בידיעת ה' הנמצאות
וזה, לפי שיסוד כל הספקות ההם הוא ההיקש בין ידיעתו לידיעתנו. ולפי שהוא מבואר מדבריהם ששם ה"ידיעה" נאמר בשם ית' ובנו בשיתוף גמור, והוא ידוע שהדברים משותפים השמות אין ראוי לקח מופת מקצתם על קצתם, הנה אין מקום לספקות ההם בכללם. וזה, כי ידיעתו הוא עצמו, וכאשר גבהה מדרגת מציאותו ממדריגת מציאותינו, כן גבהה ידיעתו מידיעותינו. ולזה השתדלותינו לידע איך ידע החלק המגיע מחלקי האפשר ולא יכריחנו, הנה הוא כאלו השתדלנו לדעת עצמותו. ובדרך הזה יתכן שידע הפרטים מתחלפים בב"ת במספר קודם היותם, מבלתי שישנה טבע ה"אפשר", ומבלי שתשתנה ידיעתו בשינוי הידועים, כאשר הוא דעת תורתינו כפי הקבלה האמיתית.
ודימה להסתיר בניינו בשתי הקדמות:
האחת: שאי אפשר שיהיה השיתוף בין ידיעתו לידיעתנו שתוף השם גמור;
והשנית: שאי אפשר שיהיה מה שהוא אצלנו מבוכה או טעות, ידיעה בחוק השם. והנה השנית ידועה בנפשה.
ואולם הראשונה באר כן: הנה הידיעה תאמר בנו ובש"י בקדימה ואיחור3. ומה שיאמר בקדימה ואיחור איננו נאמר בשיתוף השם גמור. יתחייב שהידיעה לא תאמר בו יתברך ובנו בשיתוף השם גמור4.
והנה הגדולה מבוארת בעצמה, וזה: שמה שהוא יאמר בשיתוף השם הגמור אי אפשר שיאמר בקדימה ואיחור, להיות העניינים שנאמר עליהם השם יתברך בלתי מתייחסים. והמשל, כי שם ה"עין" לא יאמר בקדימה ואיחור על עין-המים ועל עין-המראה.
ואולם הקטנה תתבאר בקלות גם כן, למה שכבר יחשב שאנחנו בשנייחס או נשלול מהשי"ת דבר מהדברים הנמצאים בנו, כבר נחייב או נשלול המובן אצלנו בדבר, כי לא נחייב או נשלול השם לבד. ולזה יראה, שאנחנו כשנייחס ידיעה לש' ית', שהוא דבר מהדברים הנמצאים בנו, כבר נחייב לו עניינה, והוא העדר הסכלות, לא שתחייב השם לבד זולת העניין. ולזה להיות העניין ההוא בלתי נאמר בהסכמה בו ובנו, כבר יתחייב שיאמר בקדימה ואיחור.
והתבארה אם כן ההקדמה הראשונה, והיא שאי אפשר שיהיה השיתוף בין ידיעתו לידיעתנו שתוף השם הגמור.
וכאשר נתיישבו לו אלו ההקדמות, דימה להפיל חומת הבניין אשר בנה סביב הדעת התוריי הרב המורה. וזה, כי למה ששם הידיעה איננו נאמר בו יתע' ובנו בשיתוף גמור, אבל בקדימה ואיחור, והיא ההקדמה הראשונה, הנה כבר ראוי שנקיש בין ידיעתו לידיעתנו בקדימה ואיחור, ויהיו הספקות אשר מפאת ריבוי הידועים והשתנותם בחיזוקם.
ולמה שהוא מבואר שאי אפשר במה שהוא אצלנו מבוכה או טעות שתהיה ידיעה בחוק השם, והיא ההקדמה השנית, הנה איך מה שיהיה, אי אפשר שידיעתו בהגעת החלק האחד מחלקי האפשר לא תכריח האפשר. וזה, שאם לא היה מכריח החלק ההוא, יישאר סותרו אפשר. והאפשר כשהונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל. אם כן, הידיעה בחלק ההוא קודם שהיגיע, תהיה אצלנו מבוכה או טעות. ואין המלט גם כן משינוי אחר שהגיע. וכבר הונח שמה שהוא אצלנו מבוכה או טעות אי אפשר שתהיה ידיעה אצל השם.
זהו פרי כל טענותיו וערעוריו על הרב, ואם האריך הרבה בגמגומיו.
ואנחנו, אם היה שהתר הספקות איננו ממה שיקשה אצלנו, כמו שיתבאר מדברינו במה שיבוא בגזירת הצור, הנה ראינו לבאר שמה שחשב לתפוש על דברי הרב, איננו ממה שראוי לשום לב עליו. אבל דבריו נכונים ואמיתיים, אין בהם נפתל ועיקש.
3.1. נציע תחילה ונאמר, שהוא מחויב ששם הידיעה לא יאמר בו השי"ת ובנו בקדימה ואיחור. וזה, שהשם הנאמר בדברים בקדימה ואיחור יחויב שיהיה עניינו אחד, והנרצה בו בעצמו. שאם היו העניינים הנרצה בהם בשם ההוא מתחלפים, הנה לא יתכן בהם קדימה ואיחור. וזה, שלא יישאר בהם שתוף כי אם בשם לבד. וזה מבואר בנפשו.
והמשל בזה, הנמצא הנאמר בעצם ובשאר המאמרות בקדימה ואיחור, הנה שם הנמצא מורה בהם על עניין אחד, כי הנרצה בו המציאות וההיות 5 אשר יובן בכולם עניין אחד אלא שיתחלף בקדימה ואיחור. וזה שהמציאות וההיות הוא לשאר המאמרות באמצעות המציאות וההיות אשר לעצם.
וכאשר התיישב זה, יהיה שם הידיעה הנאמר בו יתברך, הנרצה בו עניין עצמותו, והיה עצמותו בתכלית החילוף והמרחק מהעניין הנרצה בידיעה הנאמרת בנו, הנה הוא מחויב שלא ייפול השם בו ובנו בקדימה ואיחור.
ולפי שהשם המשותף שאינו נאמר בהסכמה בדברים ולא בקדימה ואיחור יאמר בשיתוף השם הגמור, נתכוונו דברי הרב באומרו כי שם הידיעה נאמר בו יתברך ובנו בשיתוף גמור. וזה, שאם היו שניהם משתתפים בהוראת העדר הסכלות בקדימה ואיחור, הנה לפי שהשם מורה הוראת חיובית, והייתה הוראתו המחייבת תהיה בדברים מתחלפים תכלית החילוף בעניין הזה, יחויב שיהיה השם הזה בו ובנו בשיתוף השם הגמור.
וכבר היה ראוי שיובן כן מדברי הרב, שהוא הקיש הידיעה למציאות, באומרו כי כאשר גבהה מדרגת מציאותו ממציאותנו, כן גבהה מדרגת ידיעתו מידיעתנו. והוא עצמו באר שמציאותו יתברך הוא עצמותו, ושהמציאות בזולתו מקרה קרה לו. ולזה היה מחויב שיתחלף הוראת שם המציאות הוראתו המחייבת תכלית החילוף כהתחלף עצמותו ממקרה זולתו, עם היות שהוראת שם המציאות השוללת בהם אחד, והוא הוראת שלילת ההעדר. אמנם לפי שהוראת השם הראשונה הוראה חיובית, הנה כבר יצדק בו ששם המציאות יאמר בו ית' ובנו בשיתוף השם הגמור. וכן העניין בשם הידיעה בשווה. וכאשר התבאר זה, הנה יסוד הבניין אשר יסד הרב בזה לפי דרכו שריר וקיים.
3.2. ואמנם ההקדמה השנית, האומרת שאי אפשר במה שהוא אצלנו מבוכה או טעות שתהיה ידיעה בחוק השם, היא אמיתית מבוארת בעצמה. אלא שהידיעה בו ית' בהגעת חלק אחד מחלקי האפשר ידיעה אמיתית ברורה ומוגבלת, אלא שהייתה ידיעתו לא תשנה טבע האפשר, למה שטבע האפשר לא ייפול אלא בדברים הבחיריים, כמו שיתבאר בכלל הרביעי בג"ה. ולזה טבע האפשר לא ישתנה, ותהיה הידיעה בחלק אשר יגיע מפאת הבחירה.
וכאשר הוקשה: אם היה שטבע האפשר לא ישתנה, הנה נניח סותרו נמצא. שכבר התבאר מגדר האפשר, שהוא אשר כשהונח נמצא, לא יקרה מהנחתו בטל?! 6 הנה יושב בזה, שלא יקרה מהנחתו בטל מצד טבע האפשר. אבל מפני ידיעתו החלק שיבחר, כבר יקרה מהנחתו בטל. והוא מבואר שהביטול איננו מצד טבע האפשר, אלא מפני ידיעתו הבחירה. ואולם איך ידע החלק אשר תיפול בו הבחירה במה שהונח "אפשר" מטבעו? הנה יושכל זה, אם היה שיושכל עצמותו, אחר שידיעתו ועצמותו אחד.
זהו דרך הרב בהיתר הספקות לפי מה שיראה ממנו, והוא דרך כולל נכון ונבחר אין ספק בו. ואיך שיהיה משם הידיעה, אם שיהיה בשיתוף גמור כדרך הרב, אם שיאמר בקדימה ואיחור, ויורה על תאר עצמותו כמו שנראה אנחנו. למה שהידיעה תהיה לעצמותו, כמו שקדם לנו בכלל השלישי מהמאמר הראשון.
וכבר נשאר עלינו שנאמר בהיתר הספקות בדרך מיוחד מה שיספוק בו כמו שיעדנו.
ונקדים לזה ונאמר, שההפרש המיוחד אשר בין ידיעתו יתברך וידיעתנו, כפי שנתבאר מצד העיון והקבלה האמיתית, ויתבאר עוד בדברינו במאמר השלישי בג"ה, שמידיעתו וציור8 רצונו קנו הידועים המציאות, וידיעתנו אצולה וקנויה מהידועים באמצעות החוש והדמיון, כמו שהתבאר זה בספר הנפש9 לאריסטו. וזהו היסוד האמיתי המיוחד אשר יסולקו בו רוב הספקות.
וזה, שהספקות הארבעה הכוללים העניינים השלושה אשר תיוחד בהם ידיעת השם, כבר יסולקו ביסוד הזה:
4.1. אם הראשון, הלקוח מאשר הידיעה שלמות ליודע, ולזה יחשב שיחויב שאם היה יודע זולתו, שישלם הנכבד בפחות, הנה, אם הייתה ידיעתו נאצלת מזולתו, היה מקום לספק הזה. אבל אחר שהתבאר שידיעתו הוא המקנה המציאות לזולתו, לא יתאמת שישלם הנכבד בפחות. והנה ידיעתו ושלמותו אחד, ובידיעתו עצמו וציור-רצונו אשר הוא עצמו, קנו הנמצאות זולתו מציאותם.
4.2. ואם השני, הלקוח מהקדמה אחת, האומרת היות השכל מתעצם במה שידעהו. ולזה אם היה יודע זולתו, יחשב שיחויב שיתעצם בזולתו, ושיחויב ריבוי בעצמותו כמספר הידועים.
הנה, אם הייתה ההקדמה ההיא המקובלת, למה שהוא מבואר בידיעתו שהיא המקנה המציאות והעצמות לזולתו מהנמצאות, כ"ש שהוא מבואר שאינו מתעצם בזולתו, ואין ידיעתו אותם מחייבת ריבוי בעצמותו. כי אמנם הייתה מחייבת ריבוי בעצמותו אם היה מתעצם בהם, אבל אחר שהתבאר שהוא המקנה המציאות לזולתו מהנמצאות, הנה הוא מקור ומבוע אחד פשוט, אשר ברצונו הקדום העצמי מקנה המציאות לזולתו, אחד היה או רבים. וכ"ש אם הייתה ההקדמה ההיא אשר לקחוה מקובלת, בלתי צודקת, כמו שיבוא במאמר השלישי בג"ה, שאין מקום לספק הזה.
4.3. ואם השלישי, הלקוח מאשר הדבר הפרטי הוא בלתי מושג כי אם בכוח היולני, הוא מבואר שזה מיוחד בידיעה הנקנית מהנמצא, למה שהפרטי לא יושג ולא יודע לו כי אם באמצעות החוש והדמיון, אבל בידיעה המקנה המציאות לכלל הנמצאות - עצמים היו או מקרים מינים ופרטים - לא יצטרך לידע באמצעות חוש ודמיון. אבל הפרטי הוא שקנה המציאות מהידיעה אשר בעצמו.
4.4. ואם הרביעי, הלקוח מאשר הפרטים זמניים והזמן הוא מקרה נמשך לתנועה, הנה אם קובל זה אין מקום לספק הזה, למה שידיעתו היא המקנה המציאות להם ולזמן ולתנועה. וכל שכן שכבר התבאר במאמר הראשון שיקרות ההקדמה ההיא, שאין הזמן מקרה נמשך לתנועה.
4.5. ואמנם החמישי, הלקוח ממה שיחשב מרוע הסדור, הנה שיתבאר שהסדור הוא בתכלית הטוב, יסולק הספק הזה, וזה יתבאר בכלל השני בדבורנו בהשגחה, בגזירת הצור.
5.1. ואמנם הספקות החלקיים, הנה הספק הראשון, אשר בעניין הראשון, והוא המיוסד במה שידיעה דבר מקיף וכולל, ומה שאין תכלית לו בלתי מוקף ומוגבל, הנה הוא אמת כשהייתה הידיעה בעל-תכלית. אבל כשנניח הידיעה בלתי-בעל-תכלית, כשידע ידועים בלתי-בעל-תכלית, לא יקרה מזה בטל. שהבלתי-בעל-תכלית לא יעדיף על הבלתי-בעל-תכלית.
5.2. והספק השני המיוסד על הכמה-המתדבק, הנה כשידע יחסי החלקים שאפשר להתחלק עליהם, כבר ידעם בלתי-בעל-תכלית, וידע שאין שם חלק אחרון. והנה אין הימנעות כשהידיעה הבלתי-בעל-תכלית תדבק בידועים בלתי-בעל-תכלית, כהידבק קו בב"ת על קו בב"ת, שלא יעדיף האחר על האחר.
6.1. ואמנם הספק הראשון, אשר בעניין השני, המיוסד על שהידיעה האמיתית ראוי שתהיה לדבר נמצא, הנה הוא אמתי בידיעותינו הקנויים מהדברים הנמצאים. אבל בידיעתו, המקנה המציאות לדברים, הוא הטעאיי, למה שהידיעה אשר לו בדברים היא לדבר נמצא המציאות היותר משובח שימצא, והוא אשר בעצמות השם יתברך שהוא המקנה והמשפיע המציאות לדברים. וכאשר נודעו לו הדברים בידיעתו הקדומה, די בזה מציאות להם.
6.2. והספק השני, המיוסד על שינוי הידיעה כשימשך ממנה שינוי בעצמותו, לפי שהשכל מתעצם במה שידעהו, הנה התרו ממה שלא יקשה עם מה שכבר נאמר. לפי שההקדמה ההיא בלתי צודקת, ואם קבלנו אותה, הנה למה שהיה ברצונו הקדום היות הדבר ההוא בעת שגזרה חכמתו, הנה בהגיע העת המצא הדבר, לא יקרה מזה שינוי בעצמות ידיעתו.
7.1. ואמנם הספק הראשון אשר בעניין השלישי, המיוסד גם כן על שינוי הידיעה, כשהגיע החלק האחד מהאפשר למה שיסתלק אז טבע האפשר, הנה התרו כדמות הספק הקודם בשווה. וזה, כי כשלא נקבל שהשכל מתעצם במה שידעהו, אין מקום לספק זה. ואף אם נקבל אותה, למה שהייתה ידיעתו הקדומה, כי בעת ההיא ישתנה טבע האפשר, כשהגיע העת ונמצא הדבר כמו שהייתה ידיעתו, אין בזה שינוי ידיעה.
7.2. והספק השני, המיוסד על שאם נניח סותר החלק שידעהו אפשר שנניחהו נמצא, שיתחייבו שני בטולים:
האחד שינוי בידיעתו,
והשני שלא הייתה ידיעתו הקדומה ידיעה אבל אומד מוטעה.
הנה הוא מבואר שכאשר נקיש בזה מידיעותינו לידיעתו, שאין המלט מזה אלא כשנניח שהחלק שידעהו, אפשר בצד מה ומחויב בצד מה. ובבחינת היותו מחויב, הנה לא יגיע שינוי בידיעתו ועצמותו; ובבחינת היותו אפשר, לא יבטל טבע האפשר בדברים האפשריים.
והנה יתבאר זה במה שאומר, אין ספק שהיות הדבר מחויב בצד מה לא יחייב חיוב הדבר בעצמתו. וזה יתבאר בדברים האפשריים בעצמותם הנמצאים עתה מוחשים. וזה, כי ידיעת האדם בהם היות הדבר ההוא אפשרי נמצא מחויב חיוב הכרחי היותו נמצא ולא יעבור סותרו נמצא בשום צד. והנה החיוב הזה לא ישנה טבע האפשרות הדבר ולא יחייב חיוב הדבר בעצמותו. ולזה ידיעת השם יתברך מצד אשר תיפול בו הבחירה, לא יתחייב חיוב בעצמותו, ולא ישנה טבע האפשר כלל. וכבר יתבאר זה באור יותר רחב במה שיבוא בכלל הרביעי בגזירת הצור, כי שם יתבאר אמתות זה במה שאין ספק בו. והנה מעדו בו רגלי רוב המעיינים, כי לא שערו בהכרח אשר יסבלהו היושר האלוהי התוריי.
וזה יספיק במה שהייתה כוונתינו בפרק הזה.
הערות:
1. מו"נ ג: כ-כא.
2. מלחמות ג: ג ע' 132.
3. ידיעת ה' קודמת לידיעתנו, ויותר מושלמת מידיעתנו. ולכן אין המושג "ידיעה" שיתוף שם בין ידיעתו וידיעתנו.
4. זה מבנה ההוכחה:
הקדמה גדולה: קדימה וצחור אינו אפשרי בשיתוף שם גמור.
הקדמה קטנה: "ידיעה" תאמר בנו ובה' בקדימה ואחור.
מסקנה: בידיעה לא תאמר בנו ובה' בשיתוף שם גמור.
5. היות: המציאות המפשטת.
6. אפשר = דבר שיתכן שיהיה או שלא יהיה. ה' יודע מה יהיה, ולכן האפשר = לא ישתנה. א"כ: אפשר = לא אפשר.
7. ראה בפרק ב 6, תשובת רלב"ג לספקות, וכן מלחמות ג, ד 143-140.
8. צער: הבנה.
9. ספר ג, 3.
10. ראה גם תשובת רלב"ג, בפרק ב 7.
11. ראה גם תשובת רלב"ג בפרק ב 8.
12. ראה גם תשובת רלב"ג בפרק ב 9. 
