|
"נתעטף כבטלית ברוחם" - שימור המורשת "נתעטף-כבטלית-ברוחם-ההומה אחריהם" 77. אך השימוש הרווח ביותר הוא לשון "בגד" סתם, כולל של שבת ושל יום טוב. הבגד הריהו ביטוי לציפיות האם - בת ונכדה לשושלת אדמו"רים - לראות אף את בנה יושב על כס אדמו"ר: "לבוש משי תמיד רציתי לראותך פעם" 78. שכן מנהגם של אדמו"רים ללבוש שיראין של משי כל ימות השבוע (בניגוד לחסידים רגילים הלובשים קפוטות-משי אך בשבתות ובימים טובים). גם השליחות לעמו מתרגמת אצל המשורר כהטלת אדרת שליחות עליו מאת אמו: |
"גם כתנת פסים לי תפרה ותתן
את בנה לעמה בגורל נביאו" 79. |
|
וברקע נשמע ברורות הד-דימוי ליוסף היוצא בשליחות אביו ודרכו מוליכה אותו להכין דרך לפני עמו, עם שליחותו ולצרכה, ניטל עליו לפשוט כתונת פסים של בית אבא וללבוש בגדי נכרים, של מלכות אמנם, אך נוכריים. ועל אלה השניים ידוה לבו: על בגד הפסים שהוא פשטו - הוא בגדה של גולה, ועל בגדיו החדשים - הם בגדיו ותואר חייו של העם בארצו עתה. הכאב החוזר ונשנה בשיריו ועובר בהם כחוט השני, והוא מראה שאינו מרפה ממנו - יהדות אירופה הומתה בהפשטת בגדיה מעליה. כך מתואר מות אביו, כך מתואר מות אחיותי, כך נתפסת למעשה מותה של היהדות כולה על אדמת נכר, בהילקח בגדיה מעליה בידי גויים. במראה נמסך העלבון: |
"הנוצרים המרצחים הפשיטום עד עריה ויחפות
אחר כך הרגום כי חסו על בגדיהם" 80. |
|
וכאב החשיפה: |
"ואין צער כצער מראה העריה
של זקנים גזוזי פאה וזקן של נשים ונערות גזורת פארן" (שם). |
|
והתדהמה: |
"מה עשו לגויים אחיותי, שגם קירות לא ראו
את ערות בשרן, חוץ מבד הכתונת?" 81 |
|
והצער על שלא נתנו לקבורת ישראל: |
"כבורות דם שוכבים הרוגינו לבלי תכריכים" 82.
|
|
והכלימה העצמית, על שבשעה ששדדו הגויים בגדיהם, שדדום מכל וכל, לא הותירו דבר להיאחז בו, ולו רק בגד אחד לרפואה, לכסות הבושה: |
"כתנתן הקרועה, שנספג בה דמן עד כלות חם.
שאף היא לא שרדה לי, לאח, לכסות בה פני מקלוני בעולם, מקלוני בציון באור יום" 83. |
|
ובהתערבל מראות האימים האלה עליו: המתים השוכבים עירומים על אדמת אירופה המושלגת (בניגוד לארץ ישראל של חמסין, באשר ידובר להלן), המראה האחד, המסכם הוא מראה "הטלית": |
"כפסי הטלית בשדה הצחור
של אבינו המת..." 84. |
|
כך, כלפי הבגד של גולה, ובהתבונן המשורר בבגדיו הוא, בצורת חייו האחרת מחריף עוד יתר כאב הניתוק, צער הכריתה: |
"לו הכני אויב וחייתה אמי ועמדה יום וליל על גופי
כרצפה בת איה נספדת: בני, בני. אבל לא כן אני הלובש צחורים ועונב שני... אני נותרתי אחד מזה גן הפרות שכרת" 85. |
|
אפילו בחירת הבגדים נועדה לחדד גודל התמורה: "לובש צחורים" מול הקפוטה השחורה, "עונב שני" מול ההיעדר המכוון של עניבה בבגדי חסידים 86. אך הוא שב ומזהיר כי למרות חילופי הצורה שרד התוכן הפנימי: |
"בלי זקן ופאה, גלויי ראש... אבל הם
מנגני הלבבות ה"כלי זמר" ההם עלי כנורות יהודים נצחיים אנחנו נמשיך בניגון כנורות לפי הנכמר בכל לב הדורות" 87. |
|
וכן: |
"וכן נדמיתי להם, אף שאיני לובש לבושם
בלי זקן ופאה אך בשרי-ודמי-שלהם" 88. |
|
כי בגד אמת הוא הלהט הלבוש לבשרו והוא מעולם לא נמר, אשר על כן, בגדי כותנה וצמר משל גויים ניתן ללבוש ניתן גם לפשוט, אך הבגד האחד, חקוק וקבוע בגוף, הוא בגד המהות: |
"אני פושט בגדי הנוכריים לי, כלא אלבשם עוד
אך איני פושט את האש אשר בה עטפני אלהי הקדמון במחוז חפץ אחר בחיי והיא כמחוברת ברקמת בשרי על שלדי" 89. |
|
ולכן, גם בחוזרו ללבוש בגדי נכרים, לבו נתון ליהדות ההיא, ללבוש שנעטף בו במחוז חפץ אחר בחייו, לבוש שעתה הוא עירום: |
"ומאז הקיצותי, אני כבחלום
הנני בלבושי, כמו ביער, עירום. עת אסב במסבה, יש אתמה לפתאם: מי מיער משלג הביאני הלם? ..."90. |
|
והוא שהשכיל להפנים לבוש אל מתחת ללבוש, שמץ טענה בפיו כלפי יהדות הגולה על שלא השכילו להכיר גויים מתחת למסווה הליכותיהם ונימוסיהם, על שנטעו לחשוב כי הבגדים בלבד הם המבדילים בינינו לבינם ולא עמדו על הניגוד המהותי הקיים בינם לבין גויים ניגוד שבגדים לא יכסוהו ויסתירוהו: |
אכן אנו מדם האדם שבצלם דמות תבניתו
בראו אלהים... והמה מדם החיה: מן היער באים ומן השדה... ולהם גם היער וגם השדה. וכל שבנוי לתפארת - קלפת אמנות ועוד כסות: מבית - חיה הם: כחיה בסגורה... ויש יום פורצים הם סגורם, פורמים כסותם: חיות טרף: דם ואש לעמם, בכל אשר יפנו אל סביבם: והם מגירים דם אנושי אל ביבם - - איך אנחנו-טרפם-מתמיד לא ידענו כל זה עד עכשיו? איך אנחנו איננו יודעים גם עכשיו במלוא-עצב-הידיעה-ההכר: כי הם החיה?! וזה מיטב שירם ניגונם ופלאי יצורם הם קלפת החיה; הם רקם החוץ שעליה! כל גון הוא חיפוי; כל צליל הוא צפוי; ואנחנו, בני האדם השנואים עד כלות בין, נראם נא עכשיו: עירומים... ונבין: מי אנו, מי הם. - - - - - - - כי בפרום ידיהם בפרוכת ולבוש יהודים במשאיר אז ערות מהותם שמעבר נוים... 91. |
|
ומכאן, הקללה-התוכחה: |
בינינו לבין אומות העולם מונחים טבוחי משפחתנו
ואשר אומר גם עכשיו: לכסות בארג מלים על זה מראה המגור העינן לבלתי יביט בפנינו ולבל בו נביט ולפסוח אל מעבר מזה: שוב אל נוף הגויים, לעלות בשיש השלבים הרחבים לבתי משכיתם לישב ביניהם מלבש כמוהם באולם בקהלם ולשמוע שירם ניגונם ולראות חזיונם וכאלו לא כלום שם קברנו בעפרותיהם - כל אומר כך לעשות, לכל הנכונים לעשות כך וכל העושים כך: שותפים גם הם למהרגי משפחתנו הטמאים (שם). |
|
ועוד תוכחה בפיו לחיים לבל ישמטו חזון הבגד הגדול "בגד מלכות" ויקטעוהו לפיסות קטנות של יום יום במידת גופם הקטנה: |
"אדר מלכות-עיר שלם לא למדת הגוף..." 92.
|
|
וטיפה של נחמה גם כן. כל כמה שגדול הכאב על מותה של יהדות גולה הרי "במותם ציוו לנו את החיים", ואפילו המלים הקשות: |
"מלכלכת בדמיה: שהם הכסות לעורה" 93.
|
|
מתהדהדים באוזנינו ונימת-לוואי של גאולה מבצבצת מהם. כך היה בגלות מצרים כנאמר: "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל ט"ז, ו') ומי ילד יהודי אינו מכיר פסוק זה והמשכו "ואמר לך בדמיך חיי" אם מקריאת הגדה של פסח אם מברית מילה, ראשיתם של חיים לפרט ולאומה עולים ומפציעים מתוך כסות הדם. אף האם אשר בצאת המשורר לדרכו ציפתה לראותו "לבוש משי תמיד", עתה תאמר לו: |
"בטלית דם הדור בני זה התלבש" 94.
|
|
ובמה וכיצד יתלבש בטלית? - הרי אומר במעשה שיר מספד ליהדות החרבה: |
"ואני שכחתי שירי במפרד
הנחתים כסויים כהרבה טליתות על ערית חללים" 95. |
|
זיק של תקווה הוא נושא בקרבו: |
"כאלו לבית הילדות לאמי אני בא בערבית,
אבק דרכים על בגדי, דמע טל בראשי..." 96. |
|
נקט לשון "כאילו" ביודעו כי אין דרך חזרה אחורה. שוב לא יחזור לביתו ובגדיו שונים אך ורק בשל אבק דרכים אשר ניתן לאבקם ולנערם, הרי זו תקוות-שווא, תוחלת נכזבה. אך אשר כן בא יבא היא הפגישה צוותא בירושלים שלעתיד לבא: |
"וידי בידו של אבי הזקוף
בטלית הפסים על כתפיו... כחדש" 97. |
|
"רחובות הנהר": במרחב המורשת ומטבע לשון זה "רחובות הנהר" משעה שבא בקרבו הרי המשורר נותן עיניו ולבו בו, הופך בו והופך בו, לש ומעמיק בו עד שהיה לנדבך עיקר בשירתו. בקטעים הבאים ננסה לארוג את המסכת הרעיונית שנטוותה בבית רוחו של המשורר מכוחו של ביטוי זה להיווכח עד כמה העתירה עליו החסידות מקרן שפעה, במישרין ובעקיפין, ביודעין ושלא ביודעין. הנהר מלוה את המשורר משחר חייו, תקופת ילדותו ונעוריו עוברת עליו בקרבה אל הנהר, במשחקי ילדות על גדות הנהר ובו, היער הניצב מעברו השני של הנהר ומעבר לו מרחקים רחוקים, המגורים בקצה הישוב: מעבר מזה, בתי העיר ורחובותיה מעבר מזה, הנהר ואחריו היער, ואחריו האופק הבלתי נגמר. כל אלה מצטרפים לכלל תמונות ראשונות בפסיפס נגוהות של המושג התודעתי-העתידי "רחובות הנהר", מאוחר יותר תתלכדנה התמונות בנפש ותהיינה למסכת אחת, והן תוזכרנה רבות בשיריו. בצד הנהר, בקצה העיר קבע האב-האדמו"ר מקום מגוריו, כאן איוה לו מקום מושב, ומכוחה - במודע או שלא במודע - של החסידות הוא. הכמיהה להשיר מעל שכם נטל העירה על רחובותיה הצרים, המאובקים, המרופשים, על תגריה ותגרותיה, לצאת חוצה אל המרחב הפתוח, אל השדה והיער, אל האופק הרחב, משל החסידות באה עדיו הד קולם של גדולי החסידות בכל דור ודור כלום לא בא עד נפשו. כך, דרך משל, מתארים תלמידי ר' נחמן מברסלב את רבם: |
"בכפר הוסיאטין זורם נהר גדול ועליו גדלים קנה וסוף הרבה מאד. והיה דרכו של אדמו"ר זצוק"ל שהיה לוקח ספינה קטנה ושט עימה בעצמו לתוך הנהר הנ"ל. אף על פי שלא היה יכול היטב להנהיג ספינה זאת, אף על פי כן היה שט עימה עד אחורי הקנה והסוף, עד המקום שלא היו רואין אותו, ושם עשה מה שעשה בעבודת השם יתברך בתפילה והתבודדות" 103.
|
|
וכן: |
"היה רגיל לקחת סוס מבית חותנו ורוכב עליו לאיזה יער, ושם יורד מעל הסוס קושרו לאיזה אילן, והיה הולך לתוך היער ומתבודד ומתפלל. וכמה פעמים קרה שהסוס התיר עצמו וברח וחזר לבית חותנו, וכשראו אנשי הבית את הסוס נבהלו, כי אמרו שבוודאי נפל ח"ו מן הסוס..." 104.
"וכמה פעמים ירדו עליו גשמים גדולים בעת שהיה ביער ואחר כך בא לביתו" (שם). "וסיפר שבהיותו מתבודד באיזה מקום ביער או בשדה, כשחזר משם היה כל העולם חדש בעיניו, ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר לגמרי". |
|
והוא שמע את ניגון הטבע, את זמרת הארץ: |
"אם היית זוכה לשכנע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשי"ת בלי שום פניה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום וגמול. כמה יפה ונאה כששומעים את שירתם, וטוב מאד לעבוד את ה' ביניהם ביראה" 105.
"ואמר רבינו ז"ל שטוב הוא שיהיה לאיש כשר סוסים כדי שיסע בכל פעם עם בני הנעורים לתוך איזה יער וכיוצא, ושם ידברו ביראת שמים, ותהיה להם התבודדות וכו', כי שדה ויער טובים מאד להתבודדות" 106. |
|
ויכולנו להביא דוגמאות כהנה וכהנה. נציין רק כי הדברים מגיעים, כמו במירב עיקריה של החסידות, עד שרש החסידות, הוא הבעש"ט, הנה כי כן, הבעש"ט לאחר תקופת התבודדות בהרים וביערות שב וקבע לו כמקום ישיבה של קבע את העיר מז'בוז', הסיפורת החסידית מספרת כי נתנה לו משמים הבחירה בין כמה מקומות והוא העדיף את מז'יבוז' על פני האחרים וכל כך למה? על שום קרבתה לנהר. לסבר אוזנם של חסידים נאמר במקור הסיפורי כי "יש בה דגים" 107 בשפע. אך אוזניו של תלמידיו ותלמידי-תלמידיו ידעה סוד פנימיותו של מעשהו: מה שהטה את כף המאזנים לטובת מז'יבוז' היא הקרבה אל הנהר, אל המרחב הפתוח בקצה גבול שבין מושב בני אדם החוצצים בעד הכוסף, כלום לא על אלה שר המשורר: |
"הבט אל היער ולמעלה ממנו - העוף
ולמעלה ממנו - עגול הנגוהות, וממעל לנגה - הכסף עולה, רק הכסף עולה רק הכסף יכול ומגיע לשם אין בלתו" 108. |
|
וביער, מעבר לנהר, בין דקלים נשמעת שירת צפרים, תלמידיו מעידים בו ברבם הבעש"ט: |
"ואני שמעתי מאחד ששמע מאביו שסיפר לו זקן אחד שהיה בחברת הרב הקדוש מוהר"ר וולף קיציס ז"ל תלמיד הבעש"ט ז"ל שהיו במסבה אחת, אז אמר הרב מו"ה וולף בזה הלשון: "כל אלה הדברים שנזכרו ממרן האר"י ז"ל שהיה יודע בשיחת העופות ודקלים ואילנות ועשבים... כולם היו כמורי הקדוש הבעש"ט ז"ל..." 109.
|
|
אף המשורר שת לבו להקשבה ולהתבוננות בהן עוקב אביו באהבה אחר מעוף הצפרים מעל צמרות העצים שביער הסמוך: |
"הרבה כסף אלדמי היה באבי
לכן הוא ידע דומיה וניגון ואהב בעיניו כנפי צפרים ברצותן לעוף הן עפות להן...כך" 110. |
|
מראה חסידים טובלים בנהר הוא מן המראות אשר לבטח ראו עיניו, הן טבילת שחרית הייתה מן הנהגות היסוד בקרב חסידים, לכשתימצי לומר, הרי זו ראשית צמיחתה של התפיסה הבשלה, המאוחרת, בדבר הקשר בין הנהר וההיטהרות. אמנם הנהר ההוא נהר גויי הוא אך כוח טהרתו מכוח הזיקה שבנהר הנוהר אל ארץ ישראל, הוא האופק הבלתי נראה (כאשר ידובר להלן). המשורר יאמר: |
"ואנכי לנחל העברי אדדה לצנן
שתי עיני שדוו מראות את הצלבים..." 111. |
|
כי ממורשת בית אבא למד כי החצר והנהר אינם אלא בבואה דארץ ישראל: |
"דמות יערם: הלבנון
אספקלר הנהרות-הירדן" 112. |
|
וכן: |
"נולדו בנכר על גדות נהרות בבל, כנולדו על גדות ארנון וירדן, בסמוך למקום סנה" 113.
|
|
כלום כח-כוחו של הסיפור הבא לא הגיע עד האב-האדמו"ר והרי הוא מן הנודעים והידועים ביותר בעולמם של חסידים וכלום לא תרם תרומתו לבניינה של ראיה זו? |
"כי אין שר החרף עליהו מולך..." 135.
|
|
הרב הקדוש ר' יעקב יצחק ז"ל מלובלין נתארח פעם אחת אצל הרב הקדוש' ר' ברוך ז"ל ממיזיבוז, נכדו של הבעש"ט. בערב שבת נסע ר' ברוך לטבול בנהר לכבוד שבת, ולקח עמו במרכבתו גם את הצדיק מלובלין. בדרך נסיעתם היה ר' ברוך ז"ל מעמיק במחשבותיו הקדושות ועוסק בייחודים נוראים, ובדק את הצדיק מלובלין אם הוא מרגיש בדבר, כשבאו למקום אחד בשדה, שאל אותו הצדיק ר' ברוך: |
- מה מרגיש עתה החוזה מפולין?
השיב הצדיק מלובלין: - אוירא דארץ ישראל. אח"כ שאל אותו: ומהו מרגיש עתה? השיב: - בחינת ירושלים. ועל שאלתו השלישית השיב: מקום המקדש. ובשעת הטבילה בנהר שאלו שוב: - ועתה מהו מרגיש? השיב: - נהרא דאפרסמונא דכיא. שמח בו הצדיק ממיזיבוז, ואמר כי אמנם חוזה נאמן הוא. קולע אל השערה ולא יחטיא 114. |
|
כל התפתחותו הרוחנית של המשורר כוונה לקראת ראיה זו - זיקת הנהר והארץ, בלומדו "חומש" ב"חדר" למד על ארבע נהרות גן עדן המקיפים את ארץ ישראל, על מי המבול שלא יכלו לה לארץ ישראל ולא ירדו בה, על אברהם הבא מעבר הנהר אל הארץ, על יעקב השב אל הארץ ובוקע נהר בדרכו, על יהושע הבא לנחול את הארץ ולכובשה מידי זרים וראשית פעלו - חצית הירדן (ולימים, במלחמת העולם הראשונה, והוא חיל בצבא, יראה בעיניו מחזה זוועה על גדות נהר הסוה בעיצמו של קרב, מראה שלא ישכח ממנו לעולם. כלום לא צבטה בו אותה תודעה ראשונה של "חדר" כי הנהר הוא סמל לראשית קרב ארץ ישראל, ומה לו ליהודי כי ישתתף בקרב לא-לו ליד נהר לא-לו על כיבוש ארץ לא-לו למען עם לא-לו?!). ככל שלמד בינה במקרא כן ידע כי ארץ ישראל מתוחמת בנהרות למן הבטחה המפרשת הראשונה שנתנה מאת הקב"ה לאברהם אבי האומה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת", מה יכאב לבו כאשר ישמע מאוחר יותר בימי חייו כי זה חזון הארץ התגמד בעיני בני דורו כדי תחימת גבולות הארץ "ניר מזה ומזה לירקון עד כנרות וירדן" 115 בלבד, עד ירדן ולא מעברו, כנגדם יצא המשורר חוצץ, לירושלים יקרא: "הלל לירושלים בירת שתי גדות הנהר" 116 ולארץ יקרא "ארץ ירדן" 117. אמירת "על נהרות בבל" שמעה המשורר קודם לכל ברכת מזון של עצת חול, נאמרת בעצב ובכאב לב. עיני רוחו השיאוהו אל גולי ציון הישובים בוכים אל גדות נהרות בבל ועיני בשר הראוהו נהרות גויים על גדותם שוכנים בני ישראל עתה, מני אז תמונת גלות נקבעה בתודעתו כישיבה ליד נהר גויי: |
"מני נהרות בבל - כעת אלי נהרות בזה-דורנו
בין עגמת רוס וכבשן פרוט ויתר נחלי גלותנו בכל אי נידח ושבי ערב עד נחל פרת בשכנותנו..." 118. |
|
ולימים, כאשר תבאנה השמועות הרעות על השמדת יהודי אירופה והמשורר יהיה למקונן ומספיד, יבכה את יהדות אירופה הנהרגת ואת גבולות ההרג יסמן גם כן בנהרות: |
"...אי אבי ואמי וזרעם
עם יתר קהלי מדניפר עד גדות ים אדיר ומשם אל הרין ים מערב וכל נחל גויים" 119. |
|
וכן: |
"ומביט ליהודי הרקבים מן הרין אל הדניפר" 120.
|
|
וכן: |
"בקהילות ישראל מן הבוג על הדוינה נדדת" 121.
|
|
כך במימד הגיאוגרפי וכך במימד ההיסטורי: |
"למן אברהם על הפרת ועד אבי על הבוג" 120.
|
|
וכאשר נודעו אימי ההריגה לפרטיהם ונודע למשורר כי יהדות אירופה אף טובעה בנהרות אירופה ורבים הושלכו למוות בנהרות. הפכו נהרות פניהם, לא עוד נהר זורם בצהלה שוקק במימיו, כי אם "מי פחד", "גיא צלמות" וכאלה וכאלה ביטויים קשים, והמראה של יהדות טבועה אינו מש הימנו והוא חוזר בשירתו פעמים רבות עד למאוד 122, והוא שוקל וטורח, תר בלבו על מה ולמה הייתה זאת. תשובתו ניתנת במקוטעין אד מצטרפת לראיה מסכמת: על שהסתפקו בנהרות גויים תחת כמיהה אל נהרות ארץ ישראל, על שהסתפקו בחיי קטנות ולא הילכו בגדולות: |
"על חטא שחטאנו לנחל ארנון וירדן
לכינרת אין הוד כהודה ולנוף מי-מרום ששכחנום עם עגמת-יתמותם ונופם-העירם כשבתנו על נהרות-בבל-הגויים-כחלום" 123. |
|
וכן: |
"ביערים, בנהרות, בצדי דרכים, בנכר
...שם ביתן ושם גם קבורתן" 124. |
|
אמנם כן, יש בנהר מכוח ההטעיה, אפילו בשעת מותם תעתע בהם הנהר הגויי: |
"יש זריחת דם בנהר ושאיבת מגנט - במימיו לבשר חי
הוא מגנט את החפצים בחיים אלו שחצו את חשרת הנהר הזה - שבים אל המים. יורדים ישר אל מעונות הדגים: אבות, אמהות, ילדים..." 125. |
|
ולא עוד אלא שאותו כוח חזוני-כסופי היה אמור לרומם מבטם מאלה הנהרות ב"אספקלר-ירדן" אפילו עתה אחר השואה איננו עמנו: |
| המשך המאמר |
|---|
