בבחירה
ונאמר, שאחר שיש בכאן טענות מחייבות מציאות טבע האפשר, וטענות מחייבות העדרו, הנה לא נשאר אלא שיהיה טבע האפשר נמצא בצד מה ובלתי נמצא בצד מה, ומה הם אלו הצדדין מי ייתן ואדע!
1.1. וזה, שהטענה הראשונה,1 מהיות קצת הדברים אפשר שימצאו כל סבותיהם ושלא ימצאו, הנה הוא מערכה על הדרוש. וזה שאפשרות הסבות ההם הוא הדרוש ג"כ, ולזה לא תיתן האמת כלל בדרוש הזה.
1.2. ואולם השניה2 הלקוחה מהרצון, למה שהוא מבואר שהאדם לו שירצה ושלא ירצה, הוא ג"כ מערכה על הדרוש3. כי האומר בהעדר טבע האפשר, יאמר כי הרצון לו מניע יניעהו, יחייב חול הרצון בדבר ההוא או בהפכו, המניע ההוא יהיה סבת הרצון. ולזה יהיה המניע הוא המחייב חול הרצון עם השאר הרצון - רצון, לא חיוב והכרח. כי הוא לעצמותו, אפשר שירצה אחד מההפכים בשווה, לולי מניעו יחייבהו שירצה האחד, והוא לא ירגיש בשום הכרח ואונס. ולהיות לעצמותו אפשר שירצה אחד משני ההפכים בשווה, ייקרא "רצון" לא "חיוב".
1. 3. ואולם השלישית4 הלקוחה ממה שהתבאר בטבעיות, מהיות קצת הדברים נופלים בקרי, הנה לא תחייב האפשרות אלא בבחינת עצמו, ומהצד ההוא תתאמת נפילתם במקרה. אבל לא ימנע שלא ימצאו בסבותיהם אשר מחייבות מציאותם.
1. 4. ואולם הרביעית5 שיסודה החריצות וההשתדלות, הוא מבואר שלא תחייב אלא אפשרות הדברים בעצמותם, כאילו תאמר שאילו היה היות האיש הזה מוכרח להיות עשיר לעצמותו, היה ההשתדלות באסיפת הקניינים דבר בטל. אבל אם הונח אפשר לעצמותו, ומחויב בבחינת סבתו, אשר הוא החריצות וההשתדלות, הנה לא יהיה החריצות וההשתדלות לבטלה, אבל יהיה הסבה העצמית לאסיפת הקניינים, ואסיפת הקניינים מסובב לה. ואין דרך לומר היות הסבה לבטלה למסובב, אלא אם כן היה המסובב מצד עצמו מחויב לעצמותו במציאות הסיבה או בזולתה, ואז לא יהא מסובב.
1. 5. ואולם החמישית6 הוא מבואר שלא תיתן האמת על כל פנים, וזה שהנפש המדברת אינה נבדלת, אבל היא היולאנית ומתפעלת ממזג הבעל נפש; ולזה הוא אפשר בגופות הגלגלים, וכ"ש במניעיהם, שיפעלו במזג הבעל-נפש ויניע הכוח המתעורר, אשר באמצעות הסכמתו עם הכוח המדמה יהיה הרצון, כמו שהתבאר בספר הנפש.7 ואם תהיה ההנעה על צד החיוב, או יישאר האפשרות קיים, לא יתבאר זה מהטענה ההיא.
ולזה הוא מבואר שאין בכל הטענות שמצד העיון שיחייב מציאות טבע האפשר אלא בבחינת עצמות הדברים הנמצאים, ולא בבחינת סבותיהם.
2.1. וזה שהטענה הלקוחה ממצות התורה8 ואזהרותיה, שאם היו הדברים מחויבים, היו המצוות והאזהרות לבטלה, הוא מבואר שלא תחייב אלא אפשרות הדברים בבחינת עצמם. וזה אמנם שאם היו הדברים מחויבים בבחינת עצמם, היו המצוות והאזהרות לבטלה. אבל אם הדברים אפשריים בבחינת עצמם ומחויבים בבחינת סיבותיהם, לא היו המצוות והאזהרות לבטלה, אבל לתכלית חשוב. וזה כי יהיו סיבות מניעות לדברים אשר הם אפשריים בעצמם, במדרגת הסיבות אשר הם סיבות למסובביהם בחריצות והזריזות באסיפת הקניינים ואל הדברים המועילים והבריחה מן המזיקים. ולזה יתאמת שאין בטענה הזאת מה שיחייב מציאות אפשרות בבחינת הסיבה.
2. 2. ואולם הטענה השנית9 הלקוחה מהגמול והעונש, שאם היה האדם מוכרח במעשיו היה הגמול והעונש עליהם עוול בחוקו יתברך, יראה שהיא טענה חזקה לבטל כל חיוב. ואמנם כשנתבונן בה אין התרה ממה שיקשה. וזה שאם היו הגמול והעונש מתחייבים מהעבודות והעברות כהתחייב המסובבים מן הסיבות, הנה לא יאמר בהם היותם עוול. כמו שאיננו עוול הקרב אל האש שיישרף, ואם היה קורבתו אליו בזולת רצון. והנה כבר יתבאר זה במאמר השלישי בגזרת הצור, שהגמול והעונש זה עניינו, כמו שנייחד הסיבה שם בע"ה.
ולזה הוא מבואר שאין בכל הטענות ההם מצד העיון ומצד התורה מה שיחייב מציאות טבע האפשר בבחינת סיבתו.
3.1. וזה, שהטענה הראשונה והשנית והשלישית,10 הלקוחות מסיבות הדברים ומהמניעים המוציאים מן הכוח אל הפועל, והטענה הרביעית11 ההכרחית, גם כן מבואר מעניינם שלא יתנו החיוב אלא בבחינת הסיבות. אבל בבחינת עצמם כבר יישארו אפשריים, כמו שתאמר בחומר הראשון12 שהוא בבחינת עצמו אפשרי לקבל כל הצורות בבוא זו אחר סור זו. ואם בבחינת המניעים הוא מחויב להתהוות מהנחושת זנגאר13 בבחינת סיבתו, והוא עם אפשרותו בבחינת עצמו אשר לא יסור ממנו. ולזה בהתהוות הזנגאר יש לו חיוב זמני בבחינת סבתו, ר"ל אשר יסור, ואפשרות נצחי בבחינת עצמו, אשר לא יסור.
3. 2. וכן הטענות הלקוחות מידיעת השם בעתיד" ומהודעת העתידות לנביאים, ואף במה שנתלה בו הבחירה, הוא מבואר שלא תחייבנה בטול אפשרות בבחינת עצמם. אבל כבר יהיו הדברים אפשריים בבחינת עצמם ומחויבים בבחינת סבותם. ומצד חיובם הוא הידיעה קודם חיובם.
ולזה הוא מבואר שאין בכל הטענות ההם מצד העיון ומצד התורה מה שיחייב חיוב הדברים בבחינת עצמם.
שטבע האפשר נמצא בדברים בבחינת עצמם לא בבחינת סבותם.15 אלא שהפרסום הזה מזיק להמון, למה שיחשבוהו התנצלות לעושי הרעה, ולא ירגישו שהעונש נמשך מהעברות בהמשך המסובב מן הסיבה.
אמצעיים מניעים וסבות חזקות להישיר האדם אל ההצלחה האנושית. וזה אמנם לטובו וחסדו הפשוט, והוא היושר האלוהי הנרמז באומרו "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מייסרך", שהוא ידוע שהאב לא ייסר את בנו לכוונת הנקמה ולא לתכלית עשות היושר, אלא לתועלת הבן. וכן כשיישר השם את האדם, אין הכוונה בנקמה ממנו, ולא לתכלית היושר המדיני שאיננו ראוי אלא בהיות האדם רצוני גמור בלא שום הכרח ואונס, אבל הכוונה הטוב לכלל האומה והוא המכוון בו. ולזה יהיה ראוי גם בהיותו מחויב בבחינת סבתו שזהו הטוב לאדם.
והוא סוד הבחירה והרצון. אבל בפעולות ההכרח והאונס, רוצה לומר שיפעל האדם והוא מוכרח ואנוס, ולא יפעלם ברצונו,הנה למה שאיננו פועל בהסכמת כוחו המתעורר עם המדמה, איננו פועל נפשו, ואין ראוי שימשך לו העונש. וזה שאין לפעולתו האנסיות מבוא בשתהיינה המצוות והאזהרות מניעות לעשותם או להתרחק מהם, כי מה שאין לאדם מבוא עליו לא יתכן בו מצווה ואזהרה. והעונש בעבירות לא יהיה מהיושר האלוהי, למה שלא נמשך ממנו הטוב.
הנה כפי התורה כבר אפשר שתיפול החלוקה בדרך אשר לקחנו בכלל הראשון מזה המאמר. וזה שיהיה הדבר אפשרי בבחינת עצמו וסבותיו, ומחויב בסבת ידיעתו, כמו שהאפשרי כשהונח נמצא וידוע הוא אפשרי בבחינת עצמו והוא מחויב בבחינת מציאותו אז והיותו ידוע. ואם שידיעתו ית' בדברים היא קודם היותם, ולזה יראו שמה שהוא מחויב קודם היותו איננו אפשרי, הנה איננו אפשרי בבחינת ידיעתו, אבל הוא אפשרי בבחינת עצמו. ולהיות ידיעתו בלתי נופלת בזמן, הנה ידיעתו בעתיד כידיעתו בדברים הנמצאים, אשר לא תחייב הכרח וחיוב בעצם הדברים.
נשיב ונאמר: אנחנו לא נדע איך ידע, אחר שידיעתו עצמותו. והוא דרך הר"ם17 לפי דעתנו, ואולם כבר אפשר שיאמר עוד בתשובה, כי למה שהוא מבואר שהדברים המושגים אינם מושגים כפי טבע הדברים המושגים, אבל כפי טבע המשיג. וזה יראה הראות מבואר בהשגת החושים, כי הנה חוש המשוש ישיג מושגו בכשיקרב אליו וימששהו, וישיג במקום המשוש לבד חום או קור, קושי או רכות, וחוש הראות ישיג ברחוק מקום וגווניו. וכן ההיקש בשאר. ולזה כאשר היה המשיג הזה נצחי בלתי נתלה בזמן, ראוי שישיג מושגו כפי מדרגתו, שהוא בלתי נתלה בזמן, וזה אמנם לעצמותו. ולזה ישיג במה שלא נמצא השגה נצחית כאלו היה נמצא נצחי.
אין המלט ממנו מהיותו מחויב בבחינת סבתו ואנוס בבחינת עצמו. והדברים אשר תיפול בהם הבחירה18 אם נאמר שטבע הרצון כן חייב שירצה ושלא ירצה בזולת מניע מחוץ, והוא הדרך הנכון לפי התורה, יהיו הדברים אפשריים בבחינת סבתם ועצמותם ומחויבים בבחינת ידיעת השם.
ולהיותם אפשריים בבחינת עצמותם, הנה החריצות ראוי בהם. והמצוות והאזהרות והגמול והעונש עליהם, למה שאם היה בוחר ההפך כבר הייתה ידיעת השם יתברך בו בהפך.
וכבר חשבנו בו אם לפי דעת הרב ואם לפי דעתינו, ובכלל למה שהוא מקנה המציאות לזולתו מהנמצאים הידיעה בהם ראויה ומחויבת. ואיך שיהיה שורש העניין כולו אפשרות מצד וחיוב מצד אין המלט ממנו.
אמרו20:
"הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה".
הנה באומרו "הכל צפוי", הורה שהדברים כולם מסודרים וידועים, והוא השורש הגדול אשר אין ספק באמיתתו, אשר נמעד בו רגלי קצת חכמינו, והוא אשר הביאו לגלות הסוד הזה למה שנתפרצו בו רבים מאומתינו היום.
ובאומרו "והרשות נתונה", העיד על סוד הבחירה והרצון, וכי רשות כל אדם נתונה לו בבחינת עצמו כי לא תיפול הצוואה למוכרח ואנוס.
ובאומרו "ובטוב העולם נדון", העיד בו על היושר האלוהי בדין, רוצה לומר בגמול והעונש, שאיננו לא לתכלית נקמה ולא לכוונת בקשת יושר מדיני המוני, - וזה אמנם [לא] 21 לחיוב אשר מפאת הסבות, - אלא לסבת הטוב, כמו שקדם.
ובאומרו "והכל לפי רוב המעשה" אפשר שהעיד על חיוב הסבות שיש שם קרובות ורחוקות, כאומרו "כי גבה מעל גבה שמר"22. או ירמוז אל השורש הידוע לפי הקבלה היות העולם נדון אחר רובו. או אפשר שירמוז אל שורש גדול שיתבאר בכלל השישי בג"ה:
הערות:
1. פרק א 1.1.
2. פרק א 1.2.
3. מערכה על הדרוש: דרך הוכחה, המניחה כנתון את הטעון הוכחה.
4. פרק א 1.3.
5. פרק א 1.4.
6. פרק א1.5.
7. ראה פרק ב 1.3.
8. פרק א 2.1.
9. פרק א 2.2.
10. פרק א 1.5.
11. פרק ב 1.4.
12. חומר ראשון: החומר המשותף לארבע היסודות; חומר היולי (מלות הגיון ט).
13. זנג'אר: חומצת נחושת, קנקנתום.
14. פרק ב 1.6, 2.
15. ראה עקרים ד, א.
16. קנוי: נאצל.
17. מו"נ ג: כ-כא.
18. השלמה ע"פ וינה. כ"י פירנצה מטושטש.
19. רבי עקיבא, חגיגה יד: ב.
20. אבות ג: ד.
21. גרסת הדפוס.
22. קהלת ה: ז.
