האלימות בהיבט אינטגראטיבי

ד"ר משה אדד

- ה מ ש ך -

במחקרו של ברקוביץ (1968) הוסק, שאין לדחות את קיומו האפשרי של האינסטינקט לתוקפנות, אלא שהוא נשלט על ידי גורמי הסביבה. השפעת הגומלין שבין האינסטינקט לבין תהליכי הלמידה מובילה אל ההתנהגות המאופקת או אל ההתנהגות התוקפנית. (עיין גם ארונסון, 1977). ההתנהגות התוקפנית ניתנת לעיכוב (זינג- 1961). חתולים שגודלו מינקותם עם עכברים נמנעו מלטרוף אותם בבגרותם, ואף פיתחו עמהם יחסים של משחק וידידות. "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיהו, י"א, ו') הוכח על ידי הזואולוגים, כמטרה מושגת על בסיס ההחתמה, משמע שיצרים ודחפים ניתנים להכוון. פייר קארלי (1963, 1964) מצרפת, בדק את קיומה של האלימות לשמה בעכברושים. הוא מצא ש- 15% מהעכברושים תוקפים באופן ספונטאני וקבוע כל עכבר שהם פוגשים. 85% האחרים לא תקפו ולעולם אינם תוקפים תקיפה לשמה. הוא סימן את העכברושים התוקפניים וכן את אלו הלא-אלימים ועקב אחריהם, מימי צעירותם ועד בגרות וזקנה. הוא מצא ששתי הקבוצות הוסיפו להיבדל בהתנהגותן בעיקביות ולאורך זמן. הבעיה שעמדה בפניו היתה האם ניתן להפוך את העכברושים ה"פציפיסטיים" לעכברושים שישחרו לקרב ולאלימות. לשם כך הוא הרעיבם מגיל רך. מנת המזון שסופקה להם היתה בצמצום והצריכה מאבק להשגתה. האלימות גברה. קארלי הכניס לתאיהם של העכברושים הפציפיסטיים והמורעבים עכבר מהחוץ. שיעור העכברושים התוקפניים כנגד העכבר הזר עלה באופן ניכר. המצב המתסכל דחף לעבר ההתנהגות האלימה. קארלי גידל בתאים מקבילים עכברושים בתנאים של שפע. הם לא נצרכו לכל מאבק כדי להשיג את מזונם. העכברושים בניסוי זה גודלו בתאים משותפים עם עכברים. קארלי מצא, כי שיעור האלימות כנגד העכברים ירד כמעט לאפס. שני הניסויים האלה מוכיחים את גודל השפעתה של הסביבה בהכוונת ההתנהגות. קלהון, מהמכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב, הכניס גזעים בריאים של עכברים ובניסוי מקביל של עכברושים; בכלובים המיועדים לאיכלוסן של 144 חיות. העכברים והעכברושים קיבלו מזון למכביר, מים ללא הגבלה וכן חומרים לבניית תאיהם בשפע. העכברים וכן העכברושים לא הופרעו וניתנה להם האפשרות להתרבות ללא הגבלה. משהגיע מספר העכברים וכן העכברושים ל2000- בערך, השתנתה כמעט לגמרי ההתנהגות של האוכלוסיה. היחסים ביניהם (בין עכבר לעכבר וכן בין עכברוש לעכברוש) הפכו לתוקפניים יותר והאלימות הגיעה עד כדי הרג. משהוחזרו העכברים וכן העכברושים לתנאי צפיפות רגילים, הוסיפו להתנהג באלימות. נראה שהצפיפות היתירה חיזקה את דפוסי ההתנהגות התוקפנית. דפוסי-תגובה אלימים הוסיפו להתקיים גם כאשר השתנו התנאים לטובה. ניסויים אלה ודומיהם חייבום לעורר לתשומת לב, שעה שאנו צפויים לאוכלוסיה עולמית של שבעה מיליארד בני-אדם בשנת 2000, כש80%-. מהם יתגוררו, כנראה, בערים גדולות שיתפסו בס"ה רק כ- 2% משטח היבשה של כדור הארץ. בהקשר זה, חשוב לזכור, כי האינטרקציה של גורמים ביולוגיים וגורמים חברתיים המביאים לידי התנהגות אלימה, משולבת בתהליכים ביוכימיים ספציפיים. שינויים בסביבת החיים של הפרט, גוררים כאמור תגובות הגנה במרכזים העצביים. המערכת העצבית היא מעין מכונה ביו-חשמלית. הזרם החשמלי העובר בה הוא תולדה של התגובות הביוכימיות של המטבוליזם (חילוף החומרים). לתאי העצב תגובות כימיות המיוחדות להם. הגרוי העצבי עובר מתא עצב אחד למשנהו, באמצעות חומר כימי המופרש במקום החיבור של הסינפסות. (הצמתים בין תאי העצב). החומר המחיש את מעבר הגירוי החשמלי הוא האצטיל כולין. כנגדו מצוי חומר אחר, החומצה הגמא-אמינו-בוטירית (בקיצור ג.א.ב.א. - G.A.B.A) המעכב את מעבר האימפולסים. מוכרים, במערכת העצבית המוחית, חומרים מקבילים נוספים לשני אלו. ישנה אם כן, מערכת כימית בשיווי משקל מסויים, המעבירה או המעכבת את הגירויים הנקלטים מהחוץ, תוך כדי הגנה על הפרט לבל יופגז יתר על המידה מהגירויים החיצוניים הרבים מדי. פעילות אלימה של הסביבה כלפי היחיד, גוררת בעקבותיה שינויים ביוכימיים, המונחים על ידי המערכת העצבית ומרכזיה המוחיים, להגיב בתגובה הגנתית (בריחה, התקפה, הסתגרות וכד'). בדרך כלל, תוקפנותו של הפרט, היא תולדה של מצבו האנורמאלי של האורגאניזם, המצוי בתנאים המערערים את שווי משקלו. הסביבה היא המלמדת את הפרט כיצד להגיב וכיצד להגן על עצמו ולהחזיר את עצמו לשווי משקל כלשהו (הומיאוסטאזיס). בדרך כלל, התגובה התוקפנית מצליחה להפיג את המבוקש, אף אם לטווח קצר, בנקל. החברה נוטה להגיב באמצעות הכוח על אלימותו של הפרט. אנו מגיבים באלימות לאלימותו של היחיד. במקרים הקיצונים, אנו אף כולאים אותו בבתי סוהר או לוחצים עליו בדרכים למיניהן, שהם ביטויי כוח, המערערים עוד יותר את שווי משקלו. בצאת האדם מבית הסוהר, לא זו בלבד שהתמחה ולמד בו את דרכי הפשע, אלא ערער עוד יותר את איזונו הנפשי; את מאזנו הביוכימי ויש לשער שאף הוריד את סף הגרייה שלו כך, שבעתיד יהיה עלול להגיב בתוקפנות גם על ההתגרות הקלה ביותר.

ה

יש בחולדות, בניגוד לרוב בעלי החיים, יצר השמדה גם לגבי בני מינם, שלא מבני קבוצתם. חולדה בת קבוצה אחת, נוטה להשמיד את זולתה בת הקבוצה האחרת. יצר ההרג הזה, אינו לשם השגת מטרה חיונית לקיום המין. ישנה כאן תוקפנות למען התוקפנות, אלימות לשמה. אין בסימני הכניעה של החולדה המותקפת כדי להחליש את יצר ההרג של החולדה המתקיפה. גם באדם לא קיים מנגנון שיחליש בו את יצר ההרס וההרג, שעה שאויבו מודיעו על כניעתו. לעיתים, דוקא סימני הפרפור של האוייב מחזקים באדם את יצר התוקפנות והוא מחסל סופית את קורבנו. אכן, אדם לאדם אולי חולדה אך בודאי לא מוצדק להוסיף ולומר, כי Lupus Homini Homo ובודאי טעות יהיה לטעון שהיחידים בחברה מתיחסים זה לזה כאל אלים Deus Homini Homo. לזאב, כלמרבית בעלי החיים, מערכת של עכבות שכאמור, מונעת ממנו מלהשמיד את זולתו. הביולוג לודויג ברטאלאנפי (Bertalanffy) מציין, כי המוח הקדמי שהוא איבר המודעות והפעולות הרצוניות ובמיוחד איבר התיפקודים הסמליים (הלשון והמישוג) הוא המאפיין את מותר האדם מהחיה. סקירת מוחותיהם של בעלי החוליות עד האדם, יביאנו להבחנה בהתפתחות העצומה של המוח הקדמי באדם. "התפתחות זו, היא שאיפשרה לאדם לבנות את עולמות הסמלים בדיבור ובהגות והיא ששימשה בסיס להישגי המדע והטכנולוגיה, לעומת זאת, אין נראית התקדמות בתחום האינסטינקטים, כיון שלא חלה התפתחות אנאטומית נכרת במוח הקדום יותר מבחינה אבולוציונית, שהוא מקום מושבם של האינסטינקטים, ועובדה זו משתקפת בהתנהגותו של האדם. רוסו צייר דמות אידיאלית של אדם טבעי וטוב, שמושתת על ידי הציויליזציה, ופרויד תיאר את האדם כתוקפן מלידה. הורג אביו בשטוף זימה, יצור רופס הנתון למרותו של הצנזור שלו. תיאורים אלה הם לדעת ברטאלאנפי בלתי מציאותיים. האדם הוא פחות או יותר בעל חיים חברתי, ומטבע ברייתו טבועים בו בין השאר, אינסטינקטים של אב, של בן ושל ידיד. אינסטינקטים אלה אינם מיוחדים לאדם, כי הללו מצויים גם אצל בעלי חיים אחרים, ובאחדים מהם אף הגיעו לדרגה גבוהה יותר. האדם הגיע להישגים מדעיים גבוהים הודות למוח הקדמי; נכון הוא ושבמשך כ150- שנה הגיע האדם, הודות לחלק מוחו זה, להמצאת מכונת הקיטור ופצצת המימן . . . אבל בענייני מוסר קשה לטעון שתקופתנו עולה בהישגיה על תקופת לאו-טסה, בודהא או ישו הנוצרי. עובדה זו מוסברת על ידי המציאות האנאטומית, שקליפת המוח האנושוי, המספקת כעשרה מיליארדים של נוירונים המביאים להישגים אינטלקטואליים, איננה מספקת יסוד איתן להתפתחותם ולפיתוחם הנוסף של ריגושים ואינסטינקטים, וזו הסיבה, לדעת ברטאלאנפי, שלא הצליחו נביאים, מוכיחים בשער ומורי דרך לשנות באופן ניכר את אורח החיים של האדם" (שכטר, עמ' 169-168). זה כיובל שנים שאנו מודעים לקיומם של איזורים מיוחדים במוח הבינוני והתיכון, האחראים על פעילויות נפשיות מסוימות. גירוי האמיגדלואיד נוקליאוס בזרם חשמלי חלש, מעורר לכעס, לנכונות קרבית ולהתקפה. חתול שגורה באיזור זה, יתקיף כל הבא עמו במגע, כולל את בני מינו. בקירבת "מרכז הרוגז" הזה, מצוי "מרכז הרוגע", גרוי חשמלי ב"מרכז הרוגע", מעניק תחושה של שלווה, שקט נפשי ושאיפה לקירבה ידידותית לכל הנמצא בקירבת מקום. גירוי איזור אחר, בתוך הנוקליאוס קאודאטוס, ידכא בבעלי-החיים את יצר התוקפנות ויביאם לידי נוחות ביחסיהם עם שאר בעלי החיים. איזור מסוים באמיגדלאויד נוקליאוס מווסת את ההתנהגות המינית. כך שגירוי חשמלי של איזור זה גורר פעילות ורעב מיני מוגברים. בהיפותלמוס נמצאו חיזורים אשר גירויים יגרום לתיאבון מופרז, לבולמוס של אכילה וזלילה וגירוי איזורים אחרים בהיפותלמוס, יגרום לפעולה ההפוכה, היינו להתנזרות מאוכל. (קציר, 1963 וכן מסרמן, 1947). פייר קארלי (1963, 1964) בדק את השפעתם של גורמים אחרים על התנהגותם האלימה של העכברושים. לשם כך הפעיל גירויים חשמליים על ההיפותלמוס, שהוא חלק ממוח הביניים הממוקם בין המוח התיכון ובין המוח הגדול. בהיפותלמוס נמצאים המרכזים המפקחים על המערכת ההורמונאלית, וביניהם על הפרשותיה ההורמונאליות של ההיפופיזה. בחלק זה מצויים גם המרכזים המפקחים על מערכת העצבים האוטונומית וכן אלו המווסתים את חום גופנו, את הלחץ האוסמוטי שבנוזלי הגוף, את רמת הסוכר בדם, את מידת התיאבון, הרעב, הצימאון, ועוד. גירויים חשמליים באיזורים הלטראליים והמדיאניים של ההיפותלמוס גוררים תגובות תוקפניות. קארלי הבחין, שיש שוני בין התגובה האלימה המתקבלת ע"י גירויים חשמליים באיזור הלטראלי לבין התגובה בעקבות הגירויים החשמליים של האיזורים המדיאנים של ההיפותלמוס. כאשר העכברוש קיבל גירוי חשמלי באיזור המדיאני, הוא הגיב באלימות המלווה בהתרגשות עצומה. הוא הרג את העכבר שהוכנס לתאו, אך עשה זאת בהתרגשות רבה ובנסיונות חלקיים של בריחה וחזרה למקום הקטל. לא כן כאשר הגירויים החשמליים כוונו לאזורים הלאטראליים של ההיפותלמוס. העכברושים שגורו באיברים אלה, רצחו בדם קר, ללא כל התרגשות ועשו זאת בהנאה רבה. קארלי ניסה לבדוק את השפעתם של גורמי למידה שנלוו לגירויים החשמליים בהיפותלמוס. הוא בחר זוגות עכברושים שחיו ביניהם בשלום ובסובלנות הדדית יחסית. הוא שתל אלקטרודות באיזורים הלטראליים של ההיפותלמוס שלהם ומשנהג האחד בהתנהגות תוקפנית, כלשהיא, כלפי השני, כיוון גירוי חשמלי לאיזורים הלטראליים של ההיפותלמוס והעניק לאותו עכברוש מזון כשכר על תוקפנותו. לאחר מספר ימים, משחזר על חיזוקים אלה (גירוי חשמלי + מזון) בכל פעם שהופיעה תגובה תוקפנית, הפך בעל-החיים לתוקפני ביותר כנגד חברו משכבר הימים. בשלב מאוחר יותר מספיקה היתה נוכחותו של החבר, כדי להביא את העכברוש לתגובה תוקפנית, ללא כל צורך בתוספת השכר או הגירוי החשמלי. ההתנהגות האלימה של העכברוש נלמדה והחיזוקים שניתנו סייעו להופכה להתנהגות קבועה. בסדרה אחרת של ניסויים, לימד קארלי את העכברושים להפסיק בעצמם, ובכל עת שירצו, את זרם החשמל, שסיפק את הגירויים החשמליים להיפותלמוס שלהם. מעתה גירה קארלי את ההיפותלמוס באיזור המדיאני באמצעותם של האימפולסים החשמליים. בעל החיים הגיב מיד בריצה ובהתרגשות לעבר מפסק הזרם. נראה, שגירוי האיזור המדיאני של ההיפותלמוס, מעורר תחושה לא נעימה, המלווה בהתרגשות בלתי נסבלת על ידי בעל החיים. קארלי סובר, שהתוקפנות המתקבלת מגירוי איזור זה היא יותר לצורכי הגנה מאשר לצורכי התקפה. גירוי האיזור המדיאני, שלווה בהכנסת עכבר נוסף לתאו של העכברוש, לא שינה מההתנהגות שנצפתה קודם. העכברוש העדיף לרוץ אל מקור הזרם ולהפסיקו, מאשר להתקיף את העכבר ולהורגו. התגובה כאן שונה לחלוטין מהתגובה לגירוי החשמלי באיזור הלטראלי, כשהאלימות הכרוכה בגירוי היתה "לשביעות רצונו" של העכברוש. (קארלי 1958, 1964). מכל האמור עולה שיש קשר בין פונקציות מוחיות ספציפיות ובין התוקפנות ושישנה אינטרקציה בין פונקציות אלו ובין התנאים הסביבתיים השונים. (עיין גם ויליאמס 1961, 1968). קארלי הוכיח, כי לתנאי הסביבה, לתהליכי הלמידה, לשכר ולעונש ולחיזוקים אחרים יש תפקיד חשוב בלמידת דפוסי התנהגות אלימים. אמנם מצויים איזורים מוחיים בחיה ובאדם הקשורים לתגובות ולהתנהגות האלימה, אך קשר זה אינו בעל קורלאציה פשוטה. נמצא שהגורם החשוב ביותר להתפתחותה של ההתנהגות האלימה אינו בקשר אל איזור זה או אחד שבמוח, אלא באופן הקליטה והעיבוד של הגירויים הסביבתיים. מתברר אם כן שהאדם או החיה אינם מופעלים על ידי אותם איזורים מוחיים, אלא מפעילים אותם. גישתם של חז"ל היתה לדעתנו, מעיקרא דיפרנציאלית - לאמור, ישנן תכונות שהן מולדות ואחרות נקנות, אך להלכה אינטגראטיבית - כלומר התכונות הנקנות משפיעות ומפעילות את אלו המולדות והופכות את המכלול כולל לשלמות התנהגותית אחת. במסכת נידה, דף ט"ז כתוב - גוזר הקדוש ברוך הוא על -הטיפה מה תהא עליה - חכם או טיפש, עשיר או עני. אין הקדוש ברוך הוא גוזר אם האדם יהא צדיק או רשע - "ואילו צדיק ורשע לא קאמר". ולא עוד אלא, שיש בכוח האדם לשנות גם הטבוע בו מיום היוולדו ולהפוך את הנלמד על ידו לטבע שני. היצרים שבאדם דוחפים ומבקשים לבוא לידי ביטוי. הם יוכלו להתממש בהתאם לשמו של האדם. " . . האדם בדעתו משנה את טבעו לאן שיחפוץ או שטבעו ישאר ומה שעושה נגד טבעו יהיה לו לטבע שני . . . (יש בכוחה של) הדעת האמיתית לנצח את הטבע במה שפנה אל האמת וסילק את התאוות ואמרו החכמים: השכל מקור כל הצבעים וממנו יפרצו והיו לכמה ראשים . . . ומפורש יוצא שהשכל הוא המגביר את הטוב ואת הרע ולא התאוות . . . אלא שהיצרים הם סיבה שיפעל השכל והטוב והרע המה פעולות יוצאות מהיצרים סיבת השכל; אמרו בברכות ל"ג עמוד א - מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו, פירש רש"י ביומי ניסן, ונכנס בו יצר הרע, ושם ס"א ע"א אמרו והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא הוא יצה"ר - וזה בבעלי חיים, ובאדם ידוע, אין צורך לראיות, ואם כן, אם בכ"ז רואים שאדם עושה ביצרו הרע ובתאוותיו מה שלא יתאוו ולא יעשו הבע"ח ביצרם הרע והגרועים שבבע"ח לא יעשו מה שיעשה האדם - אין זאת שלא שזה רק עקב השכל שיש לאדם ואין לבהמה, וזה לרע וה"ה לטוב - כן כתב הרש"ש שם, שגם לבע"ח יש יצר טוב ואם כן ההבדל בטובות הוא גם עד גבול מסויים וזה עקב השכל שבאדם המגביר הטוב ומצמצם הטוב בחיה. (לוין - תשל"ד) חכמים סברו, כי דרך התנהגותו של האדם הינה פרי למידה; אבא גוריין איש צדיין אומר משום אבא גוריא - לא ילמד אדם את בנו חמר (להוליך מעיר לעיר תבואות על חמורים); גמל (מוליך סחורות על גמלים למקומות רחוקים); ספר קדר (= והוא המוליך קדירות למכור מעיר לעיר); ספן; רועה וחנווני שאומנותן אומנות ליסטים . . . (קדושין, עשרה יוחסין, פרק ד', משנה יד). חכמים האמינו, כי בכוחה של יראת שמיים (הנקנית בלמידה) לשנות את הטבוע, לכאורה באדם. במשנה קידושין, פרק ד', משנה יד - מרחיק בעל תפארת ישראל בנידון זה, עד משה רבנו, (עיין גם בשיטה מקובצת - נדרים, סוף פרק ג'). הוא מספר . "כשהוציא משה רבנו ע"ה את ישראל ממצרים, שמעו עמים ירגזון . . . ולכן התעורר מלך ערביי אחד וישלח צייר מובחר לצייר תמונות המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו. וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך. וישלח שוב המלך ויביא ויאסוף יחדיו כל חכמי תרשים אשר לו וישאל להם לשפוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונות טבעו ומידותיו ובמה כוחו גדול וישיבו כל החכמים יחדיו אל המלך ואמרו, . . . נאמר לאדוננו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב ובכל חסרונות שבעולם . . . (משהתפלא המלך ופנה בשאלת פליאה למשה רבנו, השיב לו גדול הנביאים) - ויען משה איש אלוהים ויאמר: גם הצייר, גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם. אולם דע לך, כי לולא הייתי בטבע האמת כפי ששמעת ממדותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש . . . כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע . . . ואני בכוח אמיץ הנה החזקתי ורציתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי היפוכם לטבע שני ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת". קיימת גם התיחסות דומה על אברהם אבינו שלפי הכתוב (ברא' מקמ"ו בשם מהר"י אבוהב) טבעו היה רע מאוד ורק מפני שהתחזק ורדה בטבעו נעשה חביבו של מקום. ובדומה מוצאים בילקוט שמעוני, כי שמואל הנביא חרד מפני אדמימותו של דוד המלך - צורתו הורתה על שפיכות דמים אלא שהשתעבדות יצרו לקונו אפשרה לו להיות נעים זמירות ישראל. (עיין גם לוין-קופל, תשל"ד).

ו

המבנה המורפולוגי של המערכת הלימבית באדם, דומה לזה של בעלי החיים. האיזורים הכלולים במערכת הזו, הינם רבים, וביניהם נמצא את התלמוס, את ההיפותלמוס, את האפיתלמוס, את הסיניגולום, את ההיפוקמפוס, את הגנגליה הבסיסית, את האיזור הספטאלי, את האמיגדלה ועוד (ארי, 1926; הסלר, 1959). חלקי המערכת העליונים הקשורים לספטום אחראים על ההבעה והריגושיות ומסייעים לפרט או לבעל החיים בהתקשרויותיו החברתיות ובשאר התהליכים המבטיחים את קיום המין. נמצא שחתולים ממין זכר, שגורו באימפולסים חשמליים באיזור זה, החלו בחיזור אינטנסיבי אחרי הנקבות. ממצאים דומים התקבלו בגירויים מקבילים בבעלי חיים שונים. (באק ואחרים, 1951; קולין, 1963; קונארד, 1977), החלק התחתון של המערכת הלימבית, הנקרא גם ההיפוקמפוס, המתחיל באמיגדלה שבתחתית המוח ומגיע בקשת לחלקים העליונים של המוח, אחראי בעיקר על אבטחת הקיום הפיזי (התגוננות, שמירה על האורגאניזם וכד') של הפרט או של בעל החיים. מספר חלקים של המערכת הלימבית, מהווים כשלעצמם, יחידות עם תיפקודים רבי פנים. האמיגדלה, כשלעצמה, מורכבת מ14- (אחרים אומרים מ9-) חלקים אנאטומיים, כשלכל אחד מהחלקים, פונקציות המייחדות אותו. רוב חלקי האמיגדלה, קשורים בצורה זו או אחרת בהתנהגות האלימה. גירויים חשמליים באיזורים השונים שלה מעוררים להתנהגות אלימה (אלרד 1968, בנדורה ואחרים 1961). המערכת הלימבית, על חלקיה השונים, מאפשרת להעריך את התכונות השונות של האובייקטים הנתפסים על ידי החושים ולהעניק לתפיסה החושית משמעות. הגירויים המועברים לקליפת המוח, בחלקים המוטוריים או הסנסוריים או האסוציאטיביים, גוררים תגובות באיזורים השונים של המערכת הלימבית. נראה, שאכן, המערכת הזו, קשורה לחלק מהחושים, היא גם מתווכת בהערכת התפיסות השונות, שהחושים קולטים, וכנראה גם מעצבת את הסינטיזה של הגירויים השונים הנקלטים על ידי החושים (בנט ואחרים, 1964; ברונל, 1966). גירויי שמיעה, ריח, טעם, ראייה ומישוש מתנקזים במערכת הלימבית ומקבלים בה את משמעותם הסופית. לא ניתן ליחס משמעות לתפיסת אובייקט מסויים באמצעות חוש אחד בלבד. בדרך כלל, נעזרים אנו במספר חושים, כדי ליחס משמעות לתפיסתנו את האובייקט הנקלט. המערכת הלימבית, שחלקיה השונים עומדים בקשר הדדי מחד ובקשר עם החושים השונים מאידך, מסוגלת משום כך להיות הגורם המעריך והמיחס משמעות מבחינה פסיכולוגית, חברתית והקשרית, עם האובייקט הנקלט. ללא יכולת של הערכת התחושות שאנו קולטים, אין ערך לנקלט. היה זה סוקראטס, שאמר פעם לתלמידו ששאלו - במה נבדלת ראייתו של הסוס מזו של האדם - שההבדל הוא בכך, שהסוס רואה ראייה סוסית. הערכה זו של הגירויים הנקלטים, נעשית על ידי עיבוד מידע רב חושי ואסוציאציות חושיות, בתיווכה החלקי של המערכת הלימבית הקשורה לקולטי הגירויים שבגזע המוח וכן לתלמוס שהוא עצמו חלק ממנו. (ברונל 1966; אליסון ואח', 1968). הסרת חלקים מהמערכת הלימבית, הצביעה בפני החוקרים, על היותם עומדים לשירותה של ההתנהגות התוקפנית. כך כריתת ההיפוקמפוס והאמיגדלה בקופי רזוס, הידועים בתוקפנותם הפכה אותם ליצורים שקטים ולא אלימים, שלא יכלו להבחין בין עצמים מועילים ובין עצמים מזיקים. כשניתנה להם אבן (או חפץ אחר) למאכל, היו חייבים לבודקה בפיהם, כדי לעמוד על טיבה, אם חזרו ונתנו להם אבן נוספת למאכל היו חייבים לשוב על פעולת הטעימה כדי לחוש שאין היא ניתנת למאכל. גם כאשר הגישו להם נחשים למאכל, שדרכם להירתע מפניהם, נהגו כך. נסוי זה, שנערך לראשונה על ידי קלובר ובוסי, הביאם להגדיר את התופעה כ"עיוורון הנפש". הקופים ראו ולא יכלו, על סמך הראיה, לעמוד על טיבה של חוויתם. קופים אלה הפכו לאדישים לסכנה ולא פחדו ממצבים המעוררים בדרך כלל חרדה. הם פסקו לפחד, כי לא היו מסוגלים יותר להעריך את הנקלט בעיניהם. בנסיונות חוזרים, הסתפקו בכריתת האמיגדלה בלבד, וקיבלו תוצאות דומות. הסרת האמיגדלה הפכה אם כן, קופים אלימים לקופים אפאטיים ו"חסרי אישיות". תופעה דומה התגלתה גם באדם. חולה אפילפסיה, במצב קשה, שנהג בתוקפנות מסוכנת, הוכרח לעבור ניתוח מוח שבו נכרתו האונות הצדעיות של מוחו וכן נכרת ההיפוקמפוס. בתום הניתוח ולאחר תקופת ההחלמה התברר, כי החולה הפך ל"עיוור נפש", כלומר התפתחה בו אדישות עם חוסר יכולת של הבחנה וייחוס משמעות לאובייקטים אותם קלט בחושיו, לא עזרה לו העובדה, שכבר פגש באדם מסויים לפני דקות מספר או שעות מספר. הוא לא היה מסוגל להעריך את הנקלט על ידו. הוא היה מסוגל לקרוא בלא יכולת להבין את אשר קרא. שפתו המילולית נעשתה דלה מאוד, הוא הגיב באי שקט כללי, ברעבתנות מופרזת ובפעילות מינית מוגברת וחסרת אבחנה. (גולדשטיין, 1974, 1976). עכברושים שהוסרה מהם האמיגדלה או שהופחתו חלקים ממנה, תוך כדי ניתוח במוחם, שינו ממנהגיהם האלימים הקודמים. אם לפנים, נהגו לטרוף עכברים, הרי שפסקו מכך, ואם בעבר נהגו לתקוף ולהתעלל בעכברים, הרי שמעתה הפכו לאדישים כלפיהם (קולי 1964,1958). דרכם של ברווזי-בר, כשאר בעלי כנף ובעלי חיים אחרים, שאינם מבויתים, לברוח מפני הסכנה, וכן לברוח מפני האדם. ברווזי-בר, שנכרתה מהם האמיגדלה, פסקו מלברוח מפני הסכנה ונתנו שיתפסום בנקל. קופי הרזוס המגינים על עצמם על ידי התנהגות אלימה, חדלו מכך, כאש נפגעה האמיגדלה. דוונר ניתח את מוחם של קופי הרזוס והפסיק את הקשר העצבי בין הגירויים הנתפסים על ידי העין הימנית, לגירויים הנתפסים על ידי העין השמאלית. כמו כן, הוא הרס חלק מהאמיגדלה המקבילה לאחת ההמיספירות (חצידור) של העין. שתי העיניים, אחרי הניתוח, פסקו מלהגיב באותו האופן, על אותו הגירוי. בעין האחת, הוסיף הקוף להגיב, כדרכו בתוקפנות, ואילו משסגרו לו את העין האחרת והותירו את השניה פתוחה, הגיב לאותו גירוי באדישות. מששינה החוקר את המבנה של ההמיספירות (החצידורים) במוחם של אותם קופים, בכך שהעין הימנית העבירה את גירוים הנקלטים רק לחצידור הימני ומשפגע באמיגדלה שבחצידור הימני, החלו הקופים להגיב ב"פיצול האישיות": משהתקרבו אליהם מצד ימין, הגיבו הקופים באדישות, בנחת ובשלווה ואילו משהתקרבו אליהם מצד שמאל, הגיבו הקופים, כדרכם בתוקפנות ובליווי מימני הפחד השכיחים אצלם. (קרלי 1958, מרק ואח' 1970). אימפולסים (ערורים) חשמליים שהועברו לאמיגדלה, הגבירו את ההתנהגות התוקפנית בבעלי החיים השונים. יתכן ויש באמיגדלה, כדי לגרור או לתרגם תחושה מסוימת או להשפיע לכיוון התנהגות תוקפנית. חתולים שגורו בצורה זו, העזו לתקוף בעלי חיים גדולים וחזקים מהם, בלא כל חשש ספני הסכנה שבעין. אימפולס חשמלי לאותו איזור שלווה בהורדת הטמפרטורה (באמיגדלה) השפיע כך, שהחתול המגורה, ברח מפני הגורם המאיים (בע"ח גדול וחזק ממנו), במקום לתקוף אותו, כמקודם. פגיעה בהיפוקמפוס, באמצעות ניתוח, גרמה להיעדר ריגושיות אצל קופים; הם הפכו לנכנעים לבני אדם ואדישים כלפי חבריהם לכלוב. פגיעות בהיפוקמפוס, בבני אדם, הפחיתו את עוינותם לסביבתם; הם הפכו למפגינים שביעות רצון ממצבם ולחביבים גם כאשר היו נתונים במצבים מתסכלים. קארלי כרת ממוחותיהם של העכברושים המנותחים על ידו את האיזור המרכזי של האמיגדלה. העכברושים היו צעירים מאוד והניתוח נערך בהיותם בני 8 ימים. כל העכברושים המנותחים הפכו בהתבגרם לאלימים ולתוקפנים. בדומה, האמיגדלה או איזור אחר במערכת הלימבית, עלולים להיפגע על ידי גורם עקיף, כגון היעדר חמצן בשעת הלידה, ממכה או מפציעה בראש, מהרעלה, מוירוס וכד'. פגיעה או מכה בראש, למשל הפוגעת בעצמות הגולגולת ויוצרת לחץ על המערכת העצבית במוח, אם היא באיזור התחתון של האונה המצחית או/ובקצוות האונה הרקתית, גם היא עלולה להשפיע על המערכת הלימבית והסימפטומים המאוחרים שיופיעו, יהיו עלולים לכלול גם התנהגות אלימה. וירוס הכלבת, אף הוא, עלול לפגוע בחלק התיכון של האונה הרקתית, באיזור ההיפוקמפוס. בעלי חיים, שנפגעו מוירוס זה, הגיבו, לעיתים קרובות, בהתנהגות תוקפנית, נמרצת, בלא שיכלו להשתלט על עצמם. גידולים במוח, הלוחצים על המערכת הלימבית, עלולים לגרום לגירויה המוגבר ולהתנהגות אלימה שאינה בת כיבוש (behavior Irresistible) לפנינו היעדר רצייה, הנובע מפעולה הכרתית שמקורה בכפייה מגורם פיזיולוגי. מודעות למצבים אלה, תביא את רשויות המשפט לבדוק אם להכיר בתופעה הנ"ל כנוספת לאלו המוכרות כבר, בדומה למצבי הכפיה הפנימית ההכרתית מסוג הדחף לאו בר-כיבוש (impulse (Irresistible, במקרים של התנהגות עבריינית, כתולדה מדחף שאינו בר-כיבוש (impulse Irresstible), נדרשים שלושה תנאים להוכחה כדי לשחרר מאחריות פלילית, (א. קיומה של מחלת הנפש; ב. התנהגות ללא יכולת למונעה; ג. הנובעת ממחלת נפש - ע.פ. 118/53 וכן ע.פ. 229/58). תנאים אלו, לא יידרשו במתכונתם זו, במקרה של עשייה עבריינית, הנגרמת מליקוי או פגם במערכת הלימבית, היות ואין החולי הנפשי במתכונתו המשפטית, חייב להתלוות לסובלים ממצב זה. אמנם, הפרעות נפשיות שכיחות במצב זה. מלאמוד (1967) חקר 18 חולים שסבלו מגידול במוח, שהשפיע על המערכת הלימבית. הוא מצא שלכולם היו הפרעות נפשיות והתנהגותיות. שמונה מהחולים, סבלו מגידול שהיה ממוקם באונה הרקתית: בשניים מהחולים אובחנה התנהגות תוקפנית; בשנים אחרים התמידה הנטייה להתאבדות; באחד מהם, הופיעו שני הסימפטומים הנ"ל ביחד; בחולה נוסף מקבוצת המחקר, הופיעה התנהגות של פחד ושל חרדה בשניים האחרונים, נמצאו סימפטומים פסיכוטיים משניים. בכל עשרת החולים האחרים, הופיעו הפרעות נפשיות שונות. תופעה אחרת, שנצפתה בחולים הסובלים מפגיעות מבניות במוח, היתה האלימות המלווה בסימפטומים אפילפטיים. (מלמוד, 1967; מקלין 1952). מרק וארוין (1970) מדווחים על המקרה של קלארה ס. אשר סבלה מאפילפסיה ומתוקפנות בלתי מרוסנת, עקב פעילותה הלא תקינה של מאמיגדלה באונה השמאלית. הם החליטו להרוס חלק מתאי האמיגדלה ולפי דיווחם, כעבור חודש מהניתוח, חזרה קלארה להתנהגות נורמלית, אם כי לא נרפאה מההתקפות האפילפסיות. מעקב של שש שנים אחרי החולה הראה, כי התנהגותה השתפרה ואף ההתקפות האפילפטיות פחתו. במקרה אחר, הם ניתחו גבר בן 34 מהנדס במקצועו, שסבל מהתפרצויות זעם ומהתקפות אפילפטיות (פסיכו-מוטור) הטיפול התרופתי שקדם לניתוח לא עזר. הם החליטו להרוס את התאים שבמרכז האמיגדלה. לטענתם, הסתיימו התקפי הזעם והאפילפסיה והמהנדס חזר לחיים תקינים (שם, פרק ד'). עבודתם של מרק וארוין זכתה לביקורת ענינית ומוסרית כאחד. ברור הוא, שהשעה דוחקת ומחיבת לכך, שאנשי מדע, דת וחוק, יאמרו את דברם ויתחמו גבולות, המותר והאסור, כשלנגד עיניהם יעמוד בעיקר המועיל והטוב לפרט. נראביאשי (1963, 1964, 1966) מיפאן, מדווח על 98 מקרים שעברו טיפול באמצעות ניתוח נוירולוגי במוחם. לגבי 27 מקרים, שהיו מפגרים בשכלם היתה התנהגותם תוקפנית במיוחד. 19 מבין ה27- הללו, סבלו גם מהתקפות אפילפסיות. בכל 27 החולים, אותר הגורם למצבם, במערכת הלימבית. אחרי הניתוח של אותם עשרים ושבעה חולים, נמצא שיפור מוחלט בארבעה-עשר מקרים, שיפור משמעותי בתשעה מהמקרים ואצל ארבעת הנותרים, המצב נשאר כפי שהיה. (נראביאשי, 1963, 1964, 1966). ההתערבות הנוירולוגית, במקרים כאלה ובדומיהם מדווחת, בזמן האחרון בשכיחות עולה אם נחזור למרק וארוין (1970), המרחיבים דיבור בנושא, נציין עוד את המקרה של ג'יני, שבהיותה בת 13 רצחה שני תינוקות. היא חנקה אותם, לדבריה, מתוך דחף שלא יכלה להתגבר עליו. משנבדקה נמצא, כי גלי המוח המשודרים מההיפוקמפוס, לא היו תקינים. כן נמצא, כי קולות הבכי של התינוק, משהושמעו לה באמצעות רשם-קול, עוררו בה חרדה שלוותה באי שקט נפשי. בו זמנית, הופיעו תנודות בלתי תקינות בתרשים האלקטרו-אנצפלו גרמה, שהתקבל מההיפוקמפוס. גירויים בחלקי המערכת הלימבית התחתונה, גרמו להתנהגות אפילפטית ובמקרים אחרים יצרו סימפטומים הדומים לאלו המופיעים במחלות הנפש. (נראביאשי, 1964; רוזנצווייג 1971). החולים הרגישו תחושות של דפרסונאליזציה, הופיעו אצלם עיוותים בתפיסת הזמן, המרחק, הגודל וכדומה; הופיעו, לעיתים, גם מחשבות פראנואידיות. מכל האמור ניתן לשער, שיש למערכת הלימבית ובמיוחד לאמיגדלה, חשיבות רבה בוויסותה ובהכוונתה של ההתנהגות האלימה.

ז

האדם נולד עם מערכות מוחיות שנועדו לשמשו. נסיון החיים מנתב את המערכות הללו, שישרתוהו בצורה המסויימת. המערכות העצביות מתארגנות לפעולה מסויימת, על סמך כשלונותיו והצלחותיו של הפרט. היחיד לומד, בדרכים עקיפות וישירות, כיצד להתנהג. לא מצוי במוח איזור זה או אחר, כיוצר את ההתנהגות. פעולת הגומלין שבין המערכות העצביות לבין נסיון החיים, הוא היוצר את דפוס ההתנהגות. עם עם ותרבותו, שבט שבט ומנהגיו - אורחות החיים הנספגים מראשית החיים, הם המנחים ומעצבים את התנהגותו של היחיד. האדם, כדברי טשרניחובסקי, אינו אלא קרקע ארץ קטנה... תבנית נוף מולדתו . . . רק מה שקלטה אזנו עודה רעננה . . . וספגה עינו, טרם שבעה לראות . . . ההתנהגות אינה מונחית על ידי המטען הגנטי של האדם. היא לדידנו, פרי האינטרקציה האינטגראטיבית, שבין התורשה לבין הסביבה. קיימים איזורים תפקודיים במוח, הבאים לשרת את ההתנהגות, איזורים אלה בהיותם תקינים מופעלים בהתאם למערכות הלמידה. מצבי אי התקינות של המערכות המוחיות, ובעיקר של אלה הקשורים במערכת הלימבית, גוררים הפרעות בעיצוב ובמימוש ההתנהגות הנלמדת. לא עוד אלא, שפגמים באיזורים המסויימים של המערכת הלימבית, יוצרים, כנראה תרגום לא נכון של הגירויים הנקלטים על ידי היחיד. הם מביאים אותו לנקוט בדרכי הגנה אלטרנאטיביות, לא נכונות, המתבטאים בעשייה התוקפנית. אין ספק, שעירנות לכך, תביא למודעות לבעיה. המודעות למצבים אלה, תעורר את תשומת הלב של הורים, אחיות ורופאים, מטפלים ומחנכים לגלות את התופעה בהקדם. סביר שיתפתחו דרכי טיפול מתאימות. בדיעבד יחידים הפגועים במערכת הלימבית, שינהגו בניגוד לחוק, יועברו לטיפול מתאים במקום לבלות בבתי הסוהר. מערכת המשפט תיערך למצבים אלו. אנשי דת וחוק ורפואה, פסיכולוגים, סוציולוגים וקרימינולוגים, יצטרכו לטכס עצה ומחשבה, כיצד יטופלו אנשים אלו, למען רווחתם ולטובת הכלל. כללית, נראית לנו הגישה האינטגראטיבית כפותחת אשנב גדול לעשייה החינוכית, העקיפה והישירה, כאלטרנאטיבה המבטיחה ביותר, בהפחתת ההתנהגות האלימה ובהחדרת דרכי הנועם בהליכותינו.

חזרה לתחילת המאמר

---