רבי ישראל מסלנט היה קובל על כך, שהבריות אינם מרבים לבוא אל הרב לשאול שאלות בענייני ממון, כפי שהם מרבים לשאול בענייני איסור . הדבר נכון אמנם מצד היוזמה האישית של היחיד, אבל לאמיתו של דבר, רוב ספרי השאלות-ותשובות עוסקים בדיני ממונות, בטענות ומענות שנתעוררו כמעט בכל יום. בבתי-המדרש והישיבות היו משימים ימים כלילות לברר ענייני נזיקין וחובותיהן, וכמה הלכות נתחדשו בדברים שערכם החומרי מועט אבל ערכם ההלכתי עצום. ולא רק ההלכה נתחדדה כך, אלא כשהילד למד "שור שנגח את הפרה" נשתרשה בלבו הערכה עמוקה כלפי ממונו של הזולת ותודעת האיסור לגרום נזק לזולת. ההקפדה היתרה שלא לקפח אחרים חלה לגבי כל אדם, לרבות אפילו גנב וגזלן, שההלכה מקנה להם מעמד משפטי, וכשם שמוטלות עליהם חובות תשלום וכדומה, כך הם מוגנים מצד ההלכה שלא להטיל עליהם תשלומים יותר מהמגיע על-פי דין תורה. דבר זה מוצא את ביטויו הרחב בפרקים "הגוזל עצים" ו"הגוזל ומאכיל" במסכת בבא קמא.

"הן שלך צדק ולאו שלך צדק"

ההלכה מחמירה מאד בתוקפו של דיבור, דהיינו התחייבות והבטחה, שיש לעמוד בו ולמלאו עד תום. חובה זו מקורה בפסוק שבתורה:

"מאזני צדק אבני צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא יט, לו),

ודרשו חז"ל:

"מה תלמוד לומר הין צדק, והלא הין בכלל איפה היה? אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק" (בבא מציעא מ"ט ע"א),

ומי שאינו עומד בדיבורו עובר על איסור דאורייתא (עיין "בית יוסף", חושן-משפט קפ"ג). ומהו הן שלך צדק -

"שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב" (אביי שם).

וכתב הרמב"ם, שמשאו-ומתנו של תלמיד חכם באמת ואמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן, ומחייב עצמו בדברי מיקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה (הלכות דעות הל' יג. ויש גורסים: ואינו מתחייב).

כמו כן מצינו עונש מוסרי על החוזר בו מדיבורו, והוא הנקרא "מי שפרע". כפי שאמור במשנה (בבא מציעא ריש פרק הזהב) :

"נתן לו מעות ולא משך הימנו פרות יכול לחזור בו, אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

ערך העמידה בהתחייבות גדול כל כך, עד שאמר רב לרב כהנא:

"הפוך בנבילתא ולא תהפוך במילי" (הפוך בנבילה ואל תהפוך הדיבור, פסחים קיג, א).

היסוד לכל משא-ומתן - האימון ההדדי

בבואנו לדון ביסודות המוסריים שבכל מיקח וממכר, עלינו להדגיש, כי היסוד לכל משא ומתן הוא האימון ההדדי, המתבסס על דיבורם והבטחתם של הצדדים המשתתפים בעסקה.

פעולת הקניין באה רק לחזק את האימון, היינו את "גמירת הדעת" ואת "סמיכת הדעת", שבלעדיהן לא תיתכן משיכה או הגבהה. קניין משיכה משמעו, שאין הקניין נגמר עד שימשוך הקונה את הסחורה ויוציאה מרשות המוכר.

דבר זה תיקנוהו חכמים, לדעת רבי יוחנן, לטובת הקונה, שלא יאמר לו המוכר: "נשרפו חטיך בעליה". היינו: אם הבעלות על הסחורה תעבור לידי הקונה בעוד הסחורה נמצאת בעליה בבית המוכר, לא ישתדל המוכר להצילה אם תפרוץ דליקה בעליה (בבא מציעא מז, ב). אולם עיקרו של הקניין, הוא, כאמור "גמירת הדעת" ו"סמיכת הדעת", כפי שעולה מכמה וכמה סוגיות ובירורי הלכות.

מן הטעם הזה הכירו חז"ל בקניינים שקבעו הסוחרים בינם לבין עצמם והקנו להם תוקף הלכתי. דוגמה מובהקת לכך שהוא קניין "סיטומתא", היינו שנהגו לסמן את החפץ ברישום מוסכם כראיה לבעלות עליו (בבא מציעא עד, ב). וזאת על יסוד "גמירת דעת", שהמוכר והקונה גומרים בדעתם שהקניין תקף על סמך הנוהג המקובל בין הסוחרים. ויתירה מזו: כוחו של קניין כזה יפה גם במקום שאין קניין רגיל ומועיל, כגון באסמכתא (חתם-סופר חושן-משפט עו). עיקרון ה"סיטומתא" חל כיום על כל מיני הסכמים, חוזים והתחייבויות.

כמו כן ניתנה רשות לבני אומנות "להסיע על קצתם", היינו לקבוע דברים על פי הסכמה הדדית במקום שיש אדם חשוב (בבא בתרא ט, א). הלכה זו משמשת יסוד לכמה וכמה הלכות של תחרות ומחירים.

איסורי הונאה

מכיוון שהיסוד הוא דיבור צדק, הרי ברור שאין מקום להונאה מצד הקונה כלפי המוכר, או להפך. והמונה את חברו לא רק מפר את האימון הזה, אלא גם עובר על לאו מן התורה:

"אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד).

מלבד דיבור צדק יש עוד מדרגה של יחידי סגולה, והיא הדיבור האמיתי שבלב, כמו שנאמר: "ודובר אמת בלבבו" (תהילים ט"ו, א); וכפי שמסופר על רב ספרא, שהיה לו חפץ למכור, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע ואמר לו: תן לי החפץ בכך וכך כסף, ולא ענהו מפני שהיה קורא קריאת שמע, וסבר ההוא שאינו רוצה למכור במחיר זה, אמר לו: תנהו לי בכך וכך יותר. לאחר שסיים קריאת שמע אמר לו רב ספרא לקונה: קח את החפץ במחיר שקבעת בראשונה, שכן במחיר זה היה בדעתי למכרו לך (ראה רש"י מסכת מכות כ"ד, א, משאילתות ויחי).

יש גם איסור של אונאת דברים, על פי הכתוב:

"ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כ"ה, יז),

וכן איסור מיוחד של אונאת הגר. איסור הונאת דברים כולל גם שלא יעמוד על המיקח בשעה שאין לו כסף לקנות (בבא מציעא סוף פרק הזהב, וראה להלן בעניין סקר שווקים). חז"ל הפליגו בשבחה של העמידה בדיבור, ומסופר בגמרא על חכם אחד, שלא היה מחליף דיבורו בעד כל הון שבעולם (בבא מציעא מ"ט, א).

אמת בפרסום

איסור אונאת דברים הוא בעל חשיבות מיוחדת בחיי המסחר של ימינו, כאשר כל סוחר מפרסם את סחורתו, ויש להקפיד שהפרסום יהיה אמיתי. שכן המפרסם שלא לפי האמת עובר על איסור אונאה ועל "לפני עוור לא תיתן מכשול" ועוד כהנה וכהנה איסורים.

על רקע זה עולות בימינו שאלות שונות בענייני מיקח-וממכר. מה הדין, למשל, כאשר נהוג כיום לערוך סקר שווקים, האם מותר להיכנס לחנות ולשאול מה מחירו של חפץ מסוים, לא מתוך כוונה וודאית לקנותו? בעניין זה נתפרסם לא מכבר מאמרו של רח"ד הלוי בספר "שנה בשנה" (תשנ"ב), לפיו מתברר שאין בסקר שווקים משום אונאת דברים, כל עוד שזה נעשה לשם בירור מחירים והשוואתם, ולא לשם היתול וגרימת צער.

באותו מאמר דן רח"ד הלוי גם בעניין "רע רע יאמר הקונה", האם מותר לומר כן? והוא מברר, שאם כך היא דרך המסחר, הרי זה כפי שאמרו חז"ל בנדרים (כ, ב):

"נדרי זירוזין כיצד? היה מוכר חפץ ואומר: קונם שאיני פוחת לך מן הסלע, והלה אומר: קונם שאיני מוסיף לך על השקל, שניהן רוצין בשלושה דינרין",

ומפרש רש"י:

"שנדר כן לזרז את חברו".

ויש לציין כי לפי דעת ה"ספר חסידים" אל יאמר הקונה רע רע, אלא יאמר כך אני רוצה ליתן אם תחפוץ (בולוניה תתקכה).

ועיין ב"פלא יועץ" לרבי אליעזר פאפו (המחנך הגדול בעל ההשפעה המוסרית העצומה בכל עדות ישראל, שהיה מוכיח את הבריות על הנגעים המוסריים בענייני משא ומתן), ערך "שקר" שכתב שם:

"ואי לו לדור שכך עלתה בימיו השקר נעשה כהיתר, ובפרט בין הסוחרים כנען בידו מאזני מרמה, ומשקרים במשאם ומתנם באומרם כה וכה הקושט"י (המחיר) כה וכה נתנו לי, ולא זו בלבד אלא שגם נשבעים שבועות חמורות על השקר וחושבים שזה בכלל חריצות וחריפות לידע להרוויח ואומרים שמי שאינו עושה כן בדורות אלו אינו אוכל לחם, ולכן לחם שקרים ינעם להם, עד שבעוונותינו הרבים היינו חרפה לשכנינו, שאומרים הגויים, הדבר ידוע שישראל יעשו עוולה וידברו כזב ולא ימצא בפיהם דבר אמת. אוי לו על חילול השם, ובוודאי שעושה אלה אינו רואה סימן ברכה. ואם יראה סימן ברכה לפי שעה, מאחר שהוא עושה עושר שלא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. ואם יהיה דרך רשעים צלחה יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו ואחריתו יהיה נבל לעולם הבא, יגרס בחצץ שיניו וזרעו יהיה מבקש לחם. כי בהתערב ממון של איסור עם ממון של היתר בא זה ומאבד זה, וכמו שאמרו רז"ל על בתו של נקדימון בן גוריון (כתובות ס"ז, א). וכמעט השקר שמשקרים הסוחרים היא שלא לצורך. שאם ירצה היה יכול לומר בכך וכך חפץ זה לו אוכל ליתן בפחות ודיו, ומה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמייה ומה יתרון לבעל הלשון. ואף אם חשב להרוויח הרבה על ידי השקר, מדבר שקר ירחק, שיותר ממה שהוא מרוויח הוא מפסיד לפי האמת ולפי חומר שבו. ומי שהוא איש אמונות רב ברכות. ואף אם על ידי דברי אמת יבוא לידי בושה וכלימה, לא ימנע מלדבר אמת. וכבר הזהירו חז"ל שלא יאמר אדם לילד לעשות לו או לקנות לו שום דבר ולבבו לא כן יחשוב, שלא ילמד לשקר" (ס"ח תב).

המוסר בחיי המסחר אצל חסידי אשכנז

"ספר חסידים" מרחיב את הדיבור בעניין ההגינות המוסרית במסחר, וכולל בזה גם את היחס לגוי בענייני ממון. וראוי לזכור שהדברים נכתבו בתקופה חשוכה של רדיפות נוראות נגד היהודים.

וכך אנו מוצאים ב"ספר חסידים":

"שלא יפתה המוכר לב בני אדם לומר כך וכך רצו ליתן לי בעד הסחורה הזאת, ולא יאמר אני קניתי בכך וכך ולא כן הדבר, ששארית ישראל לא יעשו עוולה (צפניה ג, א). ואם יש לו חפצים ואינו רוצה למוכרם אל יראה כאילו רוצה למוכרם, והללו היו קונים במקום אחר אלא שסבורים הם שהוא ימכור להם, וכתיב ולא תונו, שהונהו בדברים. וכתיב דברו אמת איש את רעהו (זכריה ח, טז)" (ספר חסידים מהדורת ויסטניצקי תת"ל).

כן הוא מייעץ לאדם:

"שישתדל שירוויחו עליו ולא יהיה עצרן, שהוותרן בממונו מצליח אותו ממון, כמו שדרשו חז"ל על ממון איוב שכל הנוטל ממנו פרוטה מתברך" (שם תתר"פ).

עוד ממידות המוסר במשא ומתן מצינו שם:

"קודם שמוסר אדם כספו ימנה תחילה, שמא יתחסרו המעות שלא בידיעתו, או אחר ייקחם, אם לא ימנם תחילה יחשוד בחברו או חברו יחשוד בו. ומעשה היה באחד שהתלונן על הזול בתבואה והיה משתוקק שיהיה ביוקר. אמרו לו, כיון שבשביל תקנתך אתה חפץ בקלקול העולם, שמא לא תחיה בקציר. וכן היה, שמת קודם הקציר" (שם תע"ח).

בנושא זה כותב גם בעל ה"חפץ חיים" :

"כמו לעניין אכילת בשר אין חשוד שום בר ישראל להכניס בשר לתוך פיו אם לא שיודע שהוא בשר כשר, כן לא יעשה הוא לחברו, ונכלל זה במה שאמרו: ואהבת לרעך כמוך, מה דעלך סני לחברך לא תעביד" (ליקוטי אמרים ב).

ובעל ה"חפץ חיים" מבאר כמה פרטים שנכשלים בהם בני אדם:

א) "אם יודע הקונה שסחורה זו שחפץ לקנות נתייקרה, והמוכר אינו יודע מזה, צריך הקונה להודיעו שהסחורה נתייקרה בכך וכך. ב) אם יודע המוכר שיש מום בסחורתו צריך להודיע ללוקח ואפילו הלוקח הוא עכו"ם. ג) להטעות את חברו במידה ובמשקל ובמניין אסור מן התורה אפילו בפחות מכדי הונאה ואפילו לעכו"ם אסור. ומכל מקום לומר לפני עכו"ם איך שפלוני ישראל הטעהו אסור, דתיכף נתחלל שם שמים על ידי זה. ובזה נכשלים הרבה בני אדם שדרכם לחפש מומי חבריהם ומידה מגונה היא מאוד ולבסוף ישולם לו מידה במידה. ועל זה רמז הפסוק: "ואיש כי ייתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו (ויקרא כה)" (שם בליקוטי אמרים ).

דיני אונאה

הדין הוא באונאה, שבפחות משתות (ששית המחיר) הרי זו מחילה. וכתב בעל "ערוך השולחן" לגבי האונאה פחות משתות, שזו מחילה דווקא בדבר שאין לו מחיר קבוע, אבל דבר שיש לו מחיר קבוע גם בפחות משתות אינו מוחל (חושן-משפט רכ"ז ג). כמו כן כתב הרא"ש, שירא שמים יחזיר גם פחות משתות.

איסור האונאה נאמר לעניין מכירת קרקע. ולכאורה הרי נתמעטו קרקעות מדין האונאה, אלא שכתב הרמב"ן בפירוש החומש פרשת בהר, שלא נתמעטו אלא מן החזרה, אבל איסור האונאה יש. (רש"ל, מאירת-עיניים, חושן-משפט רכ"ז נ"א).

לגבי דבר הנמכר במכירה פומבית נחלקו הדעות אם חל עליו דין האונאה, ויש גורסים שאין בו דין האונאה כיוון שקיבל (שואל ומשיב ד' ג' קל"ז, פתחי חושן, שט"ו).

מיקח טעות

ההלכה קובעת שאסור למכור דבר שיש בו מום מבלי להודיע ללוקח (חושן משפט רכ"ח ס"ו). וצריך להודיע באופן ברור ולא בלשון המשתמעת לשתי פנים (פתחי חושן, שנ"ח). ובכלל זה אסור למכור קרקע או מיטלטלין שיש עליהם ערעור או דין ודברים אף על פי שאחריותו עליו (שם רכ"ו ו').

וחקר בעל ה"פרי מגדים" מה הדין בדבר שמצד ההלכה מותר, אלא ממידת חסידות יש מחמירים, והוא כותב שיש אומרים כי אין הלוקח יכול לומר שרוצה להחמיר ולבטל את המיקח (פרי-מגדים אורח-חיים תס"ז. פתחי חושן ש"ע). ואם קנה אתרוג בחזקת מובחר ונתברר שאינו מובחר, הרי זה מום, וכל שכן אם נמצא פסול (שם). והמיקח הוא בחזקת האונאה גם אם מוכרה בחזקת סחורה טובה ממקום פלוני ובאמת היא ממקום אחר (ערוך-השולחן חושן-משפט רכ"ז א).

מידות ומשקלות

על פי דין תורה אסור להחזיק מידות ומשקלות חסרים, ולא כל שכן להשתמש בהם (חושן-משפט רל"א א). והמודד או שוקל לחברו במידה חסרה, עובר על לאו של "לא תעשו עול במשפט" (ויקרא יט, טו). וכתב "החינוך" :

"אף על פי שבשאר גזלות אינו עובר בפחות משווה פרוטה, בזה עובר, ואפילו לוקח בפחות כסף בגלל חסרון המשקל עובר" (רש"ש).

ואפילו אם שוקל או מודד לנכרי בחסר כלשהו עובר בלאו וצריך להחזיר, כמו שאסור להטעותו בחשבון (שולחן-ערוך הרב הל' מידות ומשקלות ב'). ומצינו גם ברמב"ם, שאיסור גניבת דעת גם בנכרי כשם שאסור לגנוב ממונו (רמב"ם הלכות דעות ב ו. וראה "התעוררות תשובה" ח"א קי"ח לרבי שמעון סופר, אב"ד ערלויא הי"ד, שמת על קידוש השם באושוויץ בהיותו בן צ"ה. ראוי לציון מיוחד ספרו הנ"ל, שדן לא רק בענייני הלכה וממון אלא גם בשאלות מוסריות של מידות והנהגות).

כבר נתבאר במשנה שיש דין הכרעה. שבמקום ששוקלים במאזניים כיון שאי אפשר לצמצם יוסיף עד שיכריע הכף לטובת הלקוח, ודין זה מן התורה "שזה בכלל הן צדק" (רשב"ם ב"ב פ"ח ע"ב).

חז"ל בימי בית שני היו מקפידים כל כך במיצוי המידות, עד שמסופר על אבא שאול בן בטנית, שכשהיה מוכר שמן,

"היה לו מידות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לאיש ואיש במידה לעצמו ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה" (ביצה כ"ט ע"א וברש"י שם).

ועוד מצינו שם:

"הוא כינס שלוש מאות גרבי יין מבירורי המידות ('העלאת הרתיחות' היינו הקצף) וחבריו כנסו שלוש מאות גרבי שמן ממיצוי המידות, והביאום לפני הגזברים לירושלים, אמרו להם: אי אתם זקוקים לכך? אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך, אמרו להם: הואיל והחמרתם על עצמכם עשו מהם צרכי רבים" (שם).

היינו, שהם היו סבורים שאין זה גזל, כי הלקוחות מוחלים, ועם זאת לא רצו ליהנות משל אחרים.

בעל "פתחי חושן" דן בשאלת המאזניים האלקטרוניים, שקשה להכריע בהם , והעלה שיש להודיע באופן בולט שאין כאן הכרעה, כיוון שהכל מכוון וקשה לחשב (פתחי חושן, תכ"ט).

התרעת הנביאים על עושק וגזל

אף שחיי המסחר הם עניין הכרחי לצורך המחיה והכלכלה, וזבולון נתברך בזה בברכת יעקב, בכל זאת לא היה פיתוח המסחר משאת נפשו של עם ישראל בימי קדם, כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו בספרו "נגד אפיון" (א, יב). ובכל הדורות לא ראו ישראל בצבירת עושר משום ערך. אדרבה, בתורה ובנביאים ובכתובים מרובות האזהרות מפני סכנות העושר. במיוחד היו הנביאים מתריעים בנבואותיהם השכם והערב כנגד הגזל והעושק, שסופם להביא חורבן.

עמוס בנבואתו התלונן על חוסר המוסר במסחר, שגרם לעושק העניים:

"שמעו זאת השואפים אביון ולשבית עינוי ארץ לאמור מתי יעבור החודש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה. לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים ומפל בר נשביר. נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם" (עמוס ח, ד-ז).

בנוסף לאיסור ההונאה הדגישו הנביאים גם את חוסר התועלת שבו, כי עושר שלא במשפט אינו מביא ברכה. ירמיהו התריע על כך ואמר:

"קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" (יז, יא),

ופירש המגיד מדובנה דרך משל:

"שהתרנגולת המגדלת אפרוחיה שלה אינה צריכה לשרוק להם שיבואו אצלה, כי מעצמם הם באים אליה. לא כן עוף המגדל אפרוחים זרים, צריך לשרוק ולצפצף כדי שיבואו אליו , כי הם תמיד מתרחקים ממנו. והנמשל: מי שעשה ממון ביושר ובמשפט אינו צריך לקרוא לממון שיישאר אצלו, לא כן מי שעשה את ממונו שלא במשפט, שהוא צריך תמיד לדגור על מעותיו. ואמר גם שלמה על ממון של יושר: "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה" (משלי י, כב).

וכן אמר שלמה:

"רש עושה כף רמייה ויד חרוצים תעשיר" (משלי י, ד).

ומיכה הנביא אמר:

"האש (כמו היש) בית רשע אוצרות רשע ואיפת רזון זעומה. האזכה במאזני רשע ובכיס אבני מרמה וגו'. אתה תאכל ולא תשבע וגו', אתה תזרע ולא תקצור אתה תדרוך זית ולא תסוך שמן ותירוש ולא תשתה יין" (מיכה ו, יא, יד, טו).

דין המתחייב לקנות לחברו

בגמרא (בבא מציעא ע"ג ע"ב) נידונה השאלה, מי שהתחייב לקנות סחורה לחברו ולא קנה, האם חייב לשלם לו? רב חמא אומר, מי שנתן מעות לחברו לקנות לו יין ולא קנה לו, משלם לו כפי השער של זולשפט (לפי רש"י : "מקום שהיין ניקח ונמכר לשם לרוב הלוקחין יין בימות הבציר"), ואילו רבי אשי גורס, שההבטחה אינה אלא "אסמכתא", היינו שאין כאן סמיכת דעת בהתחייבות ופטור מלשלם.

הריטב"א מפרש גמרא זו, כי לדעת רב חמא ההתחייבות יש לה תוקף של ערבות, שהרי הבטיחו לקנות, ואלמלא הוא היה קונה בעצמו או על ידי אחרים. ואילו רב אשי סובר שזו "אסמכתא" (עיין ח"ס חושן-משפט קע"ה).

תחרות

שאלת התחרות במסחר נידונה במשנה בבא בתרא פרק ב', וכן דנו בה הרבה בספרי האחרונים. ונפסק הדין בשולחן ערוך:

"בני עיר אחרת המביאים סחורה למכור בתוך העיר, יכולים בני העיר לעכב עליהם מלמכור בדרך חנוונים" (חושן-משפט קנ"ו, ז').

התחרות, כידוע, היא נשמת המסחר. כך היה בימי קדם וכך הוא כיום. לפיכך התריעו חז"ל:

"רובם נכשלים בגזל" (בבא בתרא קס"ה ע"א).

ופירש הרשב"ם:

"שמורים להתיר במשא ומתן לעכב איש מריוח הראוי לחברו".

הן ההלכה והן כללי המוסר בנושא זה נועדו למנוע את הגזל הזה הנראה כהיתר לרוב האנשים. וכתב הר"י אלנקוה בספר "מנורת המאור" (הקדום):

"חמדת בני אדם ורדיפתם אחרי הנאות העולם גורם להם לאונות (להונות) לחבריהם בכל עסקיהם ובמשאן ובמתנם ובסחורתם, ולפי שאולי חשבו זאת כיון שאינה גניבה אם כן אין בה איסור, לכן הזהירה תורתנו עליה באומרה: אל תונו איש את אחיו (ויקרא כה, יד) ללמדנו שחייב אדם לישא וליתן באמונה ושלא יתאווה לאונות במקחו או בממכרו, ואף על פי שכל העוסק בפרקמטיה אין דעתו אלא להרוויח בה, עם כל זה ציוותה תורה שלא ייקח ולא ימכור ביתר או פחות מכדי שוויו אלא בפחות משתות שהוא דבר מועט. אבל מי שרוצה ללכת בדרכי החסידות ימכור בשוויו" (נר א' כלל ב' פרק ה ').

וכן כתב ר' אלעזר פאפו בספרו "פלא יועץ":

"דיני ממונות הם מקצוע גדול ואדם ניכר בכיסו, לפי שנפשו של אדם מחמדו, בפרט בדורות הללו דור ממון, ודרך איש ישר בעיניו ומורה היתירא מ"ט פנים לטהר את השרץ, כגון איסור גניבה וגזלה ואונאה וריבית והשגת גבול וכהנה רעות ורבות. ויש אשר נגע יראת ה' בלבו ואינו עושה האיסורים המפורסמים רק עושה דוגמתן ועושה להם שינוי השם ואותם יקרא בשם ריווח והצלחה וחריפות וחריצות ואמר יאמר האיש אם כל ישר הולך יכה ראשו בכותל ולא יוכל לאכול אפילו סובין. והאיש אשר הוא יהודי ומאמין באמונה שלמה כי עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל בעולם הבא... וידרוש ויתור מפי ספרים ומפי סופרים לדעת את אשר יעשה והדרך אשר ילך בה , ולא יהיה הכסף נחשב בעיניו למאומה במקום שיש צד נדנוד איסור, וירחק מן הכיעור ומן הדומה לו, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהא רשע לפני המקום אפילו שעה אחת ומה כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב" (פלא-יועץ אות ממון).

בעניין התחרות על נפש הקונים, מצינו במשנה שנחלקו שם אם יכול חנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי שיבואו לקנות אצלו.
על תחרות מסחרית בימינו, בעיר ובכפר, ראה מאמרו של הרב י' אריאל (תחומין י' עמ' 002), שם הוא מברר עניין הקמת חנות בצד חנות בעיר, ומסיק שבזה אין איסור אבל בהקמת צרכנייה על יד צרכנייה ראוי לנהוג מנהג חסידות, כיון שמיועדת לחוג מוגדר. אבל מותר לפתוח סופרמרקט ליד צרכנייה, שאין זו אותה אומנות. כל זה מן הדין, אבל התחרות החופשית הופכת לתחרות פרועה ויש חשש לעצם קיומם של השירותים. יש צורך לקבוע סדר, מי יפתח חנות במקום ובאילו תנאים. לא כן בישובים קטנים, שכל ישוב נחשב למבוי בפני עצמו ואין מלכתחילה להציב כמותו, אלא אם כן השרות שונה. אבל מי שמקים שוק חדש בישוב קטן לאנשים הבאים מן החוץ, אין בזה משום הסגת גבול. ואילו באתרי נוף וטבע מסתבר שיש לתת זכויות לאנשי המקום.

הסגת גבול

איסור הסגת גבול נאמר במקורו לגבי קרקעות, שנאמר:

"לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל" (דברים י"ט, י"ד).

ואילו בענייני פרנסה חל איסור לירד לאומנות חברו ולקפח פרנסתו. חכמים התקינו תקנה של חזקת הישוב, שלא יתחרה אדם בזכות חברו שחכר קרקע אצל הגוי. כן הגדירו כל פגיעה בזכויות הזולת בכינוי הסגת גבול, ורבים הדינים בעניין זה.

באיסור הסגת גבול נכלל גם מי שמשתמש בהמצאה של חברו שלא מדעתו (פתחי חושן רפ"ד), וכן מי שמדפיס ספר שאחר טרח בו, או אחר חיברו וזכה שדבריו נתקבלו בעולם (שם בשם "שואל ומשיב: א, א, מד).

הנושא על זכויות יוצרים בכלל נידון בהרחבה (עיין משפטי שמואל להרב ש"ב ורנר, סימן ל"ה). לדעת רבי יצחק שמעלקיס זהו ממון יורשים ממש ולא טובת הנאה (בית יצחק ח"ב ע"ה). וכן אם הקליט אדם בקלטת דברי תורה אין להעתיקה בלי רשות (ר' אפרים גרינבלט בשו"ת רבבות אפרים ח"ג תקצ"ו. ועיין בפתחי חושן פרטים נוספים).

"עני המהפך בחררה"

מושג רווח הוא בתחום המוסרי מה שאמרו:

"עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע" (קדושין נ"ט ע"א).

מושג זה מציין כל פעולה של הסגת גבול וקיפוח פרנסתו של הזולת. ולמה נקרא רשע, מפני שדרשו חז"ל את הפסוק ביחזקאל (יח, ו):

"ואת אשת חברו לא טימא",

זה היורד לאומנות חברו (מהרי"ט); ואחרי כן נאמר:

"צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו" (שם פסוק כ);

משמע שהעושה כן הוא רשע. ומכל מקום אין כופין עליו להחזיר (רש"ל), ולא עוד אלא אפילו מחזיר אינו מתקן מה שעשה אלא נקרא מתנה (ערך ש"י רל"ז). וב"פתחי חושן" נידונה השאלה בעומדים בתור, האם יש בעקיפת התור משום "עני המהפך בחררה" (רצ"ד). ונחלקו אם דין של המהפך בחררה הוא בשכבר הושוו ביניהם בפסיקת הדמים או גם קודם שהושוו. מכל מקום לפנים משורת הדין לא יקדים אפילו במקום שאין דין עני המהפך בחררה (שם רצ"ז).

במקום פיקוח נפש

ההקפדה שלא לנגוע בממון חברו אינה יודעת גבולות, ואם בכל מצוות התורה פיקוח נפש דוחה הכל, פרט לג' העבירות החמורות, הרי בדבר העלול לגרום לנזק ממון יש מקום להחמיר גם כשהעניין גובל בפיקוח נפש. זהו חידושו של הרב המאירי בבבא קמא (פ' ע"א) שאמרו שם:

"מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית, והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המיטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חבריו לבקרו. כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המיטה חזרו לאחוריהם ואמרו: ליסטים מזוין בביתו של זה".

ומפרש רש"י שם:

"ליסטים מזוין, רועה בשדות זרים וגוזל את הרבים".

ואף שלכאורה יש בזה משם פיקוח נפש, כתב המאירי שחכמים נזהרים גם במקום פיקוח נפש (שיטה מקובצת שם).

בזמננו היה דין ודברים בין שני אחים שהאחד הציל עצמו בזה שגילה לצוררים הגרמנים ימ"ש את ממון אחיו, ונתעוררה השאלה במציל עצמו בממון חברו אם חייב לשלם לו (הר"י פרנקל ז"ל, תחומין א).

ייצוא

בתחום הייצוא יש הגבלות מסוימות, כגון ייצוא פרות ארץ ישראל:

"תנו רבנן, אין מוציאין מארץ ישראל דברים שיש בהן משום חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות" (בבא בתרא צ' ע"ב).

בזמננו, כיון שהפרות בזול, התירו (עיין "שערי צדק" לבעל "חיי-אדם" ועוד). וכן דן הר"א קוטלר בקובץ "מוריה" בעניין ייצוא תפוזים מארץ ישראל.

כמו כן חל איסור להוציא ספרים מארץ ישראל לחוץ לארץ, כמו שמבואר בירושלמי (סנהדרין ג' ט'), והייתה הסכמת קדומים שלא להוציא ספרים ("קול גדול" לר"מ ן' חביב סימן כו.) ולעניין האיסור בזמן הזה עיין ב"הר המור" ד' 54, תשובותיהם של ר"ז זלזניק ורצ"פ פרנק. (ועיין עוד הרב יהודה שביב, תחומין י' 421).

הנצי"ב מסתמך על הירושלמי שאם כתב על מנת להוציא - מוציא (משיב דבר ע"ז), והבין שמדובר בספר תורה.

השמדת עודפים

בכלכלה של ימינו נוהגים להשמיד עודפי יצור. הדעת מתקוממת נגד זה, וכבר דנו בזה מצד ההלכה האם יש בכך משום איסור בל תשחית. כמו כן דנו בזה מצד איסור צער בעלי חיים לגבי עופות או דגים (עיין דיון הרב שלמה רוזנפלד בתחומין י').

הלוואה

חיי המסחר קשורים כידוע בנטילת הלוואות, וגם בזה ישנן הגבלות מסוימות הגובלות בתחום המוסר. כך הזהיר "ספר חסידים" מנטילת הלוואות נכרים ויבריח ויתחלל שם שמים (יוסף אומץ שכ"ט).
ונאמר: "לווה רשע ולא ישלם". ואם לווה רשע ולא ישלם, קל וחומר לווה המחתים ערבים ומשתמט מתשלומים, כפי שפשה הנגע הזה בזמננו. ומסופר על גדול אחד בירושלים, שלא היה חותם על ערבות אם לא היה ברשותו הסכום שנתבקש לערוב עליו (מפי ר"י ב"ר א"מ קצנלנבויגן ז"ל).

גזל עכו"ם

כבר הוזכר לעיל איסור אונאת גוי והטעייתו. כאן נדבר על איסור גזל גוי, שעל כך מזהירים מאוד דיני ישראל. ומעניינים דבריו של בעל "באר הגולה" בחושן משפט (סימן שמ"ח), שיש להחזיר אפילו טעות עכו"ם, והוא מסיים:

"ואני כותב זאת לדורות, שראיתי רבים שגזלו והעשירו מטעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה".

כך נאמר גם ב"ספר חסידים" (תתרע"ד) :

"ורבים אשר קדשו השם והחזירו טעות עכו"ם בדבר חשוב גדלו והעשירו מאוד והצליחו והניחו יתרם לעולליהם וכו'".

וה"חכם צבי" כותב, שגזל עכו"ם במקום שיש חילול השם, עובר גם משום:

"לא תחללו את שם קדשי".

בנושא זה כותב גם רבנו בחיי:

"אל יתפתה אדם לומר בלבו מה שהגזל איסור חמור דווקא בגזל ישראל אבל בגזל הגוי מותר, אין הדבר כן, אלא אף גזל הגוי אסור מדין תורה. ומפני זה ציווה להחזיר הכסף למצרים. הוא שכתוב: 'ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם אולי משגה הוא' (בראשית מג, יב), ואף על פי שהיו המצרים עובדי עבודה זרה ציווה להחזיר הכסף מפני קידוש השם. והיה זה קודם מתן תורה, מכל שכן בזמן הזה שיתחייב אדם בכך" (כד הקמח אות גזלה).

קרטל

בעל "ספר חסידים" כותב נגד התאחדות של סוחרים לקבוע מחירים, וזו לשונו:

"בני העיר שרצו להרוויח והחרימו שלא ליתן איש בזול יותר מכך וכך היין והתבואה, או שלא יביאוהו ממקום אחר כדי שימכרו להם ביוקר, עליהם נאמר: "כי מלאה הארץ חמס" (התתצ"ג).

אנו למדים מכאן, שאף על פי שמצד ההלכה מותר הדבר, לפי כמה דעות חכמים, הרי אין

רוח חכמים נוחה מזה.

יש כמה וכמה דינים העוסקים באיסור לעשות סחורה בממון חברו (עיין נ' רקובר בספרו
"עושר ולא במשפט", שהרחיב בזה מכל הצדדים).

הרואה חברו קונה סחורה עם מום

מצינו בתלמוד, שנחלקו בית שמאי ובית הלל:

"כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים: "כלה נאה וחסודה".

ומנמקים בית הלל:

"מי שלקח מיקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: "ישבחנו בעיניו" (כתובות ט"ז).

וכותב הרש"ש בביאור הדברים, שהשאלה הזאת, אם לשבח את המיקח הרע או לגנותו, תלויה באפשרות ההחזרה. היינו שאם הקונה יוכל להחזיר את המיקח הפגום, צריך לגלות לו את הפגם. ודברים אלה עולים בקנה אחד עם דברי "ספר חסידים", שזה שאמרו "ישבחנו בעיניו" אינו יכול להחזיר, אבל כשיכול להחזיר יש לגנותו בעיניו (תתרע"ג).

ועשית הישר והטוב

יסוד נוסף בחיי המסחר הוא הפסוק: "ועשית הישר והטוב", היינו החובה להתנהג באמות מידה מוסריות גם במקום שבו לכאורה ההלכה הצרופה היא לצדו של המוכר.

דוגמה מובהקת לכך הוא דין "בר מצרא", שניתנת זכות קדימה לבעל המצר לקנות שדה או בית הגובלים באדמתו. וכתב ה"מגיד משנה":

"ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתיקון מידות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת: קדושים תהיו וגו', וכן אמרה: ועשית הישר והטוב, והכוונה שתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם וכו'" (רמב"ם הלכות שכנים י"ד ה).

נגענו במאמרנו זה רק בראשי פרקים של המוסר בחיי המסחר, אם כי נותרו כמה עניינים שלא עמדנו עליהן כאן, כגון איסור סחר בדברים אסורים, תקנת השוק ועוד. אבל האמור כאן עשוי לשמש ציון דרך לכל מי שירצה להוסיף דעת בעניין זה.