למרות החשיבות הרבה שייחסו יהודי אשכנז וחכמיה ללימוד התורה ולמלמדיה, ואף שהחינוך היה בראש מעיינם, המקורות הישירים העוסקים בחינוך ובהוראה בקרב יהדות זו דלים ביותר, ומעט מאוד מדובר על המורים שנשאו בעול החינוך.

העשייה החינוכית היום-יומית כמעט שלא תועדה באשכנז, בניגוד לידיעות ההיסטוריות באותו נושא במצרים וארצות האיסלאם שישנן בידינו, וזאת הודות ל"גניזה" הקהירית העשירה במכתבים ובתעודות עד לפרטי פרטים מרתקים המתארים את העשייה החינוכית היום-יומית של המערכת החינוכית, ובמרכזה המורה היהודי.¹

המקורות העיקריים (אף אם הם כשלעצמם מעטים) שניתן לשאוב מהם מידע אודות המורה היהודי במאות הי"ב-י"ד הם שניים:

א. ספרי השו"ת מבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג, שעיקר עיסוקם ביחסים שבין ה"עובד", המלמד, ל"מעבידו", בעל הבית, אביו של התלמיד. בתשובות אלה הנושאים קשורים ביסודם להלכות "פועלים" בהתחשב בבעיות הייחודיות למקצוע ההוראה.

ב. לעומת ספרי השו"ת, הנושאים החינוכיים הנדונים בספרי המוסר והדרוש, אף הם מבית מדרשם של חסידי אשכנז, עוסקים בעיקר במחשבת החינוך וברעיונותיו, בתכניות לימודים ובאישיותו של המורה. ראש המדברים בנושא הוא מחבר "ספר חסידים" וכן כמה מספרי המוסר וההלכה (דוגמת הלכות חסידות שב"ספר הרוקח" לר' אלעזר מוורמס), שמובאים בהם בעיקר נושאי חינוך שנדונו כבר בספרות התנאים והאמוראים. הבעיה בספרות זו היא הקושי להבחין בין המציאות ההיסטורית לבין האוטופיה והמאוויים הרוחניים והחינוכיים, שהרי חסידי אשכנז, שהיוו קהילה אליטיסטית ואזוטרית, תבעו מעצמם את המרב ואת המיטב, ואף שהשפעת חסידי אשכנז הקרינה גם על סביבתם, ספק אם ניתן לראות בחלק מן הדברים מציאות היסטורית שניתן להכיר בעזרתה את המורה היהודי באשכנז, אישיותו, תפקידו ומקומו בחברה היהודית.

לשני המקורות שהזכרנו היינו יכולים לצרף את ספר "חוקי התורה".

ממקור זה ניתן היה לדלות ידיעות רבות על מחשבת החינוך ועל דרכיו - לפחות מבחינה ערכית (וגם זאת רק לאחר הפרדת "המצוי" מן "הרצוי"). כל זאת אלמלא היה לנו ספק באשר לזהותו של הספר ולמקומו. חילוקי הדעות בין החוקרים בשאלה אם הספר "חוקי התורה" אכן נכתב באשכנז, מונעים מעמנו להשתמש בשלב זה בו כמקור להכרת המורה היהודי באשכנז.²

מיעוט המקורות העוסקים בנושא החינוך והכרת המורה תבע מעמנו בדיקת כל מקור על כל היבטיו, כדי שנוכל לדלות ממנו את מרב העובדות ההיסטוריות שתאפשרנה לנו לעצב את דמותו של המורה היהודי באשכנז במאות הי"ב-י"ד³.

בפרק זה כמה נושאי משנה, ובהם נדון בכמה בעיות הקשורות למורה היהודי באשכנז במאות הי"ג-י"ד:

א. אישיותו, דמותו, השכלתו ומעמדו החברתי
ב. מצבו הכלכלי ותנאי עבודתו
ג. היחסים שבין המורה לתלמידיו.

הבדיקה תיעשה בהשוואה לחינוך היהודי במרכזים אחרים - במיוחד במצרים - על פי ממצאי "הגניזה", מחד גיסא, ולסביבה הנוכרית שהיהודים חיו ופעלו בתוכה, מאידך.

אישיותו של המורה

בכל הקשור לאישיותו של המורה ולדמותו נוכל להסתמך על פי רוב רק על ספרות המוסר ועל "הלכות חסידות", שנכתבו, בדרך כלל, בהסתמך על מאמרי חז"ל הפזורים בספרות המדרשית והתלמודית.

לעתים רחוקות ניתן למצוא גם בספרות ההלכה והשו"ת (העוסקים בבעיות משפטיות ביחסי עובד ומעביד - אב ומורה) רעיונות חינוכיים ותביעות מוסריות המופנות כלפי המורה.

אחת הדוגמאות הנדירות והמעניינות שבהן בעל הלכה מובהק מן המאה ה-10 הופך למטיף בענייני חנוך מצאנו בר' גרשום מאור הגולה: ⁴

"אני גרשם הח"מ אשיב לשואליי דבר מאשר הראוני מן השמים: צריכים להיות נאמנים מלמדי תינוקות וסופרים לעשות מלאכתם באמונה וצדיקים במעשיהם, ומי שמלאכתו באמונה, זוכה הוא להיות בישיבה של מעלה, ואינו מט לעולם, שכן אמר דויד ברוה"ק (תהלים ט"ו א, ב): 'ה', מי יגור באוהלך וגו" וכל שכן מלאכת מלמדי תינוקות, שהיא מלאכת שמים, שצריכים להיזהר במלאכתם, ואם עושין כן, עליהם הכתוב אומר 'ומצדיקי הרבים וגוי (דניאל י"ב, ג)."

כ-200 שנה לאחר ר' גרשום כותב ר' יצחק ב"ר משה במאה ה-13, בפתיחה לספרו הגדול, "אור זרוע",⁵ בבואו לדרוש את אותיות ה-א'-ב', באות ל' (מלשון לימוד):

"למד תורה מפי מלמד נאמן. שצריך ללמוד תורה מפי תלמיד חכם, שדומה למלאך בטהרה ובמעשים טובים, ונאמן בתורתו, שנאה דורש ונאה מקיים. וזהו שאמר הכתוב: 'כי שפתי כוהן ישמרו דעת וגו'.' ובפרק "אלו מגלחין" (מו"ק ט', ע"ב) אומר רבה בר בר חנה: 'אמר ר' יוחנן... אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו וכו'.'

"כמו ר' גרשום מאור הגולה, כך גם ר' יצחק ב"ר משה תובע את "נאמנותם" של המלמדים. נאמנות זו מתבטאת אצל בעל או"ז בצורה קונקרטית! על המלמד להיות בריא, עירני ורענן בשעת מילוי תפקידו:

"ובירושלמי דזרעים אמר, שאסור למלמד ליקץ בלילה יותר מעונתו, מפני שלמחר עצל ללמוד, וגם אין לו לעצור במאכל ובמשתה, אם הוא בפרנסת עצמו (כשאוכל על שולחנו הפרטי), מפני שלא יוכל לטרוח וללמד... וכל המשנה, ידו על התחתונה, ומעבירין ליה."⁶

לדעת ה"אור זרוע" השמירה על כושרו המלא של המורה היא תתץ. נאי בל יעבור - עד כדי העברתו מתפקידו אם יזלזל בכך.

האם מותר למורה לקבל שכר תמורת עבודתו?

ההלכה החד משמעית בתלמוד הבבלי7 אוסרת על המורה ליטול שכר תמורת הוראת התורה: "מה אני בחינם, אף אתם בחינם." והלכה זו צומצמה מעט על ידי הרמב"ם,⁸ שחילק בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה, וקבע שרק על האחרונה יחול האיסור.

יישום הלכה זו ככתבה נראה בעיני רוב חכמי אשכנז בימי הביניים משימה בלתי אפשרית, מפני שלימוד התורה והוראתה היו הבסיס הרוחני והפיסי לקיומו של העם היהודי, שלא יכול להתקיים על "אף אתם בחינם". לכן התאמצו גדולי ישראל באשכנז בימי הביניים, וגם מאוחר יותר, למצוא היתרים לקבלת שכר המעוגנים בהלכה. כבר מדברי ר' גרשום משתמע, שהמלמד קיבל שכר על הוראתו, שאלמלא כן לא היה מקום לדרישות המחמירות כל-כך עם המלמד,⁹ דרישות שחזרו אחר כך אצל גדולים אחרים, דוגמת בעל "אור זרוע", שדרש מהמלמד לוותר על אורח חיים סגפני שהתבטא במיעוט שינה ואכילה, "מפני שלא יוכל לטרוח וללמד".

חכמי אשכנז וצרפת טרחו ומצאו היתרים למלמד לקבל משכורת תמורת עבודתו:

"מה שנוהגין עכשיו ללמוד תורה בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, שרי. ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטלה ועוד קטנים, שרי, מטעם שימור ושכר פיסוק טעמים. "¹⁰

מדברי התוספות נשמע, שהמנהג ללמד תורה בשכר לא היה חדש, ובעלי התוספות רק נזקקו לחזקו על ידי נימוקים המעוגנים בהלכה: "מה שנוהגין עכשיו ללמוד...." הדברים גם נפסקו להלכה ב"טור" בשם הרא"ש בצורה מפורטת יותר¹¹

"וכתב אדוני אבי, הרא"ש ז"ל: ומה שנהגו האידנא ללמד בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, שרי. ואפילו אם יש לו, אם הוא שכר בטלה, דמוכח שמניחו מכל עסקיו ומשאו ומתנו, שרי. וללמד לקטנים שרי, משום שכר שימור תינוקות ושכר פיסוק טעמים."

אף ר' משה מקוצי, בעל "ספר מצוות גדול" (הסמ"ג), בבואו לדון בנושא נטילת שכר עבור הוראת תורה, מביא את מגוון המקורות מן הספרות התלמודית - מהבבלי, מהירושלמי ומהפסיקתא - ומרכיבי ה"היתר" הם שכר בטלה, שימור תינוקות או שכר פיסוק טעמים.¹²

החיפוש אחר ה"היתרים" נבע מהצורך להתיישר עם דברי הבבלי בבכורות כ"ט, ע"א, שלא הבדיל בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, וזאת אף שמפשטות הסוגיא משמע שהמדובר בתורה שבעל-פה דווקא, שהרי הגמרא מתייחסת לדברי המשנה, "הנוטל שכר לדון". לעומת זאת, הירושלמי כותב מפורשות (בנדרים פ"ד, ה"ג), שאיסור נטילת שכר אינו מכוון למלמדי תינוקות, המלמדים בעיקר מקרא ומשנה. וכך גם עולה מספרות השאלות והתשובות באשכנז בימי הביניים, שהמדובר בהוראת כ"ד ספרי התנ"ך, ועליה מותר בהחלט ליטול שכר. וכך משתמע גם מדברי הרמב"ם, והתשב"ץ (האשכנזי), המסתמך על הירושלמי בנדרים, כותב: "מכאן ראיה שמותר ליקח שכר לימוד"¹³.

והנה, עניין שהיה שנוי במחלוקת בזמן התלמוד הפך להיות מובן מאליו בתפוצות ישראל בימי הביניים. החברה. היהודית באשכנז הכירה תודה למלמדים על שנטלו על עצמם את עול ההוראה לילדי ישראל בתקופה קשה זו, שבה נחשבו החינוך וההוראה בין הנושאים הראשונים במעלה בחשיבותם עד כדי השוואת המלמדים (ושאר המשרתים בקודש) - על ידי ר' אליעזר מביהם - לכוהנים הנוטלים שכר חלף עבודתם:

"...ובכ"ז לא ציווה לעבוד חינם, לבלתי ימשכו ידיהם, ונמצא העבודה בטלה, וקבע שכר לכוהניו חלף עבודתם, וכתב בתורתו, כי שכר הוא לכם..."¹⁴

דברי ר' אליעזר מביהם נכתבו כתשובה לדברי ר"י החסיד, שהתנגד מטעמי חסידות שהמשרתים בקודש, ובתוכם המלמדים, ייטלו שכר מקופת הציבור.¹⁵

לדעת א"א אורבך יש בדבריו של ר' אליעזר מביהם הכרה בדרכו המיוחדת של ר' יהודה החסיד והערכתם: "כי ידעתי מחשבותיו כולם לכבוד יוצרו, וכל כוונתו לשם שמים." ועם זאת, מלמד ר' אליעזר זכות על המשרתים בקודש הנוטלים שכר מתוך התחשבות במציאות תקופתו, שאינה יכולה לעמוד בפני דרישות החסיד העלולות לסכן את צורכי הציבור, "לבלתי ימשכו ידיהם" ¹⁶ כדאי גם להוסיף עוד גורם לגישתו של ר' אליעזר מביהם: ר' אליעזר, בתור תלמידו של ר' תם, מצא לנכון להדגיש את ערך לימוד התורה ומלמדיה ולמנות את המלמדים ברשימת המשרתים בקודש הרשאים ליטול שכר מקופת הציבור. ¹⁷

דעתו של ר"י החסיד לא נתקבלה, אף לא בחוגי תלמידי החכמים מבית מדרשם של חסידי אשכנז. עניין שכירת מלמדים בכסף הפכה חובה שיש לכפותה על האב במקרה שאין לאל ידו ללמד את בנו בעצמו:

"כתב מהר"מ זצ"ל, דכפינן ליה ללמדם, או לשכור להם מלמדים, דמאי שנא האי עשה ד'ולימדתם אותם את בניכם' משאר עשה דכפינן ליה..."¹⁸

לאור הדברים הללו היינו מצפים ליחס שונה מצד ההורים לעבודתם של המלמדים, ליחס שהיה מתבטא לפחות בשכר הוגן, המשתלם בזמן, בלי שיצטרך המלמד "לעכב הספר שלומד בו בשביל שכירתו כשעבר זמנו"¹⁹

האם המלמד פטור ממסים?

בעקבות העובדה שהתירו למלמד ליטול שכר התעוררה בעיה נוספת: האם יש לפטור גם את המלמד ממסים, כשם שפטרו ממסים תלמידי חכמים שתורתם אומנותם? באחת התשובות של מהר"ם מרוטנבורג מובא, שאמנם פטרו את המלמד חלקית ממסים:
"מלמד ומשרת וסופר הנהיגו רבותיי לפטור עד בי זקוקין" ²⁰. מכאן שמדובר על פטור חלקי בלבד, הניתן למלמד בגלל הכנסתו הדלה. מתשובתו של מהר"ם מרוטנבורג משתמע, שאין דין המלמד כדין תלמיד חכם, ולכן אין לפטרו לגמרי. כדאי להשוות את דברי מהר"ם, בעל הסמכות ההלכתית הבלתי מעורערת באשכנז במאה ה-13,עם דברי התשב"ץ, ר' שמעון בר' צמח בצפון אפריקה (1361-1444), הפוסק לפטור את המלמד ממסים, ולא בגלל היותו ת"ח, אלא בגלל היותו מלמד, שהרי

"הציבור חייבים להושיב מלמדי תינוקות ביניהם מתקנת יהושע בן גמלא... וכיוון שחובה זו מוטלת על הציבור להושיב מלמד תינוקות כמו שהיא חובה עליהם להעמיד שליח ציבור להוציא הרבים ידי חובתן לכל דבר שבקדושה, אם כן, מאותו דין שהחזן פטור, אע"פ שמדין ת"ח לא היה פטור...מאותו דין עצמו המלמד פטור..." ²¹

אצל התשב"ץ מעמדו של המלמד איתן, שהרי בתור נושא משרה שהציבור נצטווה על איושה מן הדין שיהיה גם פטור ממסים, ואילו באשכנז נדון המלמד כשכיר בין שכירים, בתוספת הבלטת המיוחד שבתפקידו, והגנה מיוחדת על מעמדו ההלכתי והחברתי מפני אלה המנסים להשוותו אך ורק לפועל ולא ליותר מזה.

כאן המקום לציין את שיטתו של רבנו תם, הטוען, שלמרות חשיבותו של המלמד יש להשוותו "לשאר המשכירים עצמם".²² וכבר תמה אורבך²³ על גישתו של ר"ת כלפי המלמד, שהעמיד את המלמד בדרגת הפועלים האחרים.

ייתכן שנוכל לרכך את תמיהתו של אורבך בכך שרבנו תם מייצג גם הפעם את שיטת חכמי צרפת, הרואים בלימוד התורה ובפלפולה את אחד הערכים החשובים ביותר, ועל כן גם העמידו את התלמיד החכם בראש סולם החברה, לעומת המלמד, שכל תפקידו הוא "רק" ללמד את ילדי ישראל תורה. ולכן, לצד השמירה על זכויותיו הבסיסיות וההגנה על שכרו ועל כבודו, חשוב לשמור על הפער בינו לבין תלמיד החכם. פער זה יוכל להתקיים אך ורק אם נשווה את המלמד לשאר "המשכירים עצמם".

אצל חסידי אשכנז, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר ב"ספר חסידים" גדולה מעלתו של המלמד מזו של השכיר הרגיל לאין-ערוך, כמובן בתנאי שהמלמד יהיה ירא שמים,²⁴ ויהיה שולט היטב בחומר שהוא מלמד²⁵. ולמרות כן מעניק בעל הספר פטור ממסים רק לת"ח, ולא למלמד:

"...לומר לך, אם המלך מטיל מס על העיר, בני העיר ייתנו, ות"ח, שעוסקים יומם ולילה, לא ייתנו עמהם דבר.²⁶

מתברר שבתור כלל לא נכנסו מלמדי תינוקות לדעת בעל "ספר חסידים" למסגרת "העוסקים בתורה יומם ולילה", אלא אם כן הם עוסקים בתורה יומם ולילה לאחר שעות ההוראה. מה עוד שלעתים קרובות שלחו המלמדים את ידיהם בעבודות צדדיות לצורך השלמת משכורתם הדלה. על כן, לא הייתה כל סיבה לדעת "ספר חסידים" לפטרם מן המסים, אף שלעיסוקים הנוספים של המלמד ניתנה לגיטימציה מצד גדולי ישראל עוד מימיו של רבנו גרשום מאור הגולה, וזאת, כמובן, בתנאי שהמלמד אכן יהיה נאמן:

"ואם נוהגין שאר מלמדי תינוקות להתעסק בצורכי עצמן, לפי שעה אף זה מתעסק ואינו יכול לעכב עליו... וזה ראובן כתב לעצמו ספרים בשעה ששאר מלמדי התינוקות עוסקים בענייניהם, הרשות בידו"²⁷.

ולא רק בכתיבת ספרים שלחו המלמדים ידיהם. אנו שומעים גם על מלמד שהיה מלווה בריבית²⁸ ועל אחר שנשא ונתן במסחר,²⁹ ו"כתיבת הספרים" (סת"ם), או העתקת כתבי יד, היו נפוצים בקרב המלמדים.³⁰ בדרך כלל לא היה בדעת חכמי אשכנז לאסור על המלמד לעבוד עבודה נוספת, פרט למלמדים שהעבודה הנוספת עלולה לפגוע בכושרם המקצועי וביכולתם ללמד מתוך עירנות. ומאחר שהדבר אינו ניתן תמיד להוכחה, אוסר מהר"ם מרוטנבורג (במקרה אחד) לכתוב לאחרים, או לעצמו:

"... מכאן שמעינן דבעל הבית יכול למחות ביד המלמד שלא ישכים לכתוב לאחרים, או לעצמו, כי יאמר לו לא תוכל ללמוד ביום."

ובדומה לרבו, בעל ה"אור-זרוע"³¹ מזכיר מהר"ם גם את הירושלמי במס' דמאי (פ"ז, ה"ג), ומסיק: "משמע משם שמלמד אסור להתענות."³²

כאמור, הקלו באשכנז על המלמד העובד עבודה נוספת. לא כן בעל ספר "חוקי התורה" (שלדעת חלק מן החוקרים נכתב בפרובנס), אשר התנגד בצורה נחרצת לעיסוקיו הנוספים של המלמד:

"על המלמדים שלא יעשו שום מלאכה ולא סופרות במעמד תלמודם, פן יבטלו מתלמודם ולא יוכלו למלאת חוקם."³³

כאן המקום לציין את יחסו החשדני של ספר "חוקי התורה" כלפי המלמדים. לדוגמה:

"חוק חמישי להעמיד משגיח על התלמידים לתת שיעור על תלמודם ולראות פיקחות הנערים ועצלנותם, כי המלמדים דומים לפועלים השואפים תמיד כי יינטו צללי ערב ..וזה המשגיח נקרא למלמדים³⁴"...

דעה דומה, לא חיובית, על המלמדים אנו מוצאים גם באחת מתשובות הרמב"ם. הרמב"ם נשאל בדבר מלמדי תינוקות, שמניחים מלאכת שמים והולכים להעיד עדות בכספים, לא בחינם; האין מלאכתם רמייה?³⁵ והוא משיב

"ואלו מלמדי תינוקות שבאלו הימים כמה בטלות מבטלים בכל יום בדברים בטלים, ותמיד הם עוברים, והלוואי שלא ייבטלו מלאכתם, אלא להעיד בלבד בחינם."³⁶

על יחסם של חכמי אשכנז למלמד ניתן ללמוד בעיקר ממה שנכתב בספרות המוסר והדרוש, ובמיוחד מבית מדרשם של חסידי אשכנז. מעניינת דעתו של ר' אליעזר ממיץ, כפי שהיא מובאת ב"ספר יראים":³⁷

"... 'ולימדתם אותם את בניכם', ולא בניו דווקא, קאמר קרא, אלא כל מי שילמוד אדם תורה, הרי הוא מקיים 'ושיננתם לבניך' כדכתיב: 'ושיננתם לבניך' אלו תלמידיך..."³⁸

אין ספק שדברי ר' אליעזר ממיץ (הרואה בכל יהודי המלמד תורה, גם אם אינו ת"ח, מקיים מצוות "ושיננתם") עודדו רבים להצטרף למשפחת המלמדים.

ב"ספר חסידים" רבות מאוד התביעות המופנות כלפי המלמדים. שתיים מהן כבר הזכרנו לעיל: יראת שמים וידיעת החומר הנלמד. ³⁹ כמו כן, על המלמד להיות נוח לבריות ולא כעסן:

"אל ייתן אדם את בניו לפני כעסנים ללמדם, כי יכום, או יענישום."⁴⁰

בעניין העבודות הנוספות של המלמד אין בעל "ספר חסידים" דן בכלל, ולכן לא נוכל לדעת את עמדתו בנדון. השאלה שתישאל היא האם יש לראות בהעדר דיון בנושא השלמה ועצימת עיניים, או שמא היה ברור לו שעבודה נוספת אסורה על המלמד, ולכן לא הזכיר את הדבר. לדעתי, גם אם לא נאמרו הדברים מפורשות, ניתן להניח שבעל "ספר חסידים" התנגד שהמלמד יעסוק בדברים נוספים העלולים להפריע לו בתפקידו, שהרי בעניין דומה כותב בעל "ספר חסידים":

"יש אדם שבני אדם רגילים אצלו, אל ישכור עצמו ללמוד תינוקות, כי יבואו אצלו ולא יעסוק בטוב בהן."⁴¹

גם ידידיו של המלמד מוזהרים מלהפריע לחברם העוסק בהוראה:

"אל ילך אדם לדבר עם מלמד תינוקות בשעה שהוא מלמדם, פן יבטלנו בדבריו."⁴²

לדעת בעל ספר "אור-זרוע" אין למלמד זמן פנוי השייך לעצמו. אף הלילות אינם שייכים לו בלבד, ואין הוא רשאי לנצלם, פרט למנוחה. ולכן אסור לו

"ליקץ בלילה יותר מעונתו, מפני שלמחר עצל ללמוד."⁴³

גם מלימוד תורה בשעות הבוקר המוקדמות המלמד מנוע, על פי "ספר חסידים":

"ואל יאמר אדם: הואיל ואני מלמד ילדים ביום, אשכים ואלמד לעצמי, מפני שנמצא ישן בלימוד תינוקות וקיבל שכר על מנת ללמדם בטוב."⁴⁴

לדעתו יש כאן מעילה באמון וגנבת דעת, שכן אם המורה לא יהיה רגוע ונינוח, הוא לא יוכל "ללמדם בטוב". תביעתו המוסרית של בעל "ספר חסידים" מקיפה את כל השכירים, והמלמד בראש:

"והמלמד והסופר ופועלים אסורים לסגף, שימעטו במלאכתם."⁴⁵

קשה להעריך באיזו מידה יושמו כל ההוראות שבספרות חסידי אשכנז הלכה למעשה, אך לעומת זאת, עלינו לקחת בחשבון, שהוראות והדרכות אלו הופנו לעברם של יהודים באשכנז, שבחלקם קיבלו על עצמם אם לא את כל ההוראות לפחות חלק מאותן דרישות והוראות שהורו הרבנים מבית מדרשם של חסידי אשכנז וחכמיה. הוראה מעין זו, האוסרת על המלמד להשכים וללמוד תורה מן הנימוק "הואיל ואני מלמד ילדים ביום אשכים ואלמד לעצמי" - הוראה כזו גם מוכיחה ומדגישה את גודל מעלת לימוד התורה אצל חסידי אשכנז. מטרתה של הוראה זו לרסן את רצונו העז של החסיד ללמוד תורה בגלל ערך מוסרי נעלה לא פחות, והוא היושר והנאמנות במילוי תפקידו כמלמד.

השכלתו ויכולתו החינוכית של המלמד

האומנם ענו השכלתו וידיעותיו של המלמד על הדרישות שבפניהם הוא ניצב? האומנם הייתה מערכת ביקורת מתאימה מצד גוף שיכול היה לפקח על השכלתו ועל הכשרתו המקצועית? התשובה על שאלות אלה אינה חד משמעית.

כאשר מדובר במוסדות החינוך בקהילות הגדולות, שבהן שולמה משכורת המורים מקופת הקהל,⁴⁶ סביר להניח שהקהילה גם פקחה על עבודתם של המורים, ואף השתדלה לבחור במורים טובים ומשכילים, שהתאימו לתפקידם החינוכי. המצב היה שונה במקומות הקטנים,
המרוחקים ממרכזי הקהילות והתורה - וכאלה היו רבים מאוד באשכנז - שבהם דאגו ההורים בעצמם להביא מלמד מתאים לבניהם, אך לא תמיד עלה בידיהם למצוא את המלמד המתאים, אשר יוכל לענות על הדרישות הבסיסיות ביותר כאדם ישר והגון וכמורה הבקי במלאכתו. לעתים נאלצו ההורים, בלית בררה, לשכור מלמד שלא היה מתאים לתפקידו, וזאת "בשעה שאין בני אדם מצויים לשכור".⁴⁷ ויכוחים ודיונים על רקע זה הגיעו לעתים עד דין תורה. קשה לאמוד את מספרם של המלמדים שהגיעו למצבו של אותו מלמד שעליו העיד המרדכי:⁴⁸

"...ושוב מצאתי תשובה אחרת על המלמד, שעד אחד מעידו שלא ידע ללמוד את הנערים, ויש למלמד לישבע שידע באותה פעם ללמוד הנער, ויישבע להכחיש העד ונוטל."

לעתים הצליח האב למצוא מלמד טוב יותר באמצע תקופת השכירות, שכירות שאולי נכפתה על האב בלית בררה, והשאלה שהתעוררה הייתה: האם האב יכול לפטר את המלמד הקודם: "וששאלת מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת ובתוך השנה מצא טוב ממנו, אם יש להוציא מן הראשון לתת לו."⁴⁹ התשובה איננה מפרטת את סיבת הרצון להחליף את המלמד, מה בעצם לא מצא חן בעיני האב: האם ידיעותיו הדלות בתורה, או שמא נמצא פגם ביראת השמים שלו, או שמא נתגלה הרב ככעסן, שהכה לפעמים את תלמידו⁵⁰. גם "ספר חסידים", בבואו להדגיש את חומרת הלבנת פני חבר. משתמש בסיטואציה מעולם המלמדים, המעידה בעקיפין על מציאות עגומה של השכלה חסרה:

"שני יהודים שמעו מלמד אחד שלימד לתלמידיו תיבה אחת בטעות. אמר אחד לחברו: אמור לו טעות למדת. אמר חברו: אם אתה גס בו שלא תלבין פניו, אמור לו. ואם לאו, אל תשפוך דמו."⁵¹

לעתים, בצוק העתים, נאלצו גם תלמידי חכמים לעסוק במקצוע המלמדות, ללא הכשרה מתאימה. היו שניסו את מזלם בהוראה, אף שחסרה להם ידיעה אלמנטרית בהוראת הקריאה ובהקניתה ("עברי"). נגד אלה פונה בעל "ספר חסידים":
"שאם בניו ילמדו מקרא, והרב בקי בתלמוד, ועם הארץ הוא במקרא, במה שהבנים צריכים צריך שיהיה לו ידיעה... אעפ"י שאינו לומד אלא "עברי", צריך שיהא מבין מה שלומד."⁵²

הידע וכושר ההוראה של המלמדים

נוסף על המלמדים שלעתים לא ידעו את מלאכתם כל עיקר, היו מלמדים שלא "דקדקו", כלומר, לא דייקו די הצורך בחומר הנלמד, אף שההספק השביע את רצון ההורים. וכך כותב בעל "הגהות מימוניות" בשם הטור:

"כתב הטור: אם יש כאן ב' (מלמדים) - האחד קורא הרבה, ואינו מדקדק עמהם להבינם על נכון, והאחד אינו קורא כל כך, אלא שמדקדק עמהם להבינם יותר - לוקחים אותו מלמד שמדקדק יותר."⁵³

לעומת זאת, הרמב"ם מבחין בין מלמד "שאינו מהיר לקרות ולדקדק" לבין מלמד "שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק" ⁵⁴ לדעת הרמב"ם, ההבדל בין שני המלמדים הוא "במהירות", שניתן אולי לתרגמה לכשרון הדידקטי, אך בשום פנים לא בהוראה שגויה, כלשון הטור: "שאינו מדקדק עמהם להבינם על נכון".

גם באשכנז, ובעיקר בשאר מדינות אירופה, בעיירות הקטנות הרחוקות ממרכזי תורה, היה צורך בהדרכת ההורים בבחירת המלמדים:

"הנה ברוב המקומות שבפולין ורוסיא ואונגריא, שאין שם לומדי תורה, מתוך דוחקם ושוכרים להם אדם מבין מאשר ימצאו, והוא ש"ץ ומו"ץ ומלמד." ⁵⁵

המחסור בתלמידי חכמים ובמלמדים הגונים הוא שגרם לשכירת מלמדים "בדיעבד". אמנם בתשובה שלפנינו מדובר על פולין, על רוסיא ועל אונגריא, אך אין זה מן הנמנע שגם באשכנז היו מקומות שהמצב לא היה שונה בהם. ממקור מאוחר יותר (מן המאה ה-15) אנו למדים על שכירת מלמדים זולים, או קרובי משפחה, שלא התאימו במיוחד לתפקידם: "לעולם ישכור אדם הטוב שבמלמדים לבנו, ואל ילך אחר קרבה או אחר מיעוט שכר."⁵⁶ הוראה שגויה נחשבת בסופו של דבר ל"דבר האבד". לדעת מהר"ם, בגלל אי ידיעת החומר, או בגלל הוראה לא נכונה, "בשיבוש", ניתן לפטר את המורה ללא אזהרה מוקדמת. וכך כותב מהר"ם על פי הגמרא:⁵⁷

"האי שתלא טבחא ואומנא ומקרי דרדקי, כמותרין ועומדים הם ומסלקינן להו בלא אתרייתא."

"כללא דמלתא: כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא, אלמא חשבי ליה לתלמודא תוך דבר האבד כשאינו לומד כדין...דלא חשוב ליה דבר האבד, אלא כשמלמד בשיבוש וטעמא שבשתא כיוון דעל על⁵⁸".

הפיקוח על המלמדים

על המלמדים הפרטיים כמעט לא היה כל פיקוח. הם לא נבחנו לצורך הסמכתם, שהרי מעולם לא הוסמכו לתפקידם. עקב הביקוש הרב למלמדים נפתחו שערי ההוראה גם לאנשים שלא עמדו בדרישות הצנועות ביותר. בעל הבית דרש לעתים מן המלמד התנהגות הולמת, כגון "על ראובן שהשכיר מלמד לבנו ואמר לו: אם תשחק בקוביא, לא יהא לך עליי כלום, ושיחק...". התנאי היחיד שהתנה אבי הבן, בדרך כלל, היה על היקף החומר שהמורה יספיק לסיים: "ללמדו כל המקרא" או "מסכת". הצלחת המלמד, או אי הצלחתו, נמדדה על פי ההספק שנקבע מראש. הישגיו של התלמיד היו, למעשה, המבחן היחיד שהיה על המלמדים לעבור, וזה
התקיים רק לאחר סיום תקופת עבודתם. במקומות הקטנים והמרוחקים לא היה לעתים בנמצא אדם שהיה מסוגל לבחון את הישגי התלמידים. לא כן בקהילות הגדולות, שהיו בהם תלמודי-תורה ומוסדות חינוך נהוג היה בהם שהתלמידים נבחנו מעת לעת על ידי באי כוח הציבור הרב, או על ידי גבאי תלמוד התורה⁶⁰. הקהילה השגיחה על מעשה המלמדים, ודאגה בעיקר לחינוכם של מחוסרי היכולת. את הדאגה לקיום מוסדות החינוך נטלו על שכמם גבאי התלמוד-תורה שהיו מסורים לתפקידם. הקהילה, שהייתה אסירת תודה לגבאים אלה, חרתה לעתים על מצבת קבורתם, בין שאר דברי השבח, גם את פועלם המסור והנאמן לטובת "החדרים". לדוגמה: "זאת מצבת קבורת ר' שמואל בן הק' ר' יוסף, אשר נהג החדרים ימים רבים באמונה."⁶¹

מאלף פירושו של רש"י לבבא בתרא דף כ"א, ע"א, למונח "סופר מתא":

"'סופר מתא': מלמד תינוקות העיר ומושיב מלמדים תחתיו, והוא מורה את כולם איך יעשו."

האם ראה רש"י לנגד עיניו "סופר מתא" אשר הדריך מורים בעבודתם? ואולי סבר רש"י שתפקיד כזה אכן נחוץ במערכת החינוכית? בניגוד לדעתו של מוריס,⁶² נראה לי שרש"י מתאר כאן מציאות קיימת בסביבתו, המתוארת בלשון הווה ("מלמד", "מושיב", "מורה"), מציאות שרש"י לא הכירה מן התלמוד, אך הייתה ידועה בימיו, והוא כינה אותה בלשון הגמרא, "סופר מתא".

גם מספר "חוקי התורה" ניתן להבין, שנושא ההשגחה והפיקוח העסיק את הציבור:

"חוק חמישי להעמיד משגיח על התלמידים לתת שיעור על תלמודם ולראות פיקחות הנערים ועצלנותם, כי המלמדים דומים לפועלים השואפים תמיד כי יינטו צללי ערב."⁶³

מן החוק החמישי משתמע שתפקיד הקהל היה למנות משגיח שידאג לתלמידים בכך שיקבע את זמן לימודיהם ויבדוק את הישגיהם. אך בו זמנית היה משגיח זה בודק בעקיפין גם את תפקודם של המורים, אם אכן הם עמדו בדרישות ומילאו את תפקידם כראוי, "כי המלמדים, כידוע, דומים לפועלים השואפים תמיד כי יינטו צללי ערב".

מצבו הכלכלי של המלמד

כפי שהוזכר בראשיתו של הפרק, דובר מעט מאוד בספרות השו"ת וההלכה על ההיבטים החינוכיים והערכיים של המלמד, לעומת החומר הרב המצוי בהם בקשר לבעיות הפרופסיונאליות שלו, ובעיקר נדונים היחסים שבין המלמד ל"מעבידיו", בעלי הבתים. בעקבות בעיות הפרנסה היום-יומיות שהטרידו את המלמד, נתבקשו הרבנים לפסוק בכל אותן השאלות שהתעוררו בגין אותם יחסים.

התשובות כמעט אינן דנות בבעיות שהתעוררו במסגרת בתי הספר המאורגנים על ידי הקהילה, וזאת במקומות שבהם התרכזו יהודים רבים. בתי ספר אלה טופלו היטב הן מן הבחינה החינוכית והן מן הבחינה הכלכלית, ולא נזקקו לפסקי ההלכה שעיקר מטרתן היה לפתור סכסוכים. בתי הספר הקהילתיים אמנם נזקקו לתקנות מועילות שחייבו את חברי הקהילה לקיים כלכלית את בתי הספר⁶⁴. רובן של התשובות אמורות היו לתת מענה לבעיות שהתעוררו בחינוך הפרטי, חלקן בבית המלמד, ורובן בבית, הורי התלמיד. גדולי ההלכה פסקו בסכסוכים אלה כשם שהם פסקו בסכסוכים שבין מעבידים לעובדיהם, ולכן טבעי הדבר שתשובותיהם ופסקיהם בעניין המלמדים מופיעים ברובם במסגרת דיני פועלים. ה"אור זרוע" וה"מרדכי" הביאו את דיני המלמדים בפסקי סדר נזיקין, וגם למה"ם מרוטנבורג בתשובותיו קושר לעתים מרובות בין פועלים למלמדים.

תנאי המציאות החברתית שנתנו את אותותם במיעוט האוכלוסייה ובפיזורה,⁶⁵ והמצב הכלכלי שהורע לפתע בעקבות הגירושים התכופים⁶⁶ גרמו גם להרעת היחסים שבין בעל הבית למלמד. לעתים קרובות לא היה בעל הבית יכול לספק אפילו את דרישותיו הצנועות של המלמד, שנאלץ להשכיר את עצמו עבור מחייתו הדלה, "שהרי כמה סופרים יקרים ומלמדים חשובים מחמת צוק העתים וכובד הזמן משכירין עצמן עבור היציאה (הוצאות המחיה)".⁶⁷ פירושו של רש"י לבראשית מ"ט, ז' מאפיין את מעמדו הכלכלי של המלמד באשכנז בימי הביניים:

"אין לך עניים סופחים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים..."

המלמד היה, סמל למעמד המשתכר מעט, כפי שהדבר משתקף בתשובה אחת מאותם, ימים:

"על שלושה אחים, והאחד אין לו כלום, אלא מה שנשתכר בלימוד, והשני יש לו י"ד זקוקין, והשלישי אינו כאן, והוא עשיר, ויש להם אם זקנה ותובעת מהם פרנסה, והיא ענייה."⁶⁸

וכאן המקום להזכיר, שמשכורתו של המלמד הייתה תלויה, בדרך בלל, ביחס שבין ההיצע לביקוש: בזמן שהיו המלמדים מעטים, עלה שכרם, וההפך קרה, כשהיה שוק מוצף מלמדים. מצב משתנה זה מתואר היטב בדבריו של ר' יצחק ב"ר שמואל מבעלי התוספות (הר"י הזקן): "מלמד תינוקות שחזר בו בשעה שאין בני אדם מצויים לשכור, ויצטרך התינוק ליבטל זמן מרובה בשביל כך, יש לחשבו 'דבר האבד', וידו על התחתונה... אבל עכשיו, שמצויים העוברים והשבים החפצים להשכיר עצמם למלמדים, ולא יצטרך התינוק ליבטל רק דבר מועט, אין כאן דין 'דבר האבד', כיוון שידוע שיימצא מלמד בקרוב."⁶⁹

במקומות המרוחקים או הקטנים (כמו במקרה שלנו, בביהם) לא היה סיפק בידי הקהילה לשכור מלמד שיקדיש את עצמו אך ורק להוראת תלמידים, ולכן שכרה הקהילה אדם שיכול היה למלא כמה תפקידים, כמו ש"ץ ומו"ץ (מורה צדק, פוסק הלכות), וגם ללמד את הבנים תורה. ולמרות זאת כמעט שקופחה משכורתו של אותו אדם, בגין העדר כסף למימון משרתו, שהושלמה בסופו של דבר מכספי "מגבת פורים" ו"נדבת שמחת תורה" ו"נדבת חתנים" (ר"י החסיד התנגד שהמלמד יתפרנס מקופת צדקה המוקדשת דווקא לעניים, ואילו ר"א מביהם צידד בהשלמת משכורתו של המלמד, ולו גם מקופת הצדקה) ⁷⁰

ר' אליעזר מביהם נקט בשיטת רבו ר"ת, על פי התקנות שתוקנו בצרפת:

"במקום שאין מספיקין במה שנותנים למלמדים... ייקחו משאר הקדשות... וייתנו למלמדים."

תקנה זו חלה גם על קהילות גדולות יותר ועשירות יותר⁷¹

ההשוואה בין דיני המלמדים לדיני הפועלים מלווה אותנו לאורך כל הפסיקה הקשורה למלמדים, אך בד בבד ניכרת גם המגמה להפריד ביניהם, והיא נבעה מתוך הכרת השוני המהותי שבין עבודתו של הפועל לתפקידו האחראי והחשוב של המלמד.

ומאחר שהחכמים הדנים בתקופתנו באשכנז בהלכות מלמדים הם בעיקר מבית מדרשו של ה"אור זרוע",⁷² כמו המהר"ם, ה"מרדכי", ומאוחר יותר ר' משה מציריך, בעל הסמ"ק מציריך,⁷³ אין להתפלא אם נמצא אצל רבים מהם פסקי דין דומים ולעתים זהים בכל הקשור למלמדים.

תנאי עבודתו ושכרו של המלמד

בעניין תקופת השכירות: לעתים נשכר המלמד לזמן קצוב ("אם שכרו לקיץ או לחורף לבד"),⁷⁴ או לשנה שלמה⁷⁵ - הכול, כמובן, לפי המשימה ובהתחשב בכשרונותיו של הילד ובתפיסתו. לעתים נשכר המלמד בקבלנות, עד לסיום הלימוד של ספר או של יחידת לימוד אחרת:

"מלמד תינוקות, אם שכרוהו ללמוד כל הספר או חציו, ולא קבעו לו זמן ללמוד בו, ויכול להתבטל כשהוא רוצה, אז הוא חשוב כקבלן."⁷⁶

ובתשובה אחרת:

"ואם קבלן הוא, שקיבל עליו ללמוד מסכת לנער או לכתוב ספר קבלנות, אין יכול לחזור."⁷⁷

ושם, בסימן תע"ז, "אם שכרוהו ללמוד כל הספר", הכוונה כנראה לספר אחד מכ"ד ספרי התנ"ך. המנהג לשכור מלמדים בקבלנות, בעיקר להוראת ספרי המקרא, היה נפוץ בצפון צרפת ובגרמניה.

מנהג זה כבר מוזכר אצל רגמ"ה: "שטוען ראובן: אמרת לי להיות בביתך ללמד בנך כל המקרא..." נראה ששני אופני השכירות - הקבלנות והשכירות לזמן קצוב - התקיימו זה בצד זה במשך דורות רבים ואף קדמו לתקופתנו.^77א

המשך המאמר