בבחירה
והנה יתבאר זה גם כן, אם מצד העיון ואם מצד התורה.
1.1. מהם, כי למה שהתבאר בחכמה הטבעית,1 שכל הדברים הנופלים תחת ההוויה וההפסד יקדם בהכרח ארבע סבות למציאותם, והיה שבמציאות הסבות ימצאו המסובבים בהכרח, הנה א"כ מציאות המסובבים מחויב, לא אפשרי. וכאשר נעיין גם כן במציאות הסיבות, הנה הוא מחויב בהכרח שיקדם מציאות סבות אחרות עליהן, אשר במציאותן יתחייב מציאות הסבות ההם. ויהיה בהכרח מציאותם מחויב, לא אפשרי. וכאשר נבקש לסיבות ההם סיבות אחרות, יהיה המשפט בהם אחד, עד שיכלה אל הנמצא הראשון, המחויב-המציאות יתברך שמו. התבאר אם כן שטבע האפשר בלתי נמצא.
1.2. ומהם, שהוא מהידוע בעצמו ומוסכם עליו, שהדבר האפשר שימצא ושלא-ימצא, יצטרך לסבה תכריע מציאותו על העדרו. ואם לא, היה ההעדר קיים. ולזה, כאשר ה"אפשר" "נמצא", הנה בהכרח כבר קדמה סיבה חייבה והכריעה מציאותו על העדרו. והיה הנמצא א"כ, אשר הונחה "אפשר" - מחויב, וכאשר נעיין גם כן בסיבה הקודמת אם הונחה אפשרית, כשנניחה נמצאת, יתחייב בה אשר התחייב באפשר הראשון, אשר הונח נמצא. עד אשר יכלה אל הסיבה הראשונה והנמצא הראשון, המחויב המציאות יתברך.
1.3. ומהם, שהוא מן הידוע בעצמו ומוסכם עליו, שכל מה שיצא מן הכח אל הפועל יצטרך אל מוציא זולתו יוציאהו. ולזה יתחייב שכאשר יתחדש רצון לאדם לפעול דבר מה, הנה הרצון אשר היה בכוח יוצא אל הפועל, הנה מוציאו זולתו בהכרח והוא הדבר אשר הניע הכוח המתעורר2 להתקבץ ולהסכים עם הכוח המדמה,3 כמו שהתבאר בספר הנפש4 שהוא סיבת הרצון. הנה אם כן, כשנמצא הקבוץ ההוא אשר הוא סיבת הרצון, כבר היה הרצון מחויב, והקבוץ גם כן מחויב, כשימצא המניע.
וכשיאמר בזה שהמניע הרצון ההוא הוא הרצון לבד, אשר הוא הפך החיוב, הנה יתחייב מזה אחד משני בטולים:
אם שיהיה הדבר מניע לעצמו ומוציאו מן הכוח אל הפועל, והוא הפך ההקדמה המוסכם עליה.
ואם שיהיה לרצון רצון-קודם, יניעהו ויוציאהו מן הכוח אל הפעל, ולרצון הקודם רצון אחר קודם, ויתחייב לרצון אחד רצונים בלתי-בעלי-תכלית, והוא בתכלית הביטול. עם שכל אחד יתחייב מהקודם לו, ולא יהיה א"כ אפשר.
1.4. ומהם, שהוא מן הידוע בעצמו, כמו שנאמר, שכל דבר מחודש צריך אל מחדש יחדשהו, כי הדבר לא יחדש עצמו. ולזה לו צויר שיהיו שני אנשים על מצב אחד ומזג אחד ותכונה אחת ויחס אחד לדבר מה בלי חלוף כלל, לא יעבור שיבחר האחד מציאותו והאחר העדרו, אבל יתחייב שיבחר וירצה האחד מה שבחר ורצה האחר. וזה שאם היו מתחלפים בבחירה ורצון, להיות החילוף מחודש, יצטרך אל מחדש, ומה סבת החידוש מי ייתן ואדע, אחר שהם מסכימים במזג ומולד ותכונה מכל הצדדים! ואם האמת שמציאות האנשים האלו נמנע, הנה אין החיוב מצד היותו נמנע, אבל מצד היותו אפשר. וכאשר התבאר שהוא מחויב בהם שיהיה הרצון אחד, הנה אם כן הוא מחויב והכרח, ולא יהיה א"כ אפשר.
1.5. ומהם, שכבר התבאר בכלל הראשון מזה המאמר,5 שידיעת השם ית' מקפת בכל הפרטים במה שהם פרטים, ואם הם נעדרים, שלא יצאו אל המציאות. ולזה הוא מחויב שכשידע החלק האחד מחלקי האפשר שיגיע, הוא מחויב בהכרח שיגיע, ואם לא - לא הייתה ידיעה, אבל מחשבה או טעות. א"כ מה שהונח אפשר, הוא מחויב, אין המלט ממנו.
1.6. ומהם, שאם היה טבע האפשר נמצא, הנה נצטרך להודות בהכרח שהמציאות הרצון באחד משני החלקים, בזולת סיבה מחייבת - אפשרי. ויתחייב א"כ שידיעתו בו איננו מעצמותו, כי ידיעתו הנמצאות להיותו סיבותם, אבל תהיה ידיעתו קנויה ונאצלת ממציאותם, והוא בתכלית הביטול שתהיה לידיעתו התחלה מזולתו.
1.7. ומהם, שהוא מבואר, כי ההשגחה בפרטים, כשלא תהיה מצד הסדור הכולל, היא נמנעת אלא בכוח היולני, והוא נמנע בחוקו ית'. והנה להיות מציאות הצד האחר בזולת סבה מחייבת, הנה איננה מושגת מצד הסדור הכולל.
הנה מכל אלו הדברים יראה מצד העיון שטבע האפשר בלתי נמצא.
השם שהיא מקפת בכל הפרטים ואם הם נעדרים, וגם בנביאים נמצא שהיו מודיעים הרבה מן הפרטים קודם היותם, ואם לא היו מחייבים בעצמם רצון מה שהוא תלוי בבחירה, כמו העניין בפרעה. שכל זה הוראה גלויה שטבע האפשר בלתי נמצא, והוא כוונת זה הפרק.
הערות:
1. אריסטו, הובא למעלה פרק א 1.1.
2. כוח מתעורר: כוח בו ישתוקק אדם לפעילות.
3. כוח מדמה: דמיון.
4. אריסטו, ספר הנפש ספר ג 10.
5. למעלה, "ידיעת ה'", פרק א, 3-2.
