"המלמד" באשכנז בימי הביניים
במאות הי"ב-י"ד
במאות הי"ב-י"ד
משה פישר
- ה מ ש ך -
מועד התשלום
"ועל ראובן ושמעון, ששכרו לוי ללמוד בניהם, והקדימו לו שכר תקופה אחת, ולאחר ה' שבועות מת בנו של ראובן..."79הקדמת שכר המלמדים נבעה מכוח מנהג שנהגו באשכנז, כנראה מתוך מגמה למשוך את המלמדים הטובים:
"דאנן סהדי שנוהגין העולם לתת לסופרים ולמלמדים קצת מן השכירות קודם גמר מלאכה."80
במאה ה-15 היה כבר מנהג מקובל שלמלמדים שילמו את מחצית שכרם מראש. הר"י וייל נשאל, אם להקדים שכרם של החזנים, והוא עונה:
"ועל שכר החזנים שכתבת, המנהג אינו ידוע לי, אבל הדעת מכרעת דדינו כמו מלמד, דמלמד נותנים שכרו חצי בתחילת הזמן, משום לכלכל ביתו, דאם לא כן, מה יאכל הוא ובני ביתו..?81מכאן שדין הגמרא, "ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף", לא כלל את המלמדים, שנשכרו בדרך כלל לתקופה ממושכת, והשאלה "מה יאכל הוא ובני ביתו?" הצדיקה את הקדמת השכר (לפחות בחלקו). ואולם. לגבי "עיסוקים" אחרים, ובכלל זה חזנים, כפי שמעיד מהר"ל, "המנהג אינו ידוע לי".
בתשובה שהשיב ר"א אביהם לר"י חסיד82 מופיע היבט אחר, נוסף ל"מה יאכל הוא ובני ביתו"" לדעתו, אי סיפוק המלמדים ושאר המשמשים בקודש עלול להבריח בני אדם מן המקצועות החשובים, "ויישארו בלי תורה ובלא תפילה ובלא מורה צדק". אמנם התשובה מתייחסת להשלמת משכורות "ממגבת פורים", אך העיקרון זהה: שיפור ועידוד החינוך היהודי וטיפוח עבודת הקודש בקהילות ישראל.
לעתים לא התבצע התשלום כפי שהוסכם מראש, ואז התעוררה בעיית "הלנת השכר". מה היו האמצעים שבהם יכול היה המלמד להבטיח את שכרו? אחת הדרכים למימוש זכותו הייתה תפיסת ספרי הלימוד שהיו ברשותו ושנמסרו לו בהשאלה לצורך ההוראה. מחירם הגבוה של הספרים, בשל נדירותם, היה בו כדי לכסות לפחות חלק מדמי השכירות.
המהר"ם מיישם את תקנות ר"ת (מהמאה ה-12) לזמנו (המאה-13), ומעניק להם תוקף:
יש לשים לב לאבחנה שבין "ספר שלומד בו" ל"שאר דברים". זוהי פריבילגיה שבה זיכה ר"ת את המלמד בלבד, כיוון שהספר קשור ישירות לעבודתו של המלמד. לכן הוא זכה בספר תמורת שכרו שלא שולם כראוי.
"והוסיף ר"ת על זאת הגזרה כל הפקדונות שאין לעכבם בשביל שום תביעה, רק המלמד יכול לעכב הספר שלומד בו בשביל שכירותו, כשעבר זמנו. ודווקא ספר שלומד בו, אבל שאר דברים הרי הוא כשאר כל אדם"83
המהר"ם אמנם משתמש בתקנת ר"ת, אך הוא גם מסתייג ממנה. באחת מתשובותיו הוא כותב:
"ומיהו יש אומרים שחרם ותקנת קדמונים הוא שמלמדים וסופרים אין יכולים לעכב שום ספר עבור שכרן." 84
ייתכן שאותה "תקנת קדמונים" שמזכיר מהר"ם מייצגת את תפיסתם של חסידי אשכנז, הנוטה לצמצם את זכויות המלמד כאשר הן ניתנות על חשבון הציבור או אפילו על ידי יחידים העלולים להיפגע בדרך זו או אחרת.
תפיסת ספרים, שערכם היה רב ביותר ושנחשבו למצרך חשוב אצל היהודים באותה תקופה, 85 לא נראתה לחסידי אשכנז כדרך הוגנת ומוסרית לגביית החובות, גם לא חובות המלמד, שנחשב בעיניהם ביותר. התנהגות חסידית כזאת כבר מצאה את ביטויה בוויכוח שבין ר"א מביהם לר"י החסיד בעניין "מגבת חתנים"86. בסופו של דבר תקנת ר"ת היא שהכריעה את הכף, ומהר"ם אכן מתיר למשכן את הספרים שבידי המלמדים.
ר' פרץ, בעל התשב"ץ, מביא בשם רבו, מהר"ם, תשובה מעניינת:
"ראובן, שלימד בנו של שמעון, ושמעון נתן (לו) ספר אחד של הקודש לראובן, ורוצה לעכבו עבור שכירותו, פסק הרמנ"ע (ר' מאיר נחו עדן), שראובן יכול לעכב הספר ולמכרו עבור שכירותו, והקהל יתבעו משמעון לפדות הספר מיד ראובן."בפסק זה הרחיק לכת בעל התשב"ץ בשם המהר"ם,87 שאפילו ספר שהוא רכוש הקהל, ולא רכושו הפרטי של בעל הבית, יכול המלמד לעכב. מכאן שתקנות ר"ת אכן התאזרחו באשכנז.
בסמ"ק מציריך (ר' משה, תלמידו של מהר"ם) מובא קטע הקשור לספרים המתאר את גזרת שרפת התלמוד בשנת 1242, גזרה שמהר"ם נתן לה ביטוי פיוטי בקינה "שאלי שרופה באש":
"ואם רגילות בעיר שמושלי העיר גוזלין ולוקחין הספרים מפני השמד, יש לו למלמד להתנות בתחילה, שאם יגזלו לפניו את ספרו, שהוא לבעה"ב שלא יעכב שכירותו בזה. ואי לא, לא"88.לנגה סבור, שהספרים שמדובר עליהם הם ספרי התלמוד, שהיה חשש שהשלטונות יחטפום מדי המלמדים ויוציאום לשרפה. ולכן חשוב היה להכליל גם תנאי זה בין התנאים שבין המלמד לבעל הבית.
ערכם הרב של הספרים באשכנז היה נושא לדיונים כבר במאות שקדמו לתקופתנו.עדות מעניינת מצויה בשאלה שהופנתה אל ר' יהודה הכהן (נולד בין השנים 980-970 ונפטר סביב 1055-1050) בדבר ספרים שהיו מצויים בידי תלמידים בכיתת לימוד אחת, וכאשר אבד אחד הספרים שהיו בבית המלמד, ביקש אבי התלמיד לגרוע משכרו של המלמד לפי שוויו של הספר. השאלה שנשאלה היא אם ראובן יכול לתבוע את דמי ספרו משכר שמעון שיש בידו או לא. התשובה שנתן ר"י הכהן הייתה לטובתו של המלמד: "כך דעתי נוטה, שאין לו לראובן על שמעון מאותו ספר כלום."88א
בעיות מיוחדות ולא צפויות שהתעוררו ביחסים שבין בעל הבית למלמד
"ועל ראובן ושמעון, ששכרו לוי ללמוד בניהם, והקדימו לו שכר תקופה אחת, ולאחר ה' שבועות מת בנו של ראובן, כי בלאו הכי צריך ללמוד נער השני, וראובן תובע שיחזיר לו העודף ממה שלימד."90ודוגמה אחרת: הפסקת העבודה: לעתים קרובות היה הקשר שנוצר בין בעל הבית למלמד הנודד בכפרים ובעיירות הקטנות רופף למדיי, והיה מקום סביר לחשוד במלמד שביום מן הימים, עוד בטרם ישלים את תנאי השכירות יקום ויעזוב מסיבות שונות את משרתו. לכן היו הורים שהתנו עם המלמד תנאים שימנעו את עזיבתו הפתאומיות העלולה לגרום להפסדים שקשה לתקנם - שהרי לא תמיד יימצא ממלא מקום באמצע השנה:
"וכן כשמשדכים מלמדי תינוקות, ומקבל המלמד קנס על עצמו, אם יחזור בו ולא מצא מלמד אחר במקומו, אין זה אסמכתא בעלמא... שמפסידו בתורתו."91נטישת ההוראה הלא מוצדקת מכונה "מרידה", ובגינה תקפות הלכות פועלים ואומנים עוד מקדמת דנא:
"וכך נראה לי, ומצאתי בספר צפנת פענח: מלמד החוזר בו ו'מורד' בבעל הבית ואינו רוצה לגמור מלאכתו, יד בעל הבית על העליונה, ואם יכול בעל הבית למצוא סופר או מלמד במקומו בזה השכירות שהיה לו ליתן לזה ש'מרד', הרי טוב. ואם לאו, אם שכרו ביד בעל הבית ישכרו עליו אחר, וייתן לו כל שכרו לאחר שישלים כל המלאכה. ואם לאו, יוסיף עליו ויגמור מלאכתו. ואם יבוא מממון המלמד לידו, יתפוס כפי השכר אשר נתן לו. עכ"ל חיים בר' משה"92.הפסקת לימודיו של הנער נחשבת אצל בעל "אור זרוע" ל"דבר האבד", ובעקבותיה ניתן לחייב את המלמד על הנזק העלול להיגרם לנער בגין אותה נטישה. גישה זו, הרואה בהפסקת לימודים, ולו זמנית, "דבר האבד", עולה מדי פעם בדיוני חכמי אשכנז, הבודקים לגופו של עניין כל מקרה של עזיבה והפסקת לימודים. במקרה שאין להשיג מלמד אחר, כותב בעל "אור זרוע" דברים ברורים:
"ואני המחבר אומר: היכא דהדר ביה המלמד, ולא משכח מלמד אחר, הווה ליה כדבר האבד, ולא ייתן לו שכרו, אם לא ישלים שנתו, דהחודש שהנער הולך בטל היא אבדה שאינה חוזרת."93הר"י (ר' יצחק ברבי שמואל), מגדולי בעלי התוספות, מצדד חלקית במסקנתו של ה"אור זרוע", הרואה בנטישת ההוראה "דבר האבד", אך הוא משתמש במונח שונה: "קלקול התינוק". לדעתו של הר"י יש להתחשב בקלקול החינוכי הנגרם לתלמיד לא פחות מאשר בקלקול הנגרם לרכוש בעל הבית כשהפועל חוזר בו בחצי היום, למרות האופי השונה שבשני "הקלקולים":
"אע"ג דלא דמי לגמרי לדבר האבוד, דמתניתין דאין כאן איבוד לגמרי, כמו פשתן, אם לא יעלהו מן המשרה, כי גם בכאן יש הפסד מרובה 'בקלקול התינוק', כדאמר: 'אם תעזבני יום, יומיים אעזבך.' וגם בלא קלקולו איכא פסידא, דלא הדר מה שמתבטל בימים שראוי ללמוד."לדעת הר"י הדברים אמורים אך ורק כאשר הביקוש עולה על ההיצע, אך לא כאשר המצב הפוך:
"אבל עכשיו. מחמת דמצויים העוברים ושבים החפצים לשכור עצמן, ולא יצטרך התינוק לבטל בכך רק דבר מועט, אין להביא כאן דין דבר האבד, שהרי בקרוב יימצא לו מלמד חדש."הר"י גם מוסיף הערה פדגוגית מעניינת:
"וגם אותו זמן מועט אפשר שאין דבר האבוד, כגון שהתינוק יודע לקרות מעכשיו בתורה ובנביאים ובכתובים בלא לימוד, פעמים שהוא בריאות לתינוק כשיש לו מעט רווח מן הלימוד, "ואין כופין אותו אלא לרצונו"94.המהר"ם מביא תשובה בשם ר' שמשון ב"ר אברהם (הר"ש משאנץ),95.הדנה בהגדרת המונח "דבר האבד". הבסיס להגדרת "דבר האבד" לגבי המלמדים הם דברי הגמרא בבבא בתרא דף כ"א, עמוד ב':
"האי שתלא טבחא ואומנא ומקרי דרדקי כמותרין, ועומדים הם ומסלקין להן בלא אתרייתא."והסיבה לכך, לדעתו: "כללא דמילתא, כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא."
הר"ש מבחין בין הפסדים:
א. הפסד שאין עליו עוררין ולכל הדעות המלמד "מותרה ועומד", והוא "כשמלמד שיבוש וטעמא, משום שבשתא כיוון דעל על"
ב. "אם חזר בו המלמד".
האמנם חזרה זו הנה בבחינת "דבר האבד"? עקרונית הר"ש מכריע לחיוב: שנראה ראיה דחשיב דבר האבד 'אם תעזבני יום יומיים אעזבך', שאם נתבטל יום אחד, התורה מתרחקת ממנו יום אחד..." הר"ש מוכן לפטור את המלמד רק "כאשר יימצא המלמד אחר בפחות" ואז "יכול להכניסו תחתיו, ובעל הבית ייתן לו כל שכרו, לבד מה שצריך להוציא וליתן למלמד השני".
עצם הדיון במונח "דבר האבד" והרצון להגן על המלמד גם במקרה שהוא חזר בו ולא השלים את חוזה השכירות מלמד; על גישתם החיובית של חכמי צרפת כלפי המלמד, אף שמשווים אותו לפועל.
מתשובתו של הר"י, המובאת בשו"ת מהר"ם, מסיק אורבך שהר"י עמד לצדם של מלמדי התינוקות ופסק שלא יהיו כקבלנים שידם על התחתונה אם הם חוזרים בהם. כמו כן, אורבך מצביע על תופעה חינוכית נדירה בימי הביניים - ההתחשבות בילד והבנת הלך רוחו של הילד הלומד ("בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק"),96 ואילו מהר"ם עצמו מחמיר על המלמדים וקובע שהמלמד דינו לעתים כדין קבלן: "ואם קבלן הוא, שקיבל עליו ללמוד מסכתא לנער... אין יכול לחזור."97 לעומת זאת, הר"י כלל אינו מחשיב את ביטול החוזה מצד המלמד כדבר האבד, בתנאי ש"בקרוב יימצא לו מלמד חדש", וזאת אפילו "קיבל עליו ללמוד מסכתא לנער".
אמנם, גם באשכנז התחשבו במלמד, כאשר לא היה אשם, כגון אם חלה. לר"מ מרוטנבורג מסורת אשכנזית משמו של רגמ"ה הפוטרת את המלמד במקרה של מחלה:
"שמעתי משמו של רבנו גרשום, שהיה שכור לתלמידים, נחלה שבועיים או יותר ונתרפא, ופטר את עצמו מלשלם את ביטולם מאותו ששנינו (אצל עבד עברי): 'חלה שלוש ועבד ארבע, יוצא לחירות, ואינו חייב', כמו שמצינו בפרק קמא דקידושין (דף י"ז, ע"א)"98.נוסף לתשובה הקודמת (במהדורת קרימונה ולבוב) מוסר מהר"ם מרוטנבורג הלכה זו בשם רבותיו הצרפתיים99 בצורה פסקנית ונחרצת מאוד:
"אין פנאי להאריך לכם פניניי: בקצרה אשיב הנראה בעיניי: המלמד שחלה ייקח שכרו משלם, דקיי"ל פק' דקידושין: 'עבד עברי שחלה...' וכן קיבלתי מרבותיי מצרפת ושלום מאיר ב"ב זלה"ה".הווי אומר, שבאשכנז ובצרפת, כאשר חלה המלמד, הוא קיבל את שכרו. לא כן פסק הרי"ף, שדבריו מובאים אצל הרשב"א:100
"והריף כתב: מיהו מנכין לו מן הדמים לפי הזמן שחלה... אבל מלמד שהוא כשכיר יום לעולם אין לו שכר מאשר לא עשה, אע"ג דאניס."קרוב לוודאי שהמצב הכלכלי והחברתי השפיר, מחד גיסא, והמחסור במלמדים באשכנז, מאידך גיסא, גרמו לתנאים הטובים שנפלו בחלקם של המלמדים, ואילו בספרד לא היה מחסור במלמדים, ולכן, ניתן היה להקפיד ולהחמיר עליהם.
כל מה שדובר עד כה מתייחס למחלתו של המלמד. לעומת זאת, כאשר חלה התלמיד, כאן כבר נחלקו הדעות בין חכמי אשכנז אם יש מקום לנכות למלמד משכרו. בתשובה אחת כותב מהר"ם:
"מלמד אחד שלימד את התינוק ד' חדשים, או ג' אם הוא שכיר קיץ, או חורף לבד, וחלה המלמד, מיעוט ימי שכירו, נראה שאינו חייב להשלים, אלא נותן לו שכרו משלם, וכל שכן חלה התינוקי שירוויח המלמד."מובן שקיימת האפשרות למסור למלמד תלמיד אחר:
"אי אם חלה התינוק, יעמיד לו אחר כיוצא בו. אם לא העמיד לו אחר, ישלם כל שכרו, דאין לומר כאן שייתן לו כפועל בטל, דלאוכלשי דמחוזא קמדמינן ליה, דאמר בפרק האומנין (דף ע"ז, ע"א) דפי לא עבדי חלשי."101מהי משמעות המלים "כיוצא בו"? תלמיד המהר"ם, ה"מרדכי",102 מסביר את כוונת רבו: "כגון שאותו הנער חריף כמו הראשון, שאינו קשה בלימודו יותר מן הראשון."
הווי אומר: דומה לו מבחינה אינטלקטואלית.
בסיטואציה אחרת נותן הסמ"ק מציריך (תלמיד של מהר"ם) פירוש חדש ל"כיוצא בו", וזאת כאשר התלמיד מפסיק את לימודו בגלל נישואין:
"ואם תלמיד נשא אישה בתוך זמן השכירות, לא יפסיד שכיר את שכירותו, אלא אם ירצה המשכיר לתת לפניו תלמיד אחר, שיש לו לב כמוהו, ייתן103".לנגה מציין במאמרו (על הסמ"ק מציריך), שכוונת הסמ"ק מציריך להתאמה ולהרמוניה (נפשית) בין המלמד לתלמידו.104בתשובות הרשב"א 105 מדובר על הצד הפסיכולוגי-החינוכי "... כי לימוד החכמה אינה כשאר מלאכות, כי יש תלמיד שדעת הרב נוחה בו וקל ללמדו ולהבינו, ויש אחר קשה ללמדו ולהבינו...".
ה"מרדכי" בשם המהר"ם106 מרמז על גישה חדשה כלפי המלמד:
"ורבנו מאיר אומר, דהלכה למעשה דדבר האבד הוא. דהוא הדין לסופר שהרבה מזיק לספר שהוא משתי כתובות והווי ליה דבר האבד."בעל "חידושי אנשי שם" (על ה"מרדכי") מנמק מדוע נחשבת נטישת המלמד בטרם עת "דבר האבד": "שזה מסביר לו בפנים אחרים, והווי דבר האבד." לעתים נגרם משבר אצל התלמיד בגין החלפת המורים.
בתשובה לעיל נתקלנו מצד המהר"ם ביחס מקל למורה שתלמידו חלה, לעומת תשובה אחרת, שבה מהר"ם מחייב את המלמד, וזאת כאשר הילד חלה לפתע פתאום (אמנם, כאשר ההורים ידעו על מחלת בנם לפני ששכרו את המלמד, וביודעין הסתירו את המחלה, מהר"ם מחייב את ההורים):
"אבל התינוק שחלה, פסידא דמלמד, כיוון דלא רגיל לחלות איבעי ליה למלמד לאתנו, וכיוון דלא אתני, יפסיד... וכן כתב ר' יואל הלוי ז"ל".107בכיוון דומה, אך בנושא שונה, דן המהרי"ל לאחר כמה דורות: במקרה שהילד נאלץ לברוח עם אביו מן העיר "מחמת המציק", והמלמד נשאר מובטל, ותובע את משכורתו:
"... ואם לא מצא להשכיר עצמו, צריך לדקדק אי הווה בעניין זה דהווה ליה למלמד לאסוקי אדעתא אונס הזה, כגון שהתחיל קצת בעת השכירות, או רגילות לברוח ממקומות הסמוכים איבעי ליה לאסוקי אדעתיה ולאתנו. ואי לא מתנה, פסידא דמלמד. ...אבל אי בעל הבית הווי ליה לאסוקי אדעתיה, ולא המלמד, כגון שהוא נכרי (זר במקום הזה), אזיי הווי פסידא דבעל הבית. כל זה הסכימו רוב רבותיי."108ניתן אפוא לסכם ולומר, שחכמי גרמניה, כמו ר"י החסיד, ר' יואל הלוי ולאחר מכן גם המהרי"ל, ובעיקר חסידי אשכנז שביניהם, החמירו ביותר עם המלמד, בעוד שחכמי צרפת (כמו ר"י הזקן, ר"א מביהם תלמיד ר"ת, ואולי גם הר"ש משאנץ) הקלו עם המלמד.
היא הנותנת כיוון שחסידי אשכנז החשיבו ביותר את תפקידו המיוחד של המלמד, הם גם תבעו ממנו רמה מוסרית גבוהה ביותר. ב"ספר חסידים" מוזכר לא פעם שיש לבחון את המלמד בשבע עיניים ולהקפיד עליו ביותר, ומסופר על מלמד מסוים הנחשב לכעסן על שהעז לבקש את משכורתו "מהרה", לאחר שהיא לא שולמה לו בזמן."109
מן הראוי להזכיר, עד כמה הקפידו חסידי אשכנז על ניצול זמנו של המלמד, שיהיה כולו קודש להוראה:
"אל ילך אדם לדבר עם מלמדי תינוקות בשעה שהוא מלמדם, פן יבטלנו בדבריו, וכן לשכיר ולפועל של ישראל...וירא שמים כגון חוני המעגל לא היה מסיח ממלאכתו, אפילו שלום לא רצה להחזיר."110בעיה מעניינת המעוגנת בגישה המחמירה והמקפידה כלפי המלמד התעוררה אצל מהר"י ברונא (סוף המאה ה-15): מי מחויב לקנות את השעון שיימצא ברשות המלמד (כשההוראה היא לפי שעות) - המורה, או הורי התלמיד: "ואני תמה: והלא האומן, כלומר הסופר, חייב בקולמוס... (באותה מידה המורה חייב בקניית השעון)." בעיה כזאת מוכיחה בעליל, עד כמה הקפידו גדולי ישראל על שמירת זמני הלימוד, ובמיוחד על ידי המלמד, גישה שהיא אופיינית כל כך לחכמי אשכנז111.
בקשר לנושא העוסק ביחסים שבין המלמד לבעל הבית מן הראוי לעיין שנית בספרו של הסמ"ק מציריך, המביא את הגהות ר' פרץ (בר אליהו מקורבייל) ואת דברי התשב"ץ112. שניהם מבססים את דבריהם בעיקר על מקורות ידועים מבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג, ולעתים גם על מקורות שאינם מופיעים בספרי השו"ת של חכמי אשכנז במאות הי"ב-י"ד. והמעניין הוא שגם המקורות שהובאו על ידם נוסחו בידיהם מחדש, בתוך מסגרת הלכתית ברורה של דיני מלמדים, כחלק מן המסגרת הכללית של דיני פועלים.
לשם הדגמה נביא את דברי ר' פרץ:113
"הגהה: ונראה דהלכה כרב, דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום. מכאן נראה דין מלמד, דמלמד יכול לחזור בו אפילו בחצי הזמן, דהווי כפועל, וייטול מה שעשה. ודווקא כשבעל הבית מוצא מלמדים; אבל אם אינו מוצא להשכיר, שוכר עליו. אע"ג דפועל הוא, שאני לימוד דדבר האבד הוא ובדבר האבד אמרינן אפילו בפועלים (ב"מ דף ע"ה ע"ב) דשוכר עליהן. ואם המלמד חוזר בו, משום שהוא אנוס, או משום חולי שאחזתו או אונס אחר אעפ"י שאין בעל הבית מוצא להשכיר, ייטול כפי מה שעשה, והשאר יפסיד. והיינו כשלא לימד כלל משחלה. אבל אם לימד קצת, ייטוול הכול, ולא ישייר כלום, וכשבעל הבית חוזר, ידו על התחתונה, דאם ימצא המלמד להשכיר עצמו ישכיר, ואם לא ימצא להשכיר עצמו, בעל הבית נותן לו שכרו משלם, אע"ג דבפועל אמרינן (ב"מ דף ע"ו, ע"א) אינו נוטל אלא כפועל בטל. מ"מ שאני לימוד, דנוח לו לאדם לעשות מלאכה מלימוד מליבטל הימנה, והווי כמו אוכלוסי דמחוזא."114הלכה מחמירה אנו מוצאים אצל התשב"ץ, כפי שמובא בסמ"ק מציריך וגם בספר התשב"ץ:115
"אם חלה המלמד, או נאנס קצת מן הזמן שהיה לו ללמוד, ולא היה יכול ללמוד מפני שהיה אבל, או שאר אונסין, אינו חייב להשלים בסוף הזמן... מיהו מנכין לו לפ הזמן שחלה, אפילו לימד חצי הזמן"116.ר' משה מציריך עסק הרבה בהלכות מלמדים, מתוך מגמה להגן הן על המלמד והן על בעל הבית - הכול לפי הצורך. אחת הסיבות שגרמו להפסקת העסקתו של המורה באותם ימים הייתה נישואי התלמיד, כאשר האב דאג לחינוכו של הבן רק עד הנישואים, ומכאן ואילך נאלץ הבן לדאוג בעצמו להשכלתו, ולעתים היה גם החותן (האמיד) שוכר מלמד לחתנו117. אבל מה יעשה המלמד במקרה כזה? וזהו פסקו של ר' משה:
"ואם התלמיד נשא אישה בתוך זמן השכירות, לא יפסיד השכיר שכירותו, אלא אם רצה המשכיר לתת לפניו תלמיד שיש לו לב כמוהו, ייתן."118ובשם התשב"ץ פסק אחר:
"ואם חלה התלמיד, בעל הבית יכול ליתן לו אחר ללמוד שיכול ללמוד כל כך בטוב כמו הראשון, או יותר, אבל אינו יכול ליתן לו אחר גרוע מן הראשון וגם שאר מלאכה אינו יכול ליתן לו, למלמד, לעשות, וצריך ליתן למלמד שכירות משלם..."119עדות מעניינת על היחסים בין המלמד לבעל הבית ממקור לא ידוע מביא מהר"ם מציריך: "ראובן תובע לשמעון שכירותו ואומר: הייתי בביתו ארבעה שבועות, ולימדתי בנו, ורדף אותי מביתו. ושמעון משיב: לא רדפתי אותך, וגם בני לא היה יודע מה שלמד לפניך שום דבר. מעשה היה ופסקו לשלם לו לפי שכירותו ... (את אותם ארבעה שבועות שהיה המלמד בבית התלמיד)."120
והנה, כדי לחסוך דין ודברים, טענות וטענות נגד, קובע מהר"ם מציריך:
"ויכול בעל הבית לעשות תנאי למלמד בתחילת הלימוד: על מנת כן אני שוכר אותך. אם אין אתה כרצוני, שאחזור בך כל זמן שארצה. .."121גם מהר"ם מרוטנבורג מעוניין למנוע סכסוכים מיותרים בין המלמד לבעל הבית, ועל כן הוא מציע לקצר את תקופת שהותו של המלמד בביתו של בעל הבית. אמנם נימוקיו נובעים משיקולים הלכתיים, אך מגמתו ברורה: צמצום האפשרויות לריב ולמדון שהיו לעתים מנת חלקם של המלמדים "הנשכרים" להורי התלמידים. הדברים מובאים אצל ה"מרדכי" בשם מהר"ם:
"ונראה לי דמהאי טעמא יש להיזהר למלמד או לסופר או שאר מלאכות להשכיר עצמו להיות בבית בעל-הבית להיות בקבע עמו ולהיות סמוך על שלחנו בלי הפסק יותר מג' שנים."122דברי ה"מרדכי" בשם מהר"ם ודברי בעל "הסמ"ק מציריך" מאפיינים את היחסים ששררו בין המלמד ובעל הבית, יחסים שהיו רצופים לעתים קרובות מאבקים שגדולי הדיינים והפוסקים חייבים היו לתת את דעתם עליהם.
משכורתו של המלמד
"שטוען ראובן לשמעון: חזרת עליי והכנסתנו לביתך ללמד ג' בניך, ונתת לי עליהם ג' ליטרין123 לשנה ולהוסיף רעים לבניך מן החוץ להשלים לי עד י' ליטרין, בין בחברו (אולי צ"ל במזומנים-הערת איידלברג המהדיר) ובין בסחורה."124באשכנז נתשבו הספרים לסחורה החשובה ביותר. הספרים ניתנו למלמד בתחילה בתור משכון, ובסופו של דבר קיבל המלמד את תמורתם, לאחר שנמכרו במכירה פומבית:
"והוסיף ר"ת על זאת הגזרה כל הפיקדונות שאין לעכב בשביל שום תביעה, רק המלמד יכול לעכב הספר שלומד בו."125אפשרות זו לעכב את ספרי הלימוד השייכים לבעל הבית גררה אחריה גם כמה בעיות הלכתיות שהיו שנויות במחלוקת בין חכמי אשכנז לחכמי ספרד ופרובנס: בבית מדרשו של המהר"ם נפסק,
ש"מלמד שנתנו לו ספר בביתו ללמד בו הנער, או לסופר להעתיק, ונגנב או אבד, נראה לרבנו ברוך דחייב, בההוא הנאה דתפיס ליה נעשה שומר-שכר." ו
כן כתב רבנו אב"ן126. ואילו בתשובות הרשב"א127 מובא בשם הרז"ה(?) (פרובנס, המאה ה-12): "אין למלמד דין שומר כלל." ואמנם, אם גם נחשבו הספרים לסחורה שניתן לפרוע בהם את חובו של המלמד בדיעבד, לכתחילה העדיפו את התשלום בכסף מזומן או בדברי מאכל, כמובא ב"סמ"ק מציריך":128
"ולשכיר צריך ליתן המעות, או דבר אכילה. ..ואין יכול לומר לשכיר טול מה שעשית בשכרך."
הגהת התשב"ץ (של ר' פרץ, שם):
"המשכיר צריך לטרוח לפרוע לשכיר מעות ולמכור קודם מענייניו להמציא לו מעות לפרעו. ואף אם אין לו מעות, לא ייפטר כשנתן לו שווה כסף..."התפתחות המסחר וההתיישבות בערים השפיעו לא מעט על הצורך בשינוי אמצעי התשלומים משווה כסף לכסף.129
נוסף לכסף ולשווה כסף היה גם האש"ל (אכילה, שתייה ולינה) מרכיב במשכורתו של המלמד, בעיקר במאה ה- 11. בתשובה אחת של רגמ"ה130 תובע המלמד (אשר לטענתו נאלץ לעזוב את בית התלמיד בגין הקנטות וללמדו בביתו) את הכסף שהוציא למזונותיו: "ועל ההוצאה שהוציא כשיצא מביתו, כשהקניט בדברים." לטענת המלמד קיבל בעל הבית על עצמו את פרנסתו של המלמד באשר הוא שם, ואילו בעל הבית טוען שהסכים לזונו רק בביתו. רגמ"ה פסק לטובת בעל הבית ופטרו מלשלם למלמד את שהוציא למזונותיו מחוץ לביתו. כך בתשובת רגמ"ה. ואילו במאות הי"ב-י"ג אין שומעים עוד על אמצעי תשלום במזונות, לא בשו"ת ולא בספרי ההלכה. גם במצרים - באותם ימים - שולמה משכורתו של המורה בכסף בלבד. גם כאשר רעב המלמד ללחם הוא נאלץ לחכות למשכורתו הבאה: "בביתי אין חיטה ואין קמח ואין כיכר לחם ואין מה שידמה לאלה, והריני מבקש מהדרתו הלוואה של חצי וובה חיטה (מידת נפת של כ-12 ק"ג חיטה), או של מחירו, עד שאקבל שוב שכר לימוד מן הילדים בשבוע זה."130א חשוב לציין שמדובר כאן בבתי ספר ציבוריים, ולא במלמדים פרטיים לילדים בודדים, כמו באשכנז.
כמה השתכר המלמד?
לפי החישובים של י' יובל132 נבין, ששכרו של המלמד - אותם ג' ליטרין שבתשובה של רגמ"ה - ערכם פחות משלושה גולדן לשנה, וזאת לעומת פועל פשוט ששכרו היה 27 גולדן, ולעומת חייל שכיר ששכרו היה 48 גולדן. כל זאת מתוך הנחה שערך הגולדן והליטרה בסוף המאה ה-14 (התקופה שבה דן מאמרו של יובל) לא נשתנה. יובל עצמו מודע לעובדה שערך הזהוב (גולדן) משתנה "מחישוב ערכה של הליטרא ביחס לזהוב ריינוס ההולך ומשתנה לאורך התקופה עולה, כי 50 ליטראות שוות ל-45 זהובים בקרוב." על כן, גם אם נוסיף לכסף המזומן גם את הוצאות האש"ל, כמסופר בתשובה, שכרו של המלמד עדיין היה נמוך ביותר, אלא אם כן נחליט שהסכומים הנקובים אינם אלא משל לסכום הריאלי, שלא נזכר בתשובה, כשם שהשמות "ראובן" ו"שמעון" ושם הערים כמו "צפורי" הם רק דוגמה, כמו, למשל, בתשובות הרשב"א שמוזכרות בה מטבעות מתקופת התלמוד: "על שאלת תלמידים ששכרו מלמד ללמדם שנה במנה ורוצה אחד לחזור בו."133 לדעתי ניתן להתייחס למטבעות הנזכרים בתשובה דווקא כאל מטבעות ריאליים, ולא כאל משל, ולהשתדל להבין את הגורם למשכורות הנמוכות הללו בימיה של רגמ"ה. ניתן להעלות כמה הסברים:
א) ייתכן שבתקיפת רגמ"ה הייתה משרתו של המלמד חלקית בלבד, והוא לא היה יכול להתפרנס ממנה בכבוד, ועבור משרתו זו הוא קיבל, כמובן, משכורת חלקית, דלה ונמוכה (עם האש"ל או בלעדיו), ולכן גם רגמ"ה מתיר למלמד לעסוק במלאכה נוספת:
"ואם נוהגין שאר מלמדי תינוקות להתעסק בצורכי עצמן לפי שעה, אף זה מתעסק, ואינו יכול לעכב עליו... וזה ראובן, אם כתב לעצמו ספרים בשעה ששאר מלמדי התינוקות עוסקין בענייניהם, הרשות בידו..."134ייתכן שזו גם הסיבה לכך שמלמד שחלה אינו צריך להשלים את הימים שהחסיר, אף שלדעתו של ר' גרשום מאור הגולה "צריכים להיות נאמנים מלמדי תינוקות וסופרים לעשות מלאכתם באמונה וצדיקים במעשיהם".135
ב) ייתכן שהמשכורת הבסיסית הייתה י' ליטרין לקבוצה בת עשרה תלמידים, וזו הייתה גם טענת המלמד שלנו,
"שטוען ראובן לשמעון: חיזרת עליי והכנסתני לביתך ללמד ג' בניך, ונתת לי עליהם ג' ליטרין בשנה".והמלמד ממשיך לטעון:
"ולהוסיף רעים לבניך מן החוץ להשלים לי י' ליטרין..."136מדברי המלמד נשמע, שבעל הבית היה זה שחיזר אחרי המלמד להתחיל עם שלושה תלמידים תמורת שלושה ליטרין ולסיים עם עשרה תלמידים להשלמת שכר המינימום - עשרה ליטרין. אמנם רגמ"ה פוסק לטובתו של בעל הבית ופוטר אותו מלהוסיף שבעה ליטרין, אך זאת בגלל סיבה אחרת: פגם בלשון התנאי, שלא נוסח כראוי, ולכן ניתן להבינו
"כפטומי מילי בעלמא: "...מדלא אמר ליה יהיבנא לך י' ליטרין שתלמד ג' בניי ואחרים שאוסיף עליהם מן החוץ."הוכחה עקיפה לשכר מקובל של עשרה ליטרין מצאנו בתשובות הרשב"א137. הרשב"א נשאל על אודות אדם שנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה ליטרה, אם יוכל הנשבע להסתפק במלמד "זול" יותר. אמנם גם עשרה ליטרין אינן שכר גבוה במיוחד, אך אם נוסיף לעשרת הליטרין גם את האש"ל וגם את ההזדמנות לעבודה נוספת מן הצד, נגיע בכל זאת למשכורת מינימלית המתקבלת על הדעת.
במקורות האשכנזיים מן המאות הי"ב-י"ד אנו חסרים כל מידע אודות גובה משכורתו של המלמד. נ' מוריס מסביר עובדה זו בהעדר משכורת קבועה, כי שכר ההוראה נקבע בעצם על ידי היחס שבין הביקוש להיצע, וכאשר עלה הביקוש על ההיצע, היה שכר הלימוד גבוה יותר. על כן אין גם בידינו לקבוע את שיעורו של השכר ביחס למקצועות האחרים138. צדק מוריס בהסברו, שהרי כך הם בעצם חוקי השוק בכל מקום, ואין סיבה להוציא את עיסוקו של המלמד מכלל שאר העיסוקים.
באשכנז לא שמענו על גובה שכרו של המלמד (אמנם בספר "חוקי התורה"139 (דרוס צרפת?) נקבע שכרו המדויק של המלמד, ונאסרה עליו כל עבודה נוספת).
ואילו במצרים נקבע שכרו של המורה. גויטיין משווה את שכר המורה לשכרם של שכירים אחרים, (כמו לשכרו של הדיין). גויטיין סבור, שמעמדו הכלכלי של המורה במאה ה-13 במצרים עלה על זה של מלמד הדרדקי בזמן התלמוד, ואף שבמקומות אחדים שררה העניות, ובעקבותיה פחתה גם משכורתו של המלמד, פרנס מקצוע ההוראה את בעליו בכבוד. אף מעמדו החברתי של המלמד היה מכובד למדיי140. גויטיין מעלה סברה שמא מיעוט ידיעת התורה בין יהודי מצרים גרם ליחס החיובי ולכבודו של המלמד המורם מעם. בעקבות דברי גויטיין בנידון ניתן יהיה אולי להסביר את מצבו הכלכלי והחברתי הקשה של המלמד באשכנז, שבה שגשגה ידיעת התורה, ואילו המלמד לא השתייך בדרך כלל למעמד תלמידי החכמים.
הקשר בין המורה לתלמידו
לעתים ניתן ללמוד מן התשובות העוסקות בענייני מלמדים פרטים על יחסים ועל קשרים נפשיים שנקשרו בין המורה לתלמידו. לדוגמה נביא את דברי "הסמ"ק מציריך":143
"ואם התלמיד נשא אישה בתוך זמן השכירות, לא יפסיד השכיר שכירותו, אלא אם רצה המשכיר לתת לפניו תלמיד שיש לו לב כמוהו, ייתן." וכבר העיר על כך י' לנגה במאמרו,144 שאין מדובר בכישורים האינטלקטואליים, אלא בהרמוניה ובקשרים הנפשיים שבין התלמיד לרבו. ואילו ה"מרדכי"145 מדגיש באותו הקשר דווקא את הצד האינטלקטואלי של התלמיד: "וכגון שאותו הנער חריף כמו הראשון, שאינו קשה בלימודו יותר מן הראשון."
והרשב"א146 נותן את דעתו דווקא על "ההבנה" שבין המורה לתלמיד, מעבר לקשרים האינטלקטואליים: "...כי לימוד החכמה אינה כשאר מלאכות, כי יש תלמיד שדעת הרב נוחה בו וקל ללמדו ולהבינה ויש אחר קשה ללמדו ולהבינו."
ואיזה סוג מלמד יש להעדיף? "כתב הטור: אם יש כאן ב' (מלמדים), האחד קורא הרבה ואינו מדקדק עמהם להבינם על נכון, והאחד אינו קורא כל-כך, אלא שמדקדק עמהם להבינם יותר, לוקחים אותו מלמד שמדקדק יותר."147 לדעת חכמי אשכנז יכולת ההסברה היא הקובעת בבחירת המלמד, ואילו הרמב"ם מעדיף את המלמד "שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק"148.
לפנינו קטע המעיד על היחס הנפשי העמוק שבין התלמיד לרבו: "בכל מקום שאני מוצא דבריך, מורי ורבי הרב ר' אלעזר (כנראה בעל "הרוקח") נתפרכסו אוזניי (נעשו אוזניי כאפרכסת), ונפקחו עיניי. על כן יעצוני כליותיי להתקרב לך ולשאול ממך: אחד שתבע את חברו..."149 דברים אלה נאמרו, כנראה, כפאראפראזה לנאמר במסכת חולין פ"ט, ע"א'.150
