|
החיפוש אחר הא-ל המסתתר |
"הבעל שם טוב אמר: הוא ינהגנו על מות" (תהלים מ"ח ט"ו) - משל לאב המלמד לבנו הקטן לילך. כשהולך הקטן ב' או ג' פסיעות לקראת אביו, מרחיק אביו את עצמו ממנו, כדי שילך יותר. ואחר כך, כשהולך יותר, מרחיק אביו את עצמו עוד כדי שילך יותר. ועל דרך זה נקרא השם יתברך, "אל מסתתר" 43...".
|
|
והיכן מסתתר הבורא, כיצד נמצאהו? ההצגה הברורה ביותר של שיטת הבעש"ט, ניצבת בהקדמה לספר "לקוטי אמרים" 44 לר' דב בר המגיד ממזריץ', תלמידו ויורשו של הבעש"ט: |
"בכל מקום יש חיות הבורא ברוך הוא, כי בודאי יש בכל דבר טעם או ריח או מראה או אהבה או מידה אחרת, וכאשר נפשיט אותו דבר מן הגשמיות ונחשוב רק הרוחניות לבד, כגון הטעם או הריח וכיוצא בו, נראה בחוש, שהוא דבר הבלתי מורגש בידים ועיני-בשר, רק שהוא נרגש בהשגה לחיות ונשמת-אדם לבד. אם כן בודאי הוא דבר רוחני וחיות הבורא, ב"ה, שוכנת בדבר המגושם ההוא כנשמה בגוף".
|
|
עומקם של דברים נתפרשו במאמרו של ר' הלל ציטלין "יסודות החסידות" 45: |
"הכוונה: בשעה שהאדם רואה את הפרי, שש ומתענג עליו, הרי לפניו דבר ממשי, גשמי. בשעה שהאדם חושב על הפרי, מעלהו בזיכרונו, מציירו לפניו - הרי לפניו תהליך רוחני. נסתלקה הממשות ונשאר הציור. אפס גם את הציור נוכל לחשוב כפעולה של החושים. ואולם האדם מנתח את הציור, והרי במחשבתו אז חומר הפרי, מינו, מראהו, כמותו, איכותו, ריחו, טעמו. כשהוא חושב על כל פרט בייחוד ומעמיק בו, כלומר: תופש עצם מהותו, לא נשאר לפניו שום דבר ממשי כי אם הפשטה גרידא, דבר מורגש ומובן כל צרכו רק לנשמה, והרי זה האין של כל דבר: הניצוץ האלוהי שבו. האין הוא עצם הרוחניות של הדבר המושג ועצם הרוחניות של הנשמה המשגת".
|
|
וכשם שאלוקים מסתתר בתוך הטבע אף האדם כן, בחינת "מה הוא אף אתה", לאמור, הפנים האחרים של האדם, לבד מאלה הפנים החיצוניים של גוף ובשר, משוקעים בכל הסובב אותו. אף זאת ממשנת הבעש"ט למדנוה: |
"כל מה שהוא מקניין האדם: אשתו ובניו, עבדו ואמתו, שורו וחמורו, אוהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו, הכל הוא משרש נפשו, כי גם כל הדומם צומח חי משורשים בנפש האדם ושורש חיותם ממנו כנודע. ומה שקנוי לו הוא שורש חיותם ממנו. וקניינים שהם הפקר וכל חיתו יער, הוא מפני שעדיין לא תיקן כל שורש חיותו, כי ודאי גם כן שייך לאדם. ולעתיד נאמר: "וגר זאב עם כבש" (ישעיהו, י"א, ו') וכן הנחש היה קודם החטא שמש לאדם (כמו שאיתא בסנהדרין נ"ט, ב')..." 46.
|
|
הוי אומר, בכל הסובב אותו, אנשים, חפצים וצמחים על האדם לחוש במשב-זיקה פנימי שבינו לבינם, כל חשיפה שכזאת תעשיר את עולמו הפנימי בהארה שבה, בגילוי הצפון בחובו. וכאלה ממש הן מלותיו של המשורר: |
"את פני אני מבקש עם האלוהים - המסתתר בין המון פנים במשולב:
בחי בצומח בדומם מסתת באבן ובעץ מגלף" 47. |
|
ובמה וכיצד יחפשנו? אף כאן תשובת המשורר כדברי ההגות שבחסידות: |
"כל נוף איני יפה לעצמו ביערו בנהרו ובארו,
את יופיו, גווניו וחמד ריחו לקח לו ברב שפע מנפשות מתהלכיו בו הליכות הערגה ורננה שבדם וכנוריות חיה שבגוף... כארג הזה ארגו הנפשות היפות את השחק הזה וטבעו בו פרחי גווניו ומזגו יינות המור בפלומת ענניו" 48. |
|
נוף ילדות |
"וכי מהו גוף יהודי, ללא אל וללא דבקות,
אם אינו מבני-היכלא-דכסיפין - מהו? אם לא אחיזת הגעגועים מהם השורשים שלו? אם אינו שר עם עוגב בלב שיר הכיסופים מקדמת דנא: שיר אוקיינוס על זמנים ועל מרחקים מאתחלתא דאברהם עד האזינו, עד כל כלי-ניגון של דוד מעל שיר זמר העמים עד זמירות שבת בצפת לכה דודי ויה ריבון עולם עד לאקדמות" 49. |
|
וכשאתה פורט השיר לפרטיו אתה מוצא בו נדבך על גבי נדבך בית-רוחה של החסידות, נוף מולדתו של המשורר, יהודים "בני היכלא דכסיפין" צמאי ערגה וביותר בזמן "רעוא דרעוין" - רצון הרצונות, הוא זמן "סעודה שלישית" של שבת (על רישומה במיוחד על המשורר ידובר בבאות). שירת התורה מתחילתה ועד כלותה, מבראשית ועד האזינו משל ה"חדר" (ופרשת "וזאת הברכה" שמורה לשמחת תורה ולניחוחיו ולניגוניו הוא) וגם זה הלימוד לו נעימת לוואי נופך של חסידות - "עם עוגב בלב". שימת דגש על צד כיסופים וערגה ולא על צד שכלי תבונתי-למדני. אמירת תהילים "כלי ניגון של דוד" - הרי זה ממראות קבע של בית המדרש החסידי, קבלת שבת, טעמן של שבתות, ניגונם של ימים טובים, כל אלה פסיפס נגוהות בוהק, זורח אור על פני כל השנה, אחוז גם בממשות הארצית ומשוה לה מימד ערטילאי: |
"היו מזוזות, בתי-כנסת, גוילין
דגלי כל אמה... טליתות ותפילין חנויות ובתי-מלאכה וקפילין..." *49. |
|
גם בתי מלאכה ובתי מסחר זעירים שקולים הם בצד מזוזות, תפילין, מערכת שלימה לא נתקת. ואפילו שפת המשורר, אוצר מונחים בהם משתמש בשיריו - והוא יודע לבוללו היטב עד כדי אי הבהירות אשר לרובד הלשוני והמושגי השליט בשפת שירו - הושפע השפעה רבה מלשונה של החסידות. הן מחלקה האחד הנוטה כלפי עולם הקבלה וניבו ארמית (דוגמת לשונות "לית אתר פנוי מיניה" וכדומה), והן מחלקה האחר שכולו יצירה עצמית מחודשת (דוגמת "כאב העולם" "צער העולם" וכדומה), ובעיקר מן המרחב הגדול שבתווך (דוגמת המונחים "שכל גדול", "שכל קטן" אשר בכתבי חסידות רווחים מאד ובשמם האחר: "מוחין דגדלות", "מוחין דקטנות") 50. "כבואי ללמד המוני... הנכם פה יורשים" תודעת השליחות וההמשכיות |
"באמתחת פסים שם אבי תפלי
ואגרת יוחסין, כתובה כתב גוילי וקשורה חוט זהב: והסיר את חרבי והשאיר חגורה שם ידו על כתפי ובלי דמע כאב: - חרב האיש הוא קניין המכורה והנד לנכר רק יטל אתו כתב והניח חרבו, בעקרו מן הסף..." 51. |
|
היינו, שליחותו-בשורתו היא במעשה הכתב אשר בהיותו מכוון לקניין המכורה יתהפך לחרב לוחמת. ושניים הם הכתבים שהוא נוטל עמו מבית אביו: התפילין על כתבם הקבוע, המוחלט אשר בתוך בתיהם ישכון, ואגרת היוחסין, האישית, הפרטית, היוצאת מבית הוריה להוסיף יחוסין בה וכמו רצה להטעימנו המשורר כי כל ילידי רוחו, תרומות נפשו אינם אלא עיבודים ועיטורים לזו מגילת היוחסין שנתנה בידו, והיצירה האישית-החילונית כביכול נתונה באותה אמתחת פסים בצד התפילין, כתב ומעשה הקודש. אלו דברים שכתב בשנת תש"ו, אך כבר שלשים שנה לפני כן כותב אצ"ג בספרו העברי השני "הגברות העולה" (תרפ"ו), והוא, כבן שלשים וכולו געגועים אל בית אבא, ובין השאר יאמר בשיריו, ודבריו ברורות ימללו: |
"דורות השקועים בבשרם ודמם הכאוב בכמה קרקעות בעולם מצווים לנכד: עלה ובטאנו, האדם החי! ...".
|
|
וידויק שם התואר "נכד", הן כל מצוי בחצרותיה של חסידות ידע מהן המשמעויות הנלוות לו - הוא הבנש"ק ("בנן של קדושים", ולא מעט נימה של אירוניה סלחנית יש בביטוי זה, ובהטעמה האופיינית לו, כנגד התהדרות והתייהרות של "נכדים" שכאלה), הוא האדמו"ר המיועד המוקף בהילה של הערצה בשל "זכות אבות" שעמו, אחז משורר בזה השם ולא לשם כהונה עתידית על כס אדמו"רות, כי אם כשליחות מטעם אבותיו בעולמו של הכתב. כי זאת נדגיש - תודעת יחוסו מעולם לא משה הימנו: |
"אינני אברהם, אבל תרח אביו לא היה כה יפה כאבי
שחרית בטלית ותפילין וניגונו כל הגוף... וכך סבי עד ערפי שלשלת יוחסין של אש וזהב וברקת מגנט האדם והספיר" 52. |
|
אמנם כן, גלימת האדמו"ר, הטלית מעוטות עטרת הכסף, לא נתנה על ערפו, אך תמורתה שלשלת יוחסין משתלשלת עד ערפו, כמשא שאין לפורקו, כעול. את תודעת משא המורשת אינו שומרה נחלה פרטית לעצמו אדרבא, הוא מבקש להנחילה לכל הדור כולו: |
"אביאם באזני המוני, בבואי ללמדם:
הנכם פה יורשים, ממלאי מקומם של קדושים". |
|
וכן: |
"כל משאם ששמט בנפלם, בהנגר שם דמם,
נא נשא על כתפיים באהב! בניגון עולמם" 53. |
|
תודעת שליחות זו הלכה ונתגברה אחרי השואה, עט החרב היה לחרב עט מתהפכת, עט פיפיות: מכאן, לקנות את הארץ, ומכאן, לשאת את משא הירושה שהוטל בבת-אחת על שארית הפליטה, והיא עצמה חלושה ותלושה, נבוכה ומבוהלת, והירושה - ירושת דורות רבים, ירושת כל יהדות הגולה שחרבה: |
"בידיעה כי הצו הוא: לחיות כדי לשאת בירושה ההיא
ששמטה מכתפי קדושי ולהוריש אל הבא את חלקי היפה בירשת ישראל לדורות עדי תובא אל ההר הנכסף" (שם). |
|
ובבית זה בא לידי ביטוי מוטיב חדש שילך ויתעצם בשירתו למן שנות השואה ואילך: צו-חיים הם החיים, לא כמטרה כשלעצמה אלא כדי לשאת במשא הירושה, לא למען הדור הזה כי אם למען הדור הבא, ויש בדברים מעין השלמה עם ההכרה הצורבת והמרה כי הדור הזה לא יזכה לכל מלוא הגאולה, דור זה הריהו בבחינת דור מעבר "דור המדבר" שבין גאולת מצרים וכניסה לארץ. בלאט מקננת ומנקרת תולעת הספק שמא הדור שידע דמים כה הרבה, שהקיז דמים כה רבים, משלו ולא משל זולתו לא יזכה לבנות את בית המקדש, בנו שיעמוד אחריו הוא שיזכה לבא "אל ההר הנכסף". שוב ושוב מתוודעים אנו אל תחושה זו של היות דור-בינים: |
"אני מריח אימה בין מאורע למאורע" 54.
|
|
האחד מאורע של חורבן, והשני של בנין וגאולה ובתווך-אימה, ולכן, שליחותו האישית: |
"אינני הולך את ארבע אמותי
בלי כסות המלכות שילבש זה הבא" (שם). |
|
החשש מפני הנתק, מפני החוליה האחת הרופפת אשר תגרום לקטוע כל שלשלת הדורות: |
"כאילו אז, כן היום ארעד בלבבי
פן יתגל בעים-זעם שלו הנביא שיתפש כסות המלך בכנפה וקרעה ואחרי שאול בעתיד, לא יקום עוד דוד" (שם). |
|
לאמר, בגדי שאול נקרעו, אף בגדי דור הקודם נקרעו, צורות חיים מקודשות מדור-דור נהרסו, והחשש פן לא יקום דור חדש שיעטה מחדש בגדי מלכות. "אימה" הוא למשורר, וכך גם בשיר הבא: |
"והוא באימת הקו פה בין מאורע למאורע" 55.
|
|
ושם גם יאמר: |
"ואף מלבושו שתפר החייט כפי חקת הלבוש של הדור יראה לעיני האיש כאלו זה בגד קדמון".
|
|
לאמור, ההשתלבות החיצונית, כביכול, הניסיון לעטות בגדי הזמן אינו אלא פתרון-שווא. הרי זה "נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". שורשיו נטועים בבגדים קדמונים, גופו נמצא בדור בינים ועיניו צופיות לדור הבא. הכורח בהמשכיות, ראשיתו עבור המשורר בעצם החיים עצמם, שימור חיי החיים ויצירת חיים חדשים, אפילו הקמת משפחה והולדה אף הם נתפסים כמחויבות לבית הוריו: |
"אני עומד לפניך בקו התפלה של טבוחי:
אני ממלא מקומם בעולם כדין איש בשדה קרב: לבל יישמט קו קשרם הנצחי מיד חי קו קיום הגזע עדי עד אין קץ יום לילי: עד שוב עת הגדלות שאליה שזרו הדורות השוזרים את הקו: בכל תנאי ובכל חוק כה גדלו את הטף שננו זאת בעל פה ושמרו זאת בכתב ומעין אל עין ומלב אל לבב" 56. |
|
ועובר למעשה המצוות: תפילין, תפלה: |
"אבי-שרופי בשמים! הנה עומד שרידך בעולם
וכורך רצועת תפילין של יד: לבל יפסק אף לשחרית - יום אחד - בעולם ההמשך בהלו... אני ממשיך תפילתך: לבל תפסק התפילה משאת נפשו הגדולה הנוצצת בדמע: עד יבא שילה" 57. |
|
וגומר במעשה השיר, אך עתים יש ואת המשורר יפקדו רגשות אזלת-יד: שמא לא יוכל לשאת כל משא הירושה ולהעבירו אל הדור הבא בשל "קוצר המשיג ועומק המושג" - יחידותו ובדידותו מכאן, וגודל השליחות מכאן: |
"אהא כי אתנו יתמו רחמי זה הלב-הזוכר
ודורנו הבא לא יכאב לו: אני האחרון הפוכר את ידי על דמויות ודברים יקרים וקברים" 58. |
|
מכאן ומכאן: |
"ולא נדע איך למסר בפי שיר מיפים והודם
לדור בא: שיבוא דרך-שיר - וניגון בסודם..." 59. |
|
אשר על כן, שלוש דמויות מקראיות נזכרות רבות בשירים ששר והתיך למסכת הקינה על יהדות שחרבה היא שירת "רחובות הנהר": יצחק, יהושע ושלמה ושלשתם צד שווה שבהם - היותם בני דור המעבר: בינים לאבות המייסדים של האומה, בינים למחוקקים - גואלים מגלות כובשים, בינים למלכות ישראל. (אחר שנכתבו אלה הדברים, שבתי ושניתי בספר "אמרי קדוש" - הוא המקור הראשי לתולדות ר' אורי "השרף מסטרליסק" זקנו של המשורר, ובו מצאתי הסיפור שסיפר ר' אורי על ברית המילה שלו, על עוניו של אביו ובדידותו בכפר שלא היו בו עשרה יהודים כדי מנין, וכשנולד ר' אורי "היה אז בעניות שאין לשער", "וגם לא יכול היה לשכור עשרה אנשים מהעיר הסמוכה שיבואו אל הכפר לברית כמנהג הכפריים אז", גודל צערו, תפלתו ובכיו, עד הנס של הופעת עגלה ובה יהודים ועימהם מזון רב. אמרו לו אלה: "אל תדאג, אנחנו מחותנים נוסעים מחתונה ויש אתנו כל מיני מתיקה וגם יין שרף לרוב, בתוכנו יש גם רב וגם יודע נגן, ובכן נסע אליך ונביא את בנך בבריתו של אברהם אבינו "גם נעשה סעודה כיד המלך" וסיים ר' אורי: "הסנדק היה אברהם אבינו, הרב היה משה רבינו, היודע נגן היה דוד המלך עליו השלום, בכבודם ובעצמם" 60 הרי, אפוא, שיש הכרה בהוויית "איש הביניים" אשר נכחו דמויותיהם של יצחק, יהושע ושלמה נעוצים בשרשי המשפחה כולה, הן אברהם, משה ודוד אבותיהם-רבותיהם של אלה השלשה הם שהביאוהו בבריתו של יהודי). את אמונתו העזה בכורח ההמשכיות בטא בארבע מלים פשוטות: |
"אני מאמין בהמשך הדבר" 61.
|
|
אך פעמים ורוחו מסתערת בקרבו, שכן קשה הוא היות נתון תדיר בדרך, "בקש יעקב לישב בשלוה", ומפיו תתמלט אמירה בוטה שיש בה הלקאה עצמית, אות לשבר-רוח, לקוצר-רוח: |
"אשרי שיבלה את דור המעבר, אשרי שיזכה פה לכך" 62.
|
|
שכן, קשה עד למאוד לעמוד ולצפות ועד המראה לא לבוא בחינת "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר" (דברים ל"ד, ד') האמור במשה החונן במבט כיסופים את ארץ-ישראל. אמנם כן, בתקופה שבין מלחמה ומלחמה, וביותר בשנים הראשונות שאחר מלחמת העולם הראשונה, עם מראות אימי המלחמה שחזה המשורר ותחומי-גבול שנפרצו נוצר בנפשו עימות בלתי נמנע בין השקט והשלוה של בית אבא לבין רעמי התותחים שבחזית, פרק זמן גברו ידיהם של אלה האחרונים: |
"וכי אני אשם אם אינני זוכר את שירת "ידיד נפש" הקדושה של אבא ואת "אודה לאל לבב חוקר" של סבי הכסוף מפני ששש מאות תותחים מילאו את ראשי וברקם הכחול של זרקורים בעיני" 63.
|
|
וכמו לקטב הניגוד בין השקט הרגוע מכאן ורעש התותחים מכאן, ברר ובחר המשורר שתי שירות שהן מן הדמומות ביותר, משל חול ומשל שבת. ברם, שנים ספורות בלבד לאחר מכן, משנדמו הדי הרעש של התותחים, שבים ותוקפים עליו הגעגועים והוא מבקש לחזור ולזכור את: |
"פני אבא ואמא, סבא וסבתא, יהודים ויהודיות ב"זופיצות ובחלאטין" בטלית ובתפילין ובשטרנטיכליך, בתי כנסיות ומנורות... וחסידיות ותפילתיות וניגודים" 64.
|
|
ומני אז בכל מסגרת שירתו מודגש יותר ויותר מוטיב געגועי השיבה אל נופי-בית. תרמה לכך התחושה, שהתגשמה להוותנו, כי אסון קרב ובא על עם ישראל. ניצנים ראשנים נראו כבר במלחמת העולם הראשונה, ובשנה שנכתב השיר הבא (תרפ"ד) טרם עלה הצורר הגרמני לשלטון אך המשורר חש את הצפוי ותחושה זו מעמיקה זיקתו של בית אביו: |
"עתה נפתח בי התוך הנפש היהודית, אני ממשיך עלי קדושת בית אבא היהודי, שהוא לעת שחיטה הבית היחיד בעולם" 65.
|
|
ותרמה לכך העלייה לארץ-ישראל שהיה בה כדי התרחקות ברוכה, זו המזככת מבטו של אדם, זו המעלה מבטו מעל מן הדברים הקטנים-השוליים, אל העיקר: |
"ואם שם התכחשתי לאחי יהודי הפאות...
................ הן פה, ממרחקים, בימות ההזדככות העברית על אדמת הגזע והאלקות הירושלמית חי ה', לא אתכחש לאחי יהודי פאות"! 66. |
|
אמנם בבואו ארצה, ניצת הלב משמחה למראה פלא היצירה היהודית המתחדשת - יהודי חוצב בסלע, חורש באדמה, ובבקש המשורר ניבי לשון לקדושת פעלם שאלם ממעשה המצוות ועבודת ה': |
"ירושלים...
מלכות קטנה לפי ים, אשר רבים שביליה שאכרוכה עמם גופי כמו רצועות תפילין תמיד. מגד גנוז בכל רגב, דבש וחלב תחת טרשים, אך החוצבים כה עניים וידיים למו דוות" 67. |
|
דימה המשורר (ובעקבותיו אחרים) 68 מעשה החציבה באבני ירושלים, וסלילת כבישים שחורי-זפת מתפתלים ונכרכים סביב לעיר ובתוכה, ככריכת תפילין לגופו של יהודי עומד בתפילה, ומי שלבו נחמץ-נחרד נוכח השוואה זו שמא שמץ-חולין עולה הימנה נזכירו דברי "החתם סופר" הידועים: |
"...נראה לעניות דעתי: רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ד"ואספת דגנך" אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציוותה התורה: "ואספת דגנך", ובועז זורה גורן השעורים בלילה, משום מצוה. וכאילו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם, הכל בכלל המצווה..."69.
|
|
לימים מששככה שמחת ההתפעמות נוכח המראה החדש של יהודי בונה וחורש ארצו, וחלק ממנה ניתן לצער חורבן יהדות תורה ומצוות של הגולה, יתקומם לבו בתוכו: |
"קדקדים שאינם בעגול הלת רצועת תפילין
הלאלה שרו אמהות שיר עם צאת הכוכבים ואת אלו גופים רחצו במי באר מתוקים וחתלום בצחורים רכרכין ונשקום אהבים" 70. |
|
כוח הצריבה בנפש מכוח בית אבא הוא בא, אמנם גם הוא הסיר מעליו מלבושים שלבש, אך אין אלה אלא לבושים בלבד, אשר לתוכו-עצמיותו, כמוהו כמוהם: |
"וכן נדמיתי להם, אף שאיני לובש לבושם:
בלי זקן ופאה: אך בשרי ודמי שלהם ומתמצית דתם, תמצית געגועי חייהם רבי החן-והרן למלכות בית דוד, היא דת געגועי, אין בלתה בדתות היא בשרי-ודמי, היא תקפי. |
|
ועוד שם: |
איך הייתי הולך בזה משך חיי
לבלי חזונם, בלי צקון תפלתם בלי זמר חגם..." 71. |
|
ואילו הדור החדש שקם ראשיתו שכחת ערכי הדורות, המשכו בזלזול ולעג וסופו אבדן דרך ותעייה, בשיר תוכחה קשה ומר "יום יום עכשיו לאן" 72 עורך אצ"ג חשבון-תוכחה ממצא עם ה"עם אשר אבדו לו אדירי-לביאיו" אך הוא אינו יודע "אבל עמקות", כי אין לו מעמקים עוד / כי סתמום בהבליהם... "כופריו מתעתעיו" מיהו אותו עם? "אל אן הולך עם זה, אל אן יפנה עם זרמיו / עם כתבי הקדש שלו הנעלים ועם כתבי העת לנמושות שכתב"? אסונו של העם כי שכח מורשתו "עם זה נשה מצפון אדירים", שכח מהו כאב "שלא פגיעה בנפש כי אם רק בבשר בעת מחט קרויה כאב", שכח את אלקיו, שכח מטרתו וייעודו "דעת תכלית מסעיו בהיקף", חדל לדאוב ל"הרי יהודה חררים... אבל הרי יון ובמות סין ונהרות רוס קוסמים" מיהו עם זה "עם עמי מה הוא כעת? מה מגמת קיומו? אם לא ממין קיום החיה בעולם / הנשחטת להזנת רעבים...". גם קטעי געגועים אל העבר מסתכמים ב"זמר שבת על דגים..." אשר על כן "אך כל זה רך ורופס ורגעי וחולף / כבועת סבון..." כנגדם ניצב המשורר "אך לא כן עמדי" ומעיד בעצמו "אתי תפלתם, נגינתם, אמתם / כל כוח ארך כסופם" 73. ובבואו חשבון כל דרך חייו יאמר לאביו: |
"מכל הדרכים אני הולך ירושליימה
לטעת שורק בתוך כרמי אני ההמשך לך בישראל" 74. |
|
ובדקדוק פרטני נמצא למדים חתך-רוחב למורשתו: שורה ראשונה - מורשת החסידות מהגותה ואמרותיה וצוויה, והיא חזרה כמעט מילולית על אמרתו הנודעת של ר' נחמן מברסלב: |
"המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, מה שאני נוסע, אני נוסע רק לארץ ישראל. ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" 75.
|
|
שורה שניה - שבת ומועד, ובעיקרם - נגינתם ושירם, והיא שאולה מזמירות שבת ומן הנודעות שבהם "דרור יקרא", הנאמרת ביום שבת (ואצל חסידים, מאריכי שבת "בסעודה שלישית", הייתה נאמרת בסעודה זו!) ובה נאמר: "נטע שורק בתוך כרמי". ואילו השורה השלישית, המסכמת, היגד פשוט ובהיר, תודעת ההמשכיות - "אני ההמשך לך בישראל". "יש לנו רב משלנו" - המורשת היהודית |
"יש לנו רב משלנו בממלכת הרוח-ההוד:
לו לא נתקיים בידנו כל עשר הכתב הגדול רק כתבי הקדש בלבד דיינו באלה בלבד עוד לאלפי שנות נפש נעלות". |
|
ובבקש המשורר ביטוי כולל ומקיף לכל המורשת הרחבה והגדולה הלזו, ניב לשון שיגיע הן עד לב-לבו של זה ההיקף הגדול והן עד קצות-קצותיו. שיהא משיק וחופף גם על המציאות הריאלית-הממשית, ובמובנה האישי-הפרטי, כפי שהכירה, בחר בשני ביטויים שהפכו למוטיבים העיקריים בשירתו-קינתו על יהדות הגולה שחרבה, והם: הבגד והנהר. שני מוטיבים אלה הינם השליטים במכלול המוטיבים המשמשים זה בצד זה בשירת "רחובות הנהר". הבגד, עיקרו תיאור המציאות הריאלית כפי שנשתקפה בעיני המשורר, והנהר - המציאות האידילית. זו גם זו הרי הן מציאויות שטבעתן החסידות, הן שהיו הקרקע בה צמח המשורר, הן שהיו בית-גידולו, אשר לכן, בבדיקת שני מוטיבים אלה בשירת המשורר תינתן שימת לב לבחינת השפעתה של החסידות בעיצובם. |
| המשך המאמר |
|---|
