"כי עכשיו, גם עכשיו אין אנחנו נסים
לכבות את עצמנו במימי נהרות רואים נופים מעבר מזה בזיום - ואיננו נפתים הננו יודעים את יפים, את חנם, את מגדם, מה טעם שלוה - בין עצים בם: הם בנו נוגנים ואיננו נפתים" 126. |
|
והגויים ישנאונו באשר הם עצמם אינם יודעים טעם כיסופים ליער שמעבר לנהר: |
"ולא ידעו כסופים אל מעבר כברת אדמתם
הפורחת מזה ומזה לנהרם אין לא ישטמונו גויים הרודים?!" (שם). |
|
אשר על כן השבועה: "אנחנו באלה נהרות בבל לא נשוט עוד" 127 ובכלל אלה הנהרות: תרבותם, ארחם ורבעם, נימוסיהם והליכותיהם: "כלוחות אספקלר-נהרות. שורצת חמה / ושורצים כוכבים וירח / מיונק ועד שב קבורינו לגדות הנהרות" 128. לאמור, שמש, ירח וכוכבים מתאפסים כדי שרצים שורצים בנהר בו טובעו היהודים, ובאותו שיר ידבר על: "בטהובן ושופן נוגנים על פסנתר ועוגב / את שירת הנצרות: כל רחבה, כל כבדה בכל כוח", כאומר כל תרבותם הנאורה והנאצלת מוכיחה ריקנותה נוכח הנהר. אשר על כן - ההבטחה: "לא נגור גליות ולא נלך שלוליות" 129 להתרומם מחיי קטנות של פרוטות, אנו נדרשים שוב להרחיב מושג הנהר, נהרות איתן של גויים "שלוליות" הם לנו, ובמה נרחיב נהרות שלנו? - כאן שב המשורר אל צור מחצבת חוצב ממנה, אל בית מדרשה של החסידות. החסידות, למן הבעש"ט והלאה, מתוארת בפי אישיה-בניה כנהר, דימוי זה שלה ניתן למצוא בתקופות שונות של חיי החסידות ובמקומות שונים ורחוקים זה מזה, נסתפק בשתי דוגמאות: בדור שלישי-רביעי לחסידות, והיא כבר תנועה גדולה רחבת-ידיים ופרושה על פני מרחב יהודי גדול, הגיעה עת סיכום התפתחותה, וכך יתארה ר' זושא מאניפולי, אחיו של ר' אלימלך מליז'נסק, לאחר פטירת אחיו (בשנת תקמ"ו): |
"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" (בראשית, ב', י') - התורה היא נצחית ומרמזת לעליונים ותחתונים לכל הדורות. "עדן" - הוא רבינו ישראל בעש"ט. 'נהר' - הוא תלמידו ר' דוב המגיד ממזריץ'. 'גן' - הוא אחי בעל נועם אלימלך'. וזה נהר יוצא מן העדן להשקות את הגן העיקר בתלמידיו. 'ומשם' - היינו מ'הנועם אלימלך'. 'יפרד והיה לארבעה ראשים' - אחד, הוא הרב הקדוש מלובלין. שני, הרב הקדוש מקוזניץ, שלישי, הרב הקדוש מרימנוב, רביעי הרב הקדוש מאפטה, ואין צריכים לרב זולתם" 130.
|
|
ובדור שביעי לערך בתולדות החסידות, במלאת מאה וחמישים שנה לראשות החסידות כותב בשנת תרכ"ז האדמו"ר מקאפוסט (נכדו של בעל ה"צמח צדק" מלובביץ') לחסידיו כדברים האלה: |
"הנה מימות התגלות הבעש"ט ז"ל בעולם שהיה בערך משנת תע"ח עד תרכ"ז משך ק"נ שנים שנמשך ההוא נהר דנהיר ונפיק מעדן ועייל לגנתא וכו' וכעת נפסק וצריכים אנו להיות מבחינת ספיחים, אוי ואבוי שבימינו פסק - איך נוכל לחיות בחשך כפול ומכופל הזה בעקבות דמשיחא" 131.
|
|
שונות הן התקופות בהן נכתבו הדברים. רחוקים זה מזה המקומות בהם נאמרו, זה בגליציה וזה ברוסיה, ובעיקר, תכלית שינוי בנימה, בזוית הראייה של הבאים לסכם מהלכה של החסידות, בדבר אחד השתוו - ראית החסידות כנהר שמוצאו נשגב - גן 'עדן', והוא זורם עד ה'גן' הוא ה'עדן' שעלי אדמות, הוא אור עליון שנגה על הבעש"ט מחולל החסידות. דימוי זה של החסידות לנהר על שום מה? ראשית - על שום כוח הזרימה, הדינמיקה והפעלתנות המאפיינים את מהלכו של הנהר. ושתיים תוצאות לזרימה החזקה של מי הנהר: האחת, היא לוטשת להם ברק מראות ומכוחם ניתן לצפות כבאספקלריה בדמות שמים מעל ובדמות נופי גדות מצד זה ומצד זה: "את הכרח להיות כך זרומים / וראי לכל מה שנשקף / מן התוך מעל ועל צד" 132. כנגדם, מים עומדים, מתכסים בירוקת, נעכרים ומתעפשים ואין רואים מהם דבר, נאמר, אפוא, נהירת המים אל הים מנהירתם, מרבה אורם 133, וכדברים האלה כתבנו למעלה. והתוצאה השנית, כוח הגריפה המקופל בכוח הזרימה, הנהר הזורם באון גורף עמו אשר נקרה על דרכו, עצם זר אינו משתכן בו אלא נמצא על גבי הנהר עד יובא אל הים הגדול. הנחל, לערמתו, זרמו מועט וקצבו איטי, יש בו אמנם מכוח ההשתקפות אך אין בו מכוח הגריפה: |
"וכי למים נדמינו ובטבע המים פנינו:
אם אבן נזרקה בם, נפצו כמראה נחלים ושוב לשלמות הם שבים להיות אספקלריה לכל בכל עת אבל בעמק למטה, על קרקעם, כל אבן ואבן נמצאת אף שאין עוד ביקום הזורק..." 134. |
|
לאמר, כח-צו הקיום הלאומי-יהודי מחייב הגלדת הפצעים ושיבה לתפקיד השליחות ההיסטורי: בבואה לעמי עולם, מתוכה יוכלו לצפות בפיסת שמים נשקפת על פני הארץ, אות ומופת חיים לשכינת ה' בעולם, כל פגעי גויים בנו על שום תפקידנו זה לא יוכלו לנו, אך בזיכרון הלאומי כל פרעותיהם שמורות וכל תחלואי גלות ונגעיהם אשר דבקו בעם שרידים ברובד עמוק שבו. כך בנחל שאין בו כוח כל הצורך לגרוף אבנים שהושלכו בו, אך הנהר בגאון-מימיו שוטף האבנים בזרמו. וכך גם נתפסה החסידות בעיני אישיה, היא ידעה לרענן בשטפה שטף עז, אמיתות יסוד של היהדות שנתאבקו-משהו בשל אורך הגלות ומאורעותיה-מוראיה: תלמוד תורה, תפילה, ציפית גאולה, אהבה ויראה, אדם ויקום, אדם וחברה, כהנה וכהנה. בשטפה העז גם גרפה עמה נכאי-רוח מעשי ידי גויים, זקפה קומת יהודי מחדש מול תרבות ועוינות גויים, רוממה קרנם של עמל כפים ועבודת שדה וכרם, שרה שירת הטבע, וכהנה וכהנה. המשורר מצפה שרוח עוז שכזו תקום, תזרום, תשטוף גם בדורנו, ובזרמה תגליד ותרפא מכות גויים בנו. אמנם גם זרימת הנהר מוגבל כוחה בהשוואה לכוחם של גלי הים הגדול, כוחות טבע חזקים יכולים לגבור על זרימת הנהר אך לא יוכלו לעשות כן לים: |
"מטבע נהרות במישור ובגי
לקפא... ואפשר על הקרח לילך אך לא כן הים: הוא שוטף והולך ברחבות ורחקות וברב-פחד-עמקות... כי אין שר החרף עליהו מולך..." 135. |
|
ומכאן קריאת המשורר - "רחובות הנהר" יש להרחיב את הנחל כדי נהר, ואת הנהר יש להרחיב כדי ים, לבל יקפא, לבל יהלכו על גביו. כיצד אפשרי הדבר? - בשיר אחר ניתן הסבר: |
"אדנות החמשין האדיר אשר הויה על הירדן" 136.
|
|
כאומר, הירדן הארצישראלי הוא לעולם אינו קופא, בהיותו נתון תדיר תחת שמש חמסין. הירדן זורם לעולם ואין מושלים על גביו, בכך גדול הוא מכל נהרות אירופה האדירים, בכך משתווה הוא לים, הקריאה ל"רחובות הנהר" היא, אפוא, קריאה לשוב לארץ אבותינו, רק שם נרפא מכל תחלואי גולה, נגרוף אבנים שהושלכו בנו. ושם לא יוכל הטבע החיצון למנוע בעד זה כוח הגריפה. דימוי שני לנהר - ההתחתרות בקרקע. התווית אפיקי מהלך בתוך קרקע קשה וסלעית, ר' עקיבא, רועה צאן, ראה אבן שנחקקה בטפטוף מים ודרש קל וחומר בעצמו - קם והחל בדרך חיים חדשה. הבעש"ט מתבודד עם קונו במרחבי הטבע, ראה נהרות רבים של מים בדרכו, נהרות שהבקיעו להם אפיקים בקרקע עולם, עמד ודרש קל וחומר לדורו עמד וקרא: הבה ונחפשה דרכים חדשות בעבודת ה'. קריאתו של הבעש"ט מחלחלת בבית עולמה של החסידות, כך יאמר נינו, ר' נחמן מברסלב: |
"מחמת שאני צריך תמיד לפנות הדרך במקום שהיה תוהו ומדבר, ולעשות שם דרך לקצץ משם כל המעכבים שם את הדרך. וצריכים לקצץ שם אילנות הגדלים שם מאלפי שנים, ולהיות הולך ושב, אנה ואנה, לקצץ ולחזור ולקצץ, כדי שיהיה הדרך כבושה לרבים שיוכלו רבים לילך באותו הדרך".
|
|
ומסיים תלמידו, ר' נתן: |
"ומחמת יגיעות כאלו, הוא (ר' נחמן) בדאגה על פי רוב" 137.
|
|
אף המשורר בשיריו יתאר את הנהר בהקשר של דרך: "בנהרות, בצדי דרכים" 138, "פשט נהר כה עכור... בדרכיה" 139. ועוד, שכן הוא מעיד בעצמו כי הוא "חכם הדרכים והשיר" 140, "מהנדס דרכים" 141 וכאלה תארים שעניינם התווית דרכים חדשות לעמו. נציין כי מוטיב זה של הדרך מופיע כבר בשני שיריו הראשונים, בעברית ובאידיש שפורסמו בהיותו נער בן חמש עשרה בלבד. שירו העברי נקרא "מוביל המשעול" על שם השורה הפותחת: "מוביל המשעול את רגלי במישור" ובשירו האידי "כוכב מעמעם" יאמר "תועים השבילים באפסי השדות". לימים יחשוף ויגלה מה מקור זה הכוח: "בנו כוח קדמון לגלוי, לכבוש, לסקול דרכים ולפלוס" 142. הקריאה ל"רחובות הנהר" היא, אפוא, הקריאה ליצירת דרכים חדשות ולגלוי דרכים שהיו עמנו ואבדו לנו משכבר הימים, גם אם הדברים כרוכים במאמץ קשה: בסקול אבנים ובפלוס מפריעים ומעכבים. דימוי שלישי לנהר - התקבצות הפלגים, הנחלים, יובלי המים הקטנים אל אפיק אחד גדול ואיתן, ובלשון אחר, כוחו של ציבור המאגד בתוכו את יחידיו ופרטיו, אין זה המקום לתאר את בשורתה החברתית של החסידות, את תחושת השייכות שידעה להעניק במלוא חופניים ליהודים תלושים, בודדים ומוזנחים. כל חסיד וחסיד יכול להצהיר בגאון "חסיד פלוני אני". ובשובנו אל המשל, אף הנחל נקשר לנהר, אילולא נקשר לנהר היה תועה ואובד, היה יבש וחרב, בהתנקזו אל הנהר התאושש וקם. ואילו לים הגיע הנחל כי אז היה אובד מכוח התאפסותו, אך בבואו אל הנהר תרם מכוחו לנהר, ביטוי לו בעצמתו של הנהר, בחוזק שטפו, והיה כי יחדל הנחל מתת מימיו לנהר יקטן הנהר, מה שאין כן בין נחל וים. אף חסידות גרסה ציבורים ציבורים אך לא המוני המונים בסדר גודל של עם, משגדלה החסידות ורבו אנשיה החלה להתפצל לפיצולי פיצולים, כי כך היא מדתה. ציבור אך לא המון-עם. וכה יאמר המשורר: "אין הכר לנחלים שנפלו אל הים" 143 ומיהו הים? - עם ישראל הגדול והרחב כאומרו: "...עמי שהוא ים... עמים עלי תבל רבה" 144 הקריאה ל"רחובות הנהר" הריהי הקריאה לפשיטת ידיים באהבה, של ציבורים בישראל: עדות ושבטים, קהילות וישובים, אל היחידים שבנו. הרי זו, אם נרצה אהבת ישראל עליה מצוה המשורר בכל עת, וביתר שאת לאחר השואה: |
"אהבת ישראל אדירה שלא הייתה מסיני עוד
שהיא הכרחית ואין בלתה שאין לה משל עוד: כאין לאסוננו משל". |
|
ואהבת ישראל זו הגדרתה כהגדרת מורשת הדורות, בהן נשתלב: |
"לתשובה גדולה לשליבתם במעגל הנגוהות
של אהבת ישראל המאחד כאחד הגזעי..." 145. |
|
דימוי רביעי לנהר - התקבצות הפלגים, הנחלים, יובלי המים הקטנים ההתכללות באין-סוף, מוטיב זה של הכוסף הוא מן המרכזיים בשירת המשורר, הוא מן המרכזיים במשנת החסידות "דת געגועי", אשר על כן ישמר לו דיון כשלעצמו. דימוי חמישי לנהר - נעתק מנהר שבעולם החיצון על הנהר האישי שבעולמו הפרטי של האדם, האדם כ"עולם קטן", הרי הוא בבואה בה משתקף עולם ומילואו, מה בעולם הגדול יש הרים וגבעות, יערות ומדבר, אף באדם כן. מה בעולם הגדול יש נהרות, אף באדם כן. מה בעולם הגדול יש נהרות מנהרות שונים, אף באדם כן. יש בו באדם נהרות שמחה ונהרות של עצב, נהרות של חכמה ונהרות של סכלות, יש נהרות שהוא נושא על גבו ויש נהרות שהוא נישא על גבם. יש נהרות שיש לכובשם: לגשור עליהם גשרים ואולי אף ליבשם ויש נהרות שיש להעצים מימיהם, כשתימצי לומר, נהרות הרי אלה כוחות נפש אצורים מלגו, פועלים ונפעלים, יוצאים חוצה ושבים פנימה והאדם צריך למשול בהם ולנווטם. מכל אלה הנהרות, הנהר הגדול והעיקר שבכולם הוא נהר הבכי. כך, נלמדנו בבית מדרשה של חסידות. אף בזאת, המצע קצר מהשתרע עליו במאמר זה, על כן נסתפק בשתי דוגמאות, שתיהן סיפורי-חלום מופלאים, יפים וכוחם הפנימי כה עז, שומה עלינו להביאם בשלמותם: |
"האדמו"ר האמצעי חלוש גדול היה, ולחיזוק בריאות גופו היה הרבי (כלומר: האדמו"ר הזקן מלובביץ') אומר לפניו דברי חסידות בייחוד, כי החסידות הייתה מחיהו. ויהי היום ויבוא האדמו"ר האמצעי אל אביו נבהל ונפחד, מלא עגמת-נפש ומתפרץ בבכי, כי חלם חלום מוזר המעיק על לבו.
בחלומו והנה נהר רחב ידים ומי הנהר זכים וצלולים, נובעים ומתפשטים במהירות ובחיות, אבל - בלא כל גלים. הנהר מתפשט למרחוק, מתפרד לראשים, מתחלק ליאורים, אבל המים שוטפים להם כמקדם - בחיות, אבל ללא רעש כל-שהוא. עודנו מביט ומסתכל מסביב והנה שני אנשים ניגשו אל הנהר: אחד גבוה ממשנהו שניהם היו לבושים בגדים ארוכים, ולגבוה - רגל אחת עבה מהשניה. במרחק ידוע מכאן עמדו שני אנשים אשר מראה פניהם היה מטושטש. אחרי כן ניגש אליהם כבוד קדושת האדמו"ר הזקן. והנה דף מתוח על הנהר, וזה שהיה נמוך במבנה גופו אמר אל הגבוה ממנו במבנה הגוף: לך על הדף! התחיל הלז לעבור את הנהר בדף המתוח, והנה הדף שוקע והמים מתרוממים מתנשאים עד ששוטפים הם חלק מגופו. אחרי כן עלה הדף וירדו המים, עלו המים וירד הדף, וחוזר חלילה. ככה נתחלף המצב כמה פעמים עד שאמר הנמוך לגבוה: רד - וירד. ושני האנשים אשר עמדו מתחלה מרחוק ניגשו פעמים אחדות אל הנהר ונתרחקו. ציור פני האנשים מטושטש כבתחילה, ואחרי כן לא נראו עוד. אחרי כן עזבו שני האנשים והאדמו"ר הזקן את המקום הנזכר ונתרחקו. ואופן ההילוך היה כך: מי שהיה נמוך לפי תבנית גופו הלך באמצע, מי שהיה גבוה ממנו בתבנית הגוף הלך משמאל, וכבוד קדושת האדמו"ר הזקן הלך באמצע. שלשת האנשים הלכו להם חבוקים ודבוקים זה בזה. הלכו להם והלכו עד שהגיעו לנהר רחב השוטף במהירות רבה. גוונים מגוונים שונים למים ומכים הם גלים כגלי הים, עולים ויורדים. הנהר נמשך לאורך רב, וכשמביטים מרחוק רואים והנה פה ושם גל מתרומם ונופל, מתרומם ונופל, ובתוך כך מתרוממים גלים רבים בכוח חזק מעלה מעלה ונופלים ומתפשטים על פני השדה וברגע הראשון נעשה מהם יאור קטן, אבל מיד נעלם ונבלע באדמה והאדמה הולידה והצמיחה עצי-פרי. ובתוך כך שמע קול הנמוך באמרו לגבוה ממנו במבנה הגוף בקול נגיד ומצווה, בהראותו בידו על חאדמו"ר הזקן: "כן, על דף זה הלך ילך". והאדמו"ר הזקן הלך ישר על פני הדף עד שהגיע לקצהו ויבקש להעתיק את הדף ממקומו וללכת הלאה, או אז רמז לו הנמוך במבנה גופו, כי ישוב וידבר לאמר: בכוח גלי המים האלה אפשר ללכת גם בתוך גלי אש - וייקץ. כששמע האדמו"ר הזקן את כל הדברים האלה אמר לבנו - כבוד גדולת האדמו"ר האמצעי: לך להתפלל, ואחר התפלה תכנס אלי. דרכו של האדמו"ר האמצעי היה להתפלל בשמחה ובשקט פנימי, שיש בו עונג. אבל הפעם התפלל במרירות ובבכיות גדולות. אחר התפלה נכנס כבוד קדושת האדמו"ר האמצעי אל חדר כבוד קדושת האדמו"ר הזקן ואמר לו (האדמו"ר הזקן - ה. צ.) כי אחד משני האנשים, (אשר ראה האדמו"ר האמצעי - ה. צ.) זה שהוא נמוך לפי מבנה גופו הוא הבעש"ט זצ"ל, וזה שהוא גבוה ממנו במבנה גופו הוא המגיד ממעזריטש זצ"ל, ובשביל מה רגלו האחת עבה מהשניה? - מפני שהייתה לו רגל אחת נפוחה ע"י כאב רגלים. |
|
ולמה צווה הבעש"ט למגיד ממעזריטש שילך על הדף? בשביל לרמז לו שבתוך תורותיו של תלמידיו אפשר לצלול... הנהר השני הוא נהר של דמעות, דמעות בעלי התשובה 146... כך בדמעות של בעלי תשובה וכך בדמעות של צער וכאב: |
"אחרי הסתלקותו של רבי יצחק מוורקי בא לקוצק בנו רבי יעקב דוד, שאל אותו . רבי מנדל מקוצק:
- האם נתגלה לך אביך בחלום? - הן, השיב הבן. - באיזה מעמד ראית אותו? - ראיתיו עומד בשדה על יד שפת נהר. שעון על מקלו עמד הוא שחוח ולא הרים את עיניו מגלי הנהר. - דע יעקב דוד, כי הנהר הזה שראית היה נהר של דמעות. הרבה דמעות מחה אביך מעל פני סובלים ומדוכאים שבאו אליו בתחינות. הדמעות לא נתייבשו. כל דמעה נכנסה ללבו של אבא ומשם היא עלתה למרומים. הדמעות נקוו ומהן יצא הנהר שראית. נהר הדמעות בא לקבל את פני אביך אחרי הפטירה..." 147. |
|
אף בשירת המשורר נהר-בכי הוא צו ירושה עבורו: |
"כרה אפיק לירדן-זה-הבכי לצמיתות:
השני לירדן שכחו מלא - ענתה לי אמי ופניה אינם כי מכוכב רחוק פיה דבר... ואמרתי: אמן... ירדן אל ירדן" 148. |
|
ועוד תאמר לו האם: "מלדה בנו בכי.. אמן" 149 האם תזכירנו כי מוצאו משתלשל זרע בית דוד (ושם האם: בת שבע!), כלום לא אל דברי ר' נחמן מברסלב מטים הדברים: |
"אמר הרב נחמן ז"ל שזרע הבעש"ט רגילים ביתר לפרש שיחתם בכל פעם לפני השם יתברך בבכיה גדולה, כי הם מזרע דוד המלך עליו השלום, וכל עסקו של דוד היה עניין זה שהיה משבר לבו מאוד לפני השם יתברך תמיד שזהו עיקר ספר תהילים" 150.
|
|
הבעל שם טוב היה מדביק ומאציל מכוח זה על הנלווים עליו, הנה מספר ר' יעקב יוסף מפולנאה תלמידו הגדול של הבעש"ט כיצד נתקרב לרבו: |
"בבואו פעם ראשונה להתפלל באותו בית שהיה מתאכסן שם הבעש"ט, באה לו בשעת התפילה בכיה גדולה, ובכה בתפילתו זאת מה שמימיו לא בכה בכיה גדולה כל כך, והבין שבכיה זאת לא משלו הייתה, רק מכוחו של הבעש"ט, זי"ע, לכן דבקה בו נפשו לאהבתו" 151.
|
|
אשר לכן צמד המלים נהר ובכי שב ונזכר בשירת המשורר פעמים רבות 152 ומתוך ניתוח הופעות צמד זה למדים אנו על תפיסת המשורר: הבכי ניזון משני מקורות, מן הרחמים (הן רחמים עצמיים, הן רחמים על הזולת), ומן הזיכרון. הבכי גם מוביל אל אלה השניים הוא מגביר רחמים, הוא מעורר זיכרון, וכך יאמר המשורר: |
"כמירת רחמים על עצמנו באה בי כפלג
מים מחמם... זה מדם הלבבות שנגר" 153. |
|
ועוד יאמר: |
"אראה כל פרצוף ובגופי הוא נבלע
אף זה שהעלה האויב ביקוד אש מבלעת-גופים, שהבכי ים סביב לה" 154. |
|
בכי בלא שיותכו בו כמירת רחמים והמית זיכרון, איננו בכי-אמת, אדרבה, הריהו בכי בוגדני, מטעה: |
"בכינו כדי-ים גם נמשכנו כמים
אל כל הגבים... עד נגרו העיניים וכך גם בגדנו בתוך ירושלים" 155. |
|
וכן: |
"ודמעות כל בוכי לא ישאו בדכים נהרות" 156.
|
|
בכי שאין בו מרחמים על ירושלים וגעגוע זיכרון אליה, הריהו כבגידה בה, בכי שכזה יוליך בוכיו "אל כל הגבים", בכי שכזה "לא ישאו בדכים נהרות". את בכי הרחמים והזיכרון שלו ימסוך המשורר אל בין בתי שירתו-נהרו, צנועה ככל שתהיה נוכח שירה-בכיה של האומה כולה: |
"וזה דבר הקינה מפי-כמפצע בגשם שוטף
אמת מים קטנה למלומית אל ים הבכי הגדול הלילי" 157. |
|
תקוותו-אמונתו של המשורר תאמצנו כי נהר הבכי שהוא "ירדן זה הבכי" והוא "שני לירדן" יגיע כדי "ירדן אל ירדן", סופם של נהרות הבכי שהם נמזגים בנהרות ממש הארצישראלים, בבואת ארץ ישראל שנשאוה עמם בנפשם תתכנס אל תוך ארץ ישראל המוחשית ו"ירדן שכחו מלא" יתעלה בקודש ירושליימה: |
"והמון חמי-עם, יוגבי הר ורגבים
ירדן-ארנון-וכנרות, חלקי גנוסר הרוים עכשיו הם רנים בלב חם ואוהב לאלהים ולמלכם בדרכם למקדש" 158. |
|
הנהרות הארצישראלים-הגאולים הם נהרות שמחה "רנים בלב חם ואוהב" בעוד נהרות גלות הם נהרות בכי "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו", ובבוא המשורר לשיר שיר תהילה לדור החדש שקם בארץ ישראל יאמר: |
"והנה הדור העולה...
יפה הקומה ועז הנפש ובהיר מכרם שלמה עסיסם עיניים יעלים נשרים ונמרים". |
|
הם הרי: |
כיוצאי שירנו היפים
קרואי דת געגועינו ומקיימיה |
|
והם: |
אין נאדות בוכים בשכמם,
אבל תלמי שדות ומעלות הרים ותלמי ים לפניהם..." 159. |
|
אך המשורר, יליד הגולה הבא לירושלים בגפו גם בבואו ירושליימה, לבו נתון אל עמו שבגולה: |
"בהגיעי נכסף אל הקדש הזה
וצבאי על הפרת... ושבוי בבבל" 160. |
|
ממקום עומדו הרם נפרשת ראייתו על פני כל מרחבי גלות יהודיים מראשית גולה ("ושבוי בבבל") עד תום גאולה שלימה ("וצבאי על הפרת"). ועד יתגשם החזון ההוא, אין המשורר נפרד משק דמעותיו, להן תפקיד עתה - לטהר את ירושלים דהאידנא מטומאות דבקו בה, כאשר יאמר המשורר בשירתו הגדולה: "מעשה בירושלמי קדמון מימי ינאי המלך" 161. |
"ירושליימה הגעתי מדרך רבה
אל אן אני בא? גפה בגפה... וכל שער מוגף לילה ואין לי מקום פה ללון בירושלים שלי אין מקום לי ללון" |
|
זאת ועוד: |
'על גבעת המור בנוי דביר-לאם-מר
נס ודגל נכרי במצודת דוד: נזרי במשקע, בגניזה הרביד בנחלת-אבי-משפחה ערבית'. |
|
התגובה: |
'אל יראני אויב מאדום וערב
בבכיתי חסר חרב באמצע עירי ותהי רעידת אדמה בלבי'. |
|
ואזי: |
"והדמע בוקע מכל אברי...
מן הדמע הופכים רחובות לנהרות כל ירושלים עומדת בדמעי אני זה מקור וגאות הגלים!". |
|
וסוף השיר: |
"הוא יזכה למלכות בנופיו ולנוים".
|
|
אחרית דבר וזו הפליאה, מי שעל אף שברי-עולם ודורות "האמונה הבלתי מערערת בבורא עולם היא יסוד היסודות בשירתו של גרינברג. אין היא מלווה בהתלבטות והתחבטות, המשורר באצטלא הנבואית הוא תדיר, בחזקת שליח שלא איבד את הקשר לשולחו, אלוקי ישראל הוא אדונו האישי, אדון האומה וגורלה, אדון ההיסטוריה של העמים כולם ושל היקום. באלפי גוונים, קולות, דימויים ומראות תשתקף הצמידות לא-ל חי" 164. כלום אינו "משורר דתי"? מי שהתפלל שלוש תפילות ביום וזרועו וראשו עטורים בתפילין, ביתו ומשפחתו על משמרת המצוות כלום אינו "משורר דתי"? מי שאף נאות להצטרף למאבקים ציבוריים שניהלה היהדות הדתית במדינת ישראל 165? מי שברך ונתברך בקרבתו אל מוסדות תורה שהקימה היהדות הדתית כלום אינו "משורר דתי" 166? ועיקר ואחרון, והוא סוף דבר למאמרנו זה - מי שיסוד שירתו ואופקה נמשך מכוחו של יסוד איתן ביהדות-החסידות, מי שמשק כנפי תנועת החסידות על ראשו תדיר וקרן שפעה הברוך הריקה עליו בטוב עינה, העתירה עליו במלא חופניה, כלום אינו "משורר דתי"? - "והצדיקו את הצדיק" 167. |
| המשך המאמר |
|---|
