האלימות בהיבט אינטגראטיבי

ד"ר משה אדד

ניב המדרשיה י"ד-ט"ו (תש"מ-מ"א)

א

האלימות, בימינו, הפכה לחלק בלתי נפרד ממערכת ההתנהגות היום יומית. היא מתבטאת, במידה ההולכת וגוברת, במרבית תחומי החיים. בחיי המשפחה, בעבודה, במוסדות למיניהם הכוללים את מוסדות החינוך, במקומות ציבוריים ועוד. פנים שונות לאלימות. היא פושטת צורה וגוון, לובשת פנים חדשות, כשבמהותה הפנימית אין שינוי. היא מופיעה כתגובה פעילה או סבילה. מגמתה השלילית, יכולה להיות מופנית כלפי פנים, אל האדם עצמו, כלפי חוץ, אל הזולת או בתשלובת של פנים וחוץ כאחד, מעין תכלה עצמיותי עם זולתי. מניעי האלימות הינם רבים. המוטיבציה להתנהגות הזו יונקת ממקורות רגשיים או/ו קוגניטיבים. החברה המערבית מכריזה על עצמה כשויונית. היא דוחפת לרמת שאיפה גבוהה ובלתי מושגת ע"י כלל היחידים שבה. הפער בין רמת השאיפה של היחיד לבין יכולתו בפועל להגשים את הנשאף הולך וגדל. הפרט נותר עם תחושות הדחק (סטרס) והתסכול. הרגשה של חוסר אונים בפני מציאות מאיימת. לעיתים, נדרש היחיד להגיב באלימות, כדרך מוצא המאפשרת לו להפגין יכולת וכוח. יש ומסגרות החברה עצמן, מנחות את היחיד לפרוץ את הגבולות. החברה המודרנית מכריזה בפועל שעה -שעה, על ביטול הגבולות והמגבלות הפרטיות ומחדירה את האשליה שחופש פירושו היעדר מסגרת. המסוגלות הפרטית לדיפרנציאציה בין המותר ובין האסור, מיטשטשת. העבירה על חלק מהחוקים הפכה למעין נורמה קבוצתית. אמנם יש מחוקק, יש חוק ויש דיינים הנישאים מעם, אך מרגע שחברה מונעת לראות במחוקק כיוצר החוק ולא כמכריז עליו, הרי שכל חוק ואף הטבעי והאוניברסאלי ביותר, הינו נתון לשינוי. משפסק החוק, מלהיות נורמה עליונה, נישאה מהמחוקק האנושי, פוסקים החוקים מלהיות גדרות מוחלטים ליחידים. ריבוי החוקים, בחברה התעשייתית, אינו מאפשר לרשות המבצעת, לאכוף אותם על כל עוברי העבירה, בתכיפות, הלכה למעשה. היחידים, רודפי הבטחון, מחפשים אותו בדרך ההישגיות החומרית. הזולת והמסגרות למיניהן מהוים מחסומים שיש להסיטם. החברה, במסגרותיה, מנחילה את תמסירי ההגשמה להישגיות זו. דרך האלימות היא תמסיר "מכובד", המוכיח את עצמו כיעיל ומפלס לו נתיבות במערכות חיינו. במאמרנו זה, נסקור חלק מהספרות המחקרית, הדנה במקורות ההתנהגות האלימה ונביע את מסקנתנו, כי האלימות היא דרך התנהגות נלמדת. האלימות לדידנו הינה תוצר של מערכת קליטה ועיבוד של השפעות סביבה. ככל התנהגות אחרת, היא נוצרת באמצעותם של איזורים מיוחדים במוח, הפועלים באופן אינטגראטיבי, במטרה לשרת את האורגאניזם.

ב

האלימות הינה תופעה ביו-חברתית. התנהגותו האלימה של הפרט הינה תולדה טבעית של מצבו הלא תקין של האורגאניזם, שהתנאים המסויימים בהם היה נתון ערערו את שווי משקלו הביוכימי. תגובותיו של הפרט, על המתרחש בפנימיותו או על גירויי הסביבה, היא תולדה של המכלול התורשתי, בצירוף כל ההשפעות המוקדמות והמאוחרות שהיו על חייו הנפשיים ושהן תולדה סביבתית-חברתית. משמע, שתגובות הפרט על גירוי כלשהו או על מערכת גירויים מסוימת הינה תולדה של הוראה תורשתית המשולבת במערכת תגובות ביוכימיות המתרחשות בגוף, כשהמכלול כולו מושפע על ידי גורמי הסביבה על מורכבותם הרבה. המערכת העצבית, שהיא מכונה ביו-חשמלית, משמשת כאמצעי הקולט את הגירויים והפולט את תגובותיו של הפרט. שינויים סביבתיים גוררים תגובות הגנה במרכזים העצבים. תגובות ההגנה הללו, הינן בעיקרן דפוסים שנלמדו במהלך החיים. ההתנהגות האנושית אינה תולדה של תיכנות גנטי, אלא תוצאה של פעולת הגומלין בין הגורמים הגנטיים לבין תנאי הסביבה. במוח האדם שמשקלו 1400-1200 גר', עשרה ביליארד של תאי עצב, כשל אחד מהם יוצר מגעים עם עשרות, מאות ואף אלפים של תאי עצב אחרים. אתרי המגע בין תאי העצב, הקרויים בשם סינפסות, הינם רבים, ואומדים אותם באלף ביליארד. המערכת העצבית הזו מוסיפה להתפתח עד כשישה חודשים לאחר הלידה. מכאן, שיש לתנאי הסביבה השפעה חשובה בהתפתחותה התקינה של המערכת העצבית על הנוירונים והקשרים הסינפטיים-שבה. תנאי סביבה משופרים שהוענקו לקבוצות עכברים ממוצא גנטי משותף העלו את משקלה של הרקמה המוחית וכן הגדילו את הכמות של האצטיל-כולין-אסטרז. (הכמות מחומר זה משמשת כאמת מידה לפעילותו של המוח). (בנט - 1964; רוזנצוויג- 1971). במחקרים אחרים (גוגנהיים - 1970; ויניק - 1969) בהם גודלו בעלי חיים (יונקים) ב21- הימים הראשונים לחייהם, בתנאים של תת-תזונה נמצאה: ירידה בלתי חוזרת במשקל המוח; הופיעו שינויים בתאים של מערכת העצבים (טיפול שיקומי לא עזר); נפגע התהליך הרגיל של התרבות התאים במערכת העצבים שכרגיל מתקיים בחודשי החיים הראשונים. נוסף לנזקים אלה, סביר להניח, כי נוצרו גם פגמים במבנה המיקרוסקופי וכן בהרכב הכימי של תאי המוח. (אדד - 1973). עכברים צעירים שלא ניתן להם לינוק די צרכם בשבוע הראשון לחייהם, נמצאו כבעלי רקמה מוחית הנופלת ב- 13% מהמשקל המקביל בקבוצת הביקורת וכי כמות הד.נ.א. (דיאוכסי - נוקלאיקאסיד) ירדה ב - 8%. (טיפול שיקומי לא עזר). אמנם קשה ואף בלתי זהיר הוא, להסיק מסקנות מניסויים על בעלי חיים ולהקישם על המערכות התיפקודיות הגבוהות שבאדם, אך במקרה דנן נמצא (סקודק - 1949), כי השפעתה של תת-תזונה הרסנית גם בבני אדם, בהודו נערך מחקר על ילדים בגיל הרך, שאושפזו עקב תת-תזונה. כנגדם נבחרה קב' ביקורת והובאו בחשבון גורמי רקע כמו הגיל, המין, הדת, המעמד החברתי, הכת, השכלת ההורים, גודלה של המשפחה ועוד - התוצאות הצביעו על ירידה משמעותית ברמה השכלית של הילדים, שסבלו מתת-תזונה, וכן נרשמה ירידה גדולה בכושר ההפשטה, בכושר ההתארגנות בתגובת החושים -ועוד (עיין גם סקודאק וסקיילס - 1949) . בצ'ילי, נחקר מדגם של 500 ילדים שסבלו מתת-תזונה ואף פה אושרו הממצאים לעיל. התברר, כי גם שינויים כימיים אחרים התרחשו, והחשוב בהם נמצא כליקוי, שגרר פיגור בתהליך ייצור המיאלין (Myelin - חומר שומני העוטף את הצירים העצביים ושהיעדרו מונע תיפקוד תקין של העצב). אמנם, התרשים הבסיסי של מערכת העצבים מוכתב בעיקרו על ידי התורשה, אך החיבורים המפורטים של הרשת העצבית מתהווים תוך כדי יחסי גומלין מורכבים בין מערכת העצבים לסביבה. במהלך התפתחותו של כל בעל חיים קיימות "תקופות רגישות" שבהן חייבים להתקיים בסביבה גירויים מסוימים כדי שמערכת העצבים תתפתח בצורה נורמלית. מצאו למשל, כי חתולים שגודלו כאשר עינם האחת כוסתה מלידתם, נפגעו ביכולתם לראות ראייה תלת-מימדית. כמו כן, חתולים שגודלו בסביבה ענייה בגירויים חזותיים מסויימים לא היו מסוגלים, לאחר שהתבגרו, להגיב בצורה נורמלית על אותם גירויים. חתול שגודל בתוך זירה שדפנותיה נצבעו בפסים שחורים אנכיים לא היה מסוגל בבגרותו ללכוד עכבר שרץ מולו על פני שולחן אופקי. נראה שחוסר גירוי מתאים בתקופת ההתבגרות מונע את ההתפתחות הנאותה של מערכת העצבים ואת יכולתה להגיב בצורה נורמלית על סביבתה. גם המוח הבוגר אינו רשת עצבית קשיחה והיא מסוגלת, במוגבלות זו או אחרת, לשנות מתכונותיה. (עפ"י ידין דודאי - תשל"ט). תגובות הפרט הינן נלמדות אלא שבין אם הן (התגובות) סבילות או פעילות, בדפוס זה או אחר, תמיד הן תולדה של תהליך נפשי שמעורבים בו שינויים כימיים. מצויים במוח, איזורים מסויימים העומדים לשירותיהן של התגובות למיניהן. איזורים מיוחדים אלה מתארגנים הודות ליכולתם הפוטנציאלית, שהיא תולדה גנטית ובהתאם למערכת הנסיון שהתוותה את דפוסיהן. מצבים של בדידות או להיפך, של חיים בתוככי געש ורעש של המון, יכולים לגרור את הפרט, בהתאם לנסיון חייו ולהשפעות הנלמדות, לתגובות של הסתגרות או של אלימות, כתולדה של ערעור נפשי וכן ערעור בשווי המשקל הביוכימי שבו. שונה תגובתו האלימה של האדם מזו של החיה בכך, שחסרים לו אותם המנגנונים האינסטינקטיביים המקטינים את האגרסיביות והמובילים את החיה למישורים של צרכי החיים. היעדר בלמים אלה באדם, עושים את אלימותו לאכזרית יותר, כמעט חסרת מעצורים, אלא אם כן, יפתח בעצמו את אותה מערכת נפשית שתהווה עבורו מחסום נגדי.

ג

התגובה התוקפנית היא אמצעי להשגת מטרה חיצונית או/ו פנימית החשובה לפרט. אם אכן, משיג היחיד את מטרתו בדרך האלימה, מקבלת ההתנהגות הזו חיזוק והיד עלולה להיהפך לדפוס דומיננטי שיאפיין את התנהגותו בעתיד. ככל שהחיזוקים שיקבל הפרט להתנהגותו האלימה יהיו רבים ותכופים יותר, כן יוסיף ויבחר בהתנהגות התוקפנית. פרט שכזה, יימנע מלפתח מערכת עכבות שתסייע לו להתגבר ולבחור לעצמו בהתנהגותו אלטרנאטיבות להתנהגות האלימה. במחקרים המובאים ע"י מדניק (1977) הוברר (מתוך עבודותיהם של ליקן - 1957; הר - 1970; טרסלר - 1972), כי מערכת העכבות מתפתחת תוך כדי למידה. המחשבה להתנהגות אלימה עלולה להוביל את הילד, מחד, לעשייה התוקפנית. אך, מאידך, היא עשוייה לעורר בו רגשות חרדה, עקב חיזוקים שליליים אותם קיבל בעבר, שיובילוהו לפיתוחו של מנגנון מעכב. הצלחתו של הילד, בעיכוב ההתנהגות התוקפנית מפחיתה את חרדתו, וכשלעצמה מהווה עבורו חיזוק חיובי. ההתנסויות החוזרות בחוויות שכאלה, מנחות את הילד לפתח מערכות עכבה המונעות את התבטאותם של האימפולסים התוקפניים. מכאן, שתוכחה לה זוכה הילד בביתו ובבית הספר, תחושת החרדה והפחד המתלווה לכך וכן רגשות הפחד המתהווים בטרם עשייה שלישית, הם אמצעים חיוביים המסייעים בהתהוותה של מערכת העכבות. ככל שהילד יהיה מסוגל לסלק מעצמו את רגשות הפחד מהר יותר, לאמור, להתגבר על הדחף להתנהגות האלימה ולנהוג בהתאם לצו החברתי, הרי שיזכה מהר יותר לרגיעה, המהווה עבורו חיזוק חיובי. חיזוק זה יוביל אותו לאימוץ דרך הריסון על פני דרך התגובה התוקפנית. ככל שהחיזוק החיובי יופיע מהר יותר, הרי שיעילותו תהא מרשימה ומותירה תוצאות טובות יותר. החיזוק החיובי מפזר את תחושת הפחד. תחושות הפחד מלוות בשינויים בלחץ הדם, בדופק הלב, במוליכות החשמלית של העור, וכד'. מערכות אלו מתופקדות על ידי מערכת העצבים האוטונומית. ככל שמערכת זו מסוגלת להתגבר מהר יותר על הפחדים, יהיה החיזוק תכוף ומהיר יותר, ומכאן שהילד ילמד לעכב את התנהגותו התוקפנית מהר יותר. ככל שהמערכת העצבית האוטונומית איטית יותר בתיפקודיה, הילד לא יצליח להשתלט על פחדיו ויבטא את תסכולו בהתנהגות התוקפנית והאלימה. מדניק ושולסינגר (1968), במחקרם על 311 נבדקים שבהם היו 36 שהתנגשו עם החוק, מצאו, כי החלמתה של מערכת העצבים האוטונומית אצל העבריינים היתה מעיקרה איטית יותר. בתשעה מקרים במדגם זה, שאובחנו כפסיכופאטים, היתה ההחלמה של מערכת העצבים האוטונומית, עוד יותר איטית (עיין גם מדניק וקריסטינסס, 1977). מהנאמר עולה, כי אצל העבריינים ואצל הפסיכופאטים, תחושות הדחק (הסטרס) אינן זוכות לחיזוקים חיוביים על ידי שיכוך תחושות הפחד והחרדה. מכאן, שיתכן ואנשים אלו, לא יצרו מערכת עכבות מתאימה וכנגדה סיגלו לעצמם את התגובה האימפולסיבית. סידל (1973) אישר דעה זו וציין, שמהירות החלמתה של מערכת העצבים האוטונומית היא פונקציה של הסטייה העבריינית. טיעונו של סידל, הינו עדיין דעת יחיד. (ראה גם ארונסון 1977; מונטאגיו, 1976). מדניק (1977) מציין, כי המוליכות החשמלית של העור, שהיא ביטוי לפעולתה התקינה של מערכת העצבים האוטונומית, שונה בעבריינים מאשר בלא עבריינים, ולא עוד, אלא שלדעתו יתכן כי קיים קשר בין המוליכות החשמלית האיטית של העור, שהיא ביטוי לתקלה בפעילותה של מערכת העצבים האוטונומית, לבין ההתנהגות האלימה בפרט וההתנהגות הלא חוקית בכלל. נראה אם כן, שההתנהגות האלימה, ככל התנהגות אחרת, נרכשת על ידי הפרט בדרכי הלמידה השונות, אך מסוגלותו של הפרט לנהוג באלימות או לבחור באלטרנטיבה התנהגותית, קשורה במערכות ביולוגיות. ניסויים למיניהם בבעלי חיים הוכיחו שניתן להגביר או להקטין את ההתנהגות האלימה, בהתאם למידת החיזוק או הדיכוי שמעניקים לבעלי החיים. תרבויות, מעמדות או קבוצות המעודדים את ההתנהגות האלימה, גורמים לכך, שההתנהגות הזאת תושרש במערך התרבותי ותהפוך לדרך התנהגות מקובלת ונורמאטיבית באותן הקבוצות. יש גם אפשרות להביא לידי התנהגות תוקפנית מתוך חיקויה של הסביבה. סביבה המביעה את עצמה בתוקפנות מהווה דוגמה לדרך תגובה אותה יבחרו ויחקו הילדים. בנדורה וחבריו (1961) הגיבו בתוקפנות כלפי הבובות והצעצועים בגן הילדים. הם הרביצו לבובות וכד'. בהמשך, כאשר הילדים שיחקו עם הבובות, הם נהגו כלפיהן באלימות שעלתה על השכיח שהיה קיים בעבר. סביבה מתירנית מעודדת בעקיפין התנהגות תוקפנית (קהן - 1966). אריקסון (1967) בחקירתו בדרך חייהם של שני שבטים אינדיאנים אמריקניים מגיע למסקנה, כי נדיבות הלב ועזות הנפש הפראית הן תכונות אופי, פרי תביעת התרבות, הנלמדות הודות לחיזוקים המוענקים לילד הרך. הוא כותב: תביעת התרבות לנדיבות לב קיבלה את ביסוסה המוקדם בזכות ליהנות מן התזונה והאבטחה השופעות מתוך יניקת שדיים בלתי מוגבלת; בעוד שההכרח לדכא את חמת הנשיכה (האימהות מקישות על ראשו של התינוק, כדי למנוע את נשיכת השד) תרם לפראותו הזמינה תמיד של השבט - בכך שחימה זו נצטברה, הונחתה לאפיקיה והוסטה כלפי הציד והאויב (עמ' 101). אריקסון טוען, שכדי להגיע לתכלית החינוכית המסויימת היה על השבטים האינדיאנים להיות מעוגנים דור אחרי דור באילוף המוקדם של ילדיהם. "אילוף" הילדים, בשביל שיישאר עקבי ושלם בתוך עצמו, חייב להיות משובץ בשיטת סינתזה כלכלית ותרבותית רצופה ומתמשכת. שכן הסינתיזה הפועלת בתוך תרבות מסויימת היא - היא המקשרת יותר ויותר לכל יחס תמאטי הדוק והמרצת גומלין עניינים כגון אקלים ומבנה-גוף, כלכלה ופסיכולוגיה, חברה וחינוך ילדים (עמ' 102). נראה שלתהליכי הלמידה השפעה חשובה על דרך התגובה בה יבחר האדם. נמצא כי יש באפשרותו של הפרט, על ידי חשיבה רצינית להתגבר גם על תהליכים שעצובם מונחה ע"י המערכת העצבית האוטונומית. כך מדגיש גיורא (1979), כי מערכות העצבים הרצוניות וכן המערכת העצבית האוטונומית מושפעות שתיהן מתהליכי למידה. הוברר, כי ניתן לרכוש שליטה רצונית בתפקידים אוטונומיים, כמו גלי מוח, דופק לב ולחץ דם (עפ"י קמיאה, 1968). השליטה הרצונית על הפעולות המונחות על ידי מערכת העצבים האוטונומית מושגת באמצעותה של החשיבה. באחד הניסויים (שם, עמ' 40) סיפקו לנבדקים, באופן חזותי מידע על גלי המוח שלהם שהיו באותו זמן בתחום של 8 עד 12 גלים לשניה, או שליבם פעל באיטיות או שלחץ הדם שלהם היה גבוה. בלא שיינתן להם דבר נוסף להאחז בו היו הנבדקים מסוגלים לשלוט בגלים החשמליים של מוחם, לשנות את פעימות ליבם או לשמור על רמה נמוכה של לחץ דם. וייס ואנגל (1971) הוכיחו, כי חולים בעלי התכווצויות מוקדמות של חדר הלב מסוגלים ללמוד לשלוט בהפרעות קצב הפעימה שלהם. סמג'יאן,(1972) היה מסוגל להדגים לימוד שליטה רצונית בשרירי השלד. הבקרה הרצונית באמצעות החשיבה, על פעולות שנחשבו כאוטונומיות מתירה לנו להסיק, כי כל תהליכי הלמידה, הישירים והעקיפים וכן אלו הנובעים מהתניה, הינם תהליכים נשלטים במידה גדולה או קטנה. ההתנהגות האלימה ככל התנהגות אחרת, הינה מערכת של תגובות שהפרט הותנה (התנייה) אליהן או שנלמדו על ידו במהלך חייו. מערכת התנהגות זו הינה תולדה, שיש לרצונו של הפרט השפעה עליה, כדי להפוך אותה לחלק ממערכת תגובותיו או לדחותה ולא לאמצה לעצמו כדרך תגובה. (עיין גם קמיה, 1968). יש להבדיל במכלול ההתנהגות האלימה בין פעולות אגרסיביות שמטרתן לספק את הצרכים החיוניים לקיומו של הפרט, כמו הגנה והשגת מזון, לבין תוקפנות לשמה. כאמור, התוקפנות גופא, יכולה להיות מופנית כלפי פנים ואזי, במקרים הקיצוניים, תוכל להוביל עד להתאבדות או להיות מופנית כלפי חוץ ואזי תתבטא בעיקר בעוינות ובנזק לזולת. פרויד (1948) הניח כי בכל אדם מצויה אנרגיה של אלימות החייבת לזרום החוצה ובעוברה תהליכי עידון תסייע לפרט הן להשתחרר מלחצה המעיק והן למצוא את מקומו, באופן פרודוקטיבי, בחברה. לורנץ (1963) מחזק את הגישה הפרוידיאנית, בסוברו, כי קיים בפועל בבעלי החיים יצר של תוקפנות. יצר זה, בדומה לשאר האינסטינקטים, מהווה מכשיר בהסדרת החיים בתוככי הקבוצה, השבט, העדר או המשפחה החייתית. הודות ליצר זה, מתאפשרת הברירה הטבעית המכחידה את החלשים ומשכללת את המין בהותירה את בעלי החיים החזקים. לדידו יש לתוקפנות תפקיד עיקרי בקיום המין. התוקפנות בבעלי החיים, הינה ממוסדת ומיוסדת על חוקים קבועים, הבאים להגן על המין ולמנוע את הכחדתו. לפי לורנץ, יצר התוקפנות הינו מולד והוא מחפש אפיקים לפורקן. הזכרים בין הדגים הטרופיים למשל, יתקיפו את הזכרים מבני מינם, אך אם לא ימצאו זכרים מבני מינם הם יתקיפו גם זכרים אחרים, שלא מבני מינם ושבדרך כלל הם אינם נוהגים לפעול כנגדם מתוקפנות. והעיקר הוא למצוא פורקן ליצר האגרסיביות שבהם. ולא עוד אלא, שאם לא יימצא קרבן זכרי להתקפה, הם יתחילו לשכך את חמתם על הנקבות . . . האינסטינקט הזה הוא הכרחי לקיום. יצר התוקפנות הוא אינסטינקט ראשוני. הוא עצמאי ויכול להיות מופעל אף ללא כל גירוי חיצוני ניכר לעין. יש בכוחו להשרות חוסר מנוחה על כל הגוף, שעה שנמנעת ממנו האפשרות להפעיל את עצמו. יצר התוקפנות ייחפש לעצמו מטרות לפורקם ובהיעדרם ימצא לו, כאמור, מטרות תחליף ואף אם הן . . . יביאו לכליון . . . הזכר בין דגי האמנון הצהוב, שעה שמצא את בת-זוגו, מגרש מתחום מחייתו את בני מינו. תוקפנותו המולדת, מופנית לעבר כל הזרים שבמחציתו, אך אם יסולקו אלו, על ידי המגדל, יפנה הזכר את יצר תוקפנותו ל"אשת חיקו" ויגרום למותה ובהמשך אף יכלה את צאצאיו. לורנץ סובר, כי המצב הזה מצוי גם בבני אדם: יצר התוקפנות בהם דורש פורקן וטוב ייעשה אם יימצאו לו אמצעי תחליף לצורכי פורקן, כי "מוטב שיהא אדם מכלה את חמתו על עצים ואבנים ולא על ידידו, חס וחלילה . . ." כדי למנוע את כליונו של המין, מצויים בבעלי חיים מערכות של מעצורים המונעות מן החיה החזקה להכחיד את בת מינה, אף זאת, הינה מערכת אינסטינקטיבית המצויה במעט בכל בעלי החיים. המעצור המונע מן הזאב מלהרוג את בן מינו, המתחרה בו, מאפשר את המשך קיומו של המין. מרבית המלחמות בין בעלי החיים הם מאבקים בין בני המין לבין עצמם, להשגת שליטה על טריטוריה, על נקבות או על העדר. בהיעדר היכולת להתקיף את בן מינו, מתקיף בעל החיים, את בן המין האחר. לורנץ מצא בעלי חיים שלהם יצר תוקפנות גדול יותר מזה של האחרים. כך, דגים ובעלי צבעים עזים יותר הינם אלימים יותר מדגים חסרי הצבע או מבעלי צבע דהוי. יש והצבעים בולטים ומרהיבים דוקא בשעה שהדגים נמצאים במצב של התקפה ולחימה. בעלי חיים שלהם יצר תוקפנות גדול יותר, הם גם בדרך כלל, מצויידים במערכת של עכבות יעילה יותר ולהם גם מנגנונים עצמאיים, שאינם תלויים במצבי הרוח החולפים של החיה. חיות הטרף הרצחניות ביותר הן מבעלי העכבות הבטוחות ביותר נגד רצח. מערכת העכבות מופעלת אצל חלק מבעלי החיים על ידי מנגנונים של גירויים כימיים (אצל - הלטאה הירוקה, כלבים לגבי כלבות) ואצל אחרים על ידי מנגנונים התנהגותיים (הזאב, למשל, מטה את ראשו הצידה נוכח יריבו העדיף עליו בכוחו; הקאק מרכין לפני מקורו של יריבו החזק ממנו את כיפת קודקודו הבלתי מוגן וכד'). התוקפנות לדידו של לורנץ, היא האינסטינקט המקיים את החיים ומשביחם בלי הרף, באמצעותה של הברירה הטבעית, שבה נכחדים החלשים הנטרפים על ידי החזקים, או באמצעותן של המחלות ושל אסונות הטבע המשמידות את החלשים. רעיונותיו של לורנץ נקשרים, לפיכך, לתורת האבולוציה והברירה הטבעית של דארוין. עם זאת, מכיר לורנץ בכך שקיימת גם תוקפנות לשמה שאיננה קשורה בצרכי הקיום. לורנץ סובר שמלבד השלילה שבאינסטינקט התוקפנות נמצא בו את סוד החיות (הויטאליות). הוא הדוחף אותנו לפעולה, לתחרות, להכרת הערך העצמי. הוא המניע אותנו לחפש את הידידות האישית ואף ליהנות מהומור ומצחוק. הוא המניע אותנו ומונע מאיתנו חיים של פאסיביות אין -סופית. מכאן שלורנץ ממליץ לדעת לחיות עם האינסטינקט הזה ולהפיק ממנו את התועלת המירבית בכך שנלמד להטותו אל הכיוונים החיוביים. הכחדתו של האינסטינקט הזה רק תזיק למין האנושי. יש, משום כך, צורך לעורר תהליכי סובלימציה, במובן הפסיכואנאליטי של יצר התוקפנות וכן לחפש דרכי פורקן פרודוקטיביות (ספורט, מירוץ אל החלל וכד') שיטו את האנרגיה האלימה אל מושאי תחליף שונים. (שם 12, עמ' 236 ואילך). כנגד גישתו הסיבתית של לורנץ מצויה הגישה התכליתית בהתנהגותם של בעלי חיים. גם גישה זו רואה בתוקפנות יצר מולד. שכטר (1970) מנסח זאת כדלהלן: "יש בבעלי החיים גילויים של כבוד עצמי, של אהבה, יש בהם לבטים, ריסון וסובלימציה, ויש בהם גילויים רבים של שיטתיות. קיומם של יצרים כיצר השנאה הוא עדות למציאותו של הרע בעולם. יש בעלי חיים שיותר רודפים אחרי בעלי חיים אחרים מאשר מתנפלים עליהם, ויש הנושכים וממיתים יותר מאשר אוכלים מבשרם של המומתים על ידם. הרדיפה היא, איפוא, רדיפה לשמה, הנשיכה היא נשיכה לשמה, וההכרזה היא המתה לשמה; אינסטינקט של תוקפנות הוא הדוחף את בעלי החיים להיכנס לקרב ולצאת ממנו כמנצחים. האינסטינקט מבקש פורקן לעצמו, ואחרי ההתקפה באה ההפוגה והיא נמשכת עד שמצטברים מטענים חדשים של תוקפנות". בסימוכין מצטט שכטר מדברי חז"ל: "אמר רבי יוחנן, אלמלא לא ניתנה תורה, היינו לומדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, דרך ארץ מתרנגולת" (עירובין ק', עמ' ב'); "דגים שבים - כל הגדול מחברו בולע את חברו" (עבודה זרה ד', עמ' א').

ד

התנהגויות שונות בבעלי חיים מוצגות כמונחות על ידי אינסטינקטים: חיי השותפות של דבורים ושל נמלים; הסדרת חיי המשפחה בחלק מהעופות והיונקים. היצר לסיוע הדדי בחלק מבעלי החיים, כך מצא קרופטקין (1902), כי יצר זה קיים בין השימפנזים. לחלק מהקופים הכלואים בתא היה מזון בשפע בתאם ולחלק אחר הוא היה חסר. הקופים העשירים העבירו (אם כי בלא רצון) לחבריהם הרעבים מהמזון המצוי אצלם. הדדיות בין-מינית אף היא מצויה. (פישלזון - 1978). בימה של אילת שכיחות שושנות ים ענקיות. אלו הם בעלי חיים השייכים לנבוביים וקרובים לאלמוגים. בין זרועותיהם חיים דגים שושנונים. שושנות הים צורבות, ארסיות, והן תופשות את טרפן-מזונן בעזרת הארס הזה, שהן יורות על קורבנן או פוצעות אותו ותופשות אותו בזרועותיהן. דג זה בלבד, השושנון, מסוגל להיות בין זרועותיה של השושנה בלא שיצא נפגע. חייו בין זרועות השושנה מבטיחים לו בטחון מפני הטורפים שבסביבה. כ"תמורה" מאכיל הוא את שושנת הים. בתופשו את המזון הוא מביאו לשושנה ויורק אותו מפיו אל בין זרועותיה. קיומו של השושנון תלוי בשהייתו בין זרועות השושנה. אם תופשים דג כזה וזורקים אותו לים הפתוח הוא נטרף בין-רגע. בדומה, ישנם סרטנים, כמו סרטן הנזיר החי בקונכיה של רכיכות, ועל הקונכיה הזאת יושבת שושנה הים השיתופית. בין בעלי חיים אלו נוצרת תלות והדדיות. נוצרת הכרחיות של קיום יחדיו על בסיס של תנאים אקולוגיים של הסביבה. התנאים של הסביבה, הם שיצרו את צורת החיים המסויימת, ככורח קיומי של המציאות. יש וההתנהגות המתפתחת היא לעבר שותפות על-מינית. מתפתח מעין מנגנון חברתי, המכוון אל מחוץ למין, יצורים החיים זמן רב בביוטופ אחד, יש והם מפתחים קשרים בין-מיניים על בסיס סימן מסויים. פישלזון (1978) חקר את התופעה בשונית האלמוגים, באילת. ישנו דג קטן, באורך של 7-6 ס"מ ונקאי שמו. בדרך כלל הוא חי בזוגות, במקום קבוע ליד השונית, בצילו של סלע שונית האלמוגים. לנקאים תנועת שחייה מיוחדת - מעין ריקוד במקום. כאשר הנקאי רוקד את ריקודו, מהווה סימן זה אות לכל הדגים שבסביבה למגדול ועד קטן לעמוד כבני מרון (ויש ובתור שכזה יעמדו כ300- דגים, בשקט ובסדר מופתי ויחכו לתורם), לפני הנקאי. הדג העומד בתור, פותח את פיו, פורש את מכסה הזימים, את הסנפירים והנקאי הקטן עולה על גופו, מחפש עליו טפילים וכל מיני פצעים ומוריד אותם. ניגש דג גדול, ברקודה למשל, שגודלו מטר והוא ידוע כטורף דגים, והדג הקטן הזה אינו מהסס כלל להיכנס אל תוך פיו, לצאת לו דרך מכסה הזימים, ולחזור לפה ולשחות בין השיניים ודג הברקודה אינו מנסה לסגור את הפה עד אשר יסיים הנקאי את מלאכתו. עשרות מינים של דגים, באים לתהליך הניקוי מרגע שחזו ב"אות הרב-משמעותי" של הנקאי. אין הוא חושש מפניהם ואין הם, ביניהם, נוהגים בדרך של אלימות, המטרה המשותפת מקדשת את ההתנהגות. (שם, עמ' 96-96). יש וההתנהגות המתפתחת היא של חיקוי. נמצא דג קטן הדומה לנקאי המחקה אותו כדי לנגוס את זולתו.כשבא אליו דג להתנקות הרי שהוא מתכבד בחתיכה ממנו. הדג שנושך ושחש כמובן בכאב, פותח בבריחה, אך בדרך כלל, אינו לומד לקח. לדמוי הנקאי ארוחת חיקוי חינם... באילת מצוי דג מהקרנונים, שבפיו בלוטות ארס ושיני ארס, וכאשר מנסים לטרוף אותו, הוא נושך ואזי הוא גורם כאב למתקיפו וכך מרפים ממנו. התברר שלכל אורך האוקינוס ההודי והפסיפי, שם מצוי דג זה, מצויים גם שניים-שלושה מינים של דגים המחקים אותו בצבע ובצורה, אף כי אין בפיהם בלוטות ארס. החיקוי כל כך מדוייק, עד כי קשה להבחין בין שני הדגים בלא לבדוק את מערכות השיניים שלהם. תופעת החיקוי מצויה גם בעופות. יש עופות המחקים עופות דורסים. יש פרפרים המחקים בצבעם פרפרים ארסיים. יש נחשים לא ארסיים, המחקים בדגם צבעם ובהתנהגותם את הנחשים הארסיים. (שם, עמ' 101-96). אכן, תנאי הסביבה גוררים סיגול דרכי התנהגות. כל עוד המצב מאפשר זאת או מחזק דרכי תגובה מסויימים ימשיך בעל החיים להתנהג כן. נראה לנו לומר, כי הפוטנציאל של בעל החיים איננו קבוע. הפוטנציאל מתפתח עם החיים. כך הדין גם באדם. הגוף החי הוא מכונה כימית מסובכת. התהליכים המתחוללים בעצבים אינם אלא תהליכים של בניה והרס של חומרים ביולוגיים. ריאקציות כימיות ומעברים של מולקולות; צירופים מולקולריים וגלגולי מולקולות מצורה לצורה (קציר - 1963, (17) עמ' 4). חלק מהתופעות המתרחשות בסביבתנו נחקקות בתוכנו בשפה הכימית, בלשון המולקולרית. רישומים כימיים אלה מגדילים מחד את הפוטנציאל שבתוכנו ומאידך מסייעים בהתהוותה של דרך התגובה ההתנהגות האלימה, לצורותיה השונות, הינה בעיני פרום (1915), יצרית והיא משמשת באופן ישיר או עקיף את מטרות החיים (שם, 15, עמ' 33). פרום מבחין בשש פנים לאלימות: האלימות המשעשעת המתבטאת במשחקי המלחמה למיניהם. אין באלימות זו דחף להשמדה. סוג אחר של אלימות הוא האלימות התגובתית המופעל לשם הגנה על החיים, על החופש, על הכבוד וכד'. אלימות זו נובעת מהפחד האמיתי או המדומה בו נתון האדם. יש ואלימות תגובתית נוצרת מתוך מצבי תסכול הנובעים ממשאלה או צורך שלא באו על סיפוקם; סוג שלישי של אלימות היא האלימות הנקמנית שיש בה מן הנטייה להחזיר בדרך מאגית את שכבר איננו. יש בה מן הנקמה של "עין תחת עין"; אין באלימות זו שום תפקיד הגנתי זולת באותם מקרים פתולוגיים שהנקמה הופכת למטרה השולטת בהעניקה הערכה עצמית. סוג רביעי של אלימות נובעת מהאכזבה מהמציאות. אלימות זו הינה תולדה של התערערות האמונה בטוב, באהבה ובצדק; אלימות מסוג חמישי הינה פתולוגית באופיה והיא משמשת תחליף, לפעילות הפורה והיוצרת. זו האלימות המפצה שמקורה באימפוטנציה של האדם ומטרתה להוות פיצוי. אדם שאינו יוצר, לא נותר לו אלא להרוס. ביצירה ובהרס ישנה החריגה מהחיים. בשניהם קיימת האפשרות להימלט מן הסבילות הגמורה ובו זמנית להרגיש חזק; סוג שישי של אלימות הוא זה המתבטא בצמאון הארכאי לדם. קיימת התשוקה העזה להרוג בדרך של חריגה אל מעבר לחיים, מתוך פחד לנוע קדימה ולפתח אנושיות מלאה (פרום - עמ' 20-19). עם כל היצריות שבהתנהגות האלימה אין האדם, עפ"י תפיסתו של פרום, נתון לשליטתה של היצריות הזו - "אין ספק", אומר פרום "שכל אדם מתקדם בכיוון שבחר: החיים או המוות, הטוב או הרע" (שם עמ' 18). פרום מאמין, כי חברה מעודדת ומבטיחה ביטחון, צדק וחופש, יכולה להוביל לאהבת החיים ולפעילות יוצרת של הפרט. התנאי החשוב ביותר להתפתחות חיובית זו אצל הילד היא הימצאותו בין אנשים אוהבי חיים. המסר עובר לילד בלא הטפה. הוא מובע במחוות יותר מאשר ברעיונות, בצליל הדיבור יותר מאשר במילים. חום וחיבה, חופש והיעדר איומים, חינוך באמצאות דוגמה אישית, עידוד, אורח חיים שיש בו עניין אמיתי וכד', יובילו לאהבת החיים וליחסי אנוש חיוביים. אין להטיף או להכריח אל הטוב או כדברי מרטין בובר (1) - "אם תכריח את התלמיד לעשות את הטוב, תשניא עליו את הטוב", אוירה של עזרה הדדית, חיזוקים עקיפיים בכיוון זה הם שיטו את הפרט לראות בהתנהגות שכזו כחלק מעצמו.

המשך המאמר

---