מבואר הוא, כמו שקדם, שנותן התורה והמסדר אותה יתע' מחויב בהכרח שיהיה יודע מה שציווה וסדר.
ואמנם באופן ידיעתו נתחלפו המפרשים חילוף רב. והמחויב לפי שורשי התורה במה שנשים ממנה הוא שלושה עניינים:1
הראשון: שידיעתו יתע' מקפת במה שאין תכלית לו.
השני: ידיעתו יתע' במה שלא נמצא.
השלישי: ידיעתו יתע' בחלקי האפשר, מבלי שישתנה טבע האפשר.
ואמנם איך יתבאר חיוב זה לפי שורשי תורתינו, הנה כפי מה שאומר:
אם הראשון, למה שהוא מבואר ממנה היותו ית' משיג הפרטים. וזה, אם בספורים שבאו בה, ואם במצוות הפרטיות, ואם בייעודים, ואם מפאת הקבלה, כמו שבאו בא הרבה כתובים. על זה אמר:
"כי כל לבבות דורש יי וכל יצר מחשבות מבין"2.
והנה במזמור "ה' חקרתני ותדע"
3 הפליג בפרטי ידיעתו, וכל המזמור ההוא מיוסד על זה, ר"ל היותו יודע ומשיג הפרטים, כאומרו:
"אתה ידעת שבתי וקומי, בנת לרעי מרחוק, ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הכנת".
ויתר הכתובים הנמשכים במזמור ההוא מורים השגתו תכלית דקדוק הפרטים.
ואחר שהתבאר זה, והוא מבואר מהפרטים היותם בלתי ב"ת, חויב בהכרח היות ידיעתו ית' מקפת במה שאין תכלית לו, והוא הראשון.
ואולם השני, והוא ידיעתו ית' במה שלא נמצא, הוא מבואר ממה שבא בתורה בנבואות
מהייעודים במה שלא נמצא אז. ואם היות יבואו בתורה קצת פסוקים יורו על חידוש ידיעה, כאומרו:
"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה"4.
הנה כבר בארו רז"ל בכיוצא בזה אמרם:
"דברה תורה כלשון בני אדם"5.
וכ"ש במה שהיה נמצא כבר, שלא יתכן שהיה נעלם ממנו ונתחדשה ידיעה לו אחר כן. אלא שזה היה במראה הנבואה, ונשתמש בלשון בני אדם.
ואמנם אמרו:
"כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"6
שהיה בהקיץ במעשה העקידה, כמו שבאה הקבלה האמיתית, הנה הוא כפשוטו כפי מה שיראה לי, והוא מיוסד על הקדמה אחת מבוארת בפילוסופיה המדינית,
7 היא האומרת, שהמעשים יקנו תכונה ומידה קבועה בנפש, וכל שכן שיחזקו אותה אם הייתה קנויה בשכבר.
וכאשר נתיישבה זאת ההקדמה, אומר שאין ספק, שעם היות אברהם גם קודם מעשה העקידה יראת השם על פניו, הנה גם אחר המעשה נתחזקה בנפשו היראה והוסיף בה מדרגה. ולזה הוא מבואר שלא הייתה המדרגה הזאת קנויה לו קודם המעשה. וכאשר היה זה כן, יהיה אמרו "ירא אלוהים", הכוונה במדרגה ידועה אצל השם. הנה יתאמת אמרו:
"כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה",
וזה שקודם המעשה ההוא לא היה באותה המדרגה שכוון בה באמרו:
"כי ירא אלהים אתה". ולזה לא היה אפשר שהיה נודע לו הדבר בחילוף מה שהיה, אבל היה נודע אצלו קודם לכן שיהיה ירא אלוהים במה שיבוא, עם היות שלא נמצא עדיין במדרגה ההיא, כי ידיעתו יתברך במה שלא נמצא הוא דבר מחויב בהכרח, והוא העניין השני.
ואולם השלישי, והוא ידיעתו יתברך בחלקי האפשר, רצוני לומר ידיעת הגעת החלק האחד,
מבלתי שישתנה טבע האפשר, הוא מבואר החיוב לפי התורה. וזה, שאם הייתה ידיעתו יתברך מכרחת החלק ההוא הנודע אצלו, הנה לא תיפול הצוואה במצות ובאזהרות התורה, כי אין דרך לצוואה למצווה אלא כשהונח המצווה רצוני, ולא אנוס ומוכרח, וזה מבואר בעצמו, אם שיהיה המאמר סותר נפשו. וזה, שאם הייתה
ידיעתו מכרחת החלק האחד, הנה הוא אם כן
בלתי אפשר. וזה שהאפשר שימצא ושלא ימצא, ואם היה החלק האחד מוכרח, הנה הוא בלתי אפשר, וכבר הונח אפשר. א"כ יחויב שלא תהיה ידיעתו בהגעת החלק האחר מכרחת האפשר. והוא העניין השלישי.
והנה התבאר אלו השלושה עניינים במזמור ההוא, אשר קדם זכרו בשלמות: כי העניין הראשון התבאר בתחילת המזמור כמו שקדם. ובסופו באמרו:
"לא נכחד עצמי ממך אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ, גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו, ימים יצרו ולא אחד בהם".
ולפי שהמסורת
"לא" באלף, והמקרא
"לו" בוי"ו, יש לדרוש שניהם: הנה המסורת נדרש לפניו, ושב אל "לא נכחד", ירצה כי אחד בכל הפרטים שזכר לא נכחד ממנו. והמקרא נדרש לעצמו, לומר שבבחינתו, עם ריבוי הידיעות ההם, הוא אחד בהם. אמנם בבחינתנו והוא אמרו אחר כך:
"ולי מה יקרו רעיך אל" וכו',
הנה שבאו ריבוי הידיעות בדקדוק פרטים בביאור במזמור ההוא והוא
העניין הראשון.
ואמנם ידיעתו במה שלא נמצא, הנה נרמז באמרו:
"כי אין מלה בלשוני הן יי ידעת כלה".
ירצה, המלה שאני עתיד לדבר, אינה עדיין בלשוני, כלומר: שלא אזכרה, ואתה ידעת כולה. הנה זה יורה על ידיעתו בעתיד, הוא
העניין השני.
ואולם השלישי, והוא שלא תהיה ידיעתו מכרחת החלק האחר, הוא מבואר בעצמו
. למה שהמזמור הזה יראה היותו מיוסד על התנצלותו מהימים אשר היה מתחבר אל אנשי דמים ומרי נפש, וכל איש אשר לו נושה. ולזה היה מסדר שבחי האל ית' בעניין ידיעתו, לומר שהיה יודע חדרי לבבו ומצפוני רעיוניו. ועל צד השיר התחיל אמר "ה' חקרתני ותדע" כאלו חקר ודרש לבדוק ענינו. וכבר ידעו קודם לכן, ירמוז אל מה שהוא האמת בעצמו, שידיעתו קדומה ובלתי מתחדשת. והפליג לספר פרטים על זה, ותכלית כל זה התנצלותו והוא אמרו:
"אם תקטול אלה רשע ואנשי דמים סורו מני".
כלומר: אם תקטול רשע בדיני, ירמוז אל שאול או אל אחיתופל, הנה הייתי אומר לאנשי דמים סורו מני, וכל שכן שלא הייתי מתחבר עימהם. וכל זה הוא גלוי לפניך. ולזה חתם ואמר:
"חקרני אל ודע לבבי... ונחני בדרך עולם".
כלומר, שתהיה השגחתו עליו בדרך עולם שהיה הולך בו, ואם הנגלה ממנה לא היה ראוי. ולזה הוא מבואר שאם הייתה ידיעתו מוכרחת, לא היה צריך להתנצלות.
התבארו א"כ השלושה עניינים במזמור הזה, והוא המכוון בפרק הזה.
הערות:
1. ראה גם מו"נ ג, כ.
2. דה"א כח: ט.
3. תהלים קל"ט.
4. בראשית יח: כא.
5. ברכות לא: א.
6. בראשית כב: יב.
7. אריסטו, אתיקה, ספרי שני א, תרגום ליבס, ירושלים תשל"ב, ע' 40.
