המצווה המשלימה ארבעים
והוא אמרו יתעלה: "ולא ילבש גבר שמלת אשה" (שם).
וכל גבר שנתקשט או לבש מה שידוע באותו המקום שצורה זו מיוחדת לנשים - לוקה.
ודע שמעשה זה, כלומר: שהנשים מתקשטות בתכשיטי הגברים או הגברים בתכשיטי הנשים - יש שהוא נעשה לעורר את הטבעים לשחיתות, כמו שהמפרסם אצל העמים,
ויש שנעשה למיני עבודה זרה כמו שמפרש בספרים המיחדים לכך.
ופעמים רבות שמתנים בעשית מקצת הקמעות ואומרים: שאם המתעסק בזה הוא איש - ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ומרגליות ודומיהם; ואם היא אשה - תלבש שריון ותחגור כלי זין. וזה מפרסם מאד אצל בעלי העניין הזה.
המצווה המ"א
והאזהרה על כך, הוא אמרו יתעלה: "וכתבת קעקע לא תתנו בכם" (ויקרא יט, כח);
העובר על לאו זה - חייב מלקות,
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מסכת מכות.
המצווה המ"ב
והוא אמרו יתעלה: "לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא).
וזה מפורסם היום אצל נזירי הקבטים המצרים.
העובר על לאו זה - חייב מלקות;
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כלאים וגם בשבת ובסוף מכות.
המצווה המ"ג
והוא אמרו יתעלה: "לא תקפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז).
וגם הלאו הזה הוא כדי שלא להתדמות לעובדי עבודה זרה, לפי שכך היו עושים עובדי עבודה זרה שמגלחים צדעיהם בלבד. ולפיכך הוצרכו לבאר במסכת יבמות ואמרו: "הקפת כל הראש - שמה הקפה", שלא תאמר שתכלית האיסור הוא גילוח הצדעים והנחת שאר השער כדרך שעושים כמרי עבודה זרה, אבל אם מגלח הכל הרי אין בכך התדמות להם - לפיכך הודיענו, שאסור לגלח הצדעים כלל בין לבדם בין עם כל הראש;
וחייב מלקות על כל צדע מהם ולפיכך לוקה שתים אם גלח כל ראשו.
והטעם שלא נמנה אלו כשתי מצוות, אף על פי שלוקה שתיים, מפני שאין בהם שני לשונות תחת לאו אחד. שאילו אמר: לא תקיפו פאת ראש מימין ופאת ראש משמאל והיינו מוצאים שחייבו עליהם שתים כי אז היה אפשר למנותם כשתי מצוות;
אבל הואיל והם בלשון אחד ועניין אחד - הרי הם מצווה אחת. אף על פי שבא הפירוש, שלאו זה כולל חלקיים שונים מהגוף ושהוא חייב על כל חלק מהם לבדו, אין זה מחייב שיהיו מצוות הרבה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות;
ולאו זה אין הנשים חייבות בו.
המצווה המ"ד
הלחי העליון מצד ימין,
והלחי העליון מצד שמאל,
והלחי התחתון מצד ימין, והלחי התחתון מצד שמאל,
ושבולת הזקן.
וכבר בא הלאו בלשון זה: "ולא תשחית את פאת זקנך" (שם), לפי שהכל נקרא: זקן.
ולא אמר ולא תשחית זקנך, אלא אמר: "ולא תשחית את פאת זקנך" - רצונו לומר: לא תשחית אף פאה אחת מכלל הזקן.
ובא הפירוש שהן חמש פאות, כמו שחילקנו אותן.
וחייב חמש מלקיות אם גלח הכל, ואפילו גלחן בבת אחת.
ולשון המשנה:
"ועל הזקן חמישה: שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטן,ואמרו בתלמוד:
ר' אליעזר אומר: אם נטלו כלן כאחת - אינו חייב אלא אחת".
"אלמא קסבר ר' אליעזר לאו אחד הוא".הרי זו ראיה ברורה שתנא קמא סובר שהם חמישה לאווין וכך היא ההלכה. וגם זה היה דרך כמרי עבודה זרה, כמו שמפורסם היום על דרך כהנים האירופים שהם מגלחים את זקנם.
והטעם שאין למנותן כחמש מצוות - לפי שהלאו שבה נאמר בלשון יחיד והוא עניין אחד, כמו שביארנו במצווה שלפניה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות;
ומצווה זו אין הנשים חייבות בה.
המצווה המ"ה
והוא אמרו יתעלה: "לא תתגדדו" (דברים יד, א).
וכבר נכפל לאו זה בלשון אחר, והוא אמרו: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח).
וכבר נתבאר בגמרא יבמות:
שגופיה דקרא "לא תתגדדו" מבעי ליה לגופיה,
דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת.
ובגמרא מכות אמרו:
"שריטה וגדידה אחת היא".כמו שבא בספרי הנביאים: "ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים" (מלכים א יח, כח).
ושם נתבאר שעל המת בין ביד בין בכלי - חייב;
ועל עבודה זרה, בכלי חייב, ביד פטור,
וכבר אמרו שבכלל לאו זה, גם האזהרה [על ההמנעות] מפילוג העם ומחלוקת הרבים ואמרו: "לא תתגדדו - לא תעשו אגדות אגדות":אבל גופיה דקרא הוא כמו שביארו ואמרו: "לא תעשו חבורה על המת", וזה מעין דרש.
וכן אמרם:
"כל המחזיק במחלקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו" (במדבר יז, ה),שגם הוא על דרך הדרש; אבל גופיה דקרא הרי הוא איום, כמו שביארוהו חכמים שהוא שלילה, לא לאו, לפי שהם ביארו שעניין דבר זה: שה' מודיע שהחולק על הכהנים וטוען לעצמו את הכהונה בדורות הבאים לא יארע בו מה שארע לקרח ולא יהיה עונשו, הבליעה, אלא יהא עונשו "כאשר דבר ה' ביד משה לו",
כלומר: הצרעת, באמרו יתעלה למשה: "הבא נא ידך בחיקך וגו' " (שמות ד, ו),
וכמו שנתבאר בעזיה. אחזור לעניין המצווה ואמר, שכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות; והעובר על לאו זה - לוקה.
המצווה המ"ו
האזהרה שהזהרנו שלעולם לא לגור בארץ מצרים, כדי שלא נלמד כפירתם ושלא ננהג כמנהגיהם המגנים לדעת התורה.
והוא אמרו יתעלה: "לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז).
וכבר נכפל הלאו בעניין זה שלש פעמים. אמרו: בשלשה מקומות הזהירה תורה את ישראל שלא לשוב למצרים, ובשלשה חזרו למצרים ובשלשתן נעונשו.
שלשת המקומות - אחד מהם הוא שהזכרנו;
והשני - אמרו: "בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראתה" (שם כח, סח):
והשלישי - אמרו: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם" (שמות יד, יג).
ואף על פי שפשט הלשון שהוא סיפור, בא לנו בקבלה שהוא לאו. וכבר נתבאר בסוף גמרא סוכה שגם אלכסנדריא היא מכלל הארץ שאסור לדור בה, ומים אלכסנדריא מודדים חבל ארץ באורך ארבע מאות פרסה ורחב ארבע מאות פרסה, וזוהי כל ארץ מצרים שאסור לדור בה.
אבל מותר לעבור בה לשם מסחר או כדי לעבור לארץ אחרת.
ובפירוש אמרו בירושלמי:
לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ.המצווה המ"ז
האזהרה שהזהרנו מלהיות חפשיים במחשבותינו, עד שנאמין דעות המנגדות לדעות שהביאה התורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה סייג שתעמוד אצלו - והן מצוות התורה ואזהרותיה.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט).
ולשון ספרי:
"ולא תתורו אחרי לבבכם" - זו מינותכעניין שנאמר: "ומצא אני מר ממות" וגו' (קהלת ז, כו);
"ואחרי עיניכם" - זו זנות,שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו" וגו' (שופטים יד, ג).
הכוונה באמרם זו זנות רדיפת התענוגות והתאות הגופניות והעסקת המחשבה בהן תמיד.
המצווה המ"ח
האזהרה שהזהרנו מלכרות ברית עם הכופרים ומלהניחם שקטים בכפירתם,
כלומר שבעה עממין.
והוא אמרו יתעלה: "לא תכרת להם ברית" (דברים ז, ב).
וכבר ביארנו במצוות עשה, במצווה קפז, שמלחמת שבעה עממין וכל מה שנאמר בהם, ראוי למנותו, ואינו כמצוות שאינן נוהגות לדורות.
המצווה המ"ט
האזהרה שהזהרנו שלא להחיות אדם משבעה עממין, כדי שלא יקלקלו את בני אדם ויטעום בעבודה זרה.
והוא אמרו יתעלה: "לא תחיה כל נשמה" (שם כ, טז).
ותהיה הריגתם מצוות עשה, כמו שביארנו במצווה קפז. והעובר ואינו הורג מהם - את שאפשר לו להרגו - הרי זה עבר על מצוות לא תעשה.
המצווה המשלימה חמשים
האזהרה שהזהרנו מלחמול על עובדי עבודה זרה ומלשבח שום דבר מכל מה שמיחד להם.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תחנם" (שם ז, ב),
ובא בקבלה:
"לא תתן להם חן".ואפילו אדם מעובדי עבודה זרה שצורתו נאה - אסור לנו לומר: זה נאה בצורתו או זה יפה פנים, כמו שנתבאר בגמרא דילן.
ובגמרא עבודה זרה ירושלמי אמרו:
לא תתן להם חן בלא תעשה.
המצווה הנ"א
והוא אמרו יתעלה: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי" (שמות כג, לג).
ואפילו רצה הגוי לעבור במושבותינו אין זה מותר לנו, עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואז יהא מותר לו לדור, וזהו הנקרא: גר תושב.
הכוונה בזה שהוא "גר" לעניין שמותר לו לדור בארץ בלבד.
וכך אמרו:
"איזהו גר תושב?ובמפורש בא לנו הביאור: לא תתן להם חניה בקרקע.
זה שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, דברי ר' יהודה";
אבל עובד עבודה זרה אל ידור ואין מוכרין לו קרקעות ולא משכירין.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסנהדרין ובעבודה זרה.
המצווה הנ"ב
והוא אמרו יתעלה: "ולא תתחתן בם" (דברים ז, ג),
וביאר ההתחתנות מה היא ואמר: "בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (שם).
ובפירוש אמרו במסכת עבודה זרה:
"דרך חתנות אסרה תורה". העובר על לאו זה יש בעונשו חילוק, והוא: שביאת הגויה אם בא עליה בפרהסיא - הרי ההורגו בשעה שהוא עושה את העברה, כבר קיים את עונשו כמו שעשה פנחס בזמרי.אמרו:
הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, ודוקא בתנאים שאמרו, והם: שיבעול בפרהסיא ובשעת מעשה וכמעשה שהיה.
אבל אם לא ידעו עליו, או שפרש ולא פגעו בו קנאים - הרי הוא מחייב כרת, אבל לא נתבאר בו כרת זה בלשון התורה.
אמרו:
"לא פגעו בו קנאים מהו?" ונתבאר שהוא בכרת, שנאמר:
"כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב וגו'
יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה" (מלאכי ב, יא-יב),
אמרו:
מכלל דבכרת.כשמתברר אם כן שאדם בעל גויה בעדים והתראה - לוקה מדאורייתא, ודע זאת,
וכבר נתבארו דיני כל הדברים האלה בעבודה זרה ובסנהדרין.
המצווה הנ"ג
והוא אמרו יתעלה: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' " (דברים כג, ד).
העובר על לאו זה - לוקה, כלומר: שגר עמוני ומואבי שבעל ישראלית בנישואין - לוקין שניהם מלקות דאוריתא.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח מיבמות ובסוף קידושין.
המצווה הנ"ד
והוא אמרו יתעלה: "לא תתעב אדמי כי אחיך הוא" (שם ח).
המצווה הנ"ה
והוא אמרו יתעלה: "לא תתעב מצרי" (שם).
וכבר נתבארו דיני שתי המצוות האלה, כלומר: דיני מצרי ואדומי, בפרק ח מיבמות ובסוף קידושין.
המצווה הנ"ו
ולשון ספרי:
"מכלל שנאמר: כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (שם כ, י) יכול אף כאן? תלמוד לומר: "לא תדרש שלמם וטבתם".
מכלל שנאמר: "בטוב לו" (שם כג, יז)
יכול אף כאן, תלמוד לומר: "וטבתם, כל ימיך (עד עולם) [לעולם]".
המצווה הנ"ז
והוא אמרו יתעלה: "לא תשחית את עצה - ואתו לא תכרת" (שם כ, יט).
וכן נכנסת כל השחתה בכלל לאו זה, כגון:
מי שישרוף בגד לבטלה או ישבור כלי לבטלה - הרי זה עובר משום "לא תשחית" ולוקה.
ובסוף מכות נתבאר,
שקוצץ אילנות טובות - לוקה.אמרו:
ואזהרתיה מהכא: "ממנו תאכל ואתו לא תכרת".וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ב מבבא בתרא.
המצווה הנ"ח
וכל הנסוג ופונה לאחור - הרי זה עבר על לא תעשה.
והוא אמרו: "לא תערץ מפניהם" (שם ז, כא).
וכפל את הלאו ואמר: "לא תיראום" (שם ג, כב).
וכפל את הצווי בעניין זה הרבה, כלומר: שלא לערוץ ושלא לפנות לאחור בשעת המלחמה, לפי שבמצב זה אפשר לקיים את דבר האמת.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח מסוטה.
המצווה הנ"ט
והוא אמרו יתעלה: "לא תשכח" (שם כה, יט)
ובספרי:
"זכור" - בפה;כלומר: אל תזניח איבתו ואל תסירנה מלבך.
"לא תשכח" - בלב,
המצווה המשלימה ששים
ועונש העובר על לאו זה הוא מפרש בלשון התורה שהוא נסקל,
הוא אמרו יתעלה: "ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה" (ויקרא כד, טז).
אבל האזהרה, לא באה בכתוב אזהרה מיוחדת על חטא זה לבדו, אלא באה אזהרה הכוללת עניין זה וזולתו, והוא אמרו: "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז).
ולשון המכילתא:
"לפי שהוא אומר: "ונקב שם ה' מות יומת" עונש שמענו, אזהרה לא שמענו -ובספרא:
תלמוד לומר: "אלהים לא תקלל".
"על השם המיוחד במיתה; ועל שאר הכנויין - באזהרה.ועוד במכילתא:
"אלהים לא תקלל" לתן לא תעשה על ברכת השם".וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז מסנהדרין.
ודע שסוג זה מן האזהרות הכולל שניים שלשה עניינים - אינו מסוג לאו שבכללות, לפי שיבאר הכתוב את העונש בכל עניין ועניין מהם והודיענו בהכרח, שכל עניין ועניין מוזהרים עליו ושהוא מצוות לא תעשה, כמו שביארנו בהקדמות שעשינו למאמר זה.
וכיון שהכלל הוא: לא עונש אלא אם כן הזהיר - חוקרים אנו על האזהרה בהכרח.
ויש שהיא נלמדת באחת המידות, ויש שהיא בכלל עניין אחר, כמו שביארנו בהקדמות. ולא יהא לאו שבכללות אלא אם לא קדמה לנו ידיעה כלל, שעניין מאותם העניינים מוזהרים עליו, אלא מחמת אותו הלאו, כמו שביארנו בכלל התשיעי;
אבל אם קדמה ידיעה שאותו הדבר מוזהרים עליו - והוא באומרו שהעושה כך וכך יעשה בו כך - אין לחוש אם האזהרה היא בפירוש או מן הדין, בפרט או בכלל. ודע זאת, ויבואו לך מעניין זה עוד מצוות רבות.
המצווה הס"א
והוא אמרו יתעלה: "ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב).
ושבועת ביטוי היא שנשבע על דברים שאפשר לנו לעשותם או שלא לעשותם בלי מניעה מצד הדת על דבר מהם שנעשהו או שלא נעשהו - הרי אנו חייבים לקיים מה שנשבענו עליו, והזהרנו מלעבור על אותה השבועה, שנאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר".
ובגמרא שבועות אמרו:
"איזוהי שבועת שקר? נשבע להחליף",ותקנו את זה ואמרו:
"אימא: נשבע והחליף",כלומר: שנשבע על דבר ועשה הפך ממה שנשבע עליו. ושם נתבאר בפרק ג משבועות וגם במסכת תמורה, ששבועת שקר - היא אי קיום שבועת ביטוי,
והוא אמרם:
"שבועת שקר היכי דמי?"כלומר: איך היא שבועת שקר שאין בה מעשה? -
לפי שזוהי כוונת הדברים שקדמו שם
"אי נימא שלא אוכל ואכל - התם מעשה עבד;העובר על לאו זה, אם הוא מזיד - לוקה; ואם הוא שוגג - מביא קרבן עולה ויורד,
אלא דאמר: אוכל ולא אכל - ההוא מי לקי והא אתאמר עלה וכו'".
כמו שביארנו במצווה עב ממצוות עשה.
והוא אמרובפרק ג משבועות:
"זוהי שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד",
ושם נתבארו דיני מצווה זו.
ודע שזה שאמרתי במצווה זו שהמזיד בה חייב מלקות, אין זה מורה שיש איזו עברה שחייבים עליה מלקות אפילו בלי זדון, אלא כל מקום שתשמעני אומר על איזו עברה שחייבים עליה מלקות - בין במה שקדם ובין במה שיבוא לקמן - דע שאינו חייב בכך אלא אם הוא מזיד דווקא, בעדים והתראה, כמו שנתבאר מתנאי העדים וההתראה במסכת סנהדרין;
אבל השוגג או האנוס או המטעה - אינו חייב כלל, לא מלקות ולא כרת, כל שכן מיתת בית דין. וזה נוהג בכל המצוות, ודע זאת.
אבל נבאר במקצת המצוות ונאמר, שהמזיד חייב מלקות או מיתה, לפי שהוא חייב קרבן אם הוא שוגג באותו חטא - לפי שלא כל חטא חייבים על שגגתו קרבן;
אבל כל מה שחייבים עליו כרת או מלקות ומיתת בין דין אין חייבים בכך אלא בעדים והתראה. וידוע שההתראה אינה אלא להבחין בין שוגג למזיד.
ודע כלל זה ואל תבקש ממני לחזור עליו.
המצווה הס"ב
והוא אמרו יתעלה: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, ז)
והוא שישבע על מחייב המציאות שהוא בהפך ממה שהוא באמת,
או על דבר מן הנמנעות שהוא מצוי,
או שישבע לבטל מצווה מן התורה.
וכן אם נשבע על דבר ידוע שאין עליו מחלוקת ולא ויכוח לשום אדם מן המלמדים,
כגון שישבע בה' שכל הנשחט ימות - הרי גם זה נשא שם ה' לשוא.
ולשון המשנה:ושם אמרו, כלומר בשבועות:
"איזו היא שבועת שוא?
נשבע לשנות את הידוע לאדם וגו' ".
והעובר על לאו זה במזיד - לוקה, ובשגגה - פטור, כשאר חייבי לאווין, כמו שביארנו.
"זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור",ושם נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה הס"ג
והוא אמרו יתעלה: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב).
עוון זה נחלק לשלשה חלקיים: שנים על הכלל ואחד על היחידים [שבעם].
החלק הכללי הראשון - הוא: שכל מי שדרשו ממנו לעבור על אחת מן המצוות בשעת השמד, אם האנס מתכוון להעביר בין במצוות קלות בין במצוות חמורות,
או מי שדרשו ממנו לעבור על עבודה זרה או גלוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד - הרי זה חייב למסור נפשו ויהרג ואל יעבור, כמו שביארנו במצוות עשה התשיעית.
ואם עבר ולא נהרג - הרי זה חילל את השם ועבר על לאו זה.
ואם היה זה ברבים - כלומר: במעמד עשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה "ולא תחללו את שם קדשי" ועוונו חמור מאד;
אבל אינו לוקה מפני שהוא אנוס, לפי שאין בית דין רשאי לקיים עונש מלקות או מיתה אלא על מזיד ברצון בעדים והתראה.
ולשון ספרי בנותן מזרעו למלך:
"ונתתי אני את פני באיש ההוא" (שם כ, ה),הנה נתבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, כל שכן מיתת בית דין, אבל עבר על חלול השם.
אמרו: "ההוא - לא אנוס ולא שוגג ולא מטעה".
והחלק השני הכללי - גם כן שיעשה האדם עברה שאין בה תאווה ולא הנאה, אלא מראה במעשיו הזילזול וההפקרות - הרי גם זה מחלל שם שמים ולוקה,
ולפיכך אמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך" (שם יט, יב),
לפי שזה מראה על הזילזול בעניין זה, ואין הנאה גופנית בכך.
והחלק שעל היחידים [שבעם] - הוא: שיעשה אדם ידוע בחסידות ובישר איזה מעשה הנראה להמון שהוא עברה ושכגון מעשה זה אין ראוי לאותו חסיד לעשותו, אף על פי שהוא מעשה מותר - הרי זה חילל את השם.
והוא אמרם:
"היכי דמי חלול השם: כגון אנא דשקלנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר.וכבר נכפל לאו זה ואמר: "ולא תחלל את שם אלהיך אני ה'" (שם יח, כא).
ר' פלוני אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ולא תפילין".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפסחים ובסוף יומא.
המצווה הס"ד
האזהרה שהזהרנו שלא לנסות הבטחותיו ואיומיו יתעלה, שנביאיו מבטיחים לנו או מאיימים בהם עלינו, על דרך שנטיל בהם ספק אחר שידענו אמתת נבואת המודיעם
והוא אמרו: "לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה" (דברים ו, טז).
המצווה הס"ה
האזהרה שהזהרנו שלא תנתוץ את בתי עבודת ה' יתעלה או להשחית את ספרי הנבואה או למחוק את השמות הקדושים וכיוצא בזה. ולשון הלאו שבא בעניין זה הוא אמרו:
"לא תעשון כן לה' אלהיכם" (שם יב, ד),
אחר שכבר הקדים את הציווי לאבד עבודה זרה ולהשמיד שמה ולנתוץ את מזבחותיה לגמרי, והזהיר ואמר: "לא תעשון כן לה' אלהיכם".
וכל העובר על איזה דבר מזה, כגון שיהרס משהו מן ההיכל והמזבח וכיוצא בהם, או שימחק שם משמות ה' לוקה.
ובסוף מכות נתבאר בלשון הגמרא, שהשורף עצי הקדש - לוקה.
אמרו:
"והזהרתיה מהכא: מן ואשריהם תשרפון באש לא תעשו כן לה' אלהיכם" (שם).וכן נתבאר שם שהמוחק את השם - לוקה.
אמרו:
"ואזהרתיה מהכא: ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' ".וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' משבועות.
המצווה הס"ו
ולשון ספרי:
"לא תלין נבלתו על העץ - זו מצוות לא תעשה".וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מסנהדרין.
המצווה הס"ז
וכבר ביארנו במצווה כ"ב ממצוות עשה, ששמירת המקדש והסיבוב בו מצוות עשה; יוכך נבאר כאן, שביטול דבר זה - מצוות לא תעשה.
ולשון המכילתא:
"ושמרו את משמרת אהל מועד" (שם, ד),וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש תמיד ובמדות.
אין לי אלא בעשה, ומנין בלא תעשה? -
תלמוד לומר: "ושמרתם את משמרת הקדש" (שם, ה).
המצווה הס"ח
והוא אמרו יתעלה: "ואל יבא בכל עת אל הקדש" (ויקרא טז, ב).
ויש בלאו זה חילוק גבולות, והוא: שכהן גדול הוזהר מלהכנס לקדש הקודשים אפילו ביום הכפורים אלא בזמן הידוע לעבודה.
וכן כל כהן מוזהר מלהכנס להיכל בכל ימות השנה זולתי בזמן העבודה.
וקיצור עניין הלאו הוא: שכל כהן לא יכנס למקום שרשאי להכנס לשם אלא בשעת עבודה בין כהן גדול בפנים בין כהן הדיוט בחוץ.
ואם עבר על לאו זה ונכנס שלא בשעת העבודה, אם נכנס לקדש הקודשים - הרי זה חייב מיתה; ואם נכנס להיכל - הרי זה חייב מלקות.
ולשון ספרא:
"ואל יבא בכל עת" - זה יום הכפורים;ובגמרא מנחות אמרו בפירוש:
"אל הקדש" - לרבות שאר כל ימות השנה;
"מבית לפרכת" - להזהיר על כל הבית יכול על כל הבית במיתה -
תלמוד לומר: "אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות".
הא כיצד? אל פני הכפרת במיתה, ועל שאר כל הבית באזהרה".
"על ההיכל בארבעים".
המצווה הס"ט
והוא אמרו יתעלה: "אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש וגו'" (שם כא, כג),
וכבר נתבאר בריש טהרות שמבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל אסור לבעלי מומין ופרועי ראש להכנס לשם.
ונתבאר גם בספרא ששני לאווין אלו, והם:
"אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש",לא יספיק אחד מהם מבלעדי האחר ושניהם צריכים להשלמת הדין בעניין אחד, והוא הגבלת המקום שאסור להם להכנס אליו.
ומי שהזיד ונכנס מן המזבח ולפנים, אפילו שלא לשם עבודה - לוקה.
המצווה המשלימה שבעים
והוא אמרו: "אשר יהיה בו מום לא יקרב" (שם כא, יז),
הכוונה בזה: לא יקרב לעבודה; וכשעובד בעל מום - לוקה.
וכך אמרו בספרא:
"אין בעל מום במיתה אלא באזהרה".
המצווה הע"א
והוא אמרו יתעלה: "כל איש אשר בו מום לא יקרב" (ויקרא שם, יח)
ולשון ספרא:
"אשר יהיה בו מום",וגם הוא אם עבר ועבד במום עובר - לוקה,
אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מנין? -
תלמוד לומר: "כל איש אשר בו מום לא יקרב".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו מומין עוברין של אדם ומומין קבועין בפרק ז' מבכורות.
המצווה הע"ב
לפיכך באה האזהרה מאתו יתעלה לשתיהן יחד, שלא תעבוד אחת בעבודת האחרת - אלא כל קבוצה במה שפקד לה, כמו שאמר: "איש איש על עבדתו ואל משאו" (במדבר ד, יט).
ולשון הלאו שבא בהן הוא אמרו יתעלה על הלויים: "אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימתו" (שם יח, ג).
אחר כך חזר לדבר אל הכהנים ואמר: "ולא ימתו גם הם גם אתם" (שם),
כלומר: שגם אתם כולל אתכם הלאו הזה. שכמו שהזהרתים מלהתעסק בעבודתכם, והיא: כלי הקדש והמזבח, כך אתם מוזהרים מלהתעסק בעבודתם.
ולשון ספרי:
"אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו" - אזהרה;הנה נתבאר לך שכל לוי המתעסק בעבודה שאינה עבודתו המיוחדת לו - חייב מיתה בידי שמים.
"ולא ימתו" - עונש.
אין לי אלא לויים שענושין ומוזהרין על עבודת הכהנים;
כהנים על עבודת הלויים מנין? -
תלמוד לומר: גם הם. מעבודה לחברתה מנין? -
תלמוד לומר: גם אתם.
וכבר בקש ר' יהושע בן חנניה לסייע את ר' יוחנן בן גדגדה אמר לו:
חזור לאחוריך! שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים.
וכן הכהנים לא יגשו לעבודת הלויים, אלא אם עברו אינם במיתה כי אם במלקות.
ובמכלתא:
"אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו"ושם נאמר:
יכול אם נגעו יהיו חייבין?
תלמוד לומר: "אך" - משום עבודה הן חייבין.
אין לי אלא הלויים על ידי הכהנים, הכהנים על ידי הלויים מנין?
תלמוד לומר: "גם הם גם אתם",
"הלויים על של כהנים במיתה, ואין הכהנים על של לויים אלא בלא תעשה".
