"יש מהן אומרים: אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהן אומרים: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה".

"בין כך ובין כך: מלידתו עד למותו אין הוא עולה ברכבי אש השמיימה. הליכים, הלכים, גורל שקבעו האב בשמים לכל בר אנוש: כפי שקבוע גזר הגורל בדין. אין גורל עור", זה טעם הבורא עולם... כי הגוף אינו עולה בסופו ברכבי אש השמיימה גזר הוא" ⁴.

"סיפר הר"י מקאמינקא שהבעש"ט היה מצפה לעלות בסערה כמו אליהו זכור לטוב, ואחר כך כשמתה אשתו והיה מצטער בצער גדול, סברו בני ביתו שמצטער מאד על פטירת אשתו ושאלו אותו על כך, כי ידעו שאין זו מידתו. והשיב להם שהוא מצטער לעלות בסערה השמיימה, ועכשיו שהוא פלג גוף, זה לא יתכן, ועל כך הוא מצטער מאד" ⁵.

"...גרינברג: אברך אדום-שער, משולהב, פורץ בהתלהבות משתנקת מדברי עצמו; פאות, עיניים כחולות-ירוקות גדולות לטושות תכופות לעבר מרחקים בלתי מוגדרים, מעיל ארוך-שחור ודק ונעול מגפיים; הוא בנו של "רבי" ובלבוש הזה הייתי פוגשו במשך זמן-מה..." ⁶.

"ובשביל אורי צבי גרינברג אבקשך, אלקים,
בעורקו הן לא זורם דם משלו
דם מעורב בדמעות של שחוטי הפוגרומים
זורם בתוך עורקיו המתוחים כמיתרים" ⁷.

"בדמי נובע דם סבא: השרף מסטרליסק, מכאן גם הרוגז וההתלהבות ⁹.

"צקון תפלה מלכותית של רבי ישראל מריז'ין:
גוף - ספר-תורה וגליליו בנעלי-לכה, לעיני הבריות מסביב...
אך נעלי-לכה בלי סוליות מתחת, בשלג - -
ותפלת יהודי-ארי; רבי אורי מסטרליסק
שכלפיד-האש הוא שאינו שורף מלבושיו,
ומסיט הדום האדמה בשתי כפות רגליו - -
ורבי מאיר'ל מפרומישלן, זה זהור העיניים,
שבהיותו עוד נער התהלך ביומא-דשוקא
והכיר בבהמות החיות: מי מהן כשרה ולמי תהא סירכא;
ואשר לא נתן שתלון בביתו בלילה פרוטת-נחשת יחידה;
שבל תהא בינו ובין אלהי העניים נקודת-מתכת...
שלשה הם בי השליטים בזמן ובמקום:
זה בעל הדממה השקופה בנעלי-לכה
מצוה תפארתו עלי ו"עטרת" טליתו על כתפי וממתיק.
- בנעלי-לכה... וברגש השלג מתחת - -
וזה הארי מעלה גהם באמצע הימים,
מצית את גופי ומלים ממנו הוא חוצב: רק גחלי רתמים
ובמצע מאש הוא מציע מיטתי בלילות.
ועני-העניים זה מציץ ללב ולארנק
ומצוה עלי העניות בעיניים מזהירות:
- פרוטת נחשת בל תלון בביתי עד בקר - - ¹⁰.

"לרבי לוי יצחק הפייטן, הדדאיסטן בטלית ותפילין, אבואה לזרוח בלילה כסהר לזמר מציאות הבורא בעולם ולטעון: ריבונו של עולם, מה תדרוש מעמך ישראל, מה תכבד על שכמו" ¹².

"נער אחד מת עליו אביו. נשתייר הנער ואמו בלא פרנסה. לקח את סידורו ונטל את רגליו והלך אצל ר' מאיר לפרימישלן לקבל ברכה מפיו. אותה שעה משוטט היה ר' מאיר בעולמות העליונים ולא היה שום דבר שכדאי לו לפנות לבו לצורכי העולם הזה. דחה את היתום מלפניו ולא נתן לבו לבקשתו. לא הניח היתום ממנו וחזר וסיפר לו, שאביו מת ואמו אלמנה ואין להם במה להתפרנס ואינו יודע מה יעשה, אמר לו הצדיק, אם אין לך מה תעשה, לך חזר על הפתחים. געה הנער בבכיה גדולה. נכמרו רחמי הצדיק עליו והפך את הקללה לברכה וכך אמר לו, יהי רצון, שאם נגזר עליך לחזר על הבתים כל הבתים כולם שלך יהיו. הנער היה לאיש, השיאה אותו אמו אישה. נשא אישה ובנה לו בית. לימים קנה לו עוד בית, לימים נזדמן לו לקנות במיקח השוה עוד בית אחד. הלך וקנה.

ראו בתים שבעיר שבעל בית הגון הוא ואמרו, אשרי הבית שיש לו בעל בית שכזה. נתן דעתו עליהם ונתרצה לקנותם. לא יצאו ימים הרבה עד שהכניסם לרשותו.

בית מבקש תיקונו. היום תיקון זה ומחר תיקון אחר. אם בעל בית הוא מעיין הוא בביתו ומתקן מה שצריך תיקון. היה מחזר על הבתים שלו והיה מתקן כל שביקש את תיקונו" ¹⁶.

"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב... והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך ובאו עליך כל..." (דברים כ"ח). במדרש: הדא הוא דכתיב: רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה' (תהילים, ל"ד, כ'). והוא תמוה. עיין בספר חסדי אבות שכתב ממו"ר הרב מאיר ז"ל פירושו של המדרש: כי הנה מבואר בזוהר הקדוש שבכל פסוק מתוכחות יש בו רמז ברכה, כמו שבפסוק, 'שורך טבוח ולא תאכל ממנו, חמורך גזול מלפניך ולא ישיב לך, צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע' למפרע הוא ברכות - "מושיע לך, ואין לאויביך נתונות צאנך", היינו הקב"ה מושיע לך ואין לאויביך נתונות צאנך. "ישיב לך ולא חמורך גזול מלפניך", וכן "תאכל ממנו ולא לעיניך שורך טבוח" וכדומה בכל פסוק יש רמז ברכה.

והנה בכל הפרשה יש תרע"ו תיבות כמנין "רעות" וגם יש בפרשה זו כ"ו פעמים חוויה שעולה גם כן כמניין "רעות". וזהו פירושו של המדרש: "רבתן רעות צדיק" - הלא רבות הקללות שבפרשה זו שניתנה על ידי משה רבינו עליו השלום שנקרא "צדיק" שנאמר: "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים, ל"ג, כ"א), ונמצא בהם תרע"ו תיבות כמניין רעות. אמנם "ומכולם יצילנו ה' " - פירוש שעל ידי כ"ו פעמים הוויה שבפרשה זו העולה כמניין "רעות" ימתקו כל הקללות ויהפוך ה' את הקללות לברכות" ¹⁷.

"הוי גוי חטא, עם כבד עון, זרע מרעים, בנים משחיתים, עזבו את ה', נאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור" (א', ד').

"וכך הוא היה אומר לפרש דברי הנביא: "הוי גוי חוטא" - ישראל קדושים הם וכשאחד חטא אז כל העם מרגיש ומתחטא ושב בתשובה. "עם כבד עון' - המה עם שכבד עליהם מאד לעשות עוון. "זרע מרעים" - המה זרעם של אברהם אוהבו של הקב"ה. "בנים משחיתים" - אם עושים איזה עוון מסגפים את עצמם ומשחיתים אח גופם. "עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל" - אם לפעמים יתרמו שעזבו את ה' ונאצו אותו, אזי - נזורו אחור - מיד נרתעים לאחוריהם ושבים בתשובה בכל לבם" ²¹.

"שמעתי ממורי: "נשיו הטו את לבבו" (מלבים א', י"א, ד') שאין לך שום תיבה בתורה שאינו סובל שני משמעות שהיא בחינת דבר ונוקבא, כי בכל תיבה יש שני פירושים: א' - רחמים, בחינת זכר, ב' - בחינת דין, הנקרא נקבה. אם כן אין לך שום דבר נברא בעולם שלא יהיה כלול מהכל והבחירה נתונה לו להטות לאיזה בחינה שירצה, לכך - "נשיו הטו לבבו" ²².

"ידוע מאדוני אבי וזקני הבעש"ט זללה"ה והיה מרגלא בפומיה תמיד על הפסוק: "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (משלי ט"ז, י"ד), ואמר פירוש הפסוק ושורש הדברים כי מפי הקב"ה יוצא אותיות להנהגת העולם וכשבא לעולמות האותיות מצטרפות לפי המקבלים הן לטב ולהיפך ח"ו. וכשיש צדיק שהוא חכם בעולם ויודע האותיות שיצא מפי הקב"ה אעפ"י שהם מצטרפים חלילה שלא בטובה, יוכל להפוך הצירופים על-ידי חכמתו ותפילתו, כמו מן 'מת' - 'תם', ומן 'נגע' - 'ענג' ".

"ראיתי פרגוד וידעתי: מעבר מזה עומד נביא
ועומד שם עוגב
ואני שמעתי בהחל הנביא להגיד חרוזים
ובניגון שם נוגנם העוגב
ואין כוח בפי לחקות את ניגון העוגב
ואין כוח לעט בידי לצרף החרוזים
שהגיד הנביא מאחורי הפרגוד..." ²⁵.

"כי בא זמן לפרק את כל התיבות צירופי אותיות בגוילין
ולהחזירו לאותיות אין צירוף, כלפני מתן תורת הדת בסיני" ²⁶.

"...ולפעמים שומע מקול גוי בשוק מה שצריך לו לתיקון נפשו לשעתו, אפילו מהכאת פרסות רגלי סוסים, ומכל שכן רגלי אדם יבין אדם עתידות, וכן כשרואה דבר מכוער, או שומע, על הכל ישים דעתו ולבו לשוב בתשובה ולתקן את אשר עוות. כללו של דבר, אין לך עניין קטן וגדול בלתי השגחת המשגיח..." ³².

"שמעתי מהבעש"ט שביאר פירוש הכתוב: "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" (תהילים, ל"ז, כ"ג) ואמר על אותן האנשים הנוסעים לארץ מרחקים בסחורות וכדומה, המרחיקים נדוד, לא מחשבותיו יתברך שמו מחשבותיהם, כי הם חושבים בנפשם שכל עצמם עם דרך נסיעתם לארץ מרחקים הוא בעבור הרבות זהב וכסף חילוף סחורתם, ולזה המה מקצים רגליהם, ובאמת הוא יתברך שמו לא כן ידמה, כי הוא ידע לתקן ענינו יותר מהם, ולפעמים יש לו לאדם ככר לחם בארץ מרחקים הנוגע אל בחינתו והוא צריך לאכול אותו ככר דווקא באותו מקום ובשעה הזאת, ולכוונה זו "מצעדי גבר כוננו" להרחיק נדוד כמה מאות פרסאות בכדי להשלים את נפשו עם זה הכיכר..." ³³.

"היה נוהג לצאת בלילות, לאחר חצות, רק עם משמשו בלבד, למקומות המרוחקים שהיו שם קסרקטיני הצבא, ולהאזין אל הדי הקריאות הבאות ממרחקים, מפי אנשי הצבא העומדים במשמרות-לילה במרחק רב זה מזה. הזקיפים היו קוראים איש לחברו ברוסית:

- הי, הי סלו-שאי! הי, הי סלו-שאי! (לאמור: הקשב! הקשב!).
הוא היה עומד שעה ארוכה ומקשיב ומקשיב. פעם שאלו המשמש מה הוא שומע? השיב הרבי:

- בתוך קולות הגויים שומע אני גם קולו של איש-צבא יהודי, אחד מל"ו, העומד על משמרתו וקורא לתוך הלילה באותו ניגון ובאותו סיום שקוראים אחרים:
- אי, אי, שכינתא בגלותא!! אי, אי, שכינתא בגלותא! ! ..." ³⁴.

"אם לא שמענו בלילות בגללנו שורקות רכבות" ³⁵.

"דע מה למעלה ממך (אבות פ"ב, א') - פירוש דע שכל מה שלמעלה והכל הוא ממך" ³⁶.

"כל גבהות חמור מאד... ופוגם מאד למעלה ודוחק רגלי השכינה בגבהותו כמו שאמר הכתוב: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז, ה') ³⁸.

"...וכל מה שנהג ענוה ביותר נכנס בלבו גאווה יותר שהוא מלך גדול וענו ביותר, עד שבא רבו אצלו ולמדו, לנהוג מלכות מבחוץ ובקרבו ישפיל דעתו..." ³⁹.

"שמעתי ממורי שרוב ענוותנותו של האדם גורם שנעתק מעבודת השם יתברך, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על-ידי תפילתו ותורתו שפע על כל העולמות, וגם המלאכים ניזונין על-ידי תורתו ותפילתו. שאילו היה מאמין בזה, כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות" ⁴⁰.

"כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה".

"ואולם יש שאדם מהלך ואינו נושא ראש אל רקיעיו:
יודע שמים ומזלות מעל, יודע טיב צפרים מעופפות,
אלא שהולך שח ראשו אל הקרקע שהולך עליו..." ⁴².