חינוך הבת באשכנז במאות הי"ב-י"ד

משה פישר

- ה מ ש ך -

נשאלת אפוא השאלה: מדוע אין שומעים על בתי ספר ועל מקומות הוראה וחינוך לבנות (דוגמת בתי הספר שבהם למדו הבנות במצרים ובארצות האיסלאם)? אמנם חסידי אשכנז הסתייגו ממלמדים (גברים) מטעמי מוסר וצניעות, אך מדוע לא שמענו על בתי אולפנא שבהם לימדו מורות? ומדוע לא בא לידי ביטוי מעמדה של האישה גם בשטח השכלתן ולימודן המסודר של הבנות באשכנז בעוד שבמצרים, שבה מצאה עליית מעמדה של האישה, לדעת גויטיין¹⁴⁹, את ביטויה ההולם בהשכלתה ובלימודיה הסדירים של הבת, "יש ידיים להנחה שיחד עם בנים קטנים הלכו אל בית הספר באלכסנדריה גם הנערות", "ושנשים מלמדות מקצועות עבריים היו תופעה רגילה"¹⁵⁰ והיו גם פעמים שנשים הורו גם לנערים ב"חדרים" משלהן¹⁵¹.
גידמן סבור, כי העדר. השכלתן של בנות ישראל נבע מנישואיהן בגיל צעיר, ולכן גם לא היה סיפק בידן ללמוד¹⁵².
המציאות שבה חיו היהודים באשכנז וצרפת - חוסר ביטחון וודאות כלכלית, גזרות וגירושין ופיזורן של הקהילות בכל מחוזות אשכנז וריכוזן בקהילות קטנות ומרוחקות - מציאות זו הייתה הגורם לנישואים בגיל צעיר. כאן המקום להזכיר, כי חכמי התלמוד בשעתם לא ראו נישואי בוסר אלה בעין יפה¹⁵³. היו מבעלי התוספות שנימקו את הנישואים המוקדמים מטעמים כלכליים: "ועכשיו, שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהא סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם."¹⁵⁴
כל זאת באשכנז. ואילו בארצות האיסלאם הלך מצב היהודים והשתפר. חל שינוי באווירה הרוחנית, ובמיוחד בחינוך הילדים, ובכלל זה חינוך הבנות.¹⁵⁵ ואם באשכנז "בכל יום ויום הגלות מתגבר" בארצות האיסלאם שבמזרח התיכון התפתחו משטר יציב וכלכלה מבוססת, שאף היהודים נטלו בהם חלק פעיל. הודות לכל אלה הייתה גם דעתם פנויה יותר לחינוך צאצאיהם.

ניתן לשער, שהמצבים הקשים המתוארים בתוספות (שעליהן ביסס גידמן את דעתו בנידון) גרמו בהכרח שכל הכוחות הרוחניים, הדתיים והחינוכיים הושקעו כמעט כולם בחינוך הבנים - העתודה של תלמידי החכמים - ואילו את הבנות חינכו והכינו לאותם התפקידים שבהם תשכלנה להיות עזר נאמן כנגד בעליהן. מובן שהיה עליהן גם לדעת להתפלל, ולו גם בכל לשון שהן מבינות, ולאו דווקא בלשון הקודש בעוד שאת הבנים היה צורך ללמד להתפלל דווקא בלשון הקודש, כלשון בעל "ספר חסידים".

".. אבל מצוות שנצטוו, צריכין ללמוד לדעת באיזו לשון שידעו. אבל האיש מצווה ללמוד בלשון הקודש." ¹⁵⁶

אך למרות מיעוט השכלתה ולימודיה זכתה האישה היהודייה להערכה ולכבוד בקרב משפחתה וסביבתה. מתברר שלצורך מילוי תפקידן כאמהות וכעקרות בית, ולעתים אף למשא ומתן, לא נזקקו הנשים לידיעת הכתיבה והקריאה בשפת המדינה, ואילו לקיום המצוות שהן חייבות בהן ולצורך התפילה הספיקו ידיעותיה המעטות. מובא בשם ר' אלעזר מוורמס שהתיר ללמד את הבנות את יסודות הכתיבה מטעמי צניעות, כמעשה בחסיד אחד

"שהיה מלמד לבנותיו לכתוב שאם לא ידעו לכתוב, הרי צריכין לבקש שיכתבו להן כתבים ומשכונות כשמלווין מעותיהם, ויתייחדו עם הכותבים, ויחטאו... או יקנו שם רע. ועל כן לימדן לכתוב כתבים למשכונות".¹⁵⁷

היכן למדו הבנות להתפלל ולקיים מצוות?
על בתי ספר לבנות לא שמענו, וכנראה שגם לא היו כאלה בנמצא. והיכן בכל זאת למדו רוב הבנות את יסודות התפילה ואת אופן קיומן של המצוות, והיכן למדו יחידות הסגולה גם הרבה מעבר לכך?
בעל "ספר חסידים" מציע שהאב ילמד את בנותיו: "ילמד אדם את בנותיו כדי שידעו להתפלל."¹⁵⁸
יש להניח, שחלק מהאבות אכן לימדו את בנותיהם אף מעבר לקיום מצוות בסיסיות ותפילות בלשון המדינה. הדברים שנאמרו על אשת ר' אליעזר מוורמס - "פיה פתחה בחכמה ואיסור והיתר יודעת, את יום השבת דורשת, בעלה שומעת" ¹⁵⁹ אכן מוכיחים על השכלה רחבה שניתנה למרת דולצה בנעוריה, ואולי גם לבנות אחרות, בנות תלמידי חכמים גדולים. ניתן אפוא להצביע על "עשייה" חינוכית מיוחדת שתרמה לחינוכה הדתי והמוסרי של הבת, נוסף על החינוך בבית. ניתן לשער שהיו נשים ואמהות מלומדות שקיבצו סביבן מבנות הקהילה ולימדו אותן הן הלכות ותפילות והן מלאכת יד. על נשים אלה אנו שומעים בעיקר בקינות, בספרי הזיכרון ועל מצבות בבתי העלמין העתיקים באשכנז.¹⁶⁰

לפנינו כמה דוגמאות:
- למשוררת אורניה בת החזן ר' אברהם מוורמס (לעוויזאהן, נפשות לצדיקים, מצבה 50).

- מרת רכניצא, המתפללת של הנשים נ"א: בעד הנשים (זלפלד, עמ' 36, ראה שם, הערה 6).

- גיטה בת ר' נתן, הבחורה החשובה, שהייתה מתפללת לנשים בתפילתה העדינה (לעוויזאהן, עמ' 85).

- האבן הזאת הוקמה לראש
הזאת הגברת מרת אורניאה,
הבחורה החשובה הנבחרה,
והיא גם היא בקול זמרה,
לנשים משוררת בפיוטים (לעוויזאהן, עמ' 86).

- המשפט שנכתב על אשת ר' אלעזר מוורמס, "בכל המדינות לימדה נשים ומנעימות זמרים".
ניתן אפוא לייחס גם לנשים אחרות, גם אם לא נכתבו עליהן קינות, דברי זכרון ודברי שבח.

הערות:

1. ראה איגוס, "חורב", כרך ה', ניו-יורק, תרצ"ט, עמ' 168-143, "שיעור הכתובה בתור קנה-מידה לעמדתם הכלכלית של היהודים בגרמניה בימי הביינים", וכן א"ת פריימן בספר היובל למרכס, תש"י, "שיעורי הכתובה באשכנז וצרפת בימי-הביניים", עמ' שע"א-שפ"ה.
2. תשובות מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג (תרנ"ה), סימן תתקמ"א, בשם ר' יוסף טוב עלם: "וללאה יש לה כרמים, וכן פוסקין על כרמיה ועל הפירות ועל כל שאר עמלה כאיש ברעהו" ראה מקור שפרסם א' גרוסמן ב"שנתון המשפט העברי" ב', עמ' 197-195.
ראה המקורות שהביא איגוס 445 URBAN CIVILIZATION II, P
3. חלק מתקנות ר' גרשום מאור הגולה מתייחסים לנשים. ראה ספרו של מ"ע פרידמן, "ריבוי נשים בישראל", מוסד ביאליק, תשמ"ו, מבוא, עמ' 20, הערות 59-61, וכן א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, י-ם, תשמ"א, עמ' 132 ואילך ו-147 ואילך, וכן י' תא שמע, "קרית ספר" נ"ו, תשמ"א, עמ' 344-345. ראה גם מחזור ויטרי, עמ' 610, אודות האישה בלט (BELLETTE), אחות ר' יצחק בן מנחם, ש"הנהיגה בנות עירה", אלפנביין, תשובות רש"י נ"י, עמ' 205, ראבי"ה, חלק א', עמ' 210, וכן אור-זרוע, הלכות פסח, סימן רנ"ו, בעניין שנשים חשובות".
4. איגוס: 200. P, ,DA - W.H.J.P. וכן איגוס. The Heroic Age P. 277-309
5. תשובות מהר"ם (דפוס ברלין), תרנ"א, סי' ק"מ, עמ' 209: "אחר שרוב המהוגנים שבעיר הסכימו לכך, כמו שכתב בתקנות ר' מאור הגולה".
היו שרצו לייחס כמה מתקנות רגמ"ה לתקנות מן המאה ה-12. א' גרוסמן שולל דעה זו (ראה "חכמי אשכנז" עמ' 147, הערה 144). אודות מעמדן הכלכלי של הנשים ראה ראב"ן סימן קט"ו (דפוס ורשא), תרס"ה, עמ' 93-92, ואור זרוע לב"ק (זטומיר, תרכ"ב), סימן שנ"א, וכן ראה מרדכי לב"ק, דף כז.
6. על הרקע ההיסטורי לתמורה שחלה במצרים ראה ש"ד גויטיין, "סדרי חינוך", מכון בן-צבי, תשנ"ב, עמ' מ"ג-ס"ד, וכן:
,S.D. Goitein: Studies in Islamic History and Institutions, Leiden, 1966, pp 217-241
וכן ראה א' גרוסמן, חכמי אשכנז, עמ' 149-148 והערה 149.
7. שולמית שחר, המעמד הרביעי - האישה בחברת ימי הביניים, ת"א, דביר, תשמ"ג, עמ'
86.
8. הרב י' קפאח (במהדורתו למשנה-תורה לרמב"ם, י-ם, תשמ"ה, הלכות ברכות, פרק ה', הלכה ז') סבור, שהאיסור בזימון משותף של גברים ונשים לא נבע מטעמי פריצות אלא משיקולים הלכתיים טהורים, "משום דשני סוגי חיוב הם...לגברים חיוב גמור מן התורה ונשים מכוח ספק, לפיכך אינם מצטרפים לזמן, אפילו לשלושה, שהרי אפילו איש ואשתו
ובנו וכיו"ב, דליכא פריצות, לא מצטרפים."
9. רמב"ם, הלכות ברכות פרק ה', הלכה ז', ותוס', ברכות דף מ"ה, ע"ב ד"ה "שאני התם", וכן במחזור ויטרי (נירנברג תרפ"ג), עמ' 31, הל ברכות: "ואיבעו לאזמוני בהדי גברי לא מזמנין עליהם."
10. מרדכי לברכות, סימן קנ"ח, דף מ', ע"ב. (האותיות לי' שבסוגריים המרובעים המופיעים אצל המרדכי נתנו מקום לסברא שר' שמחה משפירא התיר לצרף נשים למניין עשרה, אך מאחר שהנושא בסוגיא הוא ברכת המזון וזימון, כוונתו לצירוף נשים לזימון בלבד.) אצל חכמי אשכנז אכן קיימת מגמה להקל. ראה שו"ת מהר"ם, דפוס פראג סימן רכ"ז, וכן הגהות מיימוניות להלכות ברכות פרק ה', הלכה ז' ס"ק ה'.
11. ראה תוספות לגיטין מ"ה, ע"ב, ד"ה כל שישנו: "מכאן אומר רבנו תם, דאין אישה אוגדת לולב ועושה ציצית, כיוון דלא מפקדא." והתוספות במקום דוחים את דברי ר"ת. ועיין תוספות מנחות מ"ב, ע"א, ד"ה "מניין", בעוד שבפסקי המרדכי, הלכות קטנות, סימן תתקמ"ט נכתב: "וכן המנהג שהנשים עושות ציצית, ומיהו מצאתי שמהר"ם הקפיד שלא להניח לנשים לעשות... ונראה לי דהיינו לכתחילה..."
דיון מפורט במנהג חכמי אשכנז מובא בהגהות מיימוניות להלכות ציצית פ"א, הי"ב: "מכאן פסק ר"י ורבנו יהודה, שנשים יכולות לעשות ציצית... וכן הורה רבנו יהודה לאשתו לעשות ציציות אבל בשם מורי שיחיה (המהר"ם) מצאתי, דאין להם לעשות ציצית, משום דכתיב 'בני ישראל ועשו'.." מן הראוי לציין שהרמב"ם אינו מזכיר בכלל את האישה בעשיית הציצית זוהי גם דעת הרא"ש בפסקיו להלכות קטנות י"ב, ע"ב.
12. כך פוסק גם הרמב"ם בהלכות שחיטה פ"ד, ה"ד, וכן מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן קצ"ג (כח ע"ב): "השחיטה כשרה בנשים, ואפילו לכתחילה. ומה שמביאים מהלכות א"י, הרוצים לחדש והשמחים ללא דבר כתבוהו."
וכן ראה מרדכי ריש חולין: "דמלתא דפשיטא הוא דאישה כשרה לשחוט: אפילו לכתחילה." וכן תוספות זבתים ל"א, ע"ב, ד"ה "שהשחיטה כשרה בנשים"
מתנגדים כמו המהר"מ למחבר הלכות א"י, שאסר את השחיטה לנשים: "מכאן תשובה למה שכתבו בהלכות א"י, דנשים לא ישחטו, מפני שדעתן קלה... ונראה שהן חומרות בעלמא שהיה אומר אותו החכם שכתב הלכות א"י."
13. זבחים פרק ג'. משנה א'
14. חולין פרק א', משנה א'
15. ראה רמ"א לשו"ע יורה-דעה ריש, הלכות שחיטה (בניגוד לדעת המחבר), המביא בשם ה"אגור": "יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט, שכבר נהגו שלא לשחוט וכן המנהג שאין הנשים שוחטות."
16. י' תא-שמע ("קווים לאופייה של ספרות ההלכה באשכנז במאות י"ג י"ד", ב"עלי ספר" ד', מעמ' 20 והלאה) מצביע על ההבדל העצום שבין הפסיקה במאות ה-י"א-י"ב לזו של שלהי ימי הביינים: "כאחד הביטויים הבולטים לשקיעה הרוחנית רואים הכול את העיסוק הרב במנהגים בתקופה ההיא."
17. אור זרוע, הלכות ראש השנה, סימן רס"ו.
18. מהר"ם, תשובות פסקים ומנהגים, מהדורת כהנא, חלק א', סימן כ"ד (עמ' קמ"א): "והר"מ כתב שאין למחות בנשים להתעטף ולברך עליו, אעפ"י שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא."
19. תוספות קידושין ל"א, ע"א, בניגוד לרמב"ם, הל' ציצית פ"ג, הלכה ט': "נשים שרצו להתעטף בציצית, מתעטפות בלא ברכה."
20. רא"ש - פסקים, קידושין פרק א', סימן מ"ט.
21. הגהות הרמ"א, אורח חיים, סימן תקפ"ט סעיף ו'
22. שו"ע אורח-חיים, סימן תקפ"ט, סעיף ו'
23. מחזור ויטרי (מהד' הורוביץ), עמ' 414-413, שדעתו כדעת ר"ת. בהערות י'-ז' מובאת דעת הראשונים בנושא."
24. ראב"ן, סימן קט"ו, אור זרוע" ב"ק, סימן שנ"א, מרדכי ב"ק פ"ז, תשובות ר' חיים, אור זרוע, סימן רנ"י. וראה ברלינר, חיי היהודים בימי הביינים, עמ' 7.
25. משנה, עבודה זרה פרק ב', משנה א' (ראה רמב"ם, הל' איסורי ביאה, פרק כ"ב, הל ד').
26. תוספות לע"ז כ"ג, ע"א, ד"ה "ותו". ראה גם תרומת הדשן, תשובה רמ"ב, המתבסס על התוספות כדי להקל.
27. ראה א"א אורבך, בעלי התוספות, חלק א' (תש"ם), עמ' 61.
28. שולמית שחר, "המעמד הרביעי", בפרק "נשים במעמד האצולה", עמ' 148.
29 תשובות חכמי צרפת ולותר, סימן מ'. לעומתה ראה תשובות מהר"ם (ד"פ) סימן פ"א.
30. תשובות מהר"ם (ד"פ), סימן תתקנ"ח (עמ' קל"ז). מהר"ם גם מטיל על אותן "נשים יקרות" אחריות משפטית על הנכסים שברשותן: "אם יש עדים שמפסידות הנכסים מסלקינן להו"
31. אור זרוע, הלכות פסח, סימן רנ"ו (דפוס זיטומיר, דף נ"ט, ע"ב), בשם ר' שמואל מפלייש. וראה רשב"ם בפסחים ק"ת, ע"א: "אישה אינה צריכה הסבה מפני אימת בעלה, וכפופה לו. כך בזמן הגמרא..."
32. פסחים ק"ח, ע"א: "ואם אישה חשובה, היא צריכה הסבה."
33. מרדכי לפסחים ק"ח, ע"א. מעניינת הערתו של בעל בגדי-ישע על המרדכי: "זה לשון רש"ל ולא נהגו כך." משמע שבזמנו של מהרש"ל כבר חדלו כל הנשים להיות "חשובות" (ר"ע 1510 - שלד 1573).
34. אור זרוע, הלכות מגילה, סימן שס"ח (דף ע"ז, ע"ב, דפוס זיטומיר): "ופירש ר' שלמה לאתויי נשים דחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתן." ואילו לדעת התוספות לסוכה ל"ח, ע"א, ד"ה ב"אמת אמרו", המביא את בה"ג, אין נשים מוציאות את הרבים.
35. אור זרוע, חלק ב', הלכות שבת, סימן מ"ח (דף י"א, ע"א).
36. וזאת בניגוד מוחלט לדעתה של ש' שחר (המעמד הרביעי, עמ' 93) אודות האישה היהודייה (בהשוואה לאישה הנוצרייה): "היהדות קידשה את הנישואים, וציוותה על ההולדה. אולם לאישה לא היה חלק בעבודת הקודש ולא סמכות בחברה, לא בתקופת המקרא ולא בקהילה היהודית בגולה." לדעתי היה מקום להבחין בין יהודי אשכנז ליהודים בארצות האיסלאם, ובאשכנז עצמה יש להבחין בין המאות הי"ב-י"ג לשלהי ימי הביניים.
37. מובא אצל גרץ - מועתק מספר הקנה:
GRATZ GESCHICHTE D. JUDEN VIII. P 453, NOTE 8
גרץ מביא בשם ספר הקנה טענות נוספות נגד קיפוח האישה, כגון באיסור תלמוד תורה.
38. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן פ"א, ובתשובה תתקכ"ז (ד"פ) לשון פחות חריפה: "ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום, שיוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים אחריהם להיות מנודה בב"ד עליון ובב"ד התחתון" וכן במהדורת קרמונה, סימן רמ"א: "ואין זה דרך בני עמנו להכות נשותיהן כמנהג א"ה. חלילה לכל בני ברית מעשות כדבר הזה."
ראה תשובות הגאונים, שערי צדק, חלק ד, שער ד', סימן מ"ב: "הוו יודעין, שאם נתקיים הדבר בעדים שהכה אותה פעם ופעמיים, חייבין ב"ד להוכיחו על כך ולומר לו: הווי יודע, שאי אתה רשאי להכותה, ואם שנית באיוולתך, תצא בכתובתה...."
א. אור-זרוע לבבא קמא, סימן קס"א (זיטומיר תרכ"ב וירושלים תרמ"ז). בסימן זה דן האו"ז באופן יסודי בבעיה.
40. מובא אצל ל' פינקלשטיין: 1964 Jewish Self Government, NY. הרמב"ם, לעומת זאת, פוסק, שבמקרה שהאישה דורשת מבעלה שיפרנסה. ואינה מוכנה לדאוג לצורכי הבית, מותר להכותה: "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה ועושה, ואפילו בשוט" (רמב"ם, הלכות אישות פרק כ"א, הלכה י').
הראב"ד (על המקום) משיג על הרמב"ם: "מעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה."
בולט כאן השוני ביחס לאישה בין הארצות שבהן חיו הרמב"ם והראב"ד (מצרים, פרובאנס). ראה א. גרוסמן "יחסם של חכמי ישראל בימי הביניים אל הכאת נשים" דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות א', ירושלים תש"ן, עמ' 129-117.
41. המעמד הרביעי, עמ' 86, וראה שם בהערות (המקורות).
42. "תרומת הדשן", שאלה רי"ח, מהדורות וורשא - בני ברק תשל"א.
43. על מעמדה של האישה היהודייה בימי הביינים ראה ז' פלק, סיני מ"ח (48), תשכ"א. בהערת 1 מובאת על ידו ביבליוגרפיה עשירה. במיוחד ראוי לציין את מאמרו של פאזננסקי, "חיי האישה בישראל בימי הביינים" במאסף כנסייה גדולה, תר"ן.
44. גזרות אשכנז וצרפת, א' הברמן, הוצאת תרשיש ומוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ו.
45. "ספר הדמעות", ש' ברנפלד, ברלין תרפ"ד-תרפ'ו, הוצאת אשכול.
46. מן החשובים שבהם הספר שפירסם ד"ר ז' זלפלד:
Das Martyrilogium Des Nurnberger Memorbuches Berlin, 1898. מעשה נורא משנת ד'תשס"ז, גזרות אשכנז וצרפת, עמ' י"ט.
48. שם, "גזרות תתנ"ו" לר' שלמה ברבי שמשון, עמ' כ"ה.
49. שם, עמ' ל"ג
50. שם, עמ' ל"א.
51. שם, עמ' כ"ה.
52. כמובא באור זרוע, הלכות שבת, סימן מ"ח: "וכל התינוקות הולכין ומנשקין ס"ת."
53. גזרות אשכנז וצרפת, עמ' ל"ה, וגם במעשה הגזרות הישנות, שם, עמ' ק"ג.
54. יעקב כץ, "בין יהודים לגויים", פרק שביעי, עמ' 92, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ז. בפרק זה דן כ"ץ במקדשי ה' באשכנז, בעיקר בשנת תתנ"ו, וחושף את יסודות התופעה כשהוא מסתמך על בער במאמרו "המגמה הדתית החברתית של ספר חסידים", ציון, תרצ"ח, עמ' 17-15.
55. א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 440
56. הברמן, גזרות אשכנז וצרפת, שם, עמ' ל"ח.
57. נתפרסמה על ידי שפיגל בספר היובל למרכס, עמ' תקמ"ו.
58. י' בער בהקדמתו לספר גזרות אשכנז וצרפת, מהדורת הברמן, י-ם, תשל"א, עמ' א'-ז', וכן י' בער במאמרו, "גזרות תתנ"ו", ובספר אסף, ירושלים, תשל"ג, עמ' 140-126 ועמ' 134, הערה 35.
59. חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 404.
60. המעמד הרביעי, עמ' 155.
61. ספרי במדבר, פסקה קל"ג, מהדורת האראוויטץ, ירושלים, תשכ"ו.
62. תשובות מהר"ם, מהדורת כהנא, חלק ב', סימן קנ"ה, (מאוחר יותר מופיעים הדברים אצל בעל התשב"ץ, סימן שצ"ז).
63. שם, סימן קנ"ו.
64. ד' שפרבר מנהגי ישראל - מקורות ותולדות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"ט, פרק ד, עמ' ס'-ס"ו וראה שם, הערה 17, 18.
65. רמ"א, דרכי משה על הטור יו"ד, סימן רס"ה, אות י"א, ובהגהותיו לשו"ע שם, סעיף י"א. קדם לו המהרי"ל בסוף הלכות מילה, וראה תשובות, פסקים ומנהגים למהר"ם מרוטנבורג, מהדורת י"ז כהנא, חלק ב', ירושלים, תש"ך, עמ' רס"ב, סימן רי"א, וכן אצל תשב"ץ, סימן שצ"ז. וראה ספר המנהגים דבי מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, מהדורת י"ש אלפנביין, ניו-יורק, תפר"חי, עמ' 80, ושות מהר"י וייל, סימן ליב (במקוצר).
66. ספר חסידים, מהד' פרמא, סימן קס"ח.
67. ספר חסידים, מהד' פרמא, סימן תתל"ה.
67א ספר חסידים, מהד' פרמא, סימן תתתש"א.
68. ראה מאמרו של ז' פלק, "מעמד האישה בקהילות אשכנז וצרפת בימי הביניים", סיני מ"ח (תשנ"א), עמ' שס"א-שס"ז (ביבליוגרפיה שם).
69. ראב"ן, ורשא תר"ס, סימן קט"ו כדאי לשים לב לריבוי הפעלים המגישים את עיסוקן ואת פעילותן של הנשים בחיי הכלכלה.
70. תשובות מהר"ם, דפוס פראג סימן תתקנ"ח.
71. בבלי, עירובין צ"ו, ע"א.
72. ראב"ן, ורשא, תרס"ה, סימן פ"ז.
73. תוספות, מסכת ע"ז דף כ"ג ע"א, ד"ה "ותו".
74. נולד בסוף המאה ה-10. ראה אודותיו אצל א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 209-175, והערה ו בעמ' 175.
75. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן רכ"ז. וראה את הדעות המקלות שהביא המרדכי לברכות פרק "שלושה שאכלו רמז קנ"ח וקע"ג, וכן טור או"ח, סימן קצ"ט, בעניין נשים בקריאת התורה, וראה הגהות מיימוניות להל' תפילה, פרק י"ב הלכה י"ז, סימן ר'.
76. שו"ת מהר"ם, דפוס פראג סימן ק"ח. ראה רמב"ם, הל' תפילה פרק י"ב, הלכה י"ז. לדעתו לא קיימת שום אפשרות במקרה כזה.
77. אף שגירמן, בספרו "התורה והחיים", עמ' 135, תיאר את מהר"ם כטיפוס מנוגד לר"י חסיד, הוכיח אורבך (בבעלי התוספות, מהד' תש"ם, עמ' 547 ), שאין כל ספק שמהר"ם קיבל את תורתם של חסידי אשכנז.
78. כל-בו, סימן ס"ו. ובאוצר הגאונים לסוכה נ"א-נ"ב מובא בנושא המחול: "מהו במחול האנשים והנשים בערבוביה? אסור לחול כן, אלא האנשים לבד והנשים לבד." ובספר חסידים, סימן קס"ח: "אל תערב בנים ובנות.... תשמח בתולה במחול לבדם, אבל בחורים וזקנים יחדיו."
79. ספר חסידים, מהד' מרגליות, סימן שצ"ג (עמ' רפ"ד).
80. חיי היהודים באשכנז בימי הביינים, ברלין, 1871, עמ' 11-10.
81. התורה והחיים (תרגום עברי), עמ' 192.
82. "חברה", משרד החינוך והתרבות, האגף לחינוך דתי תשל"ז, עמ' 12-8.
83. ראה מאמרו של ס" רות במאמרו:
The Ordinary Jew in the Middle Ages, Studies and Essays in Honor of Abraham Neuman, Leiden 1962, pp. 432-434.
במאמר זה מתאר רות את "הפסולת" של הגטו, אנשים חסרי חינוך, המאמינים באמונות טפלות, בעלי רמת תרבות נמוכה ביותר, המשחקים בקוביה וכנראה גם שותים לשכרה...
84. ראה שו"ת הרא"ש, סימן ל"ב, שו"ת מהר"ם בר' ברוך סימן שי, מהי נ"נ רבינוביץ, לבוב, הגהות מרדכי רמז קכ"א, הגהות מיימוניות, תשובות השייכות לס' נשים, סימן כ"ה ממהר"ם מרוטנבורג. גידמן רואה דווקא בסיפורים מעין אלה את הפן החיובי: "איך יקר כבוד המשפחה ושמירת המוסר והצניעות בישראל, עד כי חפץ האב להמית בידיו את בתו יחידתו אחרי אשר הוטמאה."
85. מובא בספר "גזרות אשכנז וצרפת", מהדורת א"מ הברמן, עמ' קס"א-קס"ג בקשר באותנטיות ההיסטורית של הקינה נדון בהמשך.
ר אלעזר ב"ר יהודה מחבר ספר "הרוקח", מגדולי חכמי אשכנז וחסידיה (תתקכ"ה-תתקצ"ח 1238-1165), מעלה זיכרונות אודות מאורעות שקרו לו ולקרוביו, ומקונן על אשתו ועל שתי בנותיו שנהרגו על קידוש ה' בשנת תתקנ"ז (1197).
86. פראפראזה ל"אשת חיל" אנו מוצאים גם אצל הנוצרים באותה תקופה. הומבורט דה רומאנס (ROMANS DE HUMBERT) גומר את ההלל בלשון הפסוקים של "אשת חיל" על הנשים החרוצות של הבגינות בבלגיה, שהרוויחו את לחמן מטיפול בחולים ומהחזקת בתי ספר (ש' שחר, המעמד הרביעי, עמ' 55).
87. התורה והחיים בימי הביניים (עברית), חלק א', עמ' 187 ואילך.
88. א' ברלינר, חיי היהודים באשכנז בימי הביניים, עמ' 7, ברלין, 1871. ברלינר מספר שמצא על כריכת ספר פירוש רש"י דפוס אוקסבורג משנת שצ"ג רשימה ובה כתב יהודי לכבוד הולדת בתו בזו הלשון: "יהי רצון שתהה תופרת, טווה ואורגת." ברלינר מודע שמדובר בתקופה מאוחרת יותר, אך לדעתו הדברים מתאימים גם לדורות קודמים יותר, כמו במאות 14-12.
ראה ברלינר, "יודישע פרעססע", ברלין, תר"ל - 1870.
89. "צוואות גאוני ישראל", עמ' 207, מהדורת אברהמס.
90. בשלהי ימי הביניים נאסר על האישה ללמוד תורה. ראה שו"ת מהרי"ל, מכון י-ם, תש"ם (המהדיר ע' סץ), עמ' שט"ו, סימן קצ"ט. וראה שם הערה 17, וכן שו"ת מהרי"ל החדשות, סימן ע"ג.
91. "ספר החכמה" לר' ברוך ב"ר שמואל ממגנצא לכתובות קי"ב, ע"ב. מובא בספר "אגודה", דפוס קרקא, דף קי"ב, ע"ב (ר' ברוך ב"ר שמואל ממגנצא היה חברו של ראבי"ה בן המאה ה-12. ראה מבוא לראבי"ה, עמ' 329, ירושלים, תשמ"ד).
92. משנה, כתובות פרק ה', משנה ד'
93. "אוצר הגאונים", מהדורת לוין לכתובות, סימן תר"ט (עמ' 171).
94. ש' שחר, המעמד הרביעי, עמ' 93.
95. ש' שחר, המעמד הרביעי, עמ' 69
96. ש' שחר, המעמד הרביעי, עמ' 77-75.
97. רש"י הטיף מוסר ליהודי שלא נהג כראוי באשתו. ראה תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן
מ', וא' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 407, הערה 19. ראה אור זרוע, ב"ק, סימן קס"א, מהר"ם (דפוס פראג), סימן פ"א וסימן תתקכ"ז, וכן מהר"ם, דפוס קרימונה, סימן רצ"א, וכן ספר אגודה, דף פ"ה, ע"ב, דפוס קרקא (של"א לפ"ק).
98. ספר אגודה, דפוס קרקא (של"א לפרק), דף פ"ה, ע"ב, וכן ראה גירמן, התורה והחיים א', עמ' 216, ובציונים, , , , וכן בעמ' 194, אודות תקנות וצוואות בנושא כבוד האישה.
99. מ' גידמן, "התורה והחיים בימי הביניים" (התרגום העברי), חלק א', עמ' 187.
100. חיי היהודים באשכנז בימי הביניים, עמ' 7. אך אל לנו לשכוח שברלינר מסתמך על הצוואה של ר אליעזר ב"ר שמואל מן המאה ה-14 ועל פוסקים מן המאה ה-15, כמו תרומת הדשן, סימן קנ"ב.
101. ש' שחר, "המעמד הרביעי" - האשה בחברת ימי הביניים, הוצאת דביר, תשמ"ג
ש' שחר, "ילדות בימי הביניים", הוצאת דביר, תש"ן- 1990.
102. ש' שחר, המעמד הרביעי, עמ' 54-53.
103. המעמד הרביעי, עמ' 139.
104. אחד האנטיפמיניסטים השוללים היה פיליפ דה נוור (Philippe de Novare) ראה "המעמד הרביעי", עמ' 140. כדאי להעיר, שבמקורותינו מצאנו גישה הפוכה בכל הנוגע ללימוד הבנות את יסודות הכתיבה: "בחדושים באותיות חסרות" לר' אלעזר מוורמס (מובא אצל גידמן, עמ' 88) מובא שדווקא בגלל הצניעות התיר ר' אלעזר ללמד את הבנות והנשים את יסודות הכתיבה, וזאת כדי שלא תהיינה הנשים תלויות בחסדי הגברים בבואן לנהל את עסקיהן.
105. המעמד הרביעי, עמ' 167.
106. המעמד הרביעי, עמ' 167, ובהערה 57, בעמ' 286, רשימה ביבליוגראפית בדבר הסכמים להעסקת שוליות.
107. סדרי חינוך בימי הגאונים ובית הרמב"ם, מאת ש"ד גויטיין, ירושלים, תשכ"ב, פרק ג', חינוך הבנות, עמ' ס"ג-ע"ח, וראה שם, עמ' ע"ו.
108. תשובות הרמב"ם, ל"ד ו-מ"ה, מהדורת י' בלאו, כרך א', מקיצי נרדמים, תשי"ח.
108א. אור-זרוע, חלק א' (זיטומיר), סימן קפ"ו, דף כ"ט, ע"ב.
109. ספר חסידים (בולוניה), עמ' שפ"ד, סימן תקפ"ח, וכן ספר חסידים (פארמא), סימן י"א, בשינוי לשון.
110. ספר חסידים, סימן תתל"ה (עמ' 221).
111. ספר חסידים (בולוניה), סימן תקפח דעתו של בעל ספר חסידים על השכלת הגברים שונה מדעתו על השכלת הנשים. על הגברים הוא כותב "ואם יבוא אליך מי שאינו מבין לשון עבר, והוא ירא שמים". משמע שרוב הגברים יודעים לשון עברי, אלא שיש גם "מי שאינו מבין". ואילו על הנשים הוא כותב "או אם תבוא אליך אישה, אמור להן". משמע שסתם אישה היא בחזקת מי שאינה יודעת לשון עברי.
112. רבנו יונה על הרי"ף בפרק שני בברכות דף ז', ד"ה "אבל ביחיד". הוא מנסה להסביר את נימוקיהם של רבני צרפת בנידון.
ראה גם איגרת התשובה לר' יונה החסיד בדרשת הנשים (דובנא, תקס"ד): "תהא האישה זהירה להתפלל ערב ובוקר וצהריים".
113. ספר חסידים, סימן תקפ"ה.
114. תוספות, ברכות דף מ"ה, ע"ב, ד"ה "שאני". מעניין שגם הרא"ש על הסוגיא והמרדכי סימן קנ"ח מסכימים לדעת התוספות, בניגוד לפסקו של מהר"ם מרוטנבורג (החולק על דברי התוספות, שהיה רבם של המרדכי והרא"ש).
115. תשובות מהר"ם (מהד' כהנא), חלק א', סימן קכ"ט, וכן הגהות מימוניות להלכות ברכות פ"ה, ה"ז. ואילו רבו, האור-זרוע (חלק א', דף כ"ט, ע"ב, סימן קפ"ו) מביע דעה זו, שהנשים יוצאות בברכת הזימון שלנו, אע"פי שאינן מבינות בלה"ק, אך מצרף אליה את הסתייגותו.
116. תוספות, ברכות מ"ה, ע"ב, דקה "שאני". הרמב"ם פוסק (בהלכות ברכות פרק ה', ה"ז): "אבל נשים מזמנות לעצמן...ובלבד שלא יזמנו בשם."
117. אור-זרוע חלק ב', סימן רנ"ו, דף קי"ט, דפוס זיטומיר (ר' שמואל מפלייש חי באמצע המאה ה-13. ראה אצל אורבך, בעלי התוספות, מהד' תש"ם, עמ' 461).
118. כלבו (דפ' פיורדא), דף מ"ב, ע"ב, סימן תקמ"ב.
119. ספר חסידים, סימן תתל"ה.
120. ספר חסידים, סימן תתתש"א: "ולא ייתן את בנותיו שגדלו ללמוד בפני הבחורים, שלא יחטא בהם, אלא הוא (האב) ילמדם."
121. גויטיין, סדרי חינוך, עמ' ע"ג-ע"ד, בהסתמך על תשובות הרמב"ם (ראה הערה 108).
121א. משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"א.
122. "המגיד משנה" שם דחק באמרו שמקור הרמב"ם הוא אולי במדרש, בב"ר פרשה י"ח, כ"ב: "ויבן את הצלע... ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית (נ"א: יצאנית, או הלכנית)."
123. "פעמים", רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, מס' 45, סתיו תשנ"א, הוצאת מכון בן צבי, עמ' 107-89.
124. שם, עמ' 99. אמנם אשתור הצביע דווקא על מעמד האישה כראיה לשוני הגדול לכאורה בין שתי החברות. אצל היהודים יכלה האישה לצאת ולבוא באופן חופשי, בעוד שאצל המוסלמים הוסתרה האישה, והורחקה מן החברה.
Eashator (Review of Goitein Amediterranean Society III) bibliotheca Orientalis XXXVIII 1981 pp. 425-426.
125. סיבוב הרב פתחיה מרעגנשפורג עמ' 8, מהי גרינהוט, ירושלים, 1905.
126. וכך כתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות (מהד' קאפת עמ' י"ב): "והחלק החמישי הם הדינים שנעשו בדרך עיון להסברת העניינים שבין בני אדם, דבר שאין בו הוספה על
דבר תורה ולא גירעון או בעניינים שהם מפני תיקון העולם בענייני הדת, והם שקוראים אותם חכמים תקנות ומנהגות, ואסור לעבור עליהם בשום פנים..."
127. תשובות הרמב"ם, מהד' י בלאו תש"ם, תשובות ל"ד ו-מ"ה.
128. משנה תורה, הל' תלמוד תורה, פרק א', הלכות א', ו-י"ג
129. משנה תורה, הל' תשובה, פרק י' הלכה א', וראה הלכות עבודה זרה, פרק א' הלכה ב'
130. תשובות הרמב"ם, מהד' פריימן, סימן שפ"ד, עמ' 352.
131. ראה מחברת הערוך, ערך "צם", נ"ז, סע"ב-ע"ג (מצוטט בחלקו אצל ליברמן, תוספתא כפשוטה ג', עמ' 128).
132. ח' סולובייציק, "הלכה כלכלה ודימוי עצמי", ירושלים, הוצ' מאגנס, תשמ"ה, עמ' 118 והערה 60.
133. תשובות מיימוניות, מאכלות אסורות (קדושה), ה' ראה אורבך, בעלי התוספות, מהד' תש"ם, עמ' 61 ועמ' 140, הערה 54.
134. פרדס הגדול, סימן רמ"ב. ראה גידמן, התורה והחיים (עברית), עמ' 189 הערה 6. גידמן מביא שם מקורות נוספים וגם את השערתו של צונץ שלא על בתו של רש"י מדובר כי אם על נכדתו, השערה שנדחית על ידו.
135. א' ברלינר, חיי היהודים בימי הביניים, עמ' 8.
136. אור-זרוע (דפוס ז'יטומיר), חלק א', עמ' 98, וכן ספר אסופות, סימן שפ"ז, (דף ע"ז, ע"א). בנושא נשים משכילות ראה מקורות שהביא א' ברלינר בחיי היהודים בימי הביניים, עמ' 9-8, בין השאר: אור זרוע, ק"א, קמ"ו, ראב"ן, סימן שכ"ז, מחזור ויטרי, עמ' 610, תשובות רש"י (אלפנביין), עמ' 205 ראבי"ה, חלק א', עמ' 210, ושם ובהערותיו של אופטוביצר. וראה גם גרוסמן, חכמי אשכנז עמ' 224, הערה 62.
137. אודות איות השם "דולצא" ראה זלפלד, Nurnberger Memobruch. ברלין, 1898, עמ' 391, המביא כמה אפשרויות: Dulca, Dulce, Dolce.
138. "גזרות אשכנז וצרפת", עמ' קס"ח (הקינה על אשתו), מהד' א' הברמן, י-ם, תש"ו.
139. "נפשות לצדיקים" יהודה לייב לעווינזאהן פפ"ד, 1855, עמ' 85, מצבה מס' 50
S. Salfeld: Martyrologium Des Nurnberger. Memorbuches Berlin 1898 .140
בחלק העברי, עמ' 36 והערה 6. ובחלק הגרמני עמ' 178 והערה 8. המחבר ה באפשרות קיום בית כנסת מיוחד לנשים ש"החזנית" שלו הייתה אותה מרת ריכנצא.
141. אצל לעווינזאהן על אחת עשרה מתוך עשרים מצבות של נשים חרותים שמות לא עבריים.
צ' אבינרי, "במחקרים בתולדות עם-ישראל", אוניברסיטת חיפה, תש"ל, פרסם 104 כתובות עבריות על גבי מצבות ממגנצא בדורות ימי הביניים, כמחציתן של נשים, ומתוכן 50% שמות לא עבריים, כמו למשל בלט, מינא, יוטא, טולצא, ינטא, מדרונא ועוד.
ברלינר פרסם בקובץ "על-יד", תרמ"ו (1887 ) ספר הזכרת נשמות לקהילת וורמיישא, ובו שמות נשים דוגמת הינלן, פריינכן, גומכן ועוד. חלק מן השמות הם תוארי יופי, נוי ותכונות אופי, כמו בונא, גוטלין ודולצא.
142. ראה גרוסמן, חכמי אשכנז, במפתח השמות, עמ' 456-450.
143. סיבוב ר, פתחיה מרגנשבורג, מהד' גרינהוט, ירושלים, 1905, עמ' 10-9. ר' פתחיה מספר על הגאון שמואל בן עלי, ש"אין לו בנים, אלא בת אחת, והיא בקיאה בקרייה, ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים...".
144. תשובות הגאונים, הרכבי, תקנ"ג, אוצר הגאונים, כתובות, עמ' 174.
145. סוטה, פרק ג', משנה ד', ובתלמוד הבבלי. דף כ"א, ע"ב. ראה בדקדוקי סופרים השלם למסכת סוטה, בעריכת הרב גיליס, מהד' יד הרב הרצוג, ירושלים, תשל"ז, כרך א', עמ' ר"פ-רפ"א, בשינויי הנוסחאות במשפט "(כאילו) לומדה תפלות" בכי"ק חסרה המלה "כאילו" וכן בדפוס ונציה, בלי מינכן גורס "כאילו", ואכן יש למלה "כאילו" משמעות - רק "כאילו" ולא ממש תפלות.
146. ראה אור זרוע, הל' פסח, סימן רנ"ו (זיטמיר), וכן ראה ראב"ן, סימן קט"ו (ורשא תרס"ה).
147. ספר חסידים, סימן תתל"ה (פרמא).
148. ספר חסידים, סימן תתל"ה.
149. גויטיין, "סדרי חינוך", עמ' ס"ג-ע"ד.
150. "סדרי חינוך", עמ' ס"ד. וגם באיטליה היו נשים שלימדו תינוקות של בית רבן (אסף-מקורות לתולדות החינוך, חלק ב', עמ' קע"ד-קע"ה, קצ"ז-קצ"ט).
151. תשובות הרמב"ם, מהד' בלאו, עמ' 52-50, וכן מהד' פריימן, הל' ת"ת, סימן י'.
152. מ' גידמן, התורה והחיים בימי הביניים (תרגום עברי), חלק א', עמ' 187.
153. קידושין מ"א, ע"א: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה."
154. קידושין מ"א, ע"א, תוספות, ד"ה "אסור לאדם". גידמן מייחס דברי תוספות אלו לר' אליעזר מטוך (עמ' 187), ואילו בתוספות טוך לקידושין בהוצאת מכון ירושלים (תשמ"ב) על פי ארבעה כ"י לא מופיעים הדברים הנ"ל כל עיקר. איגוס מונה כמה סיבות אחרות שגרמו לנישואים בגיל צעיר, בחלקן גם סיבות חברתיות, ראה איגוס (Heroic), עמ' 283-4.
155. סדרי חינוך, עמ' ט"ז-י"ח, במבוא.
156. ספר חסידים סימן תתל"ה.
157. חידושים באותיות חסרות לר"א מוורמס, מובא אצל גידמן, עמ' 230, ובתרגום העברי, בעמ' 88. בעולם הנוצרי נחלקו הדעות אם ללמד את הבנות את הכתיבה, דבר המחייב מתן השכלה מסוימת לבנות הסוחרים. נימקו זאת בכך שעל האישה יהיה לנהל את חשבונות משק ביתה ולכתוב מכתבים לבעליה ולבניה הנמצאים תכופות במסעות לרגל עסקיהם (ש' שחר, המעמד הרביעי, עמ' 193) ואילו המתנגדים למתן השכלה לבנות האצולה (כמו פיליפ דה נוור) טענו, ש"אם תדע לקרוא ולכתוב, תוכל לקבל מכתבים ממאהביה ולענות להם, דבר שיעטה קלון על משפחתה (ש' שחר המעמד הרביעי,עמ' 139).
158. ספר חסידים, סימן תתתש"א.
159. הקינה, "אשת חיל", הנ"ל.
160. ראה:
    1. כתובות עבריות מימי הביניים, 1965, 33 - PAAJR, החלק העברי, עמ' 33-1.
    2. "כתובות עבריות ממגנצא בדורות ימי הביניים", עמ' 161-141, מצבה ק"ד - מחקרים לזכר צבי אבינרי.
    3. נפשות לצדיקים, יהודה לייב לעוויזאן, פפ"ד, 1855. Epitaphien Von Grabsteiner, Dr. L. Levysohn, 60.

4. Das Martyrologium Des Nurnberger Memorbuches Dr. S. Salfeld, Berlin, 1898.
5. B. Brilling Mittelalalterliche Judische Grabsteine Aus Schlesien Theokratia 1 Leiden, pp. 88-96.

חזרה לתחילת המאמר