עוד ראוי להוסיף לכך הקדמה זו: זו שכל דבר שחייבים עליו מיתת בית דין או כרת - הרי זו בהכרח מצוות לא תעשה, חוץ מפסח ומילה שהם בכרת, אף על פי שהם מצוות עשה, כמו שהזכירו בריש מסכת כריתות; ואין אצלנו שום מצוות עשה זולתן שהעובר עליהן יתחייב כרת וכל שכן מיתת בית דין.

אם כן, כל מה שנאמר בתורה שהעושה דבר פלוני יומת, או שהוא חייב כרת - ידענו בבירור שאותו הדבר מוזהרים עליו ושהוא בלא תעשה.

ויש שיתבאר בכתוב הלאו שבו מלבד ביאור העונש ויהיה העונש מבואר וגם האזהרה מבוארת, כגון: חילול שבת ועבודה זרה, שאמר בהם: "לא תעשה כל מלאכה " ו"לא תעבדם", אחר כך חייב סקילה למי שעשה מלאכה או עבד. ופעמים לא תתבאר האזהרה בכתוב בלאו גרידא, אלא הוא מזכיר את העונש בלבד ועוזב את האזהרה;

אלא שהכלל הוא אצלנו: "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר", ועל כל פנים יש אזהרה לכל מי שחייב עונש. לפיכך אומרים בכל מקום: "עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר: כך וכך". ואם לא נתפרשה האזהרה בכתוב, למדוה באחת המידות.
כגון זה שאמרו באזהרת מקלל אביו ומכה אביו, שלא נתבארה בכתוב כלל, כי לא אמר: "לא תקלל אביך" ולא אמר: "לא תכה אביך", אבל חייב מיתה למי שהכה או קלל.
ומתוך כך למדנו, שהן מצוות לא תעשה, והוציאו [ולמדו] להן ולכיוצא בהן אזהרה ממקומות אחרים בדרך אחת מן המידות. ואין זו סתירה למה שאמרו: "אין מזהירין מן הדין", ולא למה שאומרים תמיד: "וכי מזהירין מן הדין?!" אלא כונת מה שאומרים: "אין מזהירין מן הדין" כדי לאסור בדרך למוד על ידי מידה מה שלא נתפרש בו אסור לגמרי; אבל אם נמצא את העונש לעושה מעשה זה מפורש בתורה - נדע בהכרח שהוא מעשה אסור ומוזהרים עליו. ורק נלמד באחת המידות היכן העיר על האזהרה, כדי שיתקים לנו כלל "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר". ואכן אחרי שמצאנו האזהרה על אותו דבר אז חייב מי שעבר ועשה או כרת או מיתת בית דין.

דע אפוא הקדמה זו וזכור אותה עם כל הכללים שקדמו בכל מה שנזכיר לקמן.

העונש על מצוות עשה ולא תעשה

עתה אתחיל להזכיר כל המצוות, מצווה מצווה, ואבאר אותן בדרך פירוש שם המצווה [בלבד], כמו שהבטחנו בראשית דברינו, לפי שזוהי מטרת המאמר. אך טוב בעיני להוסיף למטרה זו תוספת, והיא: כשאזכיר ענשה ואומר: "והעובר עליה - חייב מיתה, או כרת, או קורבן כך, או מלקות, או אחת ממיתות בית דין, או תשלומין". וכל מה שלא יזכר בו עונש מן העונשים תדע שאם היא ממצוות לא תעשה, הרי זה כמו שאמרו "כעובר על מצוות מלך", ולא עלינו להענישו.
אבל מצוות עשה כולן - הרי כל מצווה מהן בשעה שעשיתה חובה, יש לנו להלקות ברצועה את הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה, או יעבור זמן החיוב. כי מי שעבר ולא ישב בסוכה, דרך משל, אין לנו להלקותו אחר סוכות על עברתו ודע את זה.

מצוות שנשים פטורות

ועוד, כשאזכיר את המצוות שאינן חובה על הנשים, בין עשה ובין שלא תעשה אומר; וזו אינה חובה על הנשים. וידוע, שהנשים אינן דנות ולא מעידות ולא מקריבות קורבן בידיהן ולא נלחמות במלחמת רשות - לכן כל מצווה התלויה בבית דין או בעדות או בעבודה או במלחמת רשות לא אצטרך לומר בה "וזו אינה חובה על הנשים", כיון שזה ריבוי דברים ללא צורך.

ועוד: כשאזכיר את המצוות שאינן חובה אלא בארץ ישראל, או בפני הבית, בין עשה ובין לא תעשה אומר: וזו אינה חובה אלא בארץ ישראל או בפני הבית. וידוע גם כן, שכל הקורבנות אינם קרבים אלא במקדש ושהעבודה אסורה מחוץ לעזרה; וכן דיני נפשות אין דנים אותם אלא כשיש מקדש. ולשון המכילתא:

"מנין שאין ממיתין אלא בפני בפני הבית?
תלמוד לומר: מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כא, יד)
הא: אם יש לך בית - אתה ממית;
ואם לאו - אין אתה ממית".

ושם אמרו עוד: "מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח? תלמוד לומר: מעם מזבחי תקחנו למות". וידוע גם כן הנבואה והמלכות נסתלקו ממנו עד שנחדל מן החטאים שאנחנו מתמידים בהם - ואז יסלח לנו [ה'] וירחמנו, כמו שהבטיחנו, ויחזירן, כמו שאמר על החזרת הנבואה:

"והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר,
ונבאו בניכם ובנותיכם" (יואל ג, א).

ואמר על החזרת המלכות והשלטון:

"ביום ההוא אקים את סכת דויד הנופלת
וגדרתי את פרציהן והרסותיו אקים ובניתיה כימי עולם" (עמוס ט, יא).

גם ידוע, שהמלחמה וכיבוש הארץ לא יהיו אלא במלך ועל פי סנהדרי גדולה וכהן גדול, כמו שאמר: "ולפני אלעזר הכהן יעמד" (במדבר כז, כא). ולפי שעניינים אלו כולם מפורסמים אצל רוב בני אדם, הרי כל מצוות עשה או לא תעשה התלויה בקורבנות או בעבודות, או במיתות בית דין, או בסנהדרין, או בנביא ומלך, או במלחמת מצווה, או במלחמת רשות - לא אצטרך לומר בהן: ומצווה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית, כיון שזה ברור לפי מה שהזכרנו. אבל מה שאפשר שיהא בו ספק או טעות, אעיר עליו אם ירצה ה'.

ועתה אתחיל בזכרון כל מצווה ומצווה בעזרת שדי.