"שהזהירנו מלירא מהאויבים בעת המלחמה, ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולחזק כנגד העם האחר, וכל מי שייסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה, והוא אמרו יתעלה לא תערוץ מפניהם. ונכפלה זאת האזהרה, ואמר לא תיראום, ונכפל הציווי בזה העניין ג"כ שלא יברחו ושלא ישובו אחור בעת מלחמה, כי בעניין זה אפשר לקיים אמונת האמת".

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה... ולא יירא ולא יפחד... וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה... עובר בלא תעשה".

"וזה הבטחה ולא מצוה, ואם מניעה היא לא יוסיפו השוטרים ויאמרו מי האיש הירא ורך הלבב שעובר הלאו ויפרסם חטאו ויחזור".

"והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם, ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקיבו של עם... וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקו...".

"כתב הרב, והמצוה הנ"ח שנמנענו מלפחד מהאויבים בשעת מלחמה, והוא אמרו 'לא תערוץ מפניהם', וכפל מניעה 'לא תיראום' ויכפלו שוטרי העם זה העניין. וזה הבטחה ולא מצוה... וכו' ".

"ורבינו מפרש קרא כפשטיה שהיא אזהרה ואדרבה על הראב"ד יש לתמוה למה הוציא הפסוק מפשוטו כדי להשיג על רבינו".

"אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם וכו' ",

"... זו מצוה מחודשת, נאמרה להם עתה בבואם במלחמות. וטעם 'כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם' - יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו וכו'...".

"כי תצא למלחמה על אויביך, וראית סוס ורכב, עם רב ממך, לא תירא מהם" (דברים, כ' א') - הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, וכו' ".

"... ואם מניעה היא לא יוסיפו השוטרים ויאמרו מי האיש הירא ורך הלבב שעובר בלאו יפרסם חטאו ויחזור".

שנמנע הירא ורך הלבב מבוא במלחמה, שהוא לא יוכל בטבעו לעמוד בקשרי המלחמה וסבול המכות והחרב וינוס, ויהיה תחילת מפלה לעם, והוא אמרו יתעלה "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", זה כתבו בעל הלכות גדולות. וכן הביא בשם בה"ג בפירושו לתורה, דברים, כ' ח', ד"ה ולא ימס את וכו'.

"וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר 'אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם'; ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'...".

"אע"פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין מעשה בידיים, חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל כאלו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא".

"אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם, פן ימות במלחמה, כי דרך ארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים".

"וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו",

"ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמו ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".

"וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו וכו' ".

"וזה כולו, כלומר תוכחת משוח מלחמה והכרזה בעורכי מלחמה, הוא חובה במלחמת רשות, ובה הוא דין זה; אמנם מלחמת מצוה אין בה שום דבר מזה, לא תוכחה ולא הכרזה".

"ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד..."

"ולא ירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מלבו וייפנה מכל דבר למלחמה",

"וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם...".

"שכל דמי ישראל תלויים בצווארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ונפשו הרי זה כמו ששפך דמי הכל שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו', והרי מפורש בקבלה 'ארור עושה מלאכת ה' רמייה וארור מונע חרבו מדם'...".

"... דהנה יש לחקור בהחיוב שלא לפחוד, אם הוא מעניין חיוב הביטחון שיהא בטוח בלבו על השי"ת שלא תארע לו תקלה, או שהוא חיוב מסירות נפש שצריך שלא יהא איכפת לו על חייו כלל ויהא מסור למלחמה לקדש שם שמים...".

"... וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נאמן בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר 'כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ורעה לא תימצא בך מימיך'. 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך' " (רמב"ם, הל' מלכים, כ"ז הט"ו).