי הרצה את טענותיו בגאון ועוז רוח ולא נרתע כלל מעריצותו של קאיוס, וכך כותב: |
"יהודי מלידה אני, ומולדתי היא ירושלים אשר בה יתנוסס הבית הקדוש לאל עליון. אבותי ואבות אבותי היו מלכים, ומהם נקראו רבים בשם כוהנים גדולים. הם היו מבכרים את הכהונה הגדשה על פני המלוכה בחשבם כי כמעלת אלוקים על האדם בגבורתו, כן יתרון הכהונה הגדולה על המלוכה, משום שהכהונה היא עבודת אלוהים והמלוכה היא פיקוח על בני אדם".
|
|
אחרי שמבקש על העם ועל המולדת הוא מבקש על בית המקדש: |
במקדש הזה ריבון קאיוס - לא הוקמה מימות עולם תבנית מעשה ידי אדם, יען כי מכון הוא לשבת אל אמת. לא יווני ולא לועזי, לא פחה ולא מלך, ולא צר ואויב, לא מהומה ולא מלחמה. לא כבוש ולא חורבן או שום מאורע אחר לא גרמו לחלול המקדש על ידי הקמת פסל וצלם במקדש או איזה תבנית שהיא מעשה ידי אדם".
|
|
אחרי שאגריפס מתאר את קדושת המקום הוא מזהיר את קאיוס: |
"ועכשיו הגע בעצמך, כמה מיתות נכונים לקבל עליהם האנשים הנזהרים כל כך בעניינים אלה".
|
|
קיוס העריץ, שדעתו נטרפה מרוב שיגעון גדלות, ושכל העולם השתחווה לפניו עד שנרצח - נכנע בפני עמידתו הגאה של אגריפס, אע"פ שהיה יכול לכלותו בהבל פיק וביטל את גזירתו. אף פילון האלכסנדרוני כתב ספרים הרבה כדי להסביר את היהדות לעולם ההלני, וכשמושל רומי ביקש להכניס את צלם קיוס להיכל בית הכנסת באלכסנדריה - יצא פילון בראש משלחת לרומי כדי להתייצב בפני קיוס ולהגן על התורה. בתיאור המעמד הזה בין פילון אציל הרוח ובין המשלחת היוונית שבראשה עמד אפיון השחצן היא דוגמא למצב הנדכא של הגולה היהודית בזמן שלטון קיסרי רומי. באיגרת אריסטיאס מצינו שאלעזר הכהן הגדול הסביר לאריסטיאס את טעמי המצוות ואת יסודות תורת משה, גם מדברי אריסטיאס מסתבר שהייתה התעניינות כנה בחוגי האינטליגנציה ההלנית שבקשו להבין את התורה. יוסיפום פלביוס פלביוס יצא להגן של היהדות לא מתוך התבטלות בפני העולם הנכרי, אלא מפני שהוא היה מצוי בעולם זה והוא חש בכל העלבון של דברי השקר שיחסו ליהדות, ואין לך דבר מרגיז יותר ומעורר פלצות משמיעת דברי נאצה משוללים כל יסוד - נגד אומה שהייתה במעלה מוסרית עליונה. עדיין לא הוערך מה היה חלקו של פלביוס בהחדרת היהדות לתוך העולם הנכרי. הקורא בספריו ימצא הסברה עשירה על התוכן הנשגב של מצוות התורה, והרצאה בהירה על עיקרי היהדות הנקראת עד היום בעניין רב. נסתפק בציטוט דבריו האחרונים של פלביוס, בספרו נגד אפיון: |
"והנה להצדיק את תורתנו וחוקינו ללא תועלת היא להרבות עוד דברים. הקורא בה יבחין מעצמו ויחווה דעתו עליה, כי כל עוולה לא נמצא בתורתנו וצדקו יחדו כל חוקיה ומשפטיה. על פיה לא ישנא איש את רעהו, כי תדבר על לבות בני אדם לחיות באהבה ורעות, כל חמס ורשע תשנא, אך צדקה וחסד תאהב. לחם עצלות ופיזור הון תמאס ותלמד לכל איש לשמוח בחלקו ולאהוב את המלאכה, היא תזהיר לבלי קרוא למלחמה למען קבץ הון ועושר, או לשלם רעה תחת טובה. אמנם תצווה לשנס מותניים, לעמוד על חוקיה ועל משפטי אנושיות שבה: לא תחשוך שבטה מן החוטאים ולא חטא אוזן לדברי ערמה להפוך בזכותם. המעשים והפעולות יוכיחו ולא דברים בלבד".
|
"ועל כן הנני מתפאר כי יש לנו תורת אמת וצדק להורות את הדרך גם לעמים אחרים בעניינים אין מספר, ואך- הטוב והיקר נלמדם. כי מה טוב מיראת ה' ומהדבק במצוותיו? "
|
|
בתקופת הנצרות "המינים" שהם הנוצרים הראשונים - התחילו מטרידים את רבותינו האמוראים הראשונים בשאלות והיו פוקרים בתורה. מרובים היו הויכוחים שניהלו המינים עם חכמי ישראל, ורוב השאלות היו נוגעות למקראות. מובן הדבר שמועט היה כוחם במקרא ובחכמה לעומת חכמת רבותינו, אף על פי כן - אי אפשר היה לדחותם בקש, כי המקראות היו טעונים הסבר, כדי שלא ייכשלו בהם אחרים, ומטעם זה פרסמו חז"ל את תוכנם של הויכוחים האלו. באותה תקופה אין אנו מוצאים ויכוחים על טענות אחרות של הנוצרים כפי שמצינו לאחר מכן. כגון הזמת טענתם שמשיח כבר בא. על טענות כגון אלו הרבו להשיב חכמי ישראל המאוחרים. רב סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות מונה ט"ו ראיות ברורות להזים טענתם זו. אין כאן מקום לעמוד על עצם הויכוחים, ששוב אינם מעניינים, ורבים היו, אבל חכמי ישראל שהשיבו על טענות הנוצרים העמיקו חקר במקרא כדי להשיב תשובות של טעם. אמנם מועטות היו התקוות שהתשובות המסבירות ישנו את דרכם של הנוצרים, וגם לא הייתה כוונה כזאת. אבל טובה יצאה מכך שנתבררו הדברים ברר היטב. כי הנצרות באה לא רק לעקור את דת ישראל, אלא גם ליטול כל בסיס לאומי מן היהדות. והתשובות היו מכוונות לא רק להגנה דתית אלא גם להגנה לאומית. הויכוחים על דברים שבתורה שבע"פ |
אני מאמין לכל החוקים והמשפטים הכתובים בהם (בספרי התלמוד) ונקרא תלמוד ע"ש המקרא "ולמידתם אותם את בניכם".
|
|
כלומר: ר"י מפריס ביקש לומר שהמצווה ללמד את הבנים פירושה ללמד את התורה שבעל פה כפי קבלת אבותינו. הנוצרים מתוך בורותם בדברי התלמוד לא היו יכולים לבסס את טענותיהם. הם נעזרו בעיקר ביהודים מומרים ששנו ופירשו. מומרים אלו כיוונו את טענותיהם בעיקר נגד דברי אגדה שבתלמוד, חבל לא נמנעו מלהשיב על הלכות רבות בתלמוד שנראים תמוהים. במסכת בבא קמא ל"ת נמסר לנו סיפור |
שמלכות רומי שלחה שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל: למדונו תורתכם. קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של כנעני - פטור. שור של כנעני שנגח שור של ישראל בין תם ובין מועד משלם נזק שלם וכו' ודבר זה אין אנו מודעים למלכות (מפני הסכנה, עי"ש ברש"י).
|
|
הנוצרים הראשונים היו מרבים להשיב על כמה וכמה הלכות של הפרושים. אבל שלא כצדוקים - שביססו את טענותיהם על דרכי הדרש של ההלכה - באו הם לכפור בסמכות של הפירושים לפרש את התורה כהלכה, כלומר הם באו לעקור את התורה שבעל פה. בתקופה מאוחרת יותר אנו שומעים הדים מטענות נגד ההלכה שבתלמוד. למשל: ההלכה שהמעביר כל זרעו למולך פטור. ואם העביר קצת מזרעו חייב שנאמר "מזרעו" ולא כל זרעו (סנהדרין סד ב). שאלה זו העלה המומר דונין בויכוח עם ר"י בפריס. השאלה עוררה צחוקם של המלכה וההגמונים. ר' יחיאל ענה על כך, כי ארבע מיתות נמסרו לבי"ד כדי לענוש את העובר, והעונש כפרה היא לו. ולפיכך מי שעובר איסור חמור כל כך - שוב לא ניתן רשות לבי"ד ליתן לו כפרה והקב"ה אשר בידו כל הנפשות ידין אותו כראוי. השאלה המפורסמת השניה היה מאמר חז"ל "טוב שבגויים הרוג". רבי יחיאל ענה כי הגרסא הנכונה היא במלחמה טוב שבגויים הרוג. כי מי שבא להלחם, הרי אפילו בישראל מותר להורגו שנאמר ואם במחתרת ימצא הגנב וגו', מאמר זה שימש נושא עיקרי גם בויכוחים אחרים, כי ראו בזה סימן לשנאת התלמוד לגויים. עניין אחר ששימש נושא לויכוחים היה ביטול הנדרים ע"י אמירת כל נדרי. רבי יחיאל מפריס השיב על כך, שביטול השבועה הוא רק על השגגות שלא ייכשל אדם בנדרו ובשבועתו בשוגג. אבל הנדרים שבין אדם לחברו אי אפשר להתיר אלא מדעת חברו. ר"י מביא ראיה עד כמה היו ישראל חרדים על השבועה מהגבעונים אע"פ ששיקרו ובני ישראל בכל זאת לא הפרו את השבועה. שאלות רבות אחרות על נושאים הלכתיים ותשובות עליהן אנו מוצאים בקונטרס מלחמת מצווה של רבנו שלמה שמעון דורן שהשיב על דברי השטנה של המומר יהושע הלורק: בין שאר השאלות השיב על דברי חז"ל שאמרו במסכת סנהדרין ע"ח: |
הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות פטורים.
|
|
שהדבר נראה לכאורה תמוה, רבי שלמה השיב על כך:
א) פטור פירושו רק מדיני אדם ו ב) מאחר שאין אנו יבולים להמית אלא בראיה ברורה וכאן אין אנו יודעים מי היה גורם סיבת המוות. |
"וזה יותר טוב מנימוס הגויים שיתחייב האדם מיתה והמלך יפטרנו'.
|
|
השגה אחרת על ההלכה שסנהדרין שפתחו כולם לחובה - פטור הרוצח. הרשב"ש השיב כי דין הוא שצריכים תחילה לישא וליתן אבל כאן מאחר שפתחו כולם לחובה בלא משא ומתן לא עשו כדין. ויכוחים היסטוריים הויכוח הראשון הוא שנערך בפריס בחצר הקיסר לואי החמישי בימים 27-25 ביוני 1240 בנוכחות המלכה בלנש וכוהני הכנסייה הנוצרית, בין הרבנים ר' יחיאל ראש הישיבה בפריס, ר' משה מקוצי בעל הסמ"ג (ספר מצות גדול) ובין המומר ניקולאס דונין. ויכוח זה היה צריך להכריע אם לבצע את גזירת השריפה נגד ספרי התלמוד. וכפי שאמרנו בתחילת המאמר, הניצחון בויכוח לא היה יותר מרנין מכישלון שכן לאחר הדברים הנכוחים של ר"י מפריס וחבריו לא "נשתכנעו" הצוררים והוציאו את הגזירה אל הפועל. ויכוח חשוב אחר נערך בברצלונה ביום 20 ביולי 1263 בהיכל המלך יעקב הראשון מארגוניה. שויכוח היה בין ר' משה בן נחמן, הרמב"ן ובין "מומר פבלו קריסטיאני. בספר על הויכוח אנו רואים, את הרמב"ן בכל גדלותו, הן כגדול בדורו והן כמעמיק חקר בהיסטוריה העברית כפי שאנו רואים אותו בספריו ובפירושו. רבנו שלמה בן אדרת, הרשב"א אף הוא, ערך ויכוח בשנת 1284 עם ריימונד מרטין מברצלונה. הוא שלח את תוכן הויכוח שיהיה שמור למשמרת. ויכוח מעניין אחר נערך ביוזמת המלך אלפונסו הי"א מקסטילה בין שלושה יהודים בעלי מלאכה ששאל אותם על עניינים העומדים ברומו של עולם ועל טעמי המצוות, כי רצה להיווכח אם אמת הדבר שגם היהודים הפשוטים חכמים הם. בתחילת המאה הט"ו היו גזירות שמד, ועל פי גזירת האפיפיור בנדיקט הי"ג נאספו כב רבנים גדולים ממלכות ארגון והויכוחים נערכו בטורטוסה לפני האפיפיור והקרדינלים. ויכוח זה היה הארוך ביותר ונערכו שישים ותשע ישיבות. אמנם נכתבו ספרי ויכוחים אבל תפוצתם בקרב היהודים לא הייתה רבה לאחר שעברו תקופתם. נראה כי הצורך לטפל בענייניהן של אמונות, זרות לא היה לרוחם של חכמי ישראל. בשנת תרפ"ח הוציא לאור החכם רי"ד אייזנשטיין ספר אוצר ויכוחים הכולל הרבה ספרי ויכוחים שהופיעו ושהיו טמונים בכתבי-יד. גם בזמן האחרון מוסיפים לפרסם ספרים כאלו. שם ימצא הקורא פרטים רבים על הנוגעים לויכוחים ותוכנם. ספרים רבים חוברו על ויכוחים בין מאמין וכופר וכיו"ב, כדי להבהיר את השיטות כפי עצת חז"ל "ודע מה שתשיב". חלק מספרים אלו כונסו בספר הנ"ל. בדורות האחרונים, בשוך הסערה של הקנאה הנוצרית, פחתה ההתעניינות בספרים מעין אלו, אצל בעצם הופעתם של חכמי ישראל בויכוחים פומביים היה קידוש השם. |
