|
תוכן המאמר:
מעמדה הכלכלי (בקוים כלליים) מעמדן הדתי והחברתי של הנשים היהודיות ההתייחסות ל"נשים חשובות" האומנם כל "נשים דידן" חשובות? (על היחס לאישה) חלקן של הנשים בקידוש ה' מעמד האישה וגדרי הצניעות האומנם "ועמך כולם צדיקים"? קינת ר"א מוורמס על אשתו ועל שתי בנותיו האישה-האם השכלתן של בנות ישראל באשכנז לסיכום א. השפעת הסביבה המוסלמית ב. אופייה וכישוריה של האישה נשים יהודיות משכילות באשכנז היכן למדו הבנות להתפלל ולקיים מצוות? תקציר: המאמר מנתח את מעמדן הדתי של הנשים בימי הביניים. מעמד זה הושפע ממספר גורמים ביניהם מעמדן הכלכלי של הנשים והשפעה של הסביבה הלא יהודית. כמו כן סוקר המאמר מחלוקות שונות ביחס לשיתוף נשים בקיום מצוות שונות וביניהם לימוד תורה. מילות מפתח: נשים, אשה, חינוך בנות |
|
בטרם ניגשים לדון בנושא חינוך הבת היהודית באשכנז במאות הי"ב-י"ד יש לתת את הדעת למעמדה של האשה היהודית באותה תקופה. בהתייחסות לכמה תחומים, דהיינו מקומה של האישה בכלכלה, בארגון הקהילתי ובחיי הדת והחברה, שהרי הצורך בהשכלתה, מחד גיסא, והנכונות ללמדה תורה, מאידך גיסא, קשורים ישירות בתחומים אלה. מעמדה הכלכלי (בקוים כלליים) תהליך זה החל למעשה כבר באשכנז הקדומה, כתוצאה ממצבן הכלכלי המבוסס של משפחות רבות בקהילות,1 שבהן מילאה האישה תפקיד מרכזי בכלכלת המשפחה. נשים לא מעטות אף עסקו במשא ומתן עם שכניהן הנכרים. לעתים היה מעמדן של הנשים במשפחה, בכל הנוגע לסדרי הבית והפרנסה, עדיף על זה של בעליהן2. מקומן המכובד בחיי הכלכלה נתן את אותותיו גם במעמדן האישי והחברתי בחיי הקהילה.3 ממקורותיהם של חכמי אשכנז במאה ה-11 עולה, כי מעמדה של האישה היהודייה באשכנז היה טוב יותר ממעמד רעותיה הלא יהודיות באותם ימים בכל מקום אחר.4 מצב שפיר זה נמשך גם במאות הי"ב-י"ג. כאשר תקנות ר' גרשום מאור-הגולה המתייחסות לנשים הכו שורשים, ומהר"ם מרוטנבורג המשיך וחיזק את תקנות רגמ"ה עד שהן הפכו לנורמה ביהדות אשכנז5. במקביל נוכל לראות את התחזקות מעמדן של הנשים היהודיות במצרים במאות ה-11-12, וזאת בניגוד למצבן ולמעמדן במאות שקדמו למאה ה-11 6. כמו כן משתפר בתקופה זו גם מעמדה של האישה הנוצרייה העירונית משכבת הביניים, שהיה עד כה ירוד ביותר, וזאת כתוצאה מעלייתן של הערים בגרמניה. ולמרות השיפור במצבן נשארו זכויותיהן החברתיות מוגבלות למדיי, ולא זו בלבד שלא היה להן חלק בהנהגת העיר, גם נאסר עליהן להשתתף באספות העיר7. מעמדן הדתי והחברתי של הנשים היהודיות שתי הגישות מובאות אצל ה"מרדכי": א. "'שאני התם דאיכא דעות'. מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן (מסקנה מדברי התוספות), וכן עשו בנות הר' אברהם מאורליינש, חמיו של ר' יהודה, על פי אביהן. ומיהו לא נהגו העולם כן. ב."גם רבנו שמחה היה עושה מעשה לצרף אישה (ל"י) לזימון." ואפילו אם תמצא לומר לא מחייבא האשה אלא מדרבנן. דבעיא היא בפרק 'מי שמתו' (דף כ', ע"ב), הני מילי לאפוקי אחרים ידי חבותן, אבל לצירוף בעלמא להזכרת שם שמים מצטרפת."10 בנושא אחר נחלקו חכמי צרפת וחכמי אשכנז: בהיתר טוויית ציצית על ידי נשים. בעוד שר' תם הורה לאסור, בגלל היות הנשים פטורות ממצוות ציצית, נטו חלק מחכמי אשכנז להתיר זאת.11 בעוד שבנושא עשיית הציצית נחלקו חכמי אשכנז, הרי בנושא היתר שחיטה על ידי נשים הייתה ביניהם הסכמה כללית, וכולם התירו לנשים את השחיטה, והמהר"ם אף יצא חוצץ נגד אלה שאסרו שחיטה על ידי נשים12. מעצם הדין לא היה מקום לאסור על נשים את השחיטה, שהרי משניות מפורשות הן שהתירו להן את השחיטה: |
"כל הפסולים ששחטו, שחיטתן כשרה, שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים."13
|
| וכן: |
"הכול שוחטין, ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש, שוטה וקטן."14
|
| הסיבה היחידה שבגללה היו אולי צריכים לאסור על הנשים את השחיטה הייתה "מפני שדעתן קלה", אך סיבה זו לא נתקבלה על דעתם של חכמי ישראל בימי הביינים. זאת בניגוד לדעת רבים מחכמי אשכנז בשלהי ימי הביינים ואחריהם, אשר אסרו שחיטה על ידי נשים, קרוב לוודאי בגלל הנימוק "מפני שדעתן קלה", אם כי הסיבה לא נאמרה במפורש, ובמקומה תלו את האיסור ב"מנהג", כדברי הרמ"א: |
"שכבר נהגו שלא לשחוט, וכן המנהג שאין הנשים שוחטות."15
|
| אימתי החל מנהג זה? בוודאי לא בתקופת בעלי התוספות ולא בבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג16. בשאלה אם מותר לנשים לברך את "ברכת המצוות" על מצוות שהזמן גרמן נחלקו הדעות: בעוד שר"י "אור-זרוע"17 סובר כרש"י, שאסור לנשים לברך בגלל היותן פטורות מהן, מתיר מהר"ם מרוטנבורג להתעטף ולברך על הציצית, "אעפ"י שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא"18. מהר"ם מרוטבורג נוקט בשיטתו של ר"ת, המתיר לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. המהר"ם חלוק אפוא על דעת רבו, ה"אור-זרוע", וכן על דעתו של הרמב"ם, הפוסק כי |
"נשים שרצו להתעטף בציצית מתעטפות בלא ברכה."19
|
|
בעקבות ר"ת ומהר"ם הורו כן הרא"ש20 ומאוחר יותר הרמ"א, בהגהותיו ל"שולחן ערוך". 21 ואילו ה"שולחן-ערוך" 22 פוסק כמו הרמב"ם, לקיים את המצווה בלא ברכה.
וכן התפשט המנהג באשכנז שנשים מברכות על הלולב ועל ישיבתן בסוכה. למעשה כבר בדור אחד לפני רש"י (במאה ה-11) מתחיל להסתמן מפנה בכל הקשור לקיום מצוות על ידי נשים: |
"כן הורה ר' יצחק הלוי (רבו של רש"י במאה ה-11), שאין מונעים מן הנשים לברך על לולב וסוכה... אבל אם חפצים להביא עצמן בעול המצוות, הרשות בידן, ואין מוחין לה, ואין כאן משום ברכה לבטלה".23
|
|
באיזו מידה השפיעה המציאות שבה נשים "רגילות לישא וליתן בזמן הזה"24 על רצונן לקיים מצוות מעבר למוטל עליהן מדאורייתא? על כך ניתן ללמוד מהוראתו של ר' יצחק הלוי, "שאין מונעים הנשים לברך...", הלשון "אין מונעים" מוכיחה אולי על רצונן לברך, וככל שהן נטלו חלק פעיל יותר במשא ומתן, כך גדלו שאיפתן ורצונן ליטול חלק פעיל יותר בעבודת ה', בתפילה ובקיום מצוות. נורמה אחרת שונתה ללא ספק בעקבות המציאות החדשה באירופה ("כשהנשים נשאו ונתנו"): הגבלת איסור הייחוד עם הנכרי, דבר שנאסר כבר בתקופת המשנה.25 השינוי ביחס לאיסור הייחוד עם הנכרי מופיע אצל בעלי התוספות, שראו בקשרים שבין יהודים (כולל יהודיות) לבין סביבתם דבר בלתי נמנע: |
"אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו אשת כוהן יושבת תחת בעלה, דאי אפשר שלא תתייחד עם שום גוי שעה אחת."26
|
|
לפסק הלכה זה לא היה מקום אלמלא באו נשות ישראל בקשרי מסחר יום-יומי עם הנכרים. את השינוי במעמדן של הנשים היהודיות בצרפת בתקופה זו ניתן להשוות, לכאורה, ליחס הטוב שניתן לאישה במעמד האבירים הנוצרים.27 במעמד האצולה זכתה האישה בזכויות המקנות לה לרשת ולהוריש את חלקה בפאודום. כמו כן סייעו הנשים לבעליהן האבירים בניהול האחוזה, כשהבעלים נעדרו מהבית לעתים תכופות ולפרקי זמן ממושכים. אולם לדעתה של שולמית שחר היחס הטוב כלפי האישה שהיה שורר בקרב מעמד האבירים לא היה יותר מאשר מערכת נימוסין חברתית חדשה, שהעלתה את כבודו של הגבר שנהג כאביר אל הגבירות. במעמד זה נקבעו אמנם דפוסי התנהגות שהביעו כביכול ולמראית עין בלבד כבוד ועדנה כלפי האישה, בעוד שהמצב לאשורו הוכיח ש"התרבות החצרונית לא הייתה אלא מעטה דק לאורח חיים גס ואלים".28 לעומת זאת אחת מתשובותיו של רש"י, תוכל להעיד על היחס הטוב שניתן לנשות האבירים. רש"י מוכיח אדם שלא נהג כשורה באשתו: |
"והראה האיש מעשהו לרעה, והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו, שדרכו לרחם על הבריות, וכל שכן על שארו אשר בא אתו בברית, שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה, היה נמשך. חנה עליו... ואשרהו אם זכה לזכות בה ולקנות בה חיי העולם הבא, שאף בכופרי הקב"ה ראינו הרבה שאין מרחקין נשותיהן."29
|
|
הצורך בהשוואה לעולם הנכרי (תופעה המוכרת לנו גם ממקורות אחרים, כגון מ"ספר חסידים") נבע בעיקר מהצורך לעורר את הנחשלים שבין היהודים כדי לתקן את מעשיהם, לעתים אף בעזרת דוגמאות מהתנהגותם של נכרים אשר עלתה לעתים על זו של החוטאים מבני ישראל. לדעתי אין להסיק ממקורות בודדים שהמצב הכללי אצל הנכרים בכל הקשור ליחס אל האישה היה תקין. נאמנים עלינו המקורות הרבים המובאים בספרה של ש' שחר, "המעמד הרביעי", ומתוכם מוכחים היפוכם של דברים. ההתייחסות ל"נשים חשובות" |
"ואין לה נכון להראות לפניו שררה וחירות. ואם חשובה היא, נדונה כגון גברתנית, כמו הכא באישה חשובה עסקינן, ואחרי שהיא גברתנית, צריכה הסבה." 31
|
|
ה"אור-זרוע" מתרגם את המושג "אישה חשובה" שבגמרא32 לאישה "גברתנית", בעלת עמדה בביתה, בעיקר מבחינה כלכלית. הגדילו לעשות בעלי התוספות בעקבות גישתו החיובים של ר"ת, שכינו את כל הנשים היהודיות בזמנם "נשים חשובות", כמובא אצל ה"מרדכי" בשם התוספות: "נשים דידן חשובות נינהו, וצריכות הסיבה."33 מעניינת המחלוקת בין ה"אור זרוע" לתוספות בשאלה אם מותר לנשים לקרוא את המגילה ולהוציא את הגברים ידי חובתם. ה"אור זרוע" נוטה להתיר, ואילו התוספות, המביאים את הבה"ג, אוסרים: "דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן."34 ה"אור זרוע" מעיד על מנהג הבאת בנות צעירות לבית הכנסת: "מכאן נהגו בתולות ישראל קטנות להיות רגילות לבוא לבית הכנסת."35 מכל האמור לעיל ניתן להוכיח על שילובן של הנשים והבנות בעבודת ה' בבית הכנסת לאחר שתגדלנה.36 האומנם כל "נשים דידן" חשובות? (על היחס לאישה) |
"ולא די לה, לענייה, שהשפילוה עד לארץ אחר שפטרוה ממצוות המלך, אלא שהקישוה לעבד, שאמרו: כל מצווה שאישה חייבת, עבד נמי חייב."37
|
|
ולא רק רוחנית ונפשית סבלו חלקן: בכמה מתשובות מהר"ם מרוטנבורג ניתן לשמוע על גורלן של נשים מוכות על ידי בעליהן שמהר"ם נחלץ לעזרתן. באחת התשובות מובא, |
"כי כן נראה לי כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו... מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו, דבחברו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה, ודרך הגויים בכך, אבל חלילה וחלילה לשים בן ברית מעשית כזאת. והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו, אם רגילה בכך"38.
|
|
בסגנון מתון יותר מתבטא ה"אור-זרוע", רבו של מהר"ם: |
"אסור לאדם להכות את אשתו...ואם הוא רגיל תדיר להכותה ברבים, כופין אותו להוציאה."39
|
|
בתהליך לשיפור מעמדה של האישה היהודייה בימי הביינים אנו נתקלים באנשים שאצלם הגישה והיחס נטול הכבוד לאישה טרם השתנה. נגד אנשים אלה ניצבים חכמי אשכנז, המתאמצים לתקן את המעוות הזה, ולו גם באמצעים החמורים ביותר שעמדו לרשותם, "בכל מיני רידוי" וגם בחרם ובנידוי. כדאי להזכיר את התקנה של רבנו פרץ ב"ר אליהו |
"על אודות בני-ישראל המרימים זרועותיהם להכות נשותיהן...לכן גזרנו בתוקף גזרה ואלה על כל איש מישראל להכנס בחרם...כי כן לא ייעשה בישראל"40.
|
|
הביטויים הרבים, כמו "ואין זה דרך עמנו", "כמנהג או"ה", "ודרך הגויים בכך" (מהר"ם), "כי כן לא ייעשה בישראל" (ר' פרץ) - ביטויים אלה רומזים ליחס הרע כלפי האישה ששרר אצל הנוצרים. ספרה של ש' שחר, "המעמד הרביעי", גדוש עדויות חמורות ביותר המאשרות את "מנהג או"ה" שמהר"ם מרוטנבורג רומז אליו. אחת העדויות המזוויעות ביותר ניתן למצוא באוסף החוקים של העיר ארדנבורג (AARDENBURG) שבפלנדריה, מן המאה ה -14. באוסף זה נקבע, שהבעל רשאי להכות את אשתו, לפצעה, לחתוך חתכים בגופה מכף רגלה ועד ראשה ולחמם רגליו בדמה. אם יעלה בידו לאושש אותה אחר כל זאת, והיא תישאר בחיים, לא תהיה בכך משום עברה על החוק"41. אין להתעלם מן העובדה שנקיטת העמדה החיובית, החד משמעית והברורה כלפי האישה כפי שהכרנוה אצל המהר"ם, אצל רבנו פרץ בן אליהו ואצל שאר חכמי אשכנז במאה הי"ג הולכת ונחלשת במאות הי"ד-ט"ו. בספר "תרומות הדשן" לר' ישראל איסרליין תשובה המעידה על שינוי בהיתיחסות להכאת האישה. המחבר נשאל: |
"מי ששמע אשתו מקללת ומזלזלת באביה ואמה, והוכיחה בדברים על זה כמה פעמים, ולא הועיל, שרי להכותה כדי לייסרה, שלא תעשה? או לא?"
|
| והוא משיב: |
"דכהאי גוונא שרי, ואע"ג דכתב ב'מרדכי'... דהמכה את אשתו עובר בלאו,... מ"מ לאפרושי מאיסור חמור כזה ודאי שרי..."42
|
|
מסופקני אם המהר"ם בשעתו היה מתיר להכות את אשתו, אפילו כדי לייסרה על הזלזול בהוריה.
ייתכן שיש לראות בתופעה זו תוצאה טבעית והשתקפות של הירידה הכללית שאפיינה את יהדות אשכנז בשלהי ימי הביינים, הן מבחינה פוליטית והן מן הבחינה הביטחונית. ירידה כללית מעין זו יש לה מדרך הטבע השלכה על כל תחומי החיים, ובכלל זה חיי המשפחה43. חלקן של הנשים בקידוש ה' |
"ובעת ההיא באו נשים יקרות ותחזקנה אישה ביד רעותה, ותאמרנה: נלכה אל הנהר, ונטביע עצמנו, ואל יתחלל שם שמים על ידינו... וטוב לנו מוות מחיים."47 |
|
הנשים היו לעתים גם הראשונות ששחטו את פרי בטנן, לבל יצטרכו להתנצר, כמסופר אודות
|
"אישה חשובה וחסודה, ושחטה עצמה על קידוש ה', והיא הייתה ראשונה לשוחטים ונשחטים אשר בכל הקהילות"48.
|
|
הן גם היו פעילות מאוד בניסיונן לנקום בפורעים,49 ולעתים אף נדמה שהגברים טפלים לנשותיהם בהתלהבותן להקריב עצמן. הן אף הפיחו אומץ בבעליהן: |
"ושם חגרו נשים בעוז מתניהן (פרפראזה לאשת חיל - 'חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה'), וישחטו בניהן ובנותיהן, וגם עצמן וגם אנשים רבים אימצו כח, וישחטו נשיהן ובניהן וטפם".50
|
|
ב"גזרות תתנו" לרבי שלמה ב"ר שמשון זכו נשים רבות לתוארי כבוד מופלגים, כגון "נשים יקרות", "אישה חשובה וחסודה", "החסידות הצדקניות", "הקדושות והטהורות" ו"בנות מלכים".51 מניין נבע כוחן הנפשי ואומץ לבן של הנשים לשחוט את פרי בטנן? קרוב לוודאי שהאווירה הדתית ששררה בבית היהודי הקיפה את כל בני הבית, ובכלל זה הנשים, ולמרות שרובן לא למדו תורה, הייתה התייחסותן הנפשית לתורה רבה ביותר. רב היה הכבוד שהנשים רחשו ל"תורה הקדושה": |
"ויהי כאשר ראו הקדושות והטהורות, בנות מלכים, כי נקרעה התורה, ותקראנה בקול גדול לבעליהן: ראו, ראו התורה הקדושה, כי האויבים קורעים אותה. ואמרו הנשים כולן פה אחד: אי תורה הקדושה, כלילת יופי, מחמד עינינו, כשהיינו משתחווים בבית הכנסת, ונשקנו לה, בנינו הקטנים,52 וכיבדנו אותה. ואיך עתה נפלה ביד אלו ערלים הטמאים? ויהי כאשר שמעו האנשים את דברי הקדושות, ויקנאו קנאה גדולה...ויקרא שם בחור אחד... ויאמר להם: אחיי, קרעו בגדיכם על כבוד התורה. ויקרע בגדיהם."53
|
|
כאן המקום להדגיש, שגילויי קידוש ה' באשכנז בתתנ"ו הם ההמשך הישיר לגילויי קידוש ה' שאפיינו את עמנו מאז ומתמיד. י' כץ כותב: "היסודות המתונים והמטפחים את הנכונות לקידוש ה' לא היו נחלת יהדות אשכנז בלבד. הם היו ספוגים בכל הדת והתרבות של החברה היהודית המסורתית... כוחם עמד להם להכשיר את הלבבות שיהא היהודי נכון תמיד למסירות נפש. .. ואף על פי כן בולטת היהדות האשכנזית של ימי הביניים בתולדות ישראל כולן בגבורתה."54 א' גרוסמן רואה בחכמי אשכנז הראשונים את מעצבי הדרך לעתיד גם בנושא קידוש ה'. קהילות ישראל לא יכלו להתקיים בתוך סביבה מתנכרת ועוינת ולהתמודד עם הגזרות האיומות ביותר, אלמלא חונכו הדורות לראות בתורה את האידיאל העליון שיש למסור עליו את הנפש, 55 ואף שקידוש ה' היה נחלת כלל קהילות הקודש, סופר הרבה בכרוניקות על מעשי קידוש ה' של נשות ישראל: |
"והיו שם נשים הרבה אשר קידשו שם בוראם עד מיצוי נפשות... וגם נשים אחרות הקדושות אשר היו עמהן קידשו את ה'." 56
|
|
גם בקינות לא נעדר אזכורן המפורש של הנשים. למשל: ב"עקדה" לר' אפרים ב"ר יעקב נאמר, בין השאר: |
"תזכיר לנו כמה עקדות, הנהרגים עליך חסידים וחסידות.57
|
|
אזכור ה"חסידות" לא הופיע לצורך החרוז. הוא נוסף כדי להדגיש את חלקן הדומיננטי של הנשים בקידוש ה'. למקרא כל הנכתב על מקומה המרכזי של האישה בקידוש ה' מן הראוי היה לבדוק גם את מהימנותם של התיאורים בקינות ובספרי הזיכרונות: האומנם לא הייתה מגמה בכתיבתם, או שמא הגזימו בתיאורים שבהם הבעלים טפלים לנשותיהם ביכולת למסור את הנפש על קדושת ה'? ואכן אם כבר באנו להרהר אחרי נאמנותן של הכרוניקות לגבי הנשים, מדוע לא נטיל ספק גם באמת ההיסטורית של תיאורי הגזרות? יצחק בער אכן עורר את הבעיה, אך הוא מסיק שסיפורי הגזרות הם בדרך כלל אותנטיים, ובהתייחסו לגזרות תתנ"ו הוא כותב:58 |
"המחבר האמיתי של גזרות תתנ"ו הבין את גדולת המעשים שהוא כותב, וידע לנסח אותם בצורה המתאימה... (ואפשר שפה ושם חלו ידיים והוסיפו, וגם הפריזו בדברים קטנים). הכותב המקורי שלנו הוא שקבע לגזרות תתנ"ו את נוסחה הנצחי... אף את אלה שנכתבו זמן קצר אחרי המעשים עצמם תלויים בדברי הפייטן 'הפרוזאי' הראשון, הם לא הוסיפו עליו כמעט כלום, לא בחומר ולא ברוח, והוא הוא, המשורר הגדול מכולם, גדול בכוח הסתכלותו הריאלי וגדול בסגנונו ובתורתו."
|
|
לדעתו של בער נכתבו הדברים סמוך לשעת המעשה בצורת מכתבים קצרים שנפוצו בציבור, ורק לבסוף הם נתאחדו בידי עורך אחד. אמנם א' גרוסמן59 מוכיח שבכרוניקות על גזרות תתנ"ו ובספרי הזכרת נשמות הקדושים הייתה עדיפות ברורה לבניהן של משפחות מיוחסות על שאר הנספים, עובדה שניתן להסבירה בהשפעה שהייתה לאותן משפחות, ובכלל זה העדפתן ברשימת הנספים, אך לעומת זאת לא הייתה, לדעתי, כל סיבה להעדפת הנשים ולהאדרת שמן, אלמלא העובדה שאכן התעלו נשות ישראל על סביבתן בבואן לקדש את ה'. ואשר לחלקה של האישה הנוצרייה בימי הביניים בכל הקשור לקנאות דתית, הוא לא היה בעצם שונה מזה של הגבר הנוצרי, שהרי הנשים היו חלק מן הציביליזציה של ימי הביניים: הן נטלו חלק בתופעות האכזריות של תקופתן. בין השאר נהרו הנשים כגברים לחזות בהוצאות להורג אכזריות של גברים ונשים כאחת,60 בעוד שהנשים היהודיות ביטאו את אכזריותן בשחיטת בניהן ובנותיהן לבל יתנצרו, ואולי ניתן גם בהקשר זה להשתמש בדברי ר' נתן בספרי "יפה כוח נשים מכוח אנשים."61 מעמד האישה וגדרי הצניעות למשל, מהר"ם מרוטנבורג התנגד לשיתוף נשים בטקס ברית המילה: |
"אינו נראה לי כלל המנהג כשר, שנוהגין ברוב מקומות שהאישה יושבת בבית הכנסת עם האנשים, ומלין התינוק בחיקה, ואפילו אם בעלה מוהל או אביה או בנה, דלאו אורחא ליכנס אישה מקושטת בין האנשים ובפני השכינה... ומי שיש בידו למחות, ימחה, והמחמיר תבוא עליו ברכה."62
|
| ובהמשך: |
"צעקתי ימים רבים ולית דמשגח, כי נראה מכוער מאוד, אע"ג דטרודי בעבידתייהו ולא מהרהרו, מ"מ הרואים חושדים אותה... וכי בחינם הייתה עזרת נשים לבד?... ונראה ד'מצווה הבאה בעברה' היא... אבל איש הירא את דבר ה' יש לו לצאת מבית הכנסת, פן ייראה כמסייע ידי עוברי עברה."63
|
|
גם דניאל שפרבר, בספרו "מנהגי ישראל"64 הדן בהשפעה החברתית על המנהג, מביא לדוגמה את ביטול המנהג להשקות את היולדת מן היין שבירכו עליו בשעת ברית המילה. לדעתו בטל מנהג עתיק יומין זה בגין פסיקתו של מהר"ם מרוטנבורג שלא ראה בעין יפה את שיתופה של האישה בברית המילה. ואולם מה שנראה למהר"ם פגם בדרך ארץ - ובלשונו: "לאו אורח ארעא" - הפך אצל הפוסקים לאחר מכן הלכה חד משמעית, כפי שפסק הרמ"א:65 |
"ואין לאישה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש, משום דהווי כפריצות, ומ"מ היא עוזרת לבעלה ומביאה את התינוק עד בית הכנסת, ואז לוקח האיש ממנה, ונעשה סנדק." |
|
מהר"ם מרוטנברג מנסה לסתום פרצה שהפכה למנהג נפוץ, "שנוהגין ברוב מקומות". מדבריו משתמע, שלא היה בכוחו לעקור מנהג זה, ועל כן הוא פונה לציבור שימחה נגדו. המהר"ם מחה ימים רבים, "ולית דמשגח". הדבר היחיד שיכול היה לעשות הוא לפנות לירא את דבר ה' ולבקשו לצאת מבית הכנסת, פן ייראה במסייע ידי עוברי עברה, וכל זאת משום שלמהר"ם לא הייתה אסמכתא הלכתית מן המקורות לאסור מנהג זה. קיומו של מנהג נפוץ זה אכן מוכיח שלא הייתה בנדון הלכה פסוקה. פסקני ונחרץ הרבה יותר בכל הקשור לנושא הצניעות הוא מחבר "ספר חסידים". בכל הקשור למעמד האישה ולהלכות הצניעות אין הוא מוכן לכל פשרה. בסימנים רבים ב"ספר חסידים" מודגש נושא הצניעות, ובמיוחד במה שנוגע לתערובת שני המינים, העלולה לדעתו לגרום לקלקול. "ספר חסידים", שהקדיש סימנים רבים לנושא החינוך, הקפיד במיוחד שהחינוך יתבצע במסגרות כאלה שהצניעות מובטחת בהן. ריבוי האזהרות אודות הרחקת המינים והפרישות נובע מרגישותו היתרה ומהיותו ער לסכנות האורבות לאדם מן "היצר-הרע". להלן כמה דוגמאות לאזהרות כאלה: |
- "אל תערב בנים ובנות פן יחטיאו."66
- "לא ייתכן לבחור ללמד לבנות, אפילו האב עומד ושומר פן יתייחד, לא ייתכן, פן יצרו עליה או יצרה עליו, וקול באישה ערווה.67 -"ולא ייתן את בנותיו שגדלו ללמוד בפני בחורים, שלא יחטא בהם - אלא הוא ילמדם."67א. |
|
ולמרות החששות אצל חסידי אשכנז והסייגים, שמטרתם הייתה להקטין את הסכנות המוסריות, היו הנשים היהודיות שבאותה תקופה מעורבות היטב בחיי הציבור והמסחר.68 מציאות זו נתנה את אותותיה בפסיקת בעלי ההלכה, שפסקו לעתים לקולא. אפילו האיסורים שנחשבו לחמורים והחלטיים בזמן התלמוד, כמו בנושא ה"ייחוד", נעשו סלקטיביים לגבי נשים שניהלו את עסקיהן בין עם גברים יהודיים ובין עם הנכרים, ואף התירו להן להופיע בבתי הדין, כלשון הראב"ן: |
"וכל-שכן בזמן הזה, שהנשים אפוטרופסות וחנווניות, ונושאות ונותנות ולוות ומלוות ופורעות ונפרעות ונפקדות ומפקידות. ואי אמרינן אין נשבעים על משאן ומתנן, לא שבקת חיים לכל בריה, ואתי לאמנועי מלישא וליתן עמהן, ויש משום תקנת השוק לעשות תקנה שלא יימנעו."69 |
|
היו מחכמי אשכנז שסמכו על אותן נשים "אפוטרופסות וחנווניות", גם על התנהגותן המוסרית. ועם כל זאת, ולמרות תפקידן בכלכלה ובחברה, לא ניתן לנשים היקרות הללו, בנות משא ומתן, שהבעל כותב להן כל נכסיו בשעת מותו70, חלק בבית הכנסת בשעת ברית המילה. אך מעבר ל"תקנת השוק" התייחס הראב"ן בחיוב לקיום מצוות על ידי נשים, בכך שהתיר להן לברך אפילו על מצוות עשה שהזמן גרמן, בהסתמכו על דברי הגמרא המספרת על מיכל בת שאול ועל אשת יונה הנביא שהיו מקיימות מצוות. 71 הראב"ן מבקש, |
"שלא למחות בנשים הנוטלות לולב ומברכות עליו"72. |
|
ואפילו בצרפת הקלו לפעמים חלק מבעלי התוספות באיסור ייחוד אישה עם נכרי, וזאת בגלל עיסוקיהן הכלכליים והצורך שלהן לבוא בדברים עם שכניהן הנוצרים: "אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו אשת כוהן יושבת תחת בעלה, דאי אפשר שלא תתייחד עם שום גוי שעה אחת."73 מעניין שמהר"ם מרוטנבורג - אשר מצד אחד הקפיד על גדרי הצניעות, ואף סירב להצטרף לדעתו של ר' יהודה כהן (תלמיד ר' גרשום מאור הגולה)74 שהתיר לנשים לזמן לעצמן, כדעת המשנה בברכות פ"ז, משנה א' 75- אותו מהר"ם מוכן היה, מצד שני, לוותר על "כבוד הציבור", קרי הצניעות, כאשר הדבר היה כרוך בביטולו של ערך הנראה בעיניו חשוב ביותר, כמו "פגם כוהנים", ערך הכרוך בפגם המשפחה היהודית: |
"ועיר שכולה כוהנים, ואין בה אפילו ישראל אחד, נראה לי דכוהן קורא פעמיים, ושוב יקראו נשים... והנה דמסוק עלה (מגילה כ"ג, ע"א). אבל אמרו חכמים לא תקרא אישה בתורה מפני כבוד הציבור. היכא דלא אפשר, יידחה כבוד הציבור מפני פגם כוהנים הקוראים, שלא יאמרו בני גרושה הם."76 |
|
אין כל ספק שמהר"ם קיבל את תורתם של חסידי אשכנז,77 ובין השאר גם את חומרותיהם בענייני צניעות: "אמר הר"מ מרוטנבורג, כי שמו חרם שלא היו אנשים ונשים במחול."78 אך מהר"ם בתור פוסק ומנהיג הדור לא יכול היה להתעלם מן המציאות החברתית, שתבעה לעתים לוותר על סייג מסייגי הצניעות (קריאת התורה על ידי אישה בציבור) לטובת טהרתה של משפחה ופסילת חלק ממנה, "שלא יאמרו בני גרושה הם". |
| המשך המאמר |
|---|
