ברור, שיש מצוות שהן חובה במשך זמן מסוים; פעמים נמשכת אותה תקופת זמן בהמשך, כלומר שחובה לעשות אותה המצווה יום אחרי יום, כגון סוכה ולולב; ופעמים היא בימים ידועים, כגון הקורבנות.

אם נאמר, דרך משל, שמוסף ראש חודש מצווה אחת, הרי זו המצווה שנצטווינו להקריב קורבן מוסף כל ראש חודש כמצווה בפני עצמה?
נאמר לו: אלו היה הדבר כן - תמנה גם את התמיד של כל יום כמצווה בפני עצמה, והקטרת הקטורת בכל יום מימות השנה מצווה בפני עצמה, והטבת הנרות שהיא חובה בכל יום ויום כמצווה בפני עצמה! אך כיון שאין מונים אלא את העניין שנצטווינו בו - יהיה חיובו באיזה זמן שיהיה - אין מונים מוסף ראש חודש אלא מצווה אחת, ומוסף שבת מצווה אחת, וכן מוסף כל מועד ומועד מחמשת המועדים, אף על פי שהוא חובה בהרבה ימים רצופים. כי כמו שאמר: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ), כך אמר: "שבעת ימים תקריבו אשה לה'" (שם שם, לו); וכשם שמצוות לולב היא אחת, כך מצוות מוסף פסח - אחת, אף על פי שהיא חובה בשלושה פרקים; וכן הראיה והשמחה - וזה ממה שלא יטעה בו שום אדם ולא יחשוב אחרת.

אלא טעו במה שתלוי בכלל הזה טעות גדולה מאד ומוזרה, והיא, שמנו כל המוספין מצווה אחת: מוסף שבת ומוסף ראש חודש ומוספי מועדות.
הרי לפי דרך מניין זו היו צריכים למנות שביתת כל יום טוב מצווה אחת ולא עשו כן.

אך ה' יודע [ועד] - אין ראוי לתפסם בדבר כזה, לפי ש[בכלל] לא דבקו בשיטה אחת במניינם, אלא "יעלו שמים ירדו תהומות" (תהלים קז, כו). והאמת הברורה היא מה שהזכרנו לך, שכל מוסף ומוסף מצווה בפני עצמה כמו שביתת כל יום ויום מצווה בפני עצמה וזוהי השיטה הנכוונה.