חינוך הבת באשכנז במאות הי"ב-י"ד

משה פישר

- ה מ ש ך -


לעומת זאת, מחבר "ספר חסידים", שראה את תפקידו בחינוך חסידי אשכנז לכוונם ולהדריכם, ומבלי להזדקק לפסיקה, יכול היה להתעלם מגורמים חברתיים וציבוריים, כאשר אלו חרגו לדעתו מגדרי הצניעות ומסייגיה, באשר תפקידם של חסידי אשכנז היה לעמוד על משמרת הצניעות בדרך בלתי מתפשרת. לדעתם יש לפשפש בכל מצווה, אם היא לא באה בעברה:
"כל המברך 'שהשמחה במעונו', צריך לחקור אם קיימו 'וגילו ברעדה', אם רעדה במקום גילה."
וכן:
"כל מצווה הבא עברה על ידה, מוטב שלא יעשה המצווה, כמו מצווה לשמח החתן, ואם יש פריצות, ויודע שבלא פריצות לא יהיה או אינו יכול להיות בלא הרהור או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם."79

האומנם "ועמך כולם צדיקים"?
לאור הכרת מסגרות ההלכה והחסידות בכל הנוגע לחיי הצניעות באשכנז במאות ה- 12 ו-13, נצטרך לשאול, באיזו מידה חדרה השפעת חכמי ישראל וגדוליו על כל חלקי העם בכל הקשור לצניעות ולמוסר המשפחה?
ברלינר80 סבור, שמעשי זימה בקרב היהודים היו נדירים ביותר, וכי הצלחת הרבנים הייתה גדולה ביותר. גידמן, 81 המשווה את חיי המוסר המקולקלים בקרב הנוצרים לאלה של היהודים, סבור כמו ברלינר ואף מרחיק לכת ממנו: "לעומת זאת, השתמרו חוקי המוסר והצניעות בקרב היהודים לכל מדרגותיהם."
לעומתם טוען דב רפל,82 שבקרב השכבות השונות בעם ישראל לדורותיו היה המצב המוסרי תלוי ברובד החברתי שהמשפחה השתייכה אליו והמצב אכן היה שפיר - הן במעמד העליון, בשכבה "הנורמאטיבית", שבה חיו על פי ההלכה ומתוך זיקה מתמדת אליה, ופחות או יותר גם בשכבת הביניים, המכונה אצלו השכבה "האורתודוקסית", שהייתה קרובה לשכבה "הנורמאטיבית". לעומת זאת, בקרב שכבת דלת העם, שנמנו עליה סבלים, עגלונים, קבצנים וקשי יום, היה המצב עגום ביותר. 83 תשובות רבות אכן מאוששות את דעתו של רפל, ומתוכן נשמע על בעלים שקינאו לנשותיהם ועל אבות שהתלוננו על בנותיהם, ואפילו ביקשו להרגן.84

קינת ר"א מוורמס על אשתו ועל שתי בנותיו 85
אחת התעודות המעניינות, המתארת דמותה של אישה חשובה, היא הקינה שקונן ר' אלעזר מוורמס על אשתו ועל בנותיו. ואם אמנם נכתבה הקינה במסגרת "פרטית", שבה הבעל מבכה את אשת נעוריו, והאב את בנותיו, ניתן בכל זאת לעצב על ידה דמות שתהיה אב-טיפוס לחלק מנשי השכבה העילית ביהדות אשכנז הכוללת בנות ונשות תלמידי חכמים מנהיגי העדה, וזאת על אף החשש שתיאורים במסגרות כאלה יהיו לוקים ביתר אידיאליזציה, הנובעת מהערכה, מאהבה ומצער על אבדן כל היקר. העובדה שהמחבר נזקק לפרטים רבים ומדויקים, שבוודאי היו ידועים לחלק מציבור קוראי הקינה, מחזקת את ההנחה שלפנינו תעודה אותנטית שהיה בה גם לייצג ציבור רחב יותר של נשים ובנות, מעבר לסיפורה האישי של מרת דולצא, אשת ר"א מוורמס, ושתי בנותיה. יתר על כן, בידינו גם עדויות על אודות נשים שתכונותיהן ומעשיהן דומים לתכונות ולמעשים המתוארים בקינה שלפנינו.

ומאחר שניתן לראות בקינה זו אב-טיפוס, מן הראוי להתעמק בפרטיה.
הקינה בנויה מחמישה מרכיבים:
א. המימוש העצמי מן הבחינה הדתית והרוחנית, המתבטא בתורה, בתפילה ובקיום מצוות.
ב. עשיית חסד ומעשים טובים במסגרת הבית, הישיבה (שבראשה עמד הבעל) והקהילה, תוך ציון הדאגה המתמדת לקהילה ולמילוי צרכיה ברוח (הוראה) ובחומר (בגמילות חסד לחיים ולמתים)
ג. נאמנות לבעל ושחרורו מעול דאגות הפרנסה ומעול הבית, כדי שיוכל ללמוד וללמד בשלוות נפש ולעסוק בצורכי הציבור באמונה.
ד. עוד תפקיד שהוטל על חלק מן הנשים החשובות והמוכשרות, נוסף לניהול משק הבית: ללמד ולהדריך נשים ובנות בקיום המצוות ובהוראת התפילה
ה. נוסף על כל אלה מתוארת כאן דמות אשת ראש הישיבה המנהלת מבחינה חומרית את הישיבה. היא הדואגת לכלכלת הבחורים, ואף דואגת לספרי הקודש שבישיבה, לתפילין ולשאר תשמישי הקדושה... (טוויית חוטים לציצית).

הקינה נכתבה כפארפראזה "לאשת חיל" שבספר משלי (ל"א), מתוך הזדהות עם "אשת חיל" התנכית86.

מובאות בזה שורות מספר מתוך הקינה (לא לפי הסדר):

אשת חיל עטרת בעלה, בת נדיבים.
אישה יראת ה' המהוללה במעשיה הטובים.
בטח בה לב בעלה, האכילתו הלבישתו בכבוד
לישב עם זקני ארץ תורה ומעשים לזבד...
...
טעמה טוב, קישטה כלות והביאתן בכיבודים.
נעימה מרחצת מתים ותפרה להם בגדים.
רצו רגליה לבקר חולים ולעשות מצוות בוראה.
...
משוררת זמירות ותפילה ומדברת תחנונים
בכל המדינות לימדה נשים ומנעימות זמרים
סדרי תפילה בבוקר ובערב סודרת.
...
פיה פתחה בחכמה ואיסור והיתר יודעת.

בקינה זו מוארים שני יסודות הקשורים לחינוכה של הבת:
א. דמות המורה המלמדת נשים, בעלת ידע בהלכה: "בכל המדינות לימדה נשים",
- "ואיסור והיתר יודעת".
ב. והחינוך למלאכת יד ולתפיסת הבית הבאים לידי ביטוי -
1. בכישוריה של אשת החיל, מרת דולצא:
2. בתיאורי הבנות: "בת שנים שש הייתה, וטווה ותופרת ומרקמת."

החינוך למלאכה והכנת הבת לתפקידיה (כאם) וכעקרת הבית ר' אלעזר מקונן על בתו הקטנה תוך שהוא משבחה: "בת שנים שש הייתה טווה ותופרת ומרקמת." מכאן שההכשרה המקצועית במלאכות הקשורות למשק הבית ולניהולו הייתה המרכיב הדומיננטי בחינוכה של הבת היהודייה באשכנז בימי הביניים. כאמה הרבנית, אשת ראש הישיבה, שהייתה עושה הכול במו ידיה, כך הייתה גם הבת, כבר מן הגיל הרך ביותר ("בת שנים שש").

ברלינר וגידמן מצמצמים את מטרות חינוכה של הבת, בהתאם לתפקידיה של האישה היהודייה בימי הביניים:
"כי היה עיקר חינוכן של הבנות להיות נשים כשרות ואמהות טובות, צופיות הליכות ביתן ומטפלות בילדיהן."87

וכדי שהנשים תוכלנה למלא את תפקידן, היה צורך ללמדן את מלאכות הבית, כגון תפירה, אריגה וטווייה, ובשעת הצורך, הם גם הצטרכו לפרנס את משפחותיהן88. ולכן ברלינר סבור, שאין להבדיל בין נשים חשובות ומיוחסות לנשים פשוטות, מדלת העם, בלימוד המלאכה. ואכן אשתו ובנותיו של ר"א מוורמס יוכיחו זאת. ברלינר גם משוכנע, שמלאכת כפיים מתאימה ביותר לאופייה של האישה ולתפקודה כאם וכעקרת בית. ברלינר מצטט את הצוואה של ר' אליעזר ב"ר שמואל לבנותיו: "אשר לא תבטלנה הנשים ממלאכתן, כי הבטלה מביאה לידי חטא." וכן: "בקשתי ופקודתי כי לא תשבנה הנשים בטלות, בלי עבודה, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. הלא טוב להן לטוות, לתפור ולבשל."89 אצל ברלינר וגידמן רווחת המגמה להשוות, ולו באופן חלקי, את חיי האישה במאות ה 12-14 לחייה בשלהי ימי הביניים.90
אמנם הייתה גם מגמה שהרחיקה את בנות הטובים ואת הנשים החשובות מלעסוק בחלק מהמלאכות שנחשבו למלאכות פחותות, כמו הטחינה והכיבוס, כדברי בעל "ספר אגודה" בשם ר' ברוך ממגנצא: "פסק ספר החכמה: האידנא נשים שלנו אין דרכן לטחון ולכבס במדינה הזאת."91 אולם גם אם נפטור אותן ממלאכת הטחינה והכיבוס, עדיין רשימת המלאכות המומלצות לנשים ארוכה למדיי, כדברי ר' אלעזר במשנה: "אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר92.
לעומת זאת קבע רב שרירא גאון בשעתו, שהכול תלוי בחשיבותם של האישה, המשפחה והמקום:
"והני מלאכות טוחנת ואופה ומכבסת, הכין דנינן בהו לפום חשיבות כל אדם. ומנהג המקום בדומין לו. דכי מחייבינן למטחן, בכפרים, דרגילין נשי לטחנן, אבל כואת (כמו) בגדד, דלא רגילין נשי למיטחן כל עיקר, לא מחייבינן."93

האישה-האם
לפי הגדרתם של גידמן וברלינר, הייתה עיקר שאיפתן של הנשים היהודיות "להיות נשים כשרות ואמהות טובות, צופיות הליכות ביתן, ומטפלות בילדיהן". הוי אומר: אימהות טובה הייתה בראש דאגותיה של החברה היהודית, ולכך גם חינכה את בנותיה - לעומת החברה הנוצרית, שלגביה לא הייתה האימהות המטרה העיקרית ולא התפקיד הראשון במעלה. כדאי לציין, שבכל הספרות הנוצרית העוסקת במוסד הנישואים נעדר כמעט לגמרי "מוסד" האימהות. הן בספרות הדידקטית והן בפבליו, וגם בכתבי התיאולוגים והקאנוניסטים, מוזכר מעט מאוד תפקיד האישה הנשואה בתור אם94. גישה זו ניתנת להסבר בעזרת התיאוריה השלילית שנקטה הכנסייה כלפי מוסד הנישואים, המוקעים לא פעם בצורה החריפה ביותר95. אמנם בחלק מהספרות החילונית הנישואים תופסים מקום נכבד, ועם כל זאת, הספרות השוללת את הנישואים היא הדומיננטית96. לעומת זאת, בחברה היהודית דווקא האם ועקרת הבית היולדת ומגדלת את בניה ואת בנותיה הייתה זו שהוכתרה כ"אשת חיל עטרת בעלה". האם, שהייתה שותף פעיל ונאמן בבניין הבית והמשפחה, זכתה על פי רוב לכבוד הראוי לה בחיק המשפחה. ובפעמים הנדירות שהבעל זלזל בכבודה של אשתו (ולעתים אף התעלל בה והכה אותה), נחלצו חכמי ישראל להגן על כבודה, ולא חסכו מן הבעלים הסוררים את שבטם 97). ר' אלעזר מוורמס אף מייעץ ל"מי שיש לו אישה רעה", ש"יסבול, יקבל ברצון ויקבל בשמחה, ולא יראה פני גהינום"98.


השכלתן של בנות ישראל באשכנז
לדעת גידמן99 "הייתה השכלת נשי ישראל נופלת בכלל מהשכלת הנשים הנוצריות, שהן סיגלו להן את הקריאה והכתיבה יותר הרבה מבעליהן... בתוך הנשים הנזירות נמצאו יודעות לשונות יוון ורומי, גם מלומדות בחכמה... ואיזה מספרי הקודש כמו ס' תהלים...".

גידמן מנמק את נחיתות השכלתן של בנות ישראל בשתי סיבות עיקריות:
א. "מפני חששות ידועות שיסודתן בדת וקבלת אבות 'כל המלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות'";
ב. "כי היה עיקר חינוכן של הבנות להיות נשים כשרות ואמהות טובות, צופיות הליכות ביתן, ומטפלות בילדיהן, ויען שעל פי רוב קדמו נישואיהן לבגרותן, לא הספיק עוד הזמן בידן ללמוד ולהשכיל".
גידמן סבור, כי מאחר שמטרת חינוכן של הנשים הייתה לקראת אימהות טובה, לא היה להן צורך כלל בהשכלה. מדבריו משתמע, שגם אילו נישאו בגיל מבוגר ספק אם היו זוכות להשכלה, שהרי "כל המלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות". קרוב לוודאי שגם לדעת ברלינר לא נזקקה הבת להשכלה, שהרי החינוך האידיאלי של בת ישראל הוא הכשרתה להיות עקרת בית טובה100. מצד אחד צדק גידמן בקבעו שהשכלת בנות ישראל לקתה בחסר, אך מצד שני הקביעה שהשכלתן של הנשים הנוצריות עלתה בהרבה על זו של היהודיות הוכחה כיום כשגויה.
ממחקריה של ש' שחר על האישה ועל הילדים בימי הביניים עולה, שהשכלת הנשים הנכריות הייתה בדרך כלל דלה ביותר. 101 מאחר שלרשותו של גידמן לא עמדו כמעט כל מקורות בנידון, הוא לא יכול היה להגיע למסקנותיה של ש' שחר. ממקורותיה ניתן להבין שהבנות היחידות שזכו להשכלה בסיסית מסודרת היו הנזירות, בעוד שהבנות האחרות (ללא הבדל מעמד) כמעט שלא זכו להשכלה של ממש, וגם בפני הנזירות, שקיבלו השכלה בסיסית, ננעלו שערי ההשכלה הגבוהה. כידוע לא תרמו הנזירות אף לאחד מן המדעים, פרט לתחום המיסטיקה.102 גם השכלתן של נשות האצולה הייתה דלה ביותר, והצטמצמה בהקניית הקריאה בספרי התפילה ועיקרי האמונה.103 היו גם כאלה ששללו כל השכלה לנשים מטעמי צניעות, בנימוק ש"אם תדע לקרוא, תוכל לקבל מכתבים ממאהבים, ואם תדע לכתוב, תוכל לכתוב להם." 104ואשר לבנות העירוניות, חלקן לא למדו כלל, חלקן נשלחו ללמוד באחד מבתי הספר העירוניים או בבית הספר שליד המנזר, וחלקן למדו בבית, אצל מורים פרטיים. אך בגיל 12 הסתיימה כליל תקופת לימודיהן.105 בנות רבות משכבת העובדים בעיר נמסרו לבתי האומנים בתור שוליות, ללמוד מקצוע בפיקוחה של אשת האומן.106
אך גם אם לא נשווה את השכלת נשי ישראל לזו של הנשים הנוצריות, נצטרך להודות שבנות ישראל באשכנז לא נהנו מהוראה פורמלית מסודרת, כפי שזכו לה חלק מבנות ישראל במצרים באותה תקופה, ויעידו על כך עשרות קטעי הגניזה הקהירית107. מתוך תשובות הרמב"ם108 נשמע, שגם בנות למשפחות עניות למדו (מקרא), והיו למורות מצליחות. נשאלת אפוא השאלה, מה הייתה המסגרת שבה למדו הבנות באשכנז.
סביר להניח שהמסגרת שבה למדו הבנות הייתה בעיקר המשפחה, אשר הכשירה את הבנות לניהול משק הבית ולטיפוח המשפחה. במסגרת זו למדו מלאכת יד ואת כל שאר הדברים הנחוצים לחינוך הבנות ולהכנתן "להיותן נשים ואמהות טובות", כאשר חלק מהזמן הוקדש להוראת התפילה והמצוות. טבעי הדבר, שהעדר מסגרות לימודיות מוגדרות השאיר נשים רבות בורות וחסרות השכלה. רבות מן הנשים אף לא ידעו קרוא וכתוב בלשון הקודש. ידיעתן את שפת המדינה לא אפשרה להן להתפלל בלשון הקודש, ומתוך כך גם נבצר מהן לקיים את המצוות הקשורות בידע מינימאלי ובמיומנות הקריאה ובהבנת הנקרא, כגון קריאת שמע. היו גם כאלה שידעו לקרוא קריאה מכאניות אך ללא הבנת הנקרא.108
כדי לפתור את בעיית התפילה הציע בעל "ספר חסידים", שהנשים תתפללנה בלשון שהן מבינות:
"... או אם תבוא לפניך אישה, אמור להן שילמדו התפילות בלשון שמבינים."109

וכמו בלימוד התפילה, כך גם בלימוד המצוות קבע בעל "ספר חסידים" שניתן ללמדן בכל לשון, כדי שיבינו,
"אבל מצוות שנצטוו צריכין ללמוד לדעת באיזו לשון שידעו, אבל האיש מצווה ללמוד בלשון הקודש".110

כל זאת בלימוד המצוות. ואילו בתפילה התיר בעל "ספר חסידים" ליהודי שאינו מבין לשון הקודש שיתפלל בכל לשון שהוא מבין, בדיוק כמו האישה, וזאת בנימוק
"כי התפילה אינה אלא בהבנת הלב, ואם הלב אינו יודע מה שיוציא מפיו, מה מועיל לו? לכך טוב שיתפלל באותו לשון שהוא מבין"111.

על האפשרות שניתנה לנשים באשכנז להתפלל בכל לשון תמה רבנו יונה גירונדי, מחכמי ספרד במאה ה-י"ג:
"תימה על המנהג שנהגו בכל העולם, שהנשים מתפללות בשאר לשונות. שכיוון שחייבות בתפילה, לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש."112
תמיהה כזאת מפיו של חכם ספרדי מעידה על יחסו החד משמעי ללימודי הבת, לעומת ההתלבטויות שהיו לחלק מחסידי אשכנז.

למשל, בעניין לימוד התורה לבנות מתלבט המחבר ב"ספר חסידים" בין האיסור ללמד תורה לבנות לבין חובותיה בקיום תורה ומצוות, והפתרון הוא בהפרדה בין "עומק התלמוד", הנאסר על הנשים, לבין לימוד הלכות ומצוות;
"אבל הלכות ומצוות ילמד. אם לא תדע, איך תשמור."113

ואם אמנם נפתרה בעיית התפילה לנשים "שאינן מבינות כלל"? בכך שהן מתפללות ביחידות בכל לשון שהן מבינות, לא כך היה הדבר בצרפת, כשהיה מדובר במצוות המתקיימות בצוותא, כמו למשל ברכת הזימון:
"ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים, מאחר שאינן מבינות. ויש מביאים ראיה שיוצאות בדאמרן לקמן 'סופר מברך ובור יוצא'. מכאן משמע שאף נשים יוצאות בברכת המזון שלנו. מיהו יש לדחות אותה ראיה, דשאני: בור שמבין בלשון הקודש ויודע קצת מאי קאמר, אבל אינו יודע לברך - אבל נשים, שאינן מבינות כלל, מצי למימר דלא נפקי."114

אמנם מהר"ם מרוטנבורג (אשכנז) חולק על דברי התוספות ואומר:
"נשים יוצאות בברכת המזון שלנו אף על גב דלא ידעי מאי קאמרי, כמו בור שיוצא בברכת הסופר."115

כפי שכבר הזכרנו לעיל, לא החמירו בעלי התוספות בעניין זימון הנשים לעצמן, ברוח דברי הברייתא במסכת ברכות מ"ה, ע"ב:
"ת"ש: נשים מזמנות לעצמן." אמנם "מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן, וכן עשו בנות רבנו אברהם, חמיו של רבנו יהודה, על פי אביהן"
אלא שהתוספות הוסיפו הסתייגות קטנה אך רבת משמעות: "ומיהו לא נהגו העולם כן..."116
לא נמסרה לנו דעתו של מהר"ם בעניין "הזימון לעצמן", אך יש להניח שמהר"ם יתיר לנשים לזמן לעצמן, בלי להתחשב במנהג העולם, שהרי לדעתו נשים יוצאות אפילו בברכת הזימון שלנו. לתקנתן של נשים, "שאינן מבינות כלל", מובא ב"אור זרוע",117 בפירושו לליל הסדר בשם ר' שמואל מפלאש:
"והקדוש מדרויש היה רגיל לומר בלע"ז עד 'כולנו מסובים', אחרי שמצווה לשאול לעצמו 'מה נשתנה' אם אין לו בן, ושאל שיבינו אף הנשים."

גם "הכלבו" פסק כך:
"ונהגו לומר 'הא לחמא עניא' כולו ו'מה נשתנה' בלע"ז, כדי להבין לנשים ולטף."118

לסיכום
מכל האמור ניתן להסיק, שלמרות מעמדן החברתי והכלכלי של חלק מהנשים היהודיות באשכנז, ולמרות הפתיחות בכל הקשור לשיתופן בעבודת ה', הייתה השכלת חלק גדול מהן מזערית. אין לנו במקורות כל רמז אודות בתי ספר לנערות ואודות שיטות חינוך במסגרת כלשהי. מן השתיקה (ACILENTIO) נמצאנו למדים, שלא היו באשכנז מוסדות לימוד לבנות מכל סוג שהוא, וגם ההוראה הפרטית הייתה כנראה מוגבלת ובהישג ידן של בודדות בלבד, וזאת בגלל האיסור שחל על גברים ללמד בנות, כפי שהביע זאת בעל "ספר חסידים" בצורה חד משמעית: "אבל לא ייתכן לבחור ללמד בנות, אפילו האב עומד שם ושומר, פן יתייחד. לא ייתכן, פן יצרו עליה, או יצרה עליו, וקול באישה ערווה."119 ואילו העצה שמייעץ בעל "ספר חסידים", שהאב ילמד בעצמו את בנותיו,120 לא תמיד יכלה להתקבל, אם בגלל החיסרון של האב בידע או מחמת טרדותיו ועיסוקיו.

לעומת זאת, במצרים היה מצבן של בנות ישראל שונה ממצב אחיותיהן באשכנז. מצד אחד זכו הבנות, ולו העניות ביותר, להשכלה בסיסית, שכללה, בין היתר, גם ידע בלשון העבריות במקרא ובתפילה121. מצד שני הייתה האישה היהודייה באותם ימים במצרים, כבארצות האיסלאם האחרות, כבולה לביתה ומשועבדת לסייגי צניעות מפליגים. הדברים מוצאים את ביטוים גם אצל הרמב"ם:
"... אבל גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או כמו פעמיים בחודש, לפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'." וכאשר היא יוצאת לרחוב, באותן הפעמים עליה לצאת רעולת פנים, "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית".121

לשווא מחפשים מפרשי הרמב"ם122 מקור להלכה זו. לדעתי ניתן להסביר את גישתו של הרמב"ם בשתי דרכים: הראשונה נעוצה בהשפעת הסביבה המוסלמית ואורח חייה בכל הנוגע לזכויות האישה, והשנייה נעוצה במידה רבה בגישתו של הרמב"ם לאופייה ולכישוריה של האישה, המחייבים אותה לחיות את חייה בהתאם. נרחיב הסברים אלה להלן:

א. השפעת הסביבה המוסלמית
מ"ע פרידמן, במאמרו "ההלכה כעדות לחיי המין אצל היהודים שבארצות האיסלאם בימי הביניים",123 דן בשאלה הזו: האם העדויות המעטות יחסית המופיעות במסמכי הגניזה השונים מן הנורמה ההלכתית החברתית המסורתית, כגון רגילותה של האישה לכסות את פניה בצאתה החוצה והרחקתה מחברת הגברים, חריגות בחברת "אנשי הגניזה", או שמא היו תופעות אלה שכיחות, אלא שנמנעו מלהזכירן, ובמציאות היו שתי החברות, היהודית והמוסלמית, דומות זו לזו, כפי שמצאו ביטוין גם בפסקיו ובתשובותיו של הרמב"ם? לאחר דיון ממצה מגיע פרידמן למסקנה חד-משמעית, שהחברה היהודית של "אנשי הגניזה" הייתה מעורבת עד מאוד בחברה המוסלמית שבתוכה חיה (אחת מהנחות היסוד של גויטיין במחקריו), ושסביר לומר שמה שאנו מוצאים כאורחות חייה של זו ניתן להשליך ממנה לזו, ושבתקופת זוהרה של החברה היהודית בארצות האיסלאם במאות הי"א-י"ב הייתה האישה רגילה לכסות את פניה בצאתה החוצה ובפני זרים. 124

אחת העדויות הנוספות בדבר כיסוי פני האישה בארצות האיסלאם (לפחות בבבל) אנו שומעים בתיאורו של ר' פתחיה מרגנסבורג (שיצא למסעיו במזרח בשנת 1175 לערך):
"ובעיר בגדד אלף יהודים, והולכים בסודרים, ואין אדם רואה שום אישה שם. ואין שום אדם הולך לבית חברו, שמא יראה אשת חברו, מיד היה אומר לו: פרוץ, למה באת? אלא מכה בבדיל, והוא יוצא ומדבר עמו."125

הרמב"ם אימץ אפוא את נורמות הצניעות שהיו נהוגות בעולם המוסלמי, גם אם לא כולן נהגו בזמן התלמוד.126 הרמב"ם מצא לנכון להביע את התנגדותו ליציאת האישה לעבודת ההוראה:
"ויש לו (לבעל) למנעה מלימוד התנוקות... וצריך ב"ר להוכיחה על זה ולמנעה" (תשובה מ"ה).
"ויש לבעל למנוע אשתו מללמוד (ללמד) מלאכה או קריאה."127

לדעתו הייתה החברה היהודית מעוניינת לשמור בדרכים אלה על צניעותן של הבת ושל האישה.

ב. אופייה וכישוריה של האישה
אך ייתכן שלא רק מטעמי צניעות ניסה הרמב"ם למנוע מן האישה ללמד. ייתכן שגם אופייה וכישוריה של האישה היו לדעתו מוטלים בספק:
"נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה... ואע"פ שיש לה שכר, ציוו חכמים (סוטה כ', ע"א) שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות."128

נשים היו פטורות מת"ת כעבדים וכקטנים, אך הן גם הושוו לעמי הארץ בגלל העדר יכולת מצדן להשכיל ולהבין,
"ואין עובד את ה' על דרך זה, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים".129

פירושו של הרמב"ם למשנה אחת באבות תאפיין אולי את גישתו ואת יחסו לאישה: את דברי המשנה באבות (פרק א', משנה ה') -
"אל תרבה שיחה עם האישה" - הוא מנמק כך: "השיחה עם הנשים על הרוב אינה אלא בענייני התשמיש, ולפיכך... אמר כי ריבוי השיחה עמה אסורה, לפי שהוא גורם רעה לעצמו, כלומר נקנית לו מגרעת מידותיו בנפשו, והיא התאוותנות."

לדעת הרמב"ם אין האישה מסוגלת ללמידה יסודית, שהרי
"אין בלימוד הנשים תועלת, שהנשים לומדות טעות"130.

גישתו המחמירה של הרמב"ם מייצגת אפוא את בעלי ההלכה בארצות האיסלאם, שגישתם הייתה שונה בתכלית מזו של חכמי אשכנז, שהייתה ידועה כפתוחה וכמקלה יותר. מעדותו של ר' שלמה בן פרחון (נולד בספרד, והיגר לאיטליה, ושם סיים את מחברת הערוך בשנת 1161) אנו למדים,
"מנהג ארץ ישראל ובבל ואספמיא כל הנשים מכסין פניהן בסדין, וכשכורכים אותו על פניהם, מניחים דרך שפת הסדין חור אחד כעד עין אחת להסתכל בו, כי אסור להסתכל בנשים. .. ובארץ אדום בלבד הנשים מגולות פנים."131

אך ייתכן גם להסביר את ההבדל ואת השוני שבין אשכנז לארצות האיסלאם בכל הנוגע למקומה של האישה בחברה בגישה השונה לפסיקה ההלכתית בכל השטחים.


על פי דרכו של ח' סולוביציק,132 חכמי אשכנז נתנו אמון ב"קהילות הקודש" החיות את חייהן מתוך רצון לקיים את תורת ה' על פי ההלכה. לעומת זאת, חכמי ספרד (וכנראה גם חכמי ארצות האיסלאם) חששו להקל על בני קהילותיהם, ששררה בהן אווירה של קלות ראש ולעתים גם רדיפת תענוגות ואף פריצות מינית גלויה עם פילגשים ועם שפחות מוסלמיות בשכבות רבות של האוכלוסייה, וניכר היה רפיון כללי בשמירת המצוות. על כן הייתה בהוראתם נטייה לשמרנות ולחומרה, ויוכיחו בענייננו דברי הרמב"ם הנ"ל.

נשים יהודיות משכילות באשכנז
למרות כל האמור אודות החסר בהשכלתן הפורמאלית של רוב הנשים היהודיות בימי הביניים באשכנז, היו גם יוצאות מן הכלל, אשר בלטו הן בידיעותיהן בתורה והן במעשיהן ובפעילותן בקהילה. נשים אלו היו בעיקר בנות או נשים של רבנים ושל תלמידי חכמים מפורסמים או בנות של ראשי ישיבות שספגו מאווירת הישיבה ובחלקן גם הרביצו תורה לתלמידים.

לפנינו כמה דוגמאות: "לאחר מותו של ר"ת שאלו 'מהגברת אשתו' על מנהגיו", 133 וכאשר רש"י בא בימים הייתה בתו חותמת דברי הלכה ותשובות בשמו.134 חנה, אחותו של ר"ת, ולדעת ברלינר בתו של ר"ת,135 ומרת בלט (BELLETTE), אחות רבנו יצחק ב"ר מנחם הגדול (במאה ה-11), היו מלמדות נשי מקומן סדר הנהגתן במצוות שהן חייבות בהן."136
ומתורה לתפילה ולפיוטים: אשת ר' אלעזר מוורמס, מרת דולצא DULCA) 137 ) הייתה מלמדת נשים: "בכל המדינות לימדה נשים ומנעימות זמרים."138 על מצבתה של אורניה ((URANIA)), בת החזן ר' אברהם מוורמס (י' באדר, שנת ל"ה, 1275) היה חרות: מרת אורניה, הבחורה החשובה הנבחרת, שהייתה משוררת בפיוטים בקול זמרה לנשים."139
שמה של מרת ריכנצא (RICHENZA) מהעיר נירנברג, שמתה על קידוש ה' (ב-1298) מופיע ברשימת הרוגי נירנברג בזו הלשון: "מרת ריכנצא, המתפללת של הנשים" (על המצבה שלה מופיע לאחר מכן תיקון, "המתפללת בעד הנשים").140 כדאי לציין, שחלק נכבד משמות הנשים היהודיות באותה תקופה אינם שמות יהודיים,141 בעוד שאצל הגברים פסקו השמות הנכריים שהיו נהוגים בחלקם אצל חכמי אשכנז הראשונים (כמו ר' דומטוס, ר' לאון, ר' קלונימוס ורבנו לאונטין)142. רשימה חלקית זו של שמות נשים משכילות, ואפילו נצרף אליה שמות נשים משכילות נוספות, מתרכזת בסופו של דבר ברובד מצומצם ביותר - רובד נשים ובנות של תלמידי חכמים גדולים - בעוד שרוב בנות ישראל נשארו מחוסרות השכלה ביהדות. אין ספק שמספרן הזעום של הנשים המלומדות בא ללמד על כלל הנשים מחוסרות ההשכלה. ואילו בארצות האיסלאם, ובמיוחד במצרים, עובדת קיומן של נשים משכילות, דוגמת בתו של הגאון שמואל בן עלי, שהייתה בקיאה במקרא ובתלמוד והייתה מלמדת מקרא לבחורים,143מוכיחה, לדעת גויטיין, על מציאות חיובית והפוכה מזו שבאשכנז. ומשפט שיצא מעטו של ר' שרירא גאון, "כי מה ידעו הנשים בתלמוד תורה ובלימוד אומנות",144 הפך כבר לנחלת העבר.
אין ספק שבעקבות השינויים הכלכליים והחברתיים, כאשר הפכו הנשים להיות חלק דומיננטי של החברה היהודית גם מבחינה רוחנית, על ידי קיום המצוות והנוכחות בבית הכנסת ועל ידי השפעתן הרבה על מבנה המשפחה, קיבלו דברי ר' אליעזר במשנה פירוש חדש, שהרי המשפט הקטגורי "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות"145 לא יכול היה עוד להתפרש כפשוטו. חלק מחכמי אשכנז ראו צורך לשנות את משמעות דברי ר"א:
"שהרי אם באנו לחשוש מפני לימוד ה'תפלות', לא היינו מתירים את מגעיה עם ציבור הגברים מבני ברית ושאינם בני ברית בבואן לשאת ולתת עמם."
דברי ר"א, שהיו בוודאי מעוגנים במציאות הדתית והחברתית גם מאות שנים לאחר שנאמרו על ידו במשנה, חדלו להיות רלוונטיים בתקופה שבה הנשים נחשבו "גברתניות" ו"חשובות" ו"נושאות ונותנות" וכו' 146 בעל "ספר חסידים", שנושא הצניעות היה נר לרגליו, הבין שלימוד ההלכה לבנות נחוץ ביותר, שהרי "אם לא תדע הלכות שבת, היאך תשמור שבת." 147 ולכן הוא גם נתן פירוש מצמצם לדברי ר"א
"ומה שאמרו (סוטה כ', ע"א), 'מי שמלמד לבתו תורה כאילו מלמדה תפלות', זהו עומק התלמוד וטעם המצוות וסודי התורה, אין מלמדין לאישה ולקטן. אבל הלכות, מצוות ילמד לה. אם לא תדע הלכות שבת, היאך תשמור שבת? וכן כל מצווה, כדי לעשות להיזהר במצוות."148

המשך המאמר