"עיקר הלימוד בנושאים האלוהיים איננו בכדי להחכים או כדי להשקיט את צימאון הנפש כי אם לשם עשיית נחת רוח ליוצרו"¹.

"איך תיתכן אהבה של איזה שלמות אם לא תהיה מצד העושה בעצמו?"

"שהרי אפשר להשי"ת שיעשה טובות מופלאות ויכשיר את הנפש לקבלן מה שלא יצויר כלל. על-כן, עלינו בודאי לבחור לעשות כל מעשינו כפי השלמות האמיתית שהוא ית' יודע שהוא שלמות נבחר" (שם).

"צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם: כשהוא עוסק בתפילה אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפילתו... ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים... וכשהוא עוסק בתורה, ידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו" (מ"א, ע"מ ל"ט).

"כשישתדל האדם בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות, בכל צדדי השלמות, נמצא שהוא יודע את ה' בכל הדרכים" (מ"א, שם).

"יש צורך להבחין היטב בין כל מידה ומידה, ובמיוחד בין מידה טובה לרעה. אך חשוב גם כן לבדוק היטב את המידה בעצמה, שהרי יש מידות שהן "מצרניות" מטבען וכשרוצה האדם לצייר בו איזו מידה, שלא באופן ברור, תמשך ממילא אחריה הסמוכה לה, אף על פי שאינה הגונה ואינה דרושה לחפצו (מ"א, עמ' ס-ס"ב).

"יסוד תיקון העבודה הוא לסדר כל דבר וכל כוח, בין בנפש ובין בעולם ביושר על מכונו, ולא להפוך את הסדרים... האלוקים עשה את האדם והעולם ישר, במלוא הכוחות והאמצעים הדרושים, לשלמות הגוף והנשמה, להוציאם אל הפועל" (מ"א, שם).

"כלל גדול הוא כי כל דבר טוב ונכבד וחשוב, כשהוא במקומו הנכון, ומושג בהדרגתו לעצמו, נמצא בציורו מצב המנוחה השלמה ושלווה והשקט, ונחת רוח נעימה עוברת ומרחפת וממלא את כל חלל החי המשיגו" (מ"א, ע"מ ס"ח).

"נראה שאי אפשר לצאת ידי חובה בעניין חובות הלב, רק אם יסדר ספר לעצמו, בלימודים הדרושים לו בזה" (מ"א, מעין הקדמה, עמ' יז).

"כל הלימודים, כשאחד מעיין בהם, ותוצאות העיונים ימסור לחברו בקיצור, מקבל חברו את החכמה כמו מי שהגה בעיונו זמן רב... מה שאין כך יראת ה'... גם אחרי הבירור, כשיאמר קיצור הדברים למי שלא ירד לעומק העניינים, לא יבין (מ"א, ע"מ ר"ה).

"הדרכים איך לסור מהרע מיוחדים בכל איש לפי טבעו ושכלו" (מ"א, ע"מ כ"ו).

"ויש לעיין כמה הדרכים הפרטיים מסורים לכל ושאינם מסורים כי אם לתלמידי חכמים, שהם מכירים או גם לכל איש ישר... ואם ייתן לבבו להתבונן, יוכל כל אחד להשיג מטבע נפשו דרכי יושר רבים".

"ראוי שלא לשכוח כי אין החשבון מעיניין המדמה אלא עניין שכלי צרוף הוא" (מ"א, עמ' ע"ז).

"סערת הלב והתפעלות הנפש מתנגדת לגמרי לחכמה שתתיישב באדם, ואם כי טובה היא לפעמים... לקבוע ביותר בעומק הנפש את קניין הדעת שכבר קנתה... אבל קביעות הדעת והשכל בתחילתה, מנוחה שלמה דרושה לה" (מ"א, עמ' כ"ט-ל).

"כשמתחיל האדם לעיין באלו העניינים הנשגבים, הוא מתחרד ונחלש מצד ראייתו עצמו רחוק מהשלמת החיובים הגדולים אשר בהם" (מ"א, עמ' ס"ד).

"שבדעתו שעיקר השלמות תלוי בהשלמת ידיעת התורה לאמיתתה, לא יפול לבבו ויעיין בכל דרכי העבודה והחסידות" (שם).

"כשיבין האדם שכל עילוי שיכול לחשוב על עצמו, אין זה בחיק עצמו כלל, שגם עילוי המציאות היותר שפל, רק מיד הבורא ית' הוא לו" (מ"א, עמ' מ"ט).

פרק א': "מצוות יראת ה'" דן בשלב הראשון, ההכרחי, בו על האדם לברר את מידת יחסו לקב"ה.

פרק ב': "סידור כוחות הנפש" עוסק בשאיפה לדביקות, למרות תחושת הפער, ובו הביאור על הכוונה הרצויה, (לעשות נ"ר), המתמקד במוגבלותו של האדם.

פרק ג': "בירור מידות הנפש" מציג את מידת הגבורה הנחוצה לאחר העיון השכלי הראשוני, ומדגיש את מקומו של השכל ליד שאר כוחות הנפש.

פרק ד': "חשבון הנפש" בשכל צרוף מסכם את הדיון ומקרב את האדם לעשייה המוסרית.

"מצד עצם ההבאה לעבירה - כלומר בצד הפורמלי שבו - אלא שכמו שהעבירה רעה בעניינה - כלומר, מצד עצמה, במהותה - כמו-כן כל העניינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול רעים בעניינם (כלומר רעים מבחינה אונטולוגית ולא מבחינה אינסטרומנטלית)" (מ"א, עמ' כ"ז).

"המידות הטובות הינן טבועות וקבועות באדם במישור העמוק ביותר שבנפשו"⁶.

מ"אמיתת חכמת הקבלה, בהכרח מציאותה, בהצלחת יודעיה ועוסקיה, בתועלתה הכללית, ושהיא מתרוממת מעל כל כמה ומתנשאת מכל ידיעה" (מ"א, מעין הקדמה, ב').

"כי כיוון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה שורה מצידו בזו העבודה דווקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר" (מ"א, עמ' לט).