והוא: איך יסכים היושר האלוהי בגמול ועונש עם החיוב. ואם היה שיסכים, מה ההפרש בין החיוב אשר בבחינת הסבות בזולת הרגש אונס והכרח, ובין החיוב אשר בהרגש אונס והכרח.
הנה לא היה ראוי שיובדל חיוב בזולת הרגש הכרח, והחיוב בהרגש הכרח, כשיהיו הגמול והעונש מסובבים לאחד ובלתי מסובבים לאחר, אחר שאין המלט לחיוב בשום פנים. ואם היה שנודה בהבדל הזה, שבהרגש האונס וההכרח לא יהיה מקום לגמול ועונש, למה שלא יהיה אז רצוני כלל, וכשלא ירגיש אונס, יקרא רצוני ואם הוא מוכרח, אלא שלא ירגיש בהכרח, הנה בדעות אשר בפינות התוריות איך יהיה בהם גמול ועונש? מי יתן ואדע! כי הוא מבואר לפי הקבלה שהעונש בהם נפלא, כאמרם:
"אבל המינים והאפיקורסים ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים"1.
ואמרם במשנה:
"ואלו שאין להם חלק לעולם הבא" 2 וכו'.
וכבר יראה בהם שאין לרצון ולבחירה מבוא בהם כלל, וזה מפנים:
1.1. ראשונה, שאם היה הרצון הכרחי באמונות, הנה אם כן האמונה לא תהיה מדרגתה בחזק האמת. וזה שהרצון לו שירצה ושלא ירצה. וכבר נוכל להאמין שני הסותרים בבא זה אחר סור זה, וכן תמיד, וזה גם אם ירצה להאמינם. והוא בתכלית הביטול.
1.2. שנית, שאם היה הרצון הכרחי באמונה, הנה אם כן המניע המחדש האמונה ההיא מסופק האמת בו, וזה שאם המניע בלתי מסופק האמת כלל, הנה אין צורך בו לרצון, ואם המחדש מסופק האמת בו, הנה אם כן האמונה מסופק האמת בה.
1.3. שלישית, יראה מזה הצד שאין לרצון מבוא על האמונה. וזה שאין האמונה דבר, זולת חיוב היות הדבר חוץ לנפש כמו שהוא בנפש. ומה שהוא חוץ לנפש אין לו התלות ברצון האמונה בו שהוא כן. הנה אם כן אין לאמונה התלות ברצון.
ואחר שהתבאר זה אומר, שהמאמין אמונה-מה, וכל שכן אם היא אמונה מופתית, אי אפשר מבלתי שירגיש חיוב והכרח גמור להאמין האמונה ההיא. וזה שאחר שהמניע ההוא חזק החיוב, אין המלט ממנו, והוא המופת המוחלט אחר שהנחנוה אמונה-מופתית. הנה החיוב וההכרח מבואר-נגלה ומורגש אצלו, שהוא נמנע בחוקו להאמין סותר האמונה ההיא. ולזה, אם היה המין הזה מהכרח-רצוני, המורגש בו בלתי ראוי הגמול והעונש עליו כפי מה שהונח, הנה לא אשער איך יתכן הגמול והעונש באמונות.
והנה ראשונה, למה שהיושר האלוהי פונה תמיד אל הטוב והשלמות, והיה הטוב והשלמות המצאת סבות מגיעות אל פעילות הטוב, היה מחויב בחוק היושר האלוהי להמצאת המצוות, והגמול והעונש בהם, להיותם המצאת סבות מניעות אל פעולות הטוב. והיו סבות מניעות למה שהגמול והעונש נמשך מהם בהמשך המסובב מהסבה. ולזה יגיעו הרצון והבחירה אל מה שראו להתקרב אליו ולהתרחק ממנו. ולזה התיישב שראוי שיסכים היושר האלוהי בגמול והעונש עם החיוב.
ואמנם ההבדל אשר בין החיוב בזולת הרגש אונס והכרח, ובין החיוב אשר בהרגש אונס והכרח, הנה הוא ראוי ממה שאומר: וזה שכבר יתבאר במה שיבוא בגזירת הצור בכלל השישי, אם מצד העיון ואם מצד הכתובים, מסכים עם מאמרי רז"ל במקומות מתחלפים, שהתכלית הנכסף בעבודות ובפעולות הטוב הוא החשק והשמחה בהם, שאינו דבר זולת ערבות הרצון לפעול הטוב. וזה, לפי שהוא יתברך בתכלית האהבה והערבות להשפיע ולפעול הטוב, והיה הקשר והדבקות אם כן ללכת בדרכיו כפי מה שאפשר.
ולזה כאשר היה החפץ והערבות הזה בנפש, היה פועל נפשיי אשר באמצעותו יהיה הדבקות והפרוד. ולזה היה ראוי שימשך ממנו הגמול והעונש כהמשך המסובב מן הסבה, וכאשר נעדרה הנפש מהחפץ הזה, כמו שיהיה האדם מרגיש אונס והכרח בפעולתו, הנה הפועל ההוא לא יפעלהו הנפש, ולא יתחייב ממנו דבקות ופרוד, למה שהיה הפועל מופשט מרצון נפשי. ולזה לא היה ראוי לגמול ועונש כלל. והתיישב גם כן ההבדל הזה.
אבל כשיתיישב ההבדל הזה איך יתיישב הגמול והעונש באמונה, וזה, כי ייעודי הגמול והעונש בהם אי אפשר שימשכו הרצון והבחירה על האמונות, ושיהיו סבות מניעות להם, אחר שהונח שהאדם על האמונות בלתי בחיריי, ואין לרצון שום מבוא עליהם.
וכבר נתפתו קצת חכמינו, כפי מה שיראה בכוח דבריהם, שהגמול על האמונות לא ייפול בחוק היושר והעול, למה שהגמול טבעי ונמשך בחיוב למושכל. כאילו תאמר שנפש האדם כאשר נתיישבה באמתות האמונות, והם אצלו מושכלות כאשר הם חוץ לנפש, כבר תתעצם בהם הנפש ותישאר נצחית, והוא הגמול האחרון לאדם.
והנה הדעת הזה הוא מבואר שאין לו מבוא בחוק התורה, כמו שיתבאר עוד במה שיבוא ב"ה. והנה אם היה זה כן, כבר היה די לנו בהישיר אותנו בקצת הדעות שבאו בתורה, ולא היינו צריכין לריבוי מופלג מן המצוות וענפיהם וענפי ענפיהם האלוהים, אלא אם היה הריבוי תולדות הפילוסופיה, והוא מה שבא מהן בתורה מעט מזעיר, ואם הייתה הנפש מתעצמת מאמתות המושכלות, הנה בספר היסודות3 ובספר החרוטים4 מושכלות הרבה מאד, ותהיה נפש ההנדסי כלולה מאמתות הרבה מנפש התוריי! אלא שהוא מבואר שהדעת הזה נפסד כפי התורה, עם שהוא בעצמו רחוק מאד, כמו שיתבאר עוד בג"ה, שיהיה הגמול השארות המושכלות לבד.
ומי יתן ואדע אם הנפש שהשכילה המושכל הזה שהתבאר שם בספר היסודות, שהמשולש זויוותיו שוות לשתי נצבות, ולא השכילה זולתו, האם המושכל הזה לבד יתעצם ויישאר נצחי? ואם היה שישאר, אם יהיה בדמות נפש שהתעצמה ממושכל שהתבאר שם גם כן שמרובע קוטר המרובע שווה לשני מרובעי שני צלעות המרובע או מושכל אחר, ואם היה שתחלף, במה זה יתחלף? אלא שזה כולו שטות והפסד הדמיון.
אבל הפילוסוף, למה שלא נפקחו עיניו במאור התורה, ומצד אחר נלחץ מהוראות חזקות יורו השארות נפש האדם, בדא בדיאות וחשב מחשבות לקיים ההוראות ההם, ואם הם בתכלית המרחק מהשכל, וכל שכן מהתורה.
ולזה נניח הדרך הזה ונאמר, שאחר שהתבאר שאין על האמונות מבוא לרצון, אבל המאמין הוא מרגיש בהכרח אשר לו על היותו מאמין, הנה הוא מבואר שאין המלט אלא בשנשים הבחירה והרצון על עניין דבק ומחובר עם האמונות, סמוך-מצרן להם, והוא הערבות והשמחה אשר לנו, כאשר חנן אותנו השם אומנתו והחריצות לעמוד על אמתתה, והוא עניין רצוני ובחירי בלי ספק. וזה שכבר יצויר אמתות האמונה בזולת שישיג בעל האמונה התעוררות שמחה בהיותו בעל האמונה ההיא. ולזה הוא מבואר שהתעוררות השמחה והשתדלות בעיון באמיתתה עניינים נמשכים לרצון ולבחירה, אשר עליה יתיישב עניין הגמול והעונש כמו שיתבאר עוד במה שיבוא בגזירת הצור.
ואומר עוד שגם בפעולות כאשר יעוין בהם יתאמת שהגמול איננו על עצם הפעלות ראשונה אלא על בחירתו הפעל בשפעלהו. וזה שהאדם שיפעל דבר, הנה כבר יוציא מה שהיה בכוח בחירתו לשני קצוות הסותר בשווי, אל אחד מהם בפועל. ולפי שהוא מבואר שמה שהוא בפועל איננו בכוח ואפשרי עליו מצד שהוא בפועל, אבל הוא מחויב והכרחי עליו, יתחייב אם כן שהגמול והעונש אשר מפאת הבחירה והרצון איננו אל הפעל בעצמו כשפעלהו, אלא על בחירתו הפועל כשיפעלהו.
וכמה נאות על זה מאמר ז"ל:
"הרהורי עבירה קשים מעבירה"5.
וזה, שלמה שהעבירה מורכבת משני עניינים:
אם הפועל בעצמו
ואם בחירתו ורצונו בו,
והיה העונש המגיע בה אינו אלא מפאת הרצון והבחירה, אשר כינה במאמר הזה בהרהור; הוא מבואר שהיותר קשה שבשניהם הרצון, והוא הרהור.
וכבר יתאמת זה גם כן, שכאשר יצוירו נפרדים הפועל בזולת הרהור ורצון, כמו שתאמר פועל אנסי; או הרצון בזולת הפועל, כבר ישיגהו עונש על ההרהור והרצון כפי שבארו בו הקבלה האמיתית. אמנם עולה מכפרת על הרהור הלב, ולא ישיגהו עונש על הפועל, כמו השורש אצלנו:
"אונס רחמנא פטריה"6.
אמנם יאמר יותר קשה למה שאין ספק שהעונש ברצון כשהצטרף אליה פועל, יותר גדול מהעונש על הרצון בלבד כשלא הצטרף אליה פועל. והוא ממה שיורה שהעונש גם כן מפאת הפועל. אבל היותר קשה מפאת הרצון, ובייחוד כשיצטרף אל הפועל, והוא דבר אמתי אין ספק בו.
ולזה כבר הותר הספק הגדול, והתיישב שהגמול והעונש באמונות הוא מפאת הערבות והשמחה אשר לנו בהם, והחריצות בהשתדלות השגתה. וזה מה שרצינו לבאר.
הערות:
1. ר"ה ז.
2. סנהדרין צ.
3. ספר יסודות הגיאומטריה שחיבר אוקלידס, יוני, מאה 3-4 לפנה"ס.
4. ספר הנדסה של אפולוניוס. יוני, מאה 2-3 לפנה"ס.
5. יומא כט: א.
6. נדרים כז: א.
