על הכאת תלמידים בידי מלמדים

הכאת תלמידים ברצועה קטנה, שאינה מזיקה לבריאות התלמיד, כבר נזכרה בתלמוד:¹⁵¹

"ואמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: כי מחית לינוקא לא תמחי, אלא בערקתא דמסנא (רש"י: ברצועה של מנעלים, כלומר מכה קלה, שלא יוזק)."

וכך גם מסכם רמב"ם:

"...ומכה אותם המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי. לפיכך, לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה..."¹⁵²

למרות דברי הרמב"ם נמצאה תעודה בגניזה¹⁵³ שמשתמע ממנה שהשימוש בעונשי גוף חמורים, כמו מכות מכאיבות, היו נוהגים בבית הספר ובמשפחה. הקטע מספר על מורה המבקש את עזרת הבית בטיפולו בנער קשה חינוך:

"...ואולי תוכל לעזור לי בזה: כשאני מכה אותו, אני מרבה להכותו. ואולם כשאני עושה כך, מיד קופצת המורה ומוציאה אותו מתחת ידי ופוטרת אותו בארבע-חמש מכות. לולא היה חולה, הייתי הורג אותו במכות... שמא תאיים עליו בקצת מכות, ותדבר על לבו שיהיה יותר נבון ויותר מנומס ויותר שקט?"

אמנם גם באשכנז לא חסכו המלמדים מן התלמידים את השבט. ב"ספר הרוקח" לר' אלעזר מוורמס, בהלכות שבעה עשר בתמוז, נכתב¹⁵⁴:

"מי"ז בתמוז עד ט' באב... ואין להכות אפילו ברצועה את תלמידו... שבהם קטב מרירי, וקטב ישוד צהריים."

מנהג עתיק זה¹⁵⁵ נתקבל גם לאחר מכן באשכנז. ב"ספר המנהגים" לר' יצחק אייזיק טירנא¹⁵⁶ (סוף המאה ה-14) נכתב בדיני בין המצרים:

"ואין להכות אפילו הרב לתלמידו, אפילו ברצועה, לפי שבהן קטב מרירי שולט..."

האם ניתן לדייק מן המלים "אפילו ברצועה" שהיו מלמדים שלא הקפידו בכל ימות השנה על דברי רב, שנאמרו לרב שמואל בר שילת, שלא להכות אלא בשרוך נעל? ר' יוסף קארו פסק בשולחן ערוך¹⁵⁷ "ולא יכו התלמידים בימים ההם", תוך הדגשת המלים "בימים ההם".

הלקאת התלמידים הייתה נפוצה ביותר בעולם הנוצרי והמוסלמי באותם ימים. לעתים הוכו גם מורים שלא עמדו בדרישות שהציבו הממונים, דוגמת אותו נשיא אוניברסיטה שהלקה מורים שלדעתו היו אשמים בבורותם של תלמידיהם.¹⁵⁸

המורה המחנך

המורה ותלמידיו בילו זה במחיצתו של זה זמן רב. החופשות שהתלמידים קיבלו ממוריהם היו קצרות מאוד, כי היום היה עמוס בלימודים. לעתים למדו הילדים גם בחלק מן הלילה (בעיקר בחורף),¹⁵⁹ ורק בימים ספורים בלבד הם היו פטורים מלימודים, כגון בשבתות ובמועדים, וכן בימים שלימוד התורה נאסר בהם, כמו בערב תשעה באב ובתשעה באב:

"ותינוקות של בית רבן הולכין בטלין מחצות ערב ט' באב עד מוצאו."¹⁶⁰

בין המלמד לתלמיד כמעט לא הפרידה כל מחיצה, כנראה, כי המלמד התגורר בבית התלמיד, וסעד עמו על שולחנו. לעתים נחשב המלמד בן בית במשפחת התלמיד. גם בעיני השכנים הנוצרים נחשב המלמד בן בית לכל דבר, עד כדי כך שתשלום חובותיו של המלמד היה על בעל הבית:

"ראובן בעל ביתו (של המלמד) טוען: אני צריך לפייס הגויים בשבילו..."¹⁶¹

אך גם כאשר המלמד לימד את תלמידו מחוץ לבית הוריו, נוצר קשר הדוק ביניהם. יתכן שהיחס החופשי ששרר בין תלמיד לרבו באשכנז והוויכוח החופשי והפתוח ששרר בבית המדרש האשכנזי נתן את אותותיו כבר מגיל הילדות¹⁶².

למעשה חזרה על עצמה התופעה של מגורים וחיים משותפים בין מורים לתלמידים, כאשר התלמידים גרו בבית רבם, ראש הישיבה, או סמוך לביתו. מקורות רבים מספרים על ביתו של ראש הישיבה ששימש מקום מגורים ולימודים לתלמידי הישיבות, כגון רש"י שישב בבית רבו, ותלמידיו שישבו בביתו¹⁶³. וכן שמענו על אחדים מבעלי התוספות שישבו בבתי רבותיהם דרך קבע, ואף למדו לפני רבם בביתו.¹⁶⁴ לדברי בעל "ספר חסידים" היו התלמידים באים "לבית הרב להיות בביתו מתאכסנים".¹⁶⁵ מ' ברויאר רואה בקבוצת התלמידים "מעין משפחה מורחבת אחת"¹⁶⁶.

כל זאת אצל האשכנזים. הספרדים, לעומת זאת, הקפידו לשמור על מרחק בין הרב תלמידו:

"ולזה צריך שהמלמד לא יתערב עם התלמידים במאכלם ובמשתיהם וכל ענייניהם ודיבורם, זולתו במה שנוגע ללימוד."^166א

תיאור מעניין של בית ראש הישיבה כבר מובא בהרחבה אצל ר' מאיר מרוטנבורג¹⁶⁷.כאן מן הראוי להזכיר, שבאשכנז הייתה מלאכת ההוראה עממית ביותר, וגם אנשים פשוטים נטלו בה חלק.

ב"צ דינור כבר עמד על ההבדל בין הרמב"ם לבין ר' אליעזר ממיץ, בעל "ספר יראים": בעוד שהרמב"ם כותב ש"מצווה על כל חכם מישראל ללמד את כל התלמידים"¹⁶⁸ בעל "ספר יראים"¹⁶⁹ כותב: "ולא בניו דווקא, קאמר קרא, אלא כל מי שילמוך אדם תורה, הרי הוא מקיים 'ושיננתם לבניך - אלו תלמידיך'¹⁷⁰.
תשובה מעניינת ביותר (שלא ניתנה לה תשומת לב מספקת) הובאה בשם הרשב"א¹⁷¹. הרב נשאל אודות עשיר שנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה ליטרה, אם עליו לקיים שבועתו ולשכור מלמד יקרן, או שיוכל להסתפק במלמד זול יותר. והתשובה: הנשבע אינו מחויב לקיים את שבועתו:

"לפי שבתחילת הלימוד כ"כ ראוי והגון מי שלא הגיע למעלת הרבנות כמו אחד מגדולי הרבנים... וכ"ש אם השכיר האי דגריס ודייק... ועוד יש כמה אנשים שלשונם מורגלת לתורה, ואדם זוכה ללמוד מהם יותר מכמה ת"ח הגדולים מהם." ומסקנתו להלכה: "וכל שזה ראוי והגון, גריס ודייק ראוי לו לפי עניין לימודו, אע"פ שהאחר גדול ממנו... יצא זה ידי נדרו."

הקריטריון למלמד טוב אינו גדולתו בתורה, כי אם יושר והגינות, מחד גיסא, וידיעת החומר, מאידך גיסא, כשהם מלווים ביכולת דידקטית, "שלשונם מרגלת לתורה".
תשובה זו, המופיעה בתשובות הרשב"א, כמו גם תשובות אחרות העוסקות בהלכות מלמדים (דוגמת התשובה ב"תשובות הרשב"א" א', סי' תרמ"ה), מסתבר שאינה משל הרשב"א. בתשובה בחלק ה' (שאנו עוסקים בה) מופיעה ה"ליטרא", שלא הייתה ידועה בספרד אלא רק באשכנז. ובתשובה בחלק א' מופיעים גם "הפשיטים", שאף הם מטבע אשכנזי¹⁷². מי השו"ת העוסקים בדיני מלמדים כשהם צמודים לדיני פועלים מקורם, כנראה, בבית מדרשו של המהר"ם, רבותיו (האו"ז) ותלמידיו (ה"מרדכי" ו"הגהות מיימוניות"), מחסידי אשכנז. ואמנם נושא החינוך כמעט שאינו מעסיק את שאר הראשונים. יתר על כן: הדמיון הרב בין מה שנדרש מן המלמד בתשובה הנ"ל למה שנדרש מן המלמד ב"ספר חסידים" אכן מוכיח, ללא צל של ספק, על מקור משותף: חסידי אשכנז. הקריטריונים "ראוי והגון, גריס ודייק", המופיעים בתשובה, זהים לאלו שב"ספר חסידים":

"מתחילה, כשאדם משכיר לבנו מלמד, ישכיל באותו דבר שלומד. שאם בניו ילמדו מקרא, והרב בקי בתלמוד ועם הארץ הוא במקרא, במה שהבנים צריכים צריך שיהיה לו ידיעה...שיהיה לו רב שידע, אף על פי שאינו לומד, אלא "עברי", ושיהיה לו חבר טוב ורב טוב."¹⁷³

פשטותם וישרותם של חסידי אשכנז הם שקוממו אותם נגד הפלפול. דבריו של ר' חיים "אור-זרוע" -
"אעפ"י שניתן לאדם לפלפל ולפרש, יש לו לחקור אחר היושר, על ידי זה הקב"ה מיישרו לדרך ישר"¹⁷⁴ - דברים אלה הם ביטוי נאמן לשאיפה הבסיסית להוראה הגונה ומדויקת, בעיקר לתלמידים הממוצעים והבינוניים, שהם בסופו של דבר רוב ציבור התלמידים.¹⁷⁵

"ספר חסידים" גם נתן את דעתו לבעיות החינוך של התלמידים החריגים, כגון תלמידים המתקשים בלימוד, לעתים כתוצאה ממומים וממחלות, ונתן, לדוגמה, עצה כיצד לנהוג בתלמיד המתבייש להשתתף בשיעור בגלל קשיי דיבור¹⁷⁶.

עוד לפני שהתל המלמד להורות בפועל, כבר נדרשים ממנו הגינות ויושר. מושג כמו "אסמכתא בעלמא", שמקומו ימצאנו בהתקשרויות שבין מעביד לעובד, אינו תופס כלל, לדעת ר' יצחק מוינה, כשמדובר בבעל הבית השוכר מלמד:

"וכן כשמשדכין מלמדי תינוקות, ומקבל המלמד קנס על עצמו אם יחזור בו, וחזר בו, ולא מצא מלמד אחר במקומו, אין זה 'אסמכתא בעלמא' שמפסידו בחזרתו."¹⁷⁷

מושג "ההפסד" חוזר על עצמו פעמים רבות בשו"ת העוסקות בדיני מלמדים. מעניינת השאלה שהתעוררה בעקבות "הפסדה של תורה" אצל הפוסקים המאוחרים יותר, בשלהי ימי הביניים. לדוגמה: המלמד לפי שעון, על מי לקנות את השעון: על התלמיד, או על המורה?¹⁷⁸

בעקבות ההוראות החינוכיות שבספר חסידים היינו מצפים לשמוע הדים לאותן הוראות בספרות השו"ת, דיונים וויכוחים חיים באותם נושאים, שבלי ספק העסיקו את יהודי אשכנז להלכה ולמעשה. האם מצאנו אי פעם מקור היסטורי שיתייחס, למשל, להוראה שב"ספר חסידים",

"מי שמלמד תינוקות ואחד חריף מחברו, והרב שלהם רואה שאין תקנתם שילמדו יחד, וצריכים החריפים רב להם לבד, אל ישתוק ויאמר לאביהם אלה צריכים רב לבד ואלה לבד, אעפ"י שיפסיד אם יפרידום"?¹⁷⁹

והתשובה היא שלילית. אכן, כמה דלים המקורות על החינוך באשכנז לעומת העושר ושפע המקורות בגניזה הקהירית המתארים את העשייה החינוכית עד לפרטי פרטים!¹⁸⁰

נסיים בדבריו של ח"ה בן-שושן, על עושר המקורות שבגניזה מחיי המעשה: "חיי החברה והנהגתה עולים כאן לפנינו לא כמות שהם ניתנים מכיסאה של תורה ומרום המעלה של המרכז המקודש, הם שזורים וארוגים כאן בעשייה כהווייתה, ומעשה גדול ורב גוונים הוא, עשיר בתפקידים ובנושאיהם."¹⁸¹

החינוך הממוסד והחינוך הפרטי

ריבוי התשובות בענייני מלמדים הוא תוצאה ישירה של החינוך הפרטי הלא-ממוסד. מקור הסכסוכים נבע, בדרך כלל, מחוסר הבנה שבין בעל הבית השוכר למלמד השכיר. סכסוכים כאלה לא חרגו מהמסגרת הכללית של דיני ממונות, ולכן מיקומן של רוב השאלות בדיני מלמדים היה במסגרות הרגילות של דיני פועלים. לא מעט סכסוכים היו נחסכים, אילו היה החינוך בימיהם מאורגן יותר במסגרות מקומיות הנתונות תחת פיקוח, מצד אחד, והכפופות לנהלים ולתקנות קבועות, מצד שני. במסגרות נתונות כאלה לא היה מקום להתדיינות בעקבות טענות וטענות נגד כפי שהכרנון בספרי השו"ת באשכנז (במיוחד מבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג). לא היה מקום לוויכוח אודות גובה שכר הלימוד ואודות טענות ההורים על טיב הלימוד וההוראה. אמנם בקהילות גדולות יותר, בעיקר בצרפת, דאגה הקהילה ל"חדרים" מסודרים ולפיקוח על המורים ולתשלום שכרם, והחזקת החדרים הייתה על הציבור, והקהילה דאגה לתקן תקנות קבועות למטרה זו:

"ובמקום שאין מספיקים במה שנותנים ללמד תינוקות, ייקחו ממה שמונחין להזכיר נשמתו, וייתנו למלמדים, אם לא פירש השכיב-מרע לצורך מה, והמותר ממנו למקום שחפצים הקהל.¹⁸²

לעומת זאת, בספרד ובארצות האיסלאם, ובמיוחד במצרים, הייתה לקהילה, ולו הקטנה ביותר, השפעה על מערכת החינוך:

"כי שכר מלמדי תינוקות בעיירות קטנות, שאין יכולים היחידים לתת שכר מלמד, כי הוא על הקהל לפי ממון, לא על אבותיהם של הנערים בלבד, כי אינם יכולים."¹⁸³

במצרים מתארות תעודות מן הגניזה את דאגתן של הקהילות העניות ביותר לשכירת מלמד ולתשלום שכרו מדמי השכירות שנתקבלו מבתי "ההקדש".¹⁸⁴ אמנם גם במצרים היו "חדרים" פרטיים ותחרות חופשית בין מלמדים¹⁸⁵. מהם דאגו בעצמם למקומות הלימוד, וחלקם - אלה שהציבור רכש להם אימון - אף זכו למקום בבית הכנסת או במקומות ציבוריים אחרים. בדרך כלל לא התעוררו בעיות מיוחדות שאילצו את הרבנים להיזקק להן¹⁸⁶.

לצערנו לא זכינו באשכנז למקורות המתארים את העשייה החינוכית דוגמת המקורות שבגניזה, כמו בעיות הביקור הסדיר ("סדרי חינוך", עמ' ל"ה), שיטות לימוד הקריאה (שם, עמ' מ"א-מ"ב), התערבות הורים בנעשה בין כותלי בית-הספר (שם, עמ' ל"ו), לימוד המקרא (שם, עמ' מ"ו) וספרי לימוד (שם, עמ' נ"א). מה שנותר באשכנז הם ספרי השו"ת, העוסקים בתנאי העבודה של המלמד, שמתוכם יצטרך ההיסטוריון לדלות עובדות חיים ומציאות ריאלית של העשייה החינוכית.

הערות:

1. ש"ד גויטיין, סדרי חינוך בימי הגאונים ובית הרמב"ם, ירושלים, תשכ"ב.
2. בנושא זה דנו גידמן, דינור, טברסקי, מוריס ועוד. לספר חוקי התורה נשוב בהמשך.
3. ייתכן כי מיעוט העיסוק בנושא החינוך נעוץ באווירה הדתית וההלכתית שהייתה מסורת
מקובלת, ללא שינויים רבים במשך מאות בשנים - מסורת שהייתה בנויה על הספרות התלמודית. כמו כן ייתכן שבעיות החינוך וההוראה של ה"חדרים" כמעט שלא עניינו את חכמי הדורות ההם, באשר עיקר תשומת הלב ניתנה למצטיינים שבין תלמידי הישיבה (ראה את מה שכתב י' תא-שמע במאמרו "לאופייה של ספרות ההלכה באשכנז במאות הי"ג-י"ד", בעלי ספר ד', עמ'33-32, הוצ' אוני' בר-אילן, תשל"ז). לגישה זו כמובן התנגד בעל ספר חסידים.
4. תשובות ר' גרשום מאור הגולה, מהד' ש' איידלברג, ניו-יורק, תשט"ז, סי' ע"ב (עמ'167). ר' גרשום נזקק להתנהגותם של המלמדים שאף הוא היה אחד מהם. ראה שם, סימן ע"ג: "שמעתי משמו של ר"ג שהיה שכיר לתלמידים..."
5. אור-זרוע חלק א', דפוס ז'יטומיר, תרכ"ב, דף ה' (אותיות ל', מ', נ').
6. אור זרוע, פסקי ב"מ, דפוס ירושלים, תרמ"ז, סי' רמ"ו (בשם הירושלמי, דמאי פ"ז, ה"ג).
7. בכורות דף כ"ט, ע"א.
8. רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פרק א', הלכה ז', וראה שם, "הגהות מיימוניות", המייצג את התפיסה האשכנזית.
9. הבעיה שעמדה לפני רגמ"ה ושאר תלמידי החכמים הייתה, אם מותר למלמד לעבוד עבודה נוספת להשלמת משכורתו, שכנראה לא תמיד הספיקה.
10. תוספות, בכורות כ"ט, ל'א, ד"ה "מה".
11. טור, יורה-דעה, סי' רמ"ו.
12. סמ"ג עשין, הל' ת"ת, סימן י"ב, דפוס וניציא ש"ז, דף צ"ז, עמ' ד'.
12א. רמב"ם, משנה תורה, הלכות ת"ת פרק א', הלכה ז'.
13. התשב"ץ לר' שמשון ב"ר צדוק (ורשא תרס"א), סימן תקכ"ה.
14. אור זרוע, דפוס זיטומיר, תרכ"ב, סי' קי"ג, דף כ', ע"ב. מובא גם בשו"ת מהר"ם, דפוס לבוב, תר"כ, סימן קי"ב.
15. ראה מאמרו של י' תא-שמעא, לתולדות היהודים בפולין במאות י"ב-י"ג ציון, שנה נ"ג, ד' תשמ"ח. במאמר זה דן תא-שמע בין השאר גם ביחסים שבין ר"א מביהם לר"י החסיד.
16. ראה א' אורבך, בעלי התוספות, י-ם, תשמ"א, עמ' 215-212.
17. ראה תקנות שום (ר"ת), בתשובות מהר"ם ד"פ, דף קנ"ח, ע"ב, שבהם לימוד התורה דומיננטי ביותר.
18. הגהות מיימוניות להלכות ת"ת לרמב"ם פ"א, ה"א.
19. תשובות מהר"ם ד'פ, סי' תתרכ"ב ועוד עשרות תשובות העוסקות בנושא שכר המלמדים.
20. שו"ת מהר"ם, דפוס לבוב תר"ך, סימן קל"א. ראה מקורות בנושא שהביא הקר במאמרו בנידון בשלם ה'.
21. ספר התשב"ץ, אמסטרדם (שר"א), חלק ג', תשובה קנ"ג.
22. תוספות, כתובות דף סג, ע"א, ד"ה "באומר".
23. אורבך, בעלי התוספות, תש"ם, עמ' 123 והערה 70.
24. ספר חסידים, סימן תתי"א וסימן תת"ך, תביעה שנשמעה כבר מפיו של רגמ"ה (תשובות רגמ"ה, סימן ע"ב).
25. ספר חסידים, סימן תת"ך.
26. ספר חסידים, סימן תת"ז.
27. תשובות רגמ"ה, מהד' ש' אידלברג (ניו-יורק, תשט"ז), סי' ע"ב.
28. תשובות מהר"ם, ל"ז, "מעשה במלמד אחד שהיה מלווה מעותיו בבית בעל ביתו...".
29. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תשט"ז, "שנושאים ונותנים בעירכם".
30. בדומה לנזירים ולכמרים שהיו מעתיקי ספרים.
31. אור זרוע, פסק' ב"מ, סימן רמ"ו.
32. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תרס"ז.
33. ספר חוקי התורה (החוק ה-12), אוסף מקורות א', עמ' י"ב, השאלה למה התכוון המחבר במלים "במעמד תלמודם". יש גרסה ב"מעמד תלמידים", ואז כמובן אין מצדו התנגדות עקרונית לעבודה הנוספת של המורה - אם לא במעמד התלמידים, גידמן ומוריס גרסו "תלמודם", וכך משתמע מן ההקשר.
34. חוקי התורה - חוק חמישי, מובא אצל אסף, מקורות א', עמ' י"ב, ואצל נ' מוריס II עמ' 373. המשפט "וזה המשגיח נקרא למלמדים" בא להדגיש שדווקא למלמדים נחוצים משגיחים.
35. הלשון "מלאכתם רמייה" היא על פי הגמרא, ב"ב כ"א, ע"ב: "'ארור עושה מלאכת ה' רמייה' (ירמיהו מ"ח, י'): זה מלמד תינוקות הפושע בלימודו." הרמב"ם במשנה תורה, הלכות ת"ת פ"ב, ה"ג, כותב על מלמד תינוקות "שהוא מניח התינוקות ויוצא" או "שעושה מלאכה אחרת וכו'" - הרי הוא בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמייה".
36. תשובות הרמב"ם מהד' מ בלאו, חלק ב', שס"ט, עמ' 646-645 (תשובות הרמב"ם מהד' ע"ח פריימן, קצ"ד). קרוב לוודאי שהרמב"ם התכוון למלמדים המועסקים על ידי הקהילה, וממנה פרנסתם, בעוד שהמלמדים העצמאיים עמלו קשה כדי לבסס את פרנסתם, ולא יכלו להרשות לעצמם ליבטל ממלאכתם. ראה תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, חלק א', ל"ד (עמ' 52), ומהדורת פריימן, סימן קס"ט וס' קפ"ב. מובא גם אצל גויטיין, סדרי חינוך עמ' ע"א. וראה דינור, ישראל-בגולה ב(6), עמ' 77, שמביא את אבן ספיר לר' נתן קילקי בגנות אותם ש"מניחים מלאכת שמים והולכים להעיד בפני עובדי אלילים להנאת גופם לא בחינם, העושין מלאכתם רמייה... ואלו מלמדי תינוקות שבאלו הימים כמה בטילות מבטלים ממלאכתם בכל יום, ותמיד עוברים ב'ארור עושה מלאכת ה' רמייה"'.
37. ספר יראים השלם סימן רכ"ה, עמ' צ"ט, דפוס וילנא, תרנ"ב, 1892.
38. אכן ראויים הדברים להיאמר מפיו של אחד מתלמידי ר"ת, שבימיו היה לימוד התורה נחלת הכלל. וראה מה שכתב הסמ"ג עשין, סימן י"ב, דפוס ונציה, הש"ז, דף ז', עמ' ד', על חשיבות לימוד התורה: "וכל שאינו עוסק בתורה חרב מביא לעולם."
39. ראה הערות 24 ו-25.
40. ספר חסידים, סימן תתכ"א, וכן נוסח בולוניא סימן ש"ו.
41. ספר חסידים, סימן תת"ל.
42. ספר חסידים, סימן תתר"ח.
43. אור-זרוע, פסקים ב"מ (פ"ו), סימן רמ"ו.
44. ספר חסידים, סימן תת"ל.
45. ספר חסידים, סימן ס"ו.
46. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, דף קנ"ח, ע"ב (תקנות ר"ת בתעודת בני-צרפת). ראה פינקלשטיין, מתקנות שו"ם משנת תתק"פ, עמ' 230.
47. אור-זרוע למסכת בבא מציעא, סימן רמ"ד.
48. מרדכי לבבא מציעא, סימן ר"כ (דף ע"ג, ע"ב, בדפוס ראם).
49. תשובות הרא"ש כלל ק"ד, סימן ד'.
50. ספר חסידים, סימן תתכ"א.
51. ספר חסידים (פארמה), סימן תתכ"ז, ובמהדורת מרגליות (בולוניה), סימן קל"ט, נאמרו הדברים בתור הדרכה ולא בצורת מעשה: "אם שמעת איש אחד מלמד טעות לתלמידיו, אל תאמר טעות..."
51א. הס"מק מציריך, חלק ג', עמ' צ', מהד' הר-שושנים.
52. ספר חסידים, סימן תתכ"י.
53. הגהות מיימוניות לרמב"ם לפרק ב' מה' ת"ת, הלכה ה', סימן ג', וטור יו"ד, סימן רמ"ה.
54. רמב"ם, הל' ת"ת פ"ח, הלכות ג', ו'.
55. אור זרוע, זיטומיר, תרכ"ב, ס' קי"ג. מובא גס בשו"ת מהר"ם, לבוב, תרכ"ב, ס' קי"ב.
56. לקט יושר יו"ד, הוצ' מקיצי נרדמים, פריימאן, ברלין, תרס"ד, עמ' 39.
57. ב"ב דף כ"א, ע"ב, וב"מ דף ע"ו, עמ' ב'.
58. שו"ת מהר"ם, דפוס לבוב (תר"ך), סימן קנ"ה, וכן בדפוס פראג, סימן שפ"ז. התשובה מיוחסת לר' שמשון ב"ר אברהם (הר"ש משאנץ).
60. י' כץ, מסורת ומשבר, ירושלים, תשל"ח, עמ' 218-217. אמנם כך דן בשלהי ימי הביינים, אבל המסורת בתחומים רבים, ובתוכם גם בחינוך, נמשכה זמן רב, עד למשבר.
61. כתובת על מצבה בפאריס. מובא ע"י אסף מקורות, חלק ד', עמ' ד'. ייתכן שאיש זה דאג ונהג את החדרים רק מבחינה כלכלית ולא בפיקוח על עבודתם של המלמדים.
62. נ' מוריס, בספרו תולדות החינוך של עם ישראל, ירושלים, 1997, חלק ב', עמ' 394, סבור, שאין הוכחה מדברי רש"י שתפקיד כזה אכן היה בצרפת בימיו, ואף בתלמוד אין זכר לקיומו של תפקיד כזה. לעתים נדמה שפירוש רש"י לפסוק או לעניין בתלמוד משקף מציאות היסטורית בימיו, ואין הדבר כן. רש"י פשוט מפרש את הטקסטים במלים או במונחים המובנים לקורא בן זמנו (ראה רש"י לבראשית מ"ט י"ז: "אין לך עניים סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון וכו'").
63. ספר חוקי התורה, חוק חמישי. ראה אצל מוריס, שם, חלק ב', עמ' 407-371, וכן אצל אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, חלק א', עמ' ו'-ט"ז.
ה' הסקינס Studies in Medieval Culture 54 (Ch. Haskins), מספר על הלקאת מורים על ידי נשיא האוניברסיטה הסבור שהמורים אשמים בבערותם של התלמידים.
64. ראה סוף תשובות מהר"ם, דפוס פראג, דף קנ"ח, עמ' ב', "תקנות שתיקן ר"ת... במקום שאין מספיקין במה שנותנים למלמדים של התינוקות... ייקחו משאר הקדשות... וייתנו למלמדים..."
65. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תתרט"ז, "עיר שאין בה אלא י' בני אדם ואחד מהם רוצה לצאת...", וכן ר' חיים או"ז, דפוס ליפסיא (תר"ך), סימן ס"ה, "קהילות שלנו חשובים ככפרים בימי התנאים... לפי שאנו מתי מעט ונשארנו מעט מהרבה...".
66. במאה הי"ב הורע המצב, וכמה משפחות היו שוכרות מלמד אחד. ראה: תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תל"ד, וכן ח"ה בן-ששון, פרקים בתולדות ימי הביינים, עמ' 69-65.
67. "מרדכי" לבבא-בתרא, סימן תס"ח (דפוס ראם, דף פ"ג, ע"ב).
68. מהר"ם, דפוס פראג, סימן תקמ"א, וכן בדפוס קרימונה, סימן קצ"ח, וכן אצל כהנא, סימן קכ"ז.
69. אור-זרוע לב"מ, סימן רמ"ב, שו"ת מהר"ם, דפוס פראג, סימן תע"ז, ו"מרדכי" לב"מ פ"ו. אף ר"י איסרליין משווה את המלמדים ל"אורחים" עניים.
70. אור זרוע א', סימן קי"ג, דפוס ז'יטומיר, תרכ"ב, דף כ', עמ' ב', ותשובות מהר"ם, ד"פ (לבוב), סימן קי"ב.
71. סוף תשובות מהר"ם, דפוס פראג, דף קנ"ח, "תקנות שתיקן ר"ת...".
72. אמנם כבר רגמ"ה עסק בענייני מלמדים, בתשובות רגמ"ה, מהד' איידלברג, סימן ע"א, אך אצלו זוהי לע"ע תופעה חד פעמית, שלא ראינוה עד לתקופתנו.
73. ראה מאמרו של י' לנגה: Zur Rechtlichen Stellung des yudischen Lehrers in Zurich Vor Yahren 25 Jahre Yudische Schule, Jerusalem, Zurich, Festschrift, 1980, pages 108-122.
74. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן שפ"ה, מהר"ם ד"פ (לבוב, תרקס"י, סימן קנ"ד).
75. לעניין שכירות לשנה ראה דפוס פראג, סימן תתל"ג, "התנה עמו ללמד בנו שנה..."
76. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תע"ז (תשובת ר' יצחק ברבי שמואל, הר"י הזקן, סוף המאה הי"ב).
77. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תשמ"ט.
77א. ראה מה שכתב ב"צ דינור בישראל בגולה ב/6, עמ' 91, בהערה 66.
78. בבא-מציעא דף ס"ה, עמ' א', ודף ק"י, עמ' ב'; קידושין מ"ח, עמ' ב'; ערכין י*ח, ע"א.
79. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תל"ד.
80. "מרדכי" לבבא בתרא, רמז תס"ח (בדפוס ראם, דף פ"ג עמ' ב'). השווה עם המכתב מן הגניזה הקאהירית, עד כמה היה המלמד העני תלוי בתשלום הקבוע של שכר הלימוד (גוייטיין, סדרי חינוך, עמ' ק"ז).
81. שו"ת מהר"י, וייל, סימן ק"ג, דפוס קאפוסט, דף כ"ז, עמ' א'
82. אור זרוע א', סימן קי"ג, דפוס ז'טומיר, תרכ"ב, דף כ', עמ' ב'; תשובות מהר"ם, דפוס לבוב, סימן קי"ב. ראה מאמרו של י' תא-שמע "לתולדות היהודים בפולין במאות י"ב-י"ג, ציון שנה נ"ג, ד', תשמ"ח, עמ' 350-347 ועמ' 369-367.
83. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן קנ"ג, תקנות שתיקן ר"ת באגודות בני צרפת; סוף תשובות מהר"ם, דפוס פראג, עמ' קנ"ח, כלבו, סימן קט"ז-קי"ז.
84. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תרס"ג.
85. ראה ח"ה בן ששון, פרקים בתולדות היהודים בימי הביינים, עם עובד, ת"א, 1962, עמ' 69-65.
86. ראה הערה 82.
87. תשב"ץ, סימן תקנ"ב. מובא גם מסמ"ק מציריך, מהד' הר-שושנים, תש"ח, עמ' צ"א, וכן במאמרו של י' לנגה שם, הערה 73, עמ' 119
88. הסמ"ק מציריך, שם, עמ' צ', אצל לנגה, שם, עמ' 117.
88א. א' גרוסמן, עלי ספר א', סיוון תשל"ה, עמ' 33; חכמי אשכנז הראשונים, תשמ"א עמ' 207, הערה 140.
89. ראה ח"ה בן-ששון, פרקים בתולדות ימי הביינים, עמ' 69-65, וראה שם, הערה 85.
90. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תל"ד.
91. אור זרוע, פסקים ב"מ, סימן קפ"ח, בשם ר' שמשון בן אברהם (הר"ש משאנץ).
92. תשובות בעלי התוספות א', סי' ק"ז, מהדורת אינוס, ניו-יורק, תשי"ד (מן המאות י"א-י"ג).
93. אור זרוע פסקי ב"מ, סימן רמ"ד, וכן אור זרוע לב"מ, ס" רמ"ב, ו'מרדכי" לב"מ פ"ו, סימן שמ"ג.
94. שו"ת מהר"ם, דפוס פראג, סימן תע"ז (תשובת הר"י), וכן תוספות ב"ב כ"א, ע"ב, ד"ה "ומקרי".
95. מהר"ם, דפוס פראג סימן שפ"ז, ודפוס לבוב, סימן קנ"ה (אותה תשובה).
96. בעלי התוספות, ירושלים, תש"ם, עמ' 233 והערות 33 ו-33*, שו"ת מהר"ם, דפוס פראג, סימן תע"ז, ותוספות ב"ב כ"א, ע"ב, ד"ה "ומקרי".
97. תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תשמ"ט.
98. תשובות רגמ"ה, מהד' איידלברג ניו-יורק, תשט"ז, סימן ע"ג. התשובה נמצאת כמעט באותה לשון בתשובות מהר"ם, דפוס קרימונה, סימן ב', ובדפוס לבוב, סימן קנ"ד וקנ"ז. ראה שם בהערה 3, עמ' 169, שתשובה קנ"ז היא של ר' יוסף טוב עלם ולא של המהר"ם.
99. תשובות מהר"ם, דפוס פראג סימן פ"ה, וכן שם, בסימן שפ"ה. בשני המקומות הוא מוכיח
את הדין (לפטור במקרה של מחלה) מדין עבד-עברי שבסוגיית קידושין י"ז, ע"א, "ע"ע שחלה שלוש ועבד שלוש אין חייב להשלים".
100. תשובות הרשב"א, ניו-יורק, תש"ח, חלק ז', סימן תקט"ז.
101. דפוס לבוב, סימן קנ"ד.
102. "מרדכי" לב"מ, סימן שמ"ו.
103. הסמ"ק מציריך, מהד' הר שושנים, ירושלים, תשמ"ח, חלק ג', עמ' צ'; ראה אצל לנגה, שם, עמ' 117.
104. לנגה, שם, עמ' 121.
105.תשובות הרשב"א, חלק א', סימן א', מ"ב. התשובה מיוחסת על ידי י' לנגה לר"מ מרוטנבורג שר' משה מציריך היה מבאי בית-מדרשו (לנגה עמ' 119 ). לעומתו טוען שמחה עמנואל (בע"פ), שתשובה זו היא אכן של הרשב"א.
106. "מרדכי" לב"מ, סימן שמ"ב.
107. תשובות מהר"ם, דפוס קרימונה, סימן ב', וכן דפוס פראג, סימן קל"ה: "גם יש לחלק להיכא דהתינוק רגיל לתלות בין היכא דלא רגיל... כמו שחילק ר' יואל הלוי... וכן ב"מרדכי" לב"מ, סוף סימן שמ"ד (השוכר את האומנין), ובטור חו"מ, סוף סימן של"ד. וראה שם את דברי הב"י, הסוקר בצורה ממצה את סוגיית המלמדים.
108. שו"ת מהרי"ל, י-ם, תש"ם, סימן מ"א, ב'. מעניינת גישתו החד משמעית של ה"מרדכי" (לפ"ו ב"מ, סימן שמ"ג), הרואה בגזרות הגירוש מכת מדינה. וז"ל: "ואם הביטול של המלמד מחמת גזרת המושל שבעיר, ואי אפשר למלמד ללמוד, הווי מכת מדינה, ויהא ההפסד של בעל הבית." ובבית יוסף לחושן-משפט סימן של"ד: נמצאתי בתשובות מהרי"ל שאם שינוי אוויר בעיר והבריח הבן, דינו שווה להא דרבנו יואל."
109. ספר חסידים, סימן תתכ"א.
110. ספר חסידים (פארמה), סימן תתכ"ח, וכן ספר חסידים (בולוניה), סימן קכ"ד, על האיסור לשוחח עם המלמד בשעה שהוא מלמד.
111. שו"ת מהר"ם, ברונא, י-ם, תש"ך, סימן קט"ז, ושם פסק כי "התינוק חייב לחזר על השעה לקנותו, ואין המלמד חייב לקנותו". בקהילות אחדות פיקחו על כך ששום מלמד ברדקי "לא ילמד בלי שעון של חול", כפי שנכתב בתקנות ניקלשבורג משנת תל"ו (אסף - מקורות לתולדות החינוך בישראל, כרך א', ת"א, תרפ"ה, עמ' קל"ט).
112. ראה בהערה 73 על מאמרו של י' לנגה הנ"ל, המתייחס להלכות מלמדים אצל הסמ"ק מציריך והתשב"ץ. וכן בסמ"ק מציריך, מהד' י' הר-שושנים, י-ם, תשמ"ח, חלק ג', עמ' פ"ח-צ"ג.
113. דבריו של ר' פרץ מבוססים על דברי מהר"ם בתשובותיו, דפוס פראג סימן פ"ה: "המלמד שחלה ייקח שכר משלם." אך בניגוד לר' פרץ מהר"ם מבדיל בין אם לומד קצת ובין אם טרם התחיל ללמד.
114. הקטע הועתק מנוסחו של י' לנגה, שם, עמ' 114. וראה הסמ"ק מציריך שם, עמ' פ"ח. בפרט אחד השינוי מהותי בסמ"ק מציריך, מה' הר שושנים: "ואם בעל הבית מוצא להשכיר, ייטול כפי מה שעשה, והשאר יפסיד_." ואילו במהד' י' לנגה: "ואם המלמד חוזר בו משום שהוא אנוס או משום חולי אע"פ שאין בעל הבית מוצא להשכיר, ייטול כפי מה שעשה, והשאר יפסיד. הבדל נוסף: אצל לנגה הקטע מסתיים במלים "לשון תוס' (הכוונה לתוס' ר' פרץ לב"מ, דף ע"ז, ע"א, ד"ה "סבר לה", בשינוי), ואילו במהד' הר שושנים במלים "ע"כ הגה"ה" הגרסא אצל לנגה נראית הגיונית יותר, כי יש בה חידוש גדול יותר, והוא: אף שאין מוצא להשכיר אם הפסקת העבודה נגרמת עקב אונס, המלמד מקבל לפחות חלק משכרו.
115. אצל לנגה, שם, עמ' 116, ובסמ"ק מציריך, מהד' הר-שושנים, חלק ג', עמ' פ"ט, ובס' התשב"ץ לר"ש בר צדוק, ורשא, תרס"א, עמ' 130, סימן תקכ"ז.
116. הגהת התשב"ץ (של ר' פרץ, שם), סימן תקכ"ז: "מיהו מנכין לו לפי הזמן שחלה, אפילו למד חצי הזמן... אבל מלמד הוא כשכיר יום, לעולם אין לו שכר מאשר לא עשה, אע"ג דנאנס." הדברים מובאים אצל לנגה, עמ' 116, ובמהד' הר-שושנים. הסמ"ק מציריך חלק ג', עמ' פ"ט.
117. שו"ת מהר"ם, דפוס פראג סימן רנ"א.
118. הסמ"ק מציריך, חלק ג' (הר שושנים), עמ' צ', במאמרו של לנגה הנ"ל, עמ' 117.
119. שם, בעל הפירוש על התשב"ץ, "שבעת הנרות", ר' משה בצלאל, מעיר: "וצ"ל דדברי התשב"ץ דהכא אינו ממהר"ם" הוא מנסה למצוא את המקור בדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות. שכירות הלכה ה'.
120. הסמ"ק, מציריך, שם, עמ' צ"א, י' לנגה, עמ' 120.
121. הסמ"ק מציריך, שם, עמ' צ', לנגה, עמ' 117 ובסמ"ק מהד' הר-שושנים מיוחסים הדברים לתשב"ץ. ואילו אצל לנגה - "עכ"ל התו ". לנגה מעיר שתוס' אלו "אינן לפנינו".
122. הגהות ה"מרדכי" לב"מ, פרק "האומנין", סימן ת"ס.
123. הליטרא הייתה שווה בימים ההם עשרים דינר. ראה הערות של איידלברג למלה "ליטרה" בתשובות רגמ"ה, סימן ע"א, וראה ברבעון הצרפתי, כרך ט'; עמ' כ"ב.
124. תשובות רמג"ה, מהד' ש' איידלברג סימן ע"א.
125. תקנות שתיקן ר"ת, בתשובות מהר"ם, דפוס פראג,סימן תתרכ"ב יש על כך גם תשובה של ר"י הכהן ראה הערה 88א.
126. ספר תשב"ץ (האשכנזי), ד', ורשא, תרס"א, עמ' 130, טימן תקכ"ג.
127. תשובות הרשב"א שם, חלק ה', סימן קס"ז.
128. הסמ"ק מציריך, חלק ג', עמ' צ'-צ"א, י' לנגה, עמ' 119, וספר התשב"ץ, סימן תקכ"א, וכן ב"מרדכי" לב"ק, סימן א'.
129. הדברים אמנם מופיעים במשנה ב"מ, פרק י, מ"ה, ובגמרא ב"מ קי"ח, ע"א: "השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן..." מדברי רש"י שם, ד"ה "אין שומעין לו", משתמע, שאף דברי מאכל לא יוכל לתת לפועל. הדברים קיבלו משנה תוקף כאשר השכירים אינם עושים עוד ב"תבן".
130. תשובות רגמ"ה, מהד' איידלברג סימן נ"א.
130א. סדרי חינוך, מקורות מן הגניזה, ש"ד גויטיין, עמ' ק"ז.
131. תשובות רגמ"ה, שם, סימן ע"א.
132. י' יובל, תרומות מנירנברג לירושלים, ציון, מ"ו עמ' 193-182. ראה שם טבלת השכר (ב' 190-191)
133. תשובות הרשב"א, ניו-יורק, תשי"ח, חלק א', תשובה א', מ"ב (ע' של"ז). י' לנגה במאמרו הנ"ל, בעמ' 119, מייחס תשובה זו לר"מ מרוטנבורג לדעת ש' עמנואל התשובה אכן של רשב"א, מאחר שבתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, ורשא, תרמ"ד, מופיעה אותה תשובה בנוסח שלם יותר.
134. תשובות רגמ"ה, שם, סימן ע"ב (עמ' 168-167).
135. שם, עמ' 167.
136. שם, סימן ע"א.,
137. תשובות הרשב"א, וילנא, תרמ"ד חלק ה' סימן רכ"ט.
138. נ' מוריס, תולדות החינוך של עם-ישראל, י-ם, 1977, כרך ב', עמ' 286
139. ספר חוקי התורה המובא בספרו של מוריס, בעמ' 376-373. ניתן אפוא לאשש את דעתו של מוריס, עמ' 406 כי ספר חוקי התורה מטרתו לנתק את המלמדים מן התלות הלא מכובדת בשכר ובעבודות נוספות, וזאת על ידי תקצוב בתי הספר והמורים בקהילות.
140. סדרי חינוך, שם, ע' ע"ו. על מצוקותיו של המלמד ראה שם, עמ' ק"ז.
141. ראה הערה 139, בעניין העבודה הנוספת של המורה.
142. ספר חוקי התורה, אצל מוריס, שם, עמ' 374, דינור, ישראל בגולה ב/6, עמ' 5. ראה שו"ת הרשב"א ח"ה, סימן קס"ו.
143. הסמ"ק מציריך שם, עמ' צ', ובמאמרו של לנגה, בעמ' 117.
144. שם, בעמ' 119.
145. ה"מרדכי" לב"מ, סימן שמ"ו.
146. תשובות הרשב"א, חלק א', ניו-יורק, תשי"ח, סימן א', מ"ב (כאמור, לדעת י' לנגה התשובה היא מר' מאיר מרוטנבורג; ראה הערה 113).
147. הגהות מיימוניות על הרמב"ם, ה', ת"ת, פ"ב, הלכה ה'.
148. רמב"ם, הל' ת"ת פ"ב, הלכה ו'. בגמרא, ב"ב כ"א ע"א נחלקו איזה מלמד עדיף. לדעת רבא מוקמינן דגריס ולא דייק. לדעת רב דימי מנהרדעא מותבינן דדייק ולא גריס. רמב"ם אינו נכנס למחלוקת, ודורש את שניהם: "בין במקרא בין בדקדוק" ועיין בכסף משנה שם.
149. אור זרוע, פסקי בבא-קמא, פרק ז', אות ש', האווירה אמנם, "חסידית", אווירה שבה החסיד מעריץ את רבו, גם אם נושא השאלה הוא הלכתי גרידא.
150. "אמר רבי יוחנן משום ר' אלעזר ב"ר שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה, עשה אוזניך כאפרכסת" (חולין פ"ט, ע"א).
151. בבא בתרא כ"א, ע"א.
152. רמב"ם, הלכות ת"ת פרק ב', הלכה ב'.
153. ש"ד גויטיין, סדרי חינוך, שם, עמ' ס"ה, הקטע בגניזה ט"ס, 28.7, ג' 8.
154. ספר הרוקח הגדול (ר"א מוורמס), ירושלים, תש"ך, סימן ש"ט, דף קע"ו.
155. מנהג זה מובא כבר באיכה רבתי א', סימן ל': "ר' יוחנן הווה מפקד לספרייא ומתננייא דלא ליהוון טעונין ערקתא על מינוקיא באילין יומי."
156. ספר המנהגים לר' איזיק טירנא, מהד' מפעל תורת חכמי אשכנז, מכון ירושלים, תשל"ט, עמ' ע"ד.
157. שו"ע או"ח סימן תקנ"א, סעיף י"ח.
158. Ch. Haskins, Studies in Medieval Culture, p.54
159. ספר חוקי התורה, חוק י"א. מובא אצל אסף - מקורות, חלק א', עמ' י"ב, וכן אצל מוריס, חלק ב', עמ' 374: "על המלמדים ללמד הנערים בלילי חורף מר"ח מרחשוון עד ר"ח ניסן." רבות מדובר בשו"ת על ביטולו של התינוק (ראה תשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תע"ז).
160. ספר המנהגים דבי מהר"ם ב"ר ברוך מרוטנבורג, מהד' אלפנביין, ניו-יורק, תרצ"ח, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 33.
161. תשובות מהר"ם, דפוס פראג סימן ל"ז.
162. ראה ספר אורחות חיים לר' אהרון הכהן מלוניל, פירנצה, תק"י-ירושלים, תשט"ז, הלכות תלמוד-תורה, סימן כ"א, בשם ר' משה ור' שמואל מאיורא: "וכן יסתור דבריו התלמיד לרב, אם יוכל לפי פלפולו". וכן ראה א"א אורבך, בעלי התוספות, תש"ם, כרך א', עמ' 479.
163. תשובות רש"י, מהד' אלפנביין, עמ' 20, תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן ט"ז, מחזור ויטרי, עמ' 253-252, 270-269, 286, 40, 144, והשווה א"מ ליפשיץ, רשי, ירושלים, תשכ"ו (מוסד הרב קוק), עמ' כ"ט, מ"ז, קלה-קל"ו.
164. ראה אורבך, עמ' 343, 270, 380, 411, וכן תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, מהד' א' קופפר, ירושלים, תשל"ג סימן ל, עמ' 62.
165. ספר חסידים (פארמה), סימן תתתרע"ט, תשצ"ה.
166. מ' ברויאר, "לחקר הטיפולוגיה של ישיבות המערב", ספר היובל ליעקב כץ, עמ' נ' (ברויאר מביא לצורך המאמר מקורות נוספים).
166א. מתוך "מרפא נפשות" לר' יוסף ועקנין בן זמנו של הרמב"ם אצל אסף "מקורות", עמ' ל"ו.
167. שו"ת מהר"ם, ב"ב, דפוס קרימונה, סימן ק"ח.
168. רמב"ם, הל' תלמוד-תורה, פרק א', הלכה ב'.
169. ר"א ממיץ, ספר יראים השלם, וילנא, תרס"ב, סימן רכ"ה, עמ' צ"ט-ק'.
170. ב"צ דינור, ישראל בגולה ב/(6), עמ' 86, הערה 29. לדעתי ספק רב אם ניתן לדייק עד כדי כך בדבריהם ולהבדיל בין מלמדים חכמים לסתם יהודים.
171. תשובות הרשב"א, וילנא, תרמ"ד, חלק ה', סימן רכ"ט.
172. ראה מאמרו של מ' טוך, "נומיסמאטיקה והיסטוריה", ציון, מ'ו, עמ' 238
173. ספר חסידים (פארמה), סימן תת"ך או סימן תת"א, המלא בהערות מתודיות.
174. דרשות מר' חיים אור-זרוע, כ"י, פארמה, מס' 1264, מהד' י'לנגה, י-ם, תשל"ג, עמ' 15, לפרשת "וירא". וכן מאמרו של י' תא שמע, "מצוות ת"ת כבעיה חברתית-דתית בספר חסידים", ספר בר-אילן, כרך י"ד, רמת גן, תשל"ז. המאמר דן בביקורת החריפה של בעל ספר חסידים נגד הנורמות הקיימות בלימוד התורה על דרך הפלפול, במאמר עשרות מובאות מספר חסידים בגנות הפלפול. דוגמה: 'אם תראה חריף ומפולפל ומביא ראיות לשקר... ואחד שאינו מפולפל כל כך, אלא ישרן, היה אתה עם הישר, ולא עם המעקל" (ספר חסידים, סימן תתתתרט"ז). ראה י'נ אפשטיין, "תוספות אשכנזיות ואיטלקיות קדומות" תרביץ ו', תרצ"ה, עמ' 190, הערה 6. הוא מציין שלושת מקומות בספר חסידים וכמה מקורות אשכנזיים נוספים בני-המאה הי"ג בנושא הפלפול בישיבות אשכנז דן מ' ברויר בספר הזכרון לרב וייברג, תש"ל, במאמר "עלית הפלפול והחילוקים בישיבות אשכנז", וכן ראה ח"ז דימיטרובסקי, "על דרך הפלפול", ספר היובל לכב' שלום ברון, ירושלים, תשל"ה, החלק העברי, עמ' קי"א-קפ"א.
175. ראה מאמרו של תא-שמע, "קווים לאופייה של ספרות ההלכה באשכנז במאות הי"ג-יד", בעלי ספר ד' (בר-אילן), עמ' 32
176. ספר חסידים, סימן תשפ"ה.
177. אור זרוע, פסקי ב"מ, ירושלים, תרמ"ז, סימן קפ"ח, בשם ר' שמשון בן אברהם (הר"ש משאנץ), וכן אור זרוע, שם, סימן רמ"ו. אותה תשובה נמצאת גם בתשובות מהר"ם, דפוס פראג, סימן תתקס"ז, בשם רשב"א הנ"ל. מעניינת ההשוואה בין ביטול שידוך (בושה) לביטול חוזה המלמדות (הפסד).
178. ר"י ברונא, סימן קט"ז.
179. ספר חסידים (פארמה), סימן תתכ"ג וגם בספר חוקי התורה, נוסח א', חוק ה' מגמה דומה: הפרדה בין התלמידים הטובים והבינוניים על ידי הוצאת הנער הנחשל מכיתת התלמידים הטובים: "...פן ילכו הנערים הפקחים בשבילו אחורנית, ולא ייקח מעות בחינם" מעניין, שגם כאן תופס הצד הכספי מקום חשוב.
180. ש"ד גויטיין, "סדרי חינוך בימי הגאונים ובית הרמב"ם מקורות חדשים מן הגניזה" ירושלים, תשכ"ב. הפרק הרביעי, עמ' ע"ה-ק"כ, דן בארגון החינוך היסודי ובמעמדו ובמצבו של המורה.
181. ח"ה בן ששון, "דרך חדשה אל עולם הגניזה", ציון, שנה מ"א, תשל"ו, עמ' 46, מאמר הערכה וביקורת על ספרו של ש"ד גוייטיין:
S. D. Goitein, A Mediterranean Society, Un. Of California Press, 1967.
182. מתקנות שו"ם תתק"ף, פינקלשטיין, עמ' 230, וכן תשובות מהר"ם, דפוס פראג סימן תתרכ"ב. על שיטה זו קמו עוררין, כמו ר"י החסיד, שכתב לר' אליעזר מביהם. ראה אור זרוע א', סימן קי"ג, וכן תשובות מהר"ם, דפוס לבוב, סימן קי"ב. העסקנות החינוכית הייתה מפורסמת כמו הכתובת על מצבה בפריס, אסף-מקורות חלק ד', עמ' 3
183. אור צדיקים, תשובות ר' מאיר הלוי אבולעפיה, סימן רמ"א, וכן ראה ר' בחיי בס' כד הקמח, דף קי"ב, עמ' א. כמו כן דאג הציבור לספק מורים ליתומים ולעניים במשכורת קבועה.
184. סדרי חינוך, עמ' פ"ט.
185. סדרי חינוך, עמ' צ"ב-צ"ג, וכן תשובות הרמב"ם, מהד' י' בלאו, ירושלים, תשמ"ו, חלק א', סימן ל"ד.
186. כפי שראינו בתשובת הרמב"ם. (שם) אמנם אלה עוסקים יותר בנושאים מהותיים (כמו מקומה של האשה בהוראה). וגם על כמה תשובות של הרשב"א העוסקות בענייני מלמדים הערנו במהלך הפרק, שחלק מהן אינן משל רשב"א אלא מבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג מעניינות גם חמש ההוראות בכתב ידו של רבנו אברהם בן הרמב"ם לתשלום שכר הלימוד, המובאות בסדרי חינוך, עמ' צ'-צ"א.