פעמים באים בנימוק המצוות כעין לאווין, ואפשר לחשוב שהם מכלל מה שראוי למנותו בפני עצמו. וזה כגון אמרו: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו' ולא תחטיא את הארץ" (דברים כד, ד), שכן אמרו: "ולא תחטיא את הארץ" טעם לאסור מה שקדם, כאילו אמר: אם תעשה זאת - הרי תרבה שחיתות בארץ ו[כך] למשל, אמרו: "אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ" (ויקרא יט, כט). שכן אמרו: "ולא תזנה הארץ" - טעם, כאילו אמר: שטעם אסור [הדבר] הזה, כדי שלא תזנה הארץ. וכן אמרו: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (שם יא, מג), אחרי שהזכיר איסור המינים שנאסרה אכילתם ונתן טעם לכך ואמר: אל תטמאו באכילתם, כאילו אמר, שהעברה על הלאו הזה טומאת נפש.

ובפירוש אמרו בספרי על דבריו יתעלה אחרי שקדמה האזהרה שלא לקחת כופר לרוצח: "ולא תטמא את הארץ" (במדבר לח, לד) - מגיד הכתוב, ששפיכת דמים מטמא את הארץ. הנה נתבאר, שהלאו הזה טעם ללאו קודם, לא שהוא דבר אחר. וכן אמרו: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל" (ויקרא כא, יב) - הא אם יצא חלל.

וכבר טעה זולתנו גם בכלל הזה ומנה את הלאווין האלה כולם בלי התבוננות. אכן יתבייש מי שמנה אותם כשישאלוהו ויאמרו לו: הלאו הזה על מה הוא מזהיר? ואז לא תהיה לו תשובה כלל.
ובכך יתברר ביטול מניינו - וזה מה שרצינו לבאר בכלל הזה.