"לא תעשה" הוא ציווי"

דע שהלאו הוא אחד משני חלקי הציווי. כלומר: שתצוה למצווה לעשות איזה דבר או שלא לעשותו; כגון שתצווהו לאכול, ותאמר לו: אכול; או שתצווהו להמנע מאוכל, ותאמר לו: אל תאכל. אך אין בשפה הערבית שם הכולל את שני העניינים האלה יחד; וכבר הזכירו זאת בעלי ה"כלאם" בתורת ההגיון, ואמרו כדברים האלה:

"אבל הצווי והאזהרה אין להם בלשון הערבית שם הכוללם, ולפיכך הוצרכו לקראם גם שניהם בשם אחד מהם, והוא: ה"ציווי".

הנה נתבאר לך, שהאזהרה והציווי עניין אחד הם. המילה המפורסמת בלשון הערבית המשמשת לאזהרה היא מלת "לא", והעניין זה עצמו מצוי בלי ספק בכל לשון, כלומר: שאתה תצוה למצווה שיעשה או שלא יעשה. ברור אפוא שמצוות עשה ומצוות לא-תעשה שתיהן ציווי מוחלט: דברים שנצטווינו לעשותם, ודברים שהזהרנו מלעשותם.
השם של אלה שניצטוינו לעשותם - מצווה עשה, ושם של אלה שהוזהרנו עליהם -
מצוות לא תעשה; והשם הכוללם יחד בלשון העברית - גזרה, וכך קוראים חכמים כל מצווה, בין שתהיה עשה או לא תעשה: גזרת מלך.

השלילה אינה ציווי אלא עובדה

אבל השלילה היא עניין אחר, והוא; שתשלול נשוא מנושא, ואין בזה שום ציווי כלל, כגון שתאמר: לא אכל פלוני אתמול, ולא שתה פלוני את היין, ואין זיד אבי עומר וכיוצא בזה - שכל זה הוא שלילה ו[אפילו] ריח ציווי אין בו. והמילה שבה שוללים בערבית לרוב היא מילת "מא", אך שוללים גם במילת "לא", ובמילת "ליס", אבל העברים הרי לרוב שלילתם באותה מילת "לא" עצמה, שבה גם מזהירים; ושוללים גם במילת "אין": ומה שמתחבר אליה מן הכינויים: "אינו" ו"אינם" ו"אינכם" וזולתם.

אך השלילה בעברית [היא] במלת "לא" כגון אמרו:

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד, י);
"לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט);
"לא תקום פעמים צרה" (נחום א, ט);
"ולא עמד איש" (בראשית מה, א);
"ולא קם ולא זע ממנו" (אסתר ה, ט);

וכאלה רבים.

והשלילה במלת "אין" כגון אמרו:

"ואדם אין" (בראשית ב, ה);
"והמתים אינם יודעים מאומה" (קבלת ט, ה)

וזולתם רבים גם כן.

בין אזהרה ושלילה

הנה נתבאר לך ההבדל בין השלילה לאזהרה, והוא: שהאזהרה מעניין הציווי ואינה אלא פועל בציווי, כלומר: כשם שהציווי לעולם לעתיד, כך האזהרה; ולא יתכן שבלשון יהא הציווי לעבר - וכך האזהרה. ואין אפשרות להכניס ציווי ל[משפט] הגדה וספור, כי [משפט של] סיפור זקוק לנשוא ונושא והציווי דיבור שלם [בעצמו], כמו שנתבאר בספרים שנתחברו לכך; וכן לא תכנס גם האזהרה בסיפור. אבל לא כך השלילה - לפי שהשלילה תכנס בסיפור ושוללת בעבר ובעתיד ובהווה. וכל זה ברור מעצמו על ידי התבוננות.

כיון שהדבר כן - בשום פנים אין למנות את הלאווין שהם שלילה בין מצוות לא תעשה. וזה דבר מוכח בעצמו שאין צריך עליו מופת, זולת מה שהזכרנו על ברור ענייני הבטויים, כדי להבדיל בין האזהרה ובין השלילה.

דוגמה: לא תצא כצאת העבדים

אך זולתנו לא ידע זאת והגיע לכך, שמנה: "לא תצא כצאת העבדים" (שמות כא, ז); ולא ידע שזו שלילה ולא לאו. וביאור העניין כמו שאסביר, והוא: שה' דן מכה עבדו או אמתו הכנענים שחסרו בשעת ההכאה אחד מראשי אברים - שהוא יוצא לחפשי; והיה אפוא עולה בדעתנו, שכך הוא באמה עבריה מכל שכן, ושהיא אם חסרה אחד מראשי אברים יוצאת לחפשי - לפיכך שלל ממנה דין זה באומרו: "לא תצא כצאת העבדים", כאלו אמר: אין חובה להוציאה לחפשי כשמחסרה אבר מאבריה - הנה זו שלילת דין מסוים ממנה, אך לא אזהרה.

וכך פירשו מוסרי הקבלה ואמרו במכילתא:

"לא תצא כצאת העבדים" -
אינה יוצאה בראשי אברים כדרך שהכנענים יוצאים.

הנה נתבאר לך, שזו שלילת דין מסוים הנשלל ממנה, לא שהוא הזהיר על הדבר.

ואין הבדל בין אומרו: "לא תצא כצאת העבדים" ובין אומרו: "לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא" (ויקרא יג, לו), שהוא שלילה מוחלטת, לא אזהרה; והוא שבא להודיענו: שעם סימן זה אינו צריך הסגר ולא יהסס, כי הוא טמא.

"לא יומתו כי לא חופשה"

וכן אמרו: "לא יומתו כי לא חופשה" (ויקרא יט, כ) - לפי שהוא גם כן שלילה ולא אזהרה. שכן הוא אומר: שאינם חייבים מיתה כיון שלא נשלמה חרותה, ואין לתרגם את זה ולומר "לא יקותלא" (אל יהרגו), שבכך יצא מעניין השלילה לעניין האזהרה. כי אמרו כאן: "לא יומתו כי לא חפשה" כמו אמרו: "אין לנערה חטא מוות" (דברים כב, כו), ששלל ממנה חיוב המיתה בגלל האונס; כך שלל מהם כאן חיוב המיתה בגלל העבדות, כאילו אמר: אין להם חטא מוות, כי לא חופשה.

"ולא יהיה כקרח וכעדתו"

וכן אמרו: "ולא תהיה כקורח וכעדתו" (במדבר יז, ה) - הוא שלילה. ופרשו חכמים שהוא שלילה ובררו ענינו ואמרו: שהוא יתעלה השמיענו שכל היוצא וטוען על הכהונה ויבקשה לעצמו - לא יארע לו מה שארע לקורח ועדתו, כלומר: הבליעה והשרפה - אלא יהיה ענשו כאשר דבר ה' ביד משה לו, כלומר: הצרעת; וזהו אמרו יתעלה אליו: "הבא את ידך בחיקך" (שמות ד, ו); והביאו ראיה ממה שארע לעוזיה מלך יהודה. ואף על פי שמצאנו דעה אחרת של חז"ל בגמרא סנהדרין, והוא אומרם: כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה, שנאמר: "ולא יהיה כקרח וכעדתו" - הרי זה על דרך התוכחה, לא ש[כך] פשטה דקרא בעניין זה; אבל האזהרה על עניין זה נכללת תחת לאו אחר, כמו שאבאר במקומו.

רק התוכן קובע אם הפסוק שלילה או אזהרה

אין אפוא שום דבר שעל ידיו אפשר להבדיל בין השלילה לאזהרה חוץ ממובן הדברים, אבל לא מן המילה, כיון שמילת השלילה והאזהרה בעברית מילה אחת, והיא מילת "לא". ולכן הכרח, שלמעין תהא הבנה במובן הדברים ואז ירגיש בקלות איזה לאו הוא שלילה ואיזה לאו הוא אזהרה, כמו שביארנו מקודם.

וכבר העירו [חכמים], עליהם השלום, על עניין זה במה שמצאנו אצלם במחלוקת שנפלה ביניהם בלאו מן הלאווין אם הוא שלילה או אזהרה, וזה באמרו יתעלה על חטאת העוף: "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (ויקרא ה, ח). הנה תנא דידן, והוא המדבר במשנה , סובר שזו אזהרה, ולכן הוא אומר: אם הבדיל - פסל. יוצא לפי זה שהלאו הזה יהיה מצוות לא תעשה; שכן כשהבדיל את הראש פסל, כאילו הקריב שאור או דבש. אבל ר' אלעזר בר' שמעון סובר, שהלאו הזה שלילה ולא אזהרה, ושפירוש אמרו: "לא יבדיל" - אינו צריך להבדיל הראש, אלא מספיק שיחתוך אותו באיזה שיעור, ולפיכך אם הבדיל - כשר לפי דעתו.

וכך אמרו בגמרא זבחים:

אומר היה ר' אלעזר בר' שמעון:
שמעתי שמבדילין בחטאת העוף;
מאי "לא יבדיל" - אינו צריך להבדיל.

והקשו על דברים אלו ואמרו:

אלא מעתה, גבי בור נמי, דכתיב: "ולא יכסנו" (שמות כא, לג) -
הכי נמי דאינו צריך לכסות?!

והיתה התשובה:

התם דכתיב: "בעל הבור ישלם" - מכלל דבעי כסוי.

הנה נתבאר, שמביאים ראיה ממובן הדברים, אם זו שלילה או אזהרה. ונתבאר עוד שאמרו "לא יבדיל" - מצוות לא תעשה, כמו שאמרה המשנה.

ומכאן יתבאר שאמרו בעולת העוף: "ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל" (ויקרא א, יז) - אין למנותו, לפי שהוא שלילה, הואיל ולדברי הכל: אם הבדיל - כשר. שכן, כיון שאמר בעולת בהמה: "ונתח אותו לנתחיו" (שם א, יב), היה עולה בדעתנו, שגם עולת העוף כך, ולפיכך אמר: אינו צריך להבדיל, אלא ישסע בלבד; ואם הבדיל - כשר, כמו שנתבאר במקומו.

עוד מכלל הלאווין האלה [שהם בגדר] שלילה אמרו: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה" (שם כז, כט), ויתבאר לך שזו שלילה - לא אזהרה - אם תדע מהו מובן הדבר הזה, והוא: הכתוב כבר דן בדמים קצובים בערכים לפי גיל הנערך ולפי היותו זכר או נקבה, אין הבדל בעניין זה בין שאמר: "ערכי עלי", או "ערך פלוני עלי" הרי אנו רואים אותו הפלוני מה הוא ומה גילו, וישלם בהתאם לכך. ואם הנערך הוא אדם שנתחייב מיתת בית דין ונפסק דינו, ואחר גמר דינו אמר מי שהוא: "ערך זה עלי" - הרי זה לא יתחייב לשלם כלום, לפי שהוא חשוב כמת שאין לו ערך מעת שנגמר דינו. וזהו העניין שרצה באמרו "לא יפדה", כלומר: אין לו פדיון, שיצטרך אותו המעריך לשלם. וזהו דין מדיני הערכים והלכותם שזכרו הכתוב, אבל אינו אזהרה.

ולשון המשנה: הגוסס והיוצא להרג לא נדר ולא נערך. ופירש התלמוד, שזה בתנאי שיהא יוצא מבית דין של ישראל להרג. ולשון המכלתא:

חייבי מיתת בית דין אין להם פדיון, שנאמר:
"כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת".

התבונן בדיוק הלשון ובעומק העיון בה, איך ביארו שהלאו הזה שלילה ולא אזהרה באומרם: "אין להם פדיון" ולא אמרו: "אין פודין אותם". את העניין הזה עצמו ביארו בספרא בפרשת ערכים ואמרו:

מנין למחויבי מיתת בית דין לאחד שאמר "ערכו עלי", שלא אמר כלום?
תלמוד לומר: "לא יפדה",

כלומר: מנין שאינו חייב ערך.

וכבר ביארנו עניין זה בתכלית הביאור עד שאני אומר, שלא נשאר דבר מסופק אפלו לא לקשה ההבנה שבבני אדם.

"השמר" "פן" ו"אל"

כיון שדיברנו בעניין זה, דע שהמי לים המשמשות בתורה לאזהרה הן ארבע מילים, וכל מה שהזהיר עליו באחת מארבע אלו נקרא: מצוות לא תעשה. והן: השמר ופן, אל ולא. ובפירוש אמרו: כל מקום שנאמר: השמר, פן ואל ולא - אינו אלא מצוות לא תעשה.

ציווי להכריז שלא עשינו דבר - הוא מצווה ולא אזהרה

אבל נשאר לנו לבאר דבר אחד, שבו תשלם כוונת השער הזה, והוא: שכל מקום שסופר בתורה והוטל עלינו שנכריז: לא עשינו דבר מסוים - כלומר: שנשלול מעצמנו מעשה פלוני ופלוני - הרי אותו המעשה נמנה מכלל מצוות לא תעשה, אף על פי שהלאו שנאמר בו הוא שלילה ולא אזהרה. כי משהטיל עלינו שנשלול מעצמנו ונאמר: אני לא עשיתי כך ולא עשיתי כך - נודע בהכרח, שעשית אותו הכך-וכך מוזהרים עליה, וזה כגון שחייבנו הכתוב שנאמר: "לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו, יד) - משמע מזה: שכל מעשה ומעשה מאלו מוזהרים עליו, ויתבאר זה במקומו, כשנדבר על מצוות אלו.