שער שלישי - שער עבודת האלוהים
בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלוהים יתברך
|
תוכן השער: הקדמה בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלוהים יתברך [אופני הטובה של האלוהים] [חמשת אופני טובת בני אדם] ותחילתם טובת האב על בנו אבל טובת האדון על עבדו אבל טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם אך טובות החומל על העני הכואב לו [המיוחד בטובות ה' לאדם] ויראה לך זה בשלושה עניינים [נושאי השער] פרק א [הצורך בהערה על עבודת ה'] פרק ב [חולשת השכל] פרק ג אך גדר העבודה וביאור חלקיה ומעלות כל חלק מחלקיה - והכניעה נחלקת לשני חלקים: [כניעה מחמת הערת השכל] [מעלות התורה] פרק ד וראוי לנו לבאר צורת ההערה התוריה והתורה חולקת מעשי בני אדם לשלושה חלקים: והצווי מתחלק לשני חלקים. והאזהרה מתחלקת גם כן לשני חלקים: והמותר מתחלק לשלושה חלקים: [מעשי בני אדם: ציווי, אזהרה או סיפוק] [עשר מדרגות בחכמת התורה] [עשר מדרגות בדעות אנשי התורה על אמונתם] פרק ה [מהי הערה שכלית?] [החובה לפרוע את החובות לבורא] [המידות המגונות והכוחות השליליים] [הטובה שתגיע לנפש בהפרדה מתכונות רעות] פרק ו [עבודה מיוחדת למקבלי טובה מיוחדת] [חובת העבודה לפי רוב הטובה] [המידות המונעות את עבודת האלוהים] פרק ז ומה ששאלת על המעוטה שבעבודות האלוהים פרק ח [עניין ההכרח והגזרה, והממשלה והחפץ] וכבר ארכו מחלוקת החכמים באופני ההפקה בין ההכרח והצדק. פרק ט [מעמדו של האדם בעולם] [מעלת העליונים הסובלים] [מבנה גוף האדם] [הבוחר בעבודה יעלה במעלות הנבחרים לה'] [מחלות ומוות] פרק י [השימוש הנכון במידות] |
הקדמה
וזה פתח השער:
אמר המחבר: מפני שבארנו במה שעבר חיוב ייחוד האלוהים בלב שלם, ואופני בחינת טובותיו על האדם, התחייבנו לזכור אחר כך מה שהאדם חייב לנהוג בו כשיתברר אצלו, והוא קיבול עבודת האלוהים כפי אשר יחייבהו השכל למטיב על מי שהטיב לו.
[אופני הטובה של האלוהים]
ונעלה מזה אל מה שאנו חייבים בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו.
ונאמר, כי מן הידוע אצלנו, כי כל מטיב אלינו, אנו חייבים להודות לו כפי כוונתו להועיל לנו. ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו, וימנעהו מהיטיב אלינו, הודאתו חובה עלינו, כיוון שנתברר לנו כי דעתו עלינו לטוב, וכי כוונתו להועיל לנו.
ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו, יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו, ואין אנו חייבים בה.
[חמשת אופני טובת בני אדם]
האחד טובת האב על הבן.
והשני טובת האדון על עבדו.
והשלישי טובת העשיר על הרש, כדי לקבל שכר שמים.
והרביעי טובת בני אדם קצתם לקצתם, לקנות השם והכבוד ולגמול העולם.
והחמישי טובת החזק על החלש, בעבור חמלתו עליו, ושהוא כואב על עניינו.
וצריך שנעיין עתה בכוונת כל אשר סיפרנו, אם אינה תלויה בדבר כי אם לתועלת מי שמטיבין אליהם אם לא.
ותחילתם טובת האב על בנו
ועם כל זה חייבה התורה והשכל על הבן העבודה והכבוד והיראה.
כמו שכתוב (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך.
וכתוב (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו.
(משלי א) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.
ואמר (מלאכי א) בן יכבד אב ועבד אדוניו.
ואם האב מוכרח בזה בדרך הטבע והטובה לאל, והוא שליח בה בלבד -
אבל טובת האדון על עבדו
כמו שכתוב בן יכבד אב ועבד אדוניו.
אבל טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים
כמו שאמר איוב (פרק כט) ברכת אובד עלי תבא.
ועוד אמר (איוב לא) אם לא ברכוני חלציו, ומגז כבשי יתחמם.
אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם
כמו שאמר החכם (משלי יט) רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן.
ואמר (שם יח) מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.
אך טובות החומל על העני הכואב לו
כמו שאמר איוב (ל"א) אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון, אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם.
וכבר נראה ממה שהקדמנו כי כוונת כל מטיב לזולתו מבני אדם הוא לתועלת עצמו תחילה, ולקנות קישוט נאה לעולם הזה או לעולם הבא, או לדחות צער מעל נפשו, או לתקנת ממונו. ואין כל זה מונע משבחם והודאתם מיראה ומאהבה אותם, ומהשיב להם גמולם, אף על פי שהטובה ההיא שאולה בידם, והם מוכרחים להטיב בה, כאשר זכרנו.
וטובתם אינה תמידית, ולא נדיבותם נמשכת, וחסידותם מעורבת עם כוונת תועלת נפשם, או לדחות ההיזק ממנה.
אם כן כמה האדם חייב מן העבודה והשבח וההודאה לבורא הטובה והמטיב בה, אשר אין תכלית לטובתו, אך היא מתמדת ונמשכת מבלתי כוונת תועלת ולא דחיית נזק, רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים.
וממה שראוי לעמוד עליו, כי כל מטיב לזולתו מבני אדם מכל המינים אשר זכרנו, אין לו יתרון על מי שמטיב לו אלא במקרה מן המקרים. אבל באנושותם ועצמם נמשלים וקרובים זה לזה בעצם ובדמות ובחיבורם ובצלמם וטבעיהם וברוב מקריהם. ועם כל זה חייב מי שמטיבים לו מן העבודה למטיב מה שסיפרנו.
[המיוחד בטובות ה' לאדם]
ויראה לך זה בשלושה עניינים
והעניין השני כשנעיין במה שיש תוך גוף האדם מן הלכלוכים והטינופים, ומה שנראה עליו מחוץ ממה שהוא קרוב מהם, כשהוא נמנע מן הרחיצה והנקיות ימים רבים, וכן כאשר ימות, כי זוהמתו יותר כבדה מכל זוהמת כל נבלות שאר בעלי חיים, וצואתו יותר מסרחת מצואת שאר בעלי חיים, וכן שאר טינופיו.
והעניין השלישי מה שהוא נראה מחולשת תחבולותיו כשיחסר כוח הדיבור אשר נתן לו הבורא יתרון על שאר החיים שאינם מדברים, למאורע שאירע במוחו. כי בעת ההיא יהיה נעווה ונתעב משאר בעלי חיים, ואפשר שישחית עצמו בשחיתות ובתמותות. ונמצא רוב בעלי חיים שיש להם מן ההכרה בדרכי טובתם והתחבולה בהשגת מזונותם, מה שמקצרים רבים מן המשכילים שבבני אדם מכמותם. כל שכן מי שיפקד שכלו מהם.
וכאשר נעמוד במחשבותינו על גדולת הבורא יתעלה, ועוצם יכולתו וחכמתו ועושרו, ונסתכל בחלישות האדם וחסרונו, ושאינו מגיע אל השלמות, ורוב צרכו ורישו לדבר שימלא מחסורו, ונבחון רוב טובות הבורא יתברך וחסדו עליו, וכשבראהו כמו שבראהו מן החסרון בעצמו, והוא רש וצריך אל מה שיש בו תקנתו, ולא יגיע אליו כי אם ביגיעת נפשו.
וזה מחמלת הבורא עליו, כדי שיכיר את עצמו, ויבחן בכל ענייניו, וידבק בעבודת האל על כל פנים, ויקבל על זה גמול העולם הבא אשר לו נברא, כמו שהקדמנו מן הדברים בשער השני מן הספר הזה.
כמה האדם חייב לו ית', מן העבודה והיראה והשבח וההודאה והתמדת התהילה, עם בירור חיוב כל אשר הקדמנו, מן שבח בני אדם והודאתם קצתם לקצתם.
ואם יש איש סכל, שחולק בחיוב כל זה לבורא יתברך על האדם,וכמו שכתב הנביא עליו השלום למי שהתעלם מעיין בקבלת עבודת האלוהים ית': (דברים לב) הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם.
כשהוא מבחין ומתבונן בעניין הזה,
ומודה באמת על עצמו,
הלא ייעור הישן,
וייקץ המתעלם,
ויבחין הכסיל,
וישכיל המשכיל ברור חיוב קבלת עבודת האלוהים,
עם ברור הראיות ופרסום העדים ואמיתת המופתים.
אם כן, כבר נתברר חיוב קבלת עבודת האלוהים על בני אדם מצד התמדת טובותיו עליו.
[נושאי השער]
אחד מהם ההערה על העבודה וחלקיה.
והשני בצורך המביא אל כל חלק מחלקיה.
והשלישי בגדר העבודה וחלקיה ומעלותיה.
והרביעי בצורת ההערה התוריה וחלקיה, ומעלות אנשים בידיעת ספר התורה והבנת ענייניו.
והחמישי בצורת ההערה השכלית ולהורות עליה, על דרך השאלה והתשובה.
והשישי במיני חיובי העבודה כפי מיני הטובות ומחלקותיהם.
והשביעי בביאור הפחות מה שחייב בו מי שמטיבין לו בטובה מן הטובות למיטיב בה.
והשמיני במחלקות החכמים בהכרח ובצדק, והדעת הקרובה אל האמת מן הדעות בזה. והתשיעי בסיפור סוד יצירת המין האנושי בעולם הזה בדרך קצרה.
והעשירי בספור דרך השימוש בכל מידה ממידותינו במקומה.
פרק א
[הצורך בהערה על עבודת ה']
וההערה על שני עניינים:
אחד מהם תקוע השכל נטוע בהכרת האדם, נוצר עליו בשורש בריאתו ותולדתו.
והשני קנוי בדרך השמע, והיא התורה אשר יגיענה הנביא אל בני אדם, להורותם דרך העבודה אשר הם חייבים בו לבורא יתברך.
פרק ב
אך הצורך המביא אל כל חלק מחלקי ההערה הוא, מפני שההערה התקועה בשכל נחלשת משלושה פנים, התחייבנו לחזקה בהערה התורייה.
[חולשת השכל]
ונטע הבורא יתברך בנפשו מידות וכוחות יכסוף בהם לדברים, כאשר יתנהג בם האדם יגדל בהם גופו ויתחזק על ישוב העולם הזה, ויישאר המין האנושי על עניינו, ואם יפסדו אישיו.
והמידה הזאת היא התאווה להנאות הגופיות, והיא כוללת כל מיני החי הגדל.
והרכיב הבורא יתעלה בנפש האדם עוד מידות וכוחות, יכסוף בהם כאשר ישתמש בהם למאוס בעמידתו בעולם הזה ויחפוץ להיפרד ממנו, והיא ההכרה השלמה. ומפני שהיו ההנאות הגופיות קודמות אל נפש האדם מנעוריו, וצוותו בהם מתחילת עניינו חזק וגדול עליהם ונחוץ לו יותר, הגבירה מידת התאווה על שאר מידותיו, עד שגברה על השכל שנוצר עליו האדם, וטחה מראות עינו ואבדו סימני חמודותיו.
והוצרך האדם בעבור זה לדברים שהם חוץ לו, לעמוד בהם כנגד מידתו המגונה, והיא התאווה להנאות הבהמיות; ולהחיות בהם סימני מידתו המשובחת, והוא השכל. והדברים ההם ענייני התורה, אשר הורה בהם האל ברואיו דרך עבודתו על ידי שלוחיו ונביאיו עליהם השלום.
והשני, שהשכל הוא עצם רוחני, נגזר מן העולם העליון הרוחני, והוא נוכרי בעולם הגופים העבים. והתאווה אשר באדם, מחוברת מכוחות הטבע ומזג היסודות, והיא בעולם יסודם, ומעיין שורשה מושכים אליה המאכלים כוח, ומחזקים אותה ההנאות הגופיות.
והשכל, מפני שהוא נכרי, אין לו מחזק ולא חבר, והכל כנגדו. ומן הדין היה שייחלש. ונצטרך לדבר שידחה בו מעליו גובר התאווה, ושיחזקהו עליה. והייתה התורה רפואה לחולה כזה מחליי הנפשות ומדווי המידות.
ועל כן תמצא התורה מזהרת מהרבה מאכלים ולבושים ובעילות וקניינים, מעשים שהם מחזקים כוח התאווה. וכן הוא מצווה במה שהוא עומד כנגדה מהדברים שהם הפכה, והם התפלה והצום והצדקות, וגמילות חסדים, ולהחיות בהם סימני השכל, ולהאיר האדם בם בעולם הזה ובעולם הבא.
כמו שכתב דוד (תהילים קיט) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי.
ואמר (משלי ו) כי נר מצווה ותורה אור.
ונאמר (קהלת ב) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך.
והשלישי, כי התאווה משתמשים בה תדיר במזון הגוף ולא תרפה מהעבודה לילה ויום. והשכל אין משתמשים בו אלא במה שהוא מפיק לתאווה. ומן הידוע שהכלים שמשתמשים בהם תמיד, על דרך הטבע מוסיף תיקונם ומתחזקים מעשיהם. וכאשר ימעט שימושם - ייפסדו וייחלשו מעשיהם. והדין נותן, שתחזק התאווה מפני שמשתמשים בה תדיר, וייחלש השכל מפני מיעוט השימוש בו, והנהגתו על מה שהוטבע עליו.
והצריך הדוחק למציאות עניין, שאין משתמשים באמתתו מאברי האדם ותאוותיו הבהמיות מאומה, אבל משתמשים בה בשכל הניצל מגובר התאווה עליו, היא התורה, אשר בהשתמש השכל בה יחזיק וייזך ויזהיר, וידחה מעל האדם הסכלות הגוברת על נפשו, המונעת אותו מראות הדברים על אמתתם ומהניחם על מכוניהם.
כמו שכתוב (תהילים יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצוות ה' ברה מאירת עיניים.
והתחייבה מאשר זכרנו הערת האדם בדרך התורה, הכוללת המצוות השכליות והשמעיות, לעלות בהם אל העבודה אשר האדם חייב בה מדרך הראיה השכלית, אשר היא תכלית העניין המכוון בו בבריאת המין האנושי בעולם הזה.
פרק ג
אך גדר העבודה וביאור חלקיה ומעלות כל חלק מחלקיה -
והכניעה נחלקת לשני חלקים:
האחד כניעת רהות ויחול בהכרח וחזקה.אך החלק הראשון הוא הכניעה לאל שתהיה מצד ההערה הקנויה אשר זכרנו, שחיובה מדרך הגמול והעונש בעולם הזה ובעולם הבא.
והשני כניעת חובה ודין לגדל ולרומם למי שנכנעים לו.
אבל החלק השני הוא הכניעה אשר תהיה מצד ההערה התקועה בשכל, והנוצרת בטבע האדם בהיקשר נפשו עם גופו.
ושתי הכניעות משובחות, מביאות אל דרך ההצלה בעולם המנוחה. אלא שאחת מהנה גורמת לחברתה, ומעלה שעולים ממנה אליה, והיא הערת התורה.
[כניעה מחמת הערת השכל]
אחד מהם
אך העבודה שהיא מצד הערת השכל, לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים, לא יתערב בה שום חונף ולא זיוף מצד שיתפאר בה, כי אינה מיוסדת על תוחלת ועל הרהות, אך היא מצד החכמה והידיעה במה שהנברא חייב לבורא מן העבודה.
והשני
ואשר תהיה מהערת השכל, לא תהיה כי אם לנדיבות הנפש ורצונה להשתדל בכל יכולתה בעבודת אלוהים לשמו, אחר ידיעה והבנה כי הנפש לא תתנדב במה שיש לה, אלא אחר שיתברר לה שהתמורה עודפת עליו, והוא רצות האל אותה.
והשלישי
והעבודה שתהיה מן השכל, הצפון בלב כפליים ממה שנראה ממנה על האברים, והם חובות הלבבות.
והרביעי
כמו שהזהירו חכמנו זיכרונם לברכה עליו: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו', ויהי מורא שמים עליכם.
והחמישי
אך מצוות השכל כמעט שאין להם תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלוהים ועוצם יכולתו ומלכותו, יוסיף להיכנע לו ולהישפל לפניו.
ועל כן אתה רואה דוד עליו השלום מתחנן אל האלוהים להעיר אותו עליהן, ולהסיר מסך הסכלות מעל עיניו.
כמו שכתוב (תהילים קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, הורני ה' דרך חקיך וגו' הדריכני בנתיב מצוותיך וגו', הט לבי אל עדותך וגו'.
ואומר (שם) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד. רצונו לומר: כל מה שאנו חייבים מעבודתך אל התמדת טובותיך, אין קץ לו, מפני שאין קץ לאופני טובותיך עלינו.
וכבר נאמר על קצת הפרושים שהיו כל ימיהם בתשובה מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלוהים בכל יום, וקיצורם במה שהם חייבים לו מן העבודה בעבר.כמו שכתב דוד עליו השלום (שם יט) יום ליום יביע אמר וגו'.
ואומר (שם קיט) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך.
והשישי
אך העבודה שהיא מן השכל, לא תיגמר לאדם אלא בכוח גדול ועזר מאת האלוהים יתברך, כי יכולת האדם קצרה מהשיגה.
ועל כן אתה רואה דוד עליו השלום משיב תמיד התחנה לאל לעזרו עליה באשרי תמימי דרך,
והשביעי
אבל העבודה שהיא מהערת השכל, בטוח הוא מהכשל בה ומחטוא, כי הנפש אינה נמשכת אליה אלא לאחר המית תאוות הגופות והגברת השכל עליה ושימושו בה כחפצו ורצונו. ועל כן היא עבודה מובטחת מהכשל בה, ובעלה שמור מן החטא.
כמו שאמר הכתוב (משלי יב) לא יאונה לצדיק כל און.
[מעלות התורה]
אחד מהם
ובמידותיו מה שיביאהו להתמסר להנאות ולשקוע בתאוות הבהמיות, ולנתק קשר השכל מעליו.
ויש בו מידות שיביאוהו למאוס בעולם ולהניח ישובו מפני התהפכות ענייניו בו והתמדת הפגעים והיגונות עליו, ולנטות אל עולם השכל העליון.
ושתי העצות אינם משובחות.
מפני שהאחת מביאה להפסדת סדר העולם,
והשנית מביאה להפסדת עניני האדם בעולם הזה ובבא.
ומחמלת הבורא יתעלה ועוצם טובתו על האדם, שחננו מה שיתקן בו ענייניו ויכונו בו דרכיו בשני העולמים בסדר אמצעי בין השכל והתאווה, והיא התורה הנאמנה, השומרת הצדק הגלוי והנסתר, שנותנת לאדם חלק מתאוותיו בעולם הזה, ושומרת לו גמולו באחריתו.
כמו שאמר הכתוב (משלי כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים וגו'. כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו' להיות בה' מבטחך הודעתיך וגו'. הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך:
והשני
והוצרך למעמד וגבול בכל זה בדרך התורה והוראת הנבואה, כדי שיסודר לנו העניין המכוון ממנו בהתקבצם, והיא עבודת ה' יתעלה.
כמו שכתוב (קהלת ג) והאלוהים עשה שייראו מלפניו:
והשלישי
והערה התוריה כוללת כל מי שהגיע לתנאי הציווי על דרך שווה, ואם הם חלוקים בהבנתם אותה. כמו שהקדמנו בסוף השער הראשון מן הספר הזה. ויש שיהיה האדם מקצר בקצת ענייניו ומוסיף בקצתם, ומתחלפת הערת השכל בו בהתחלף הכרתו.
וההערה התוריה אינה מתחלפת בעצמה, אבל תורתה צורה אחת לנער ולבחור, ולישיש ולזקן, ולמשכיל ולכסיל. ומתחלף המעשה שיהיה מחמתה בכל אשר זכרנו.
כמו שכתב הספר בכלילת ההערה התוריה לכל העם (דברים לא) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו'.
ואמר שם: תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם.
הרביעי
ואין דרך לדעת זה מצד השכל לבדו, כאשר בחר בנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים ובקיעת ים סוף ומה שסמוך להם מן הטובות, אשר אין צורך לזוכרם בעבור שהן ידועות ומפורסמות. וייחדנו הבורא ית' משאר האומות הקדמונים בעבודה, חייבנו בה להודות לו, ויעד אותנו על קבלתה בגמול בעולם הזה ובבא, מה שלא יסופר מרוב חסד וטובה ממנו ית'.
וכל זה לא יתברר כי אם בתורה.
כמו שאמר הכתוב (שמות יט) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי וגו', ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש וגו'.
והחמישי
ומי שעולה ממנה אל העבודה שהוא מדרך הערת השכל, יגיע אל מדרגת הנביאים ובחירי עליון החסידים, ויהי גמולו בעולם הזה השמחה במתיקות עבודת ה'.
כמו שכתב הנביא (ירמיה טו) נמצאו דבריך ואוכלם, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי, כי נקרא שמך עלי ה' אלוהי צבאות.
ואמר (תהילים סד) ישמח צדיק בה' וחסה בו, ויתהללו כל ישרי לב.
ואמר (שם צז) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
וגמולו לעולם הבא, להגיע אל האור העליון אשר לא נוכל לספרו ולא לדמותו.
כמו שכתוב (זכריה ג) אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור, וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.
ואמר (תהילים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם.
ואמר (ישעיה סד) עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו.
והשישי
ומי ששכלו והכרתו חזקים, יתעורר אליהם ויקבלם על עצמו לשני הפנים. ומי שנחלש שכלו מדרך חיובם, יקבלם מצד התורה בלבד, וינהג בהם מנהג השמעיות. והייתה בזאת תקנת הכל.
כמו שכתוב (משלי ג) דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום:
והשביעי
ומי שיבחן טובות האלוהים עליו אשר ישתווה בהן עם כל בני אדם, יאמין בחיוב קבלת עבודת האלוהים בכל מיני השכליות.
וכשיבחן טובות הבורא עליו, אשר ייחד בהן עמו משאר העמים, יאמין בחיובו במצוות השמעיות מבלעדי שאר האומות.
וכן כאשר יבחן טובות האלוהים עליו, אשר ייחד בהן שבטו מבלעדי שבטי שאר עמו, ככהונה ולוויה, יאמין בחיובו במצוות אשר ייחד בהן האלוהים שבטו.
ועל כן תמצא תורת כהונה ארבעה ועשרים, כנגד ארבעה ועשרים טובות שהטיב בהם הבורא לכוהנים, והם ארבעה ועשרים מתנות כהונה.
ועל ההקשה הזאת, כל מי שייחד האלוהים אותו בטובה מבלעדי שאר בני אדם, צריך שיחייב את עצמו עבודה שיתייחד בה מבלעדיהם, עם השתדלו בעבודה הכוללת אותו עימהם, כפי יכולתו והשגתו להודות לה' יתברך, על מה שייחדו בו מן הטוב. ויהיה גורם התמדתה ולהוסיף לו עליה, ולגמול על עבודתו בבא, ולא יהיה כמי שנאמר בו (הושע ב) וכסף הרביתי להם, וזהב עשו לבעל.
ומי שמקצר בעבודה על מה שיוחד בו מן הטובה, יגרום לו לקצר במה שיוחדה בו משפחתו, ואחר כך במה שיוחד בו עמו, ויניח את התורה.
וכיון שאינו מקבל את התורה, אינו מקבל חיובי השכליות.
וכשאינו מקבל מה שמחייבו השכל, עם הימצאו לו והתעורר עליו, יצא לו מתכונת החי המדבר, ויהיו הבהמות מבינות דרך תקנתם יותר ממנו.
כמו שכתוב (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן.
ויהיה דרכו כדרך מי שנאמר עליו (תהילים לז) כי רשעים יאבדו, ואויבי ה' כיקר כרים, כלו בעשן כלו.
פרק ד
וראוי לנו לבאר צורת ההערה התוריה
ואומר: כי ההערה התוריה היא חזון מאת האלוהים, על ידי איש מבני אדם, במה שהוא טוב בעיניו מהם מעבודתו, לגומלם על קבלתם גמול בעולם הזה ובעולם הבא, חסד ונדבה וטובה.
והתורה חולקת מעשי בני אדם לשלושה חלקים:
צווי
ואזהרה
ומותר.
והצווי מתחלק לשני חלקים:
אחד מהם מצוות הלבבות, והם הדברים אשר ייתכנו באמונת הלב, כייחוד האל, והיות הלב שלם עמו ובטוח עליו, והמסר אליו, ורצות בגזרתו, והאמן בנביאיו ובתורתו, וירוא אותו, ושמור מצוותיו, ובמחשבה בפליאותיו, והבחינה בטובותיו, והרבה כזה ממה שיארך סיפורם.
והשני מצוות הלבבות והאברים יחדיו, כייחוד הלשון עם הלב, וקריאת ספר התורה ולימודו, והתפילה והצום והצדקה, והשביתה מן המעשים בשבתות ובמועדים, ועשות סוכה ולולב וציצית והדומה לזה.
והאזהרה מתחלקת גם כן לשני חלקים:
אחד מהם חובות הלבבות,והאזהרה שבחובות הלבבות כשיתוף עם הבורא בסתר ובחונף, ואהבת עשות מה שהזהיר האל מלעשותו, והגאווה והגובה והגאון, ובזות בני אדם, ולעוג לנביאים ולדברים הבאים מהאלוהים על לשונם, ומאוס בטוב ואנשיו, ומצוא קורת רוח במדעים, והקנאה והחמדה ואהבת הרע לבני אדם, והתקצף על גזרת הבורא והרבה כזה.
והשני חובת האברים.
אך חובות האברים והמוזהר מהם, השיתוף עם הבורא בגלוי, ושבועת שקר, והכזב, והרכילות, ואכילת האסור, והבעילות האסורות ושפיכת דמים והרבה כזה.
והמותר מתחלק לשלושה חלקים:
די הסיפוקודי הסיפוק הוא מה שאי אפשר לאדם לעמוד בלעדיו, כמו המזון במאכל ובמשתה, והמלבוש והמכסה. והדיבור, מה שהוא צריך אליו בסדר ענייניו ופעולותיו וסחורותיו, והשתמשו בכל מיני תנועותיו, ושייקח מהם כדי הסיפוק והנכונה אשר בהם יכוון עניינו.
ריבוי
והקצור.
כמו שאמר הכתוב (תהילים קיב) טוב איש חונן ומלוה, יכלכל דבריו במשפט.
והחלק השני שהוא הריבוי, והוא עבור גבול די הסיפוק אל התוספות אשר אין צורך בהם לאדם כמו הריבוי מן המאכל והמשתה.
וכבר הזהיר ממנו החכם באומרו (משלי כג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו.
וכן שיפליג להתקשט במלבושים ומרחיב במשכנים ללא דוחק, ומותרי הדברים אשר איננו בוטח שלא ייכשל בהם.
כמו שכתב החכם (שם י) ברוב דברים לא יחדל פשע.
ורוב הבעילות, ובו אמר: (שם כט) ורועה זונות יאבד הון.
ואמר (שם לא) אל תתן לנשים חילך.
ואמר במלך (דברים יז) ולא ירבה לו נשים.
והשתדלות ברוב הקניין וקבוץ הממון, ובה נאמר (משלי כג) אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל.
ואמר במלך (דברים יז) וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד.
וכל מה שזכרנו בתקנת הגופות והנאותם, מגונה באחרונה, מפני שמביא האדם על מה שהזהיר הבורא ממנו ואסר אותו.
והחלק השלישי מן המותר הוא הקיצור. והוא שלא יגיע האדם אל גדר די הסיפוק במאכל ובמשתה ובמלבוש ובדיבור ובעסק בצרכי המזון והדומה לזה.
וזה יחלק לשני חלקים:
שיהיה חסידותומה שיש ממנו לחסידות ולהתקרב בו אל ה' על דרך הפרישות הוא משובח, ויש עליו גמול.
או לעניין העולם.
כמו שכתב החכם (קהלת ז) לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה.
ומה שיש ממנו לעניין העולם והוא להותיר ממנו או לשבח אותו שהוא פורש מן המותר, ומסתפק מן העולם בפחות ממזונו, זה מגונה, מפני שהוא יוצא מנתיב הבחינה, והוא חומס את גופו. וזה מפני רוב אהבתו בעולם.
ואמרו קצת החכמים:אבל הדיבור והשינה - הקיצור בהם משובח.
מי שפורש מן העולם לאהבת העולם,
כמי שמכבה האש בתבן.
הדיבור, מפני שהשתיקה אחריתה יותר טובה.
כמו שכתב החכם (שם ה) אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוהים, כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים.
אבל השינה -
כמו שאמר במשלי: מעט שנות מעט תנומות, מעט חבוק ידים לשכב.
[מעשי בני אדם: ציווי, אזהרה או סיפוק]
מציווי,כי כל מה שיוצא מגדר די הסיפוק, או אל התוספת או אל החסרון -
ואזהרה,
ודי הסיפוק.
איננו נמלט מהשיג [=מלהכלל] בציווי אם יהיה לשם שמים,
או באזהרה אם לא יהיה לשם שמים.
וכאשר נחקור על די הסיפוק להגיע מן העולם אל המזון, נמצאנו מצווה בו.
כמו שכתב בראשית היצירה, (בראשית א) ויברך אתם אלוהים ויאמר להם אלוהים, פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה.
ואמר אחר כך (שם) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני כל הארץ.
אם כן די הסיפוק במזון נכנס בשער הציווי.
וכיון שהוא כן, כבר התברר כי כל מעשי בני אדם אינם יוצאים מן הציווי והאזהרה.
וביאור זה, כי כל העושה מעשה, אם הוא מן הצווים הוא מעשה טוב, ואם יניח מעשותו והוא יכול לעמוד בחובתו - הוא מקצר.
וכן מי שעושה דבר מן האזהרות הוא חוטא, ואם יניח מעשותו הוא צדיק, כשיניחנו בעבור יראת ה'.
כמו שאמר הכתוב (תהילים קט) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו.
ואם יעשה מן המעשים המותרים על דרך שווה ונכונה - הוא צדיק.
כאשר אמר (שם קיב) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט.
ואם יהיה מרבה ועובר די הסיפוק - הוא מקצר, מפני שהוא מביא למה שהזהיר ממנו האלוהים.
ואם יקצר מדי הסיפוק עם יכולתו עליו, ותהיה כוונתו לייסר נפשו בעבודת ה' ולמשול בתאוותיו כדי להתקרב אל האלוהים או לפרוש מן העולם ולנטות אל העולם הבא - הוא צדיק, ומעשהו טוב.
ואם אינו לשם שמים - הוא מקצר ומעשהו מגונה.
והנה נחלקו מעשי בני אדם אל טוב ואל רע. והמשכיל מי ששוקל את מעשיו קודם עשותם במשקל הזה, ויבחן אותם במחשבתו הטובה, וכוח הכרתו יבחר בטוב מהם ויעזוב זולתו.
כמה שאמר דוד עליו השלום (שם קיט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך.
והראיה על בירור מה שזכרנו מהמעשים הטובים והרעים, מה שאמר החכם (קהלת יב) כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. והנה הכניס המעשים כולם תחת טוב ורע. והוא מה שזכרנו מעניין המשובח והמגונה.
[עשר מדרגות בחכמת התורה]
תחילתם אנשים למדו החומש והמקרא, והספיק להם בגרסת הפסוק מבלי הבנת עניין, ואינם יודעים פירוש המילות ושימוש הלשון, והם בתכונת חמור נושא ספרים.
והשנית אנשים ביקשו לברר קריאתם ולשמור התנועות, ושמו רוב השתדלותם בידיעת מקומות הניקוד, והם בעלי הניקוד והמסורת.
והשלישית אנשים ראו חסרון מי שקדם זכרם, והשתדלו לדעת עילת הניקוד והטעמים, וחברו אליהם דעת שימוש הלשון ודקדוקו, ודעת השמות והפעלים, ותיבות הטעם והסמוך והנפרד, וסיפור העבר בלשון עתיד, והציווי בלשון המקור השלם, והחסר והנח והכפול והנראה והנסתר והדומה לזה.
והרביעית אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם בפירוש המילות המסופקות בספרי הקודש והנראה מן הפשט, וחקרו עם זה על ידיעת העובר והאמיתי בלשון העברית, והשמות הדומים ושאינם דומים, והנגזרים ושאינם נגזרים, והזרים, וכן בתארים ובפעלים והדומה להם.
והחמישית אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם בדעת ענייני ספרי הקודש ולהבין שורשיו ולחקור על העובר והאמיתי מענייניו, כגשמות הנזכרת בו, והם המפרשים ספרי אלוהים כנראה ממנו, ואין סומכים על הקבלה.
והשישית אנשים סמכו על קבלת הקדמונים שהיא המשנה, והגיעו לקצת חיובי התורות והמצוות והדינים מבלי עיון בתלמוד.
והשביעית אנשים שהוסיפו על כל מה שזכרנו בעיון התלמוד, והשתדלו בגרסתו וקריאת הלכותיו, מבלי פירוק קושיותיו ופתח סתומותיו.
והשמינית אנשים לא הספיק להם מחכמת התורה מה שהספיק למי שקדם זכרו, עד שהטריחו את עצמם להבין דברי אנשי התלמוד והתיר ספקותיו ולפתוח סתומותיו לקנות בזה השם והתפארת. והם מתעלמים מחובות הלבבות ואינם מתעוררים למפסידי המעשים, וכלו ימיהם בידיעת העניינים הנכרים מתולדות הדינים, והזר הקשה מפסקי הדינים. וזכרו מחלוקת בעלי התלמוד בחידושים הנופלים בדינים, והתעלמו מעיין במה שאין להם רשות להתעלם ממנו מענייני נפשותם אשר הם חייבים לחקור עליו מאמיתת אותות הנביא עליו השלום, והקבלה ותנאיה, אשר בהם תתברר, ומה שחייבנו בו הבורא מהבאת הראיות עליו בשכלנו, ולעבדו בלב שלם, והרבה כזה ממה שאני עתיד לבארו, מאשר יושג בדרך השכל השער הזה.
והתשיעית אנשים שהגיעו נפשותם לדעת חובות הלבבות והאברים ומפסידי המעשה, והבינו פשט דברי הקודש ובמצפוני עניינו, ועמדו על אמיתת הקבלה מן הכתוב והמושכל, וסידרו הדינים, וחילקו חובת המעשים כפי הראוי לענייני כל זמן, והתחלקות דיני כל מקום, אחר שהבינו שורשי ספר התורה ונזהרו בם, והזהירו עליהם עם הפקת האמת בסתר ובגלוי, ונטות עם האמת באשר הוא נוטה. והם בעלי הגמרא והגאונים הנוהגים מנהגיהם אחריהם.
והעשירית אנשים שירשו חכמת התורה מהנביאים בכל פירושיה ותולדות שורשיה, והן אנשי כנסת הגדולה, ומי שקבל מהם מן התנאים, והן בעלי המשניות והברייתות כמו שנזכר במסכת אבות.
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע,
ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים,
ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה,
ואנשי כנסת הגדולה לשמעון הצדיק,
ושמעון הצדיק לאנטיגנוס,
ואנטיגנוס ליוסי בן יועזר, וליוסי בן יוחנן איש ירושלים,
והם מסרוה ליהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי,
והם מסרוה ליהודה בן טבאי ולשמעון בן שטח,
והם מסרה לשמעיה ואבטליון,
ומהם לשמאי והלל,
ומהם לרבן יוחנן בן זכאי,
ורבן יוחנן בן זכאי לר' אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל ור' אלעזר בן ערך ור' יוסי הכהן ור' שמעון בן נתנאל,
ומהם לר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה ור' טרפון ור' שמעון בן גמליאל,
ומהם לר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ורבי יהודה הנשיא.
והוא רבנו הקדוש, אשר קיבץ עניני המשנה וסידרם וחלקם לפרקים, וחיברם, והוא עיקר כל הקבלה שסומכים עליו בתורתנו.
[עשר מדרגות בדעות אנשי התורה על אמונתם]
תחילתם אנשים נשא אותם הסכלות, גם גובר התאוות עליהם למאוס בתורה, וחשבו אותה כמנהגים שמנהיגים בהם הכסילים, מפני גובר התאווה על שכלם ועובי טבעם. ואינם נכנסים תחת עול התורה, ולא נמשכים בעבותות השכל, מפני שהם חפצים בהפקר.
ובכמותם אמר החכם (משלי יח) לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו.
והמדרגה השנית, אנשים לא יכלו לדחות האותות ולהכחיש המופתים אשר נראו על ידי הנביאים מפני פרסומם, אלא שנסתפקו באמיתת התורה, ואמרו דברים קרובים לדעת מי שהקדמנו זכרם, שהאלוהים רצה להורות את בריותיו דרך שיתקן בו עניינם בעולם הזה, והעיר הנביא להנהיגם במה שצריך להם מן החוקים, ונתן לו אותות ומופתים לשמוע דבריו ולקבל חוקיו. ואינם מאמינים בגמול ועונש.
ואני רואה לבאר מה שיש עליהם מן התשובות בקצרה, על דרך המניעות וההסכמה.
על דרך המניעות, כי הבורא נעלה ומרומם לשנות מנהג למי שמכזב עליו, ויאמר בשמו מה שלא אמרו. ואם הוא מישר אותם בכזבו על אלוהים, כי אין החזון הנראה אל הנביא יותר נפלא וקשה משנות המנהג לו.
ועל דרך ההסכמה, אילו היה מתברר בראיה ברורה שהוא כן, היה מן הדין להימשך אחריו, כי אין הבורא יתברך משנה מנהג ולא מראה מופת על ידי מי שאינו יודע הדרך הטובה והישרה. ומי שבחרהו הבורא יתעלה להורות לנו הדרך הטובה והישרה, ולהנהיגנו אחרי שנראה האותות על ידו, ראוי הוא שנסמוך עליו בהרכבתנו והנהגתנו.
ואנו חייבים בזה למלך או לשלטון, כמו שאמר (שם כד) ירא את ה' בני ומלך וגו'.
וכל שכן מי שנראה מופת על ידו.
ועל שני הפנים הם חייבים בקבלת התורה.
ובכמותם אמר החכם (שם ח) הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב:
והמדרגה השלישית, אנשים שנתבררה אצלם אמיתת התורה, וחשבו כי הוא מחסד האלוהים לישר בה בריותיו בעולם הזה ולהנהיג אותם בלבד, לא לגמול בעולם הבא ולא לעונש.
והטעם בזה, מה שהושב פעמים בספרי הנביאים מן הגמול והעונש בעולם הזה ולא בעולם הבא. וכבר האריך רבנו סעדיה זיכרונו לברכה בפרשת אם בחקותי, מה שיתברר בו ביטול דעות האנשים האלה.
ובספרי הנביאים סימנים חזקים מענייני השכר והעונש בעולם הבא.
מהם מה שאמר (קהלת יב) כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע.
ומהם מה שכתב (מלאכי ג) ועסותם רשעים, כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם וגו'.
ואמר (שם) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו.
ואמר (ישעיה סו) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר.
ואמר (תהילים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם.
ואמר (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.
ואמר (ישעיה סד) עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו.
ואמר (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם.
ומהם מה שכתוב (ישעיה נח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.
והרבה כאלה מה שיארך זכרם.
והמדרגה הרביעית, האנשים התקיים בנפשותם בירור התורה, ואמיתת הגמול והעונש בעולם הבא, אלא שנפשותם הטו אותם אל אהבת העולם ותאוותיו, ולקחו מעשה העבודה למצודות יצודו בהם העולם, וקבלו התורה בגילוים ולא במצפונם, ובלשונם ולא בלבבם.
ובכמותם נאמר (ירמיה ט) בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו.
ונאמר (ישעיה כט) בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני.
והמדרגה החמישית, אנשים יתברר להם כל מה שהקדמנו מעניין התורה ואמיתת הגמול והעונש בעולם הבא, אלא שהטו אותם נפשותם לאהבת העולם, וקבלו התורה וכיוונו בקבלתה להגיע לגמול האלוהים ולשבח בני אדם, וכבודם בעולם הזה עליה, והוא שער משערי החונף והוא השיתוף הנסתר.
והמדרגה השישית, אנשים כיוונו במעשיהם גמול הבורא בעולם הזה בלבד, מאהבתם אותו ובחרם בנעימותיו, ואינם מבינים גמול העולם הבא ונעימותיו.
והמדרגה השביעית, אנשים התברר להם כל מה שהקדמנו זכרו, אלא שהייתה כוונתם בעבודתם לאלוהים תוחלת הגמול בעולם הזה ובעולם הבא, ולא ידעו אופני עבודת ה' לשמו לגדלו ולכבדו ולרוממו למה שיאות לו בלבד.
ועליהם אמרו רז"ל:
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,והמדרגה השמינית, אנשים התברר להם בנפשותם כל מה שקדם זכרו, אלא שהם מקבלים עבודת ה' מיראתם את עונשו בעולם הזה ובבא. וכבר בארנו גנות שתי הדעות האלה במה שקדם לנו:
אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס,
ויהי מורא שמים עליכם.
והמדרגה התשיעית, אנשים האמינו בתורה ובגמול ובעונש עליה בשני העולמים, וכוונו בעבודת השם לשמו ולמה שיאות לו, אלא שלא נשמרו ממפסידי העבודות, ונכנס ההפסד עליהן ולא הכירו מאין.
דומה למה שנאמר (קהלת י) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט.
ואמר (שם ט) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה.
ואמר קצת החסידים לתלמידיו:והמדרגה העשירית, אנשים התבררה אצלם אמיתת התורה וכל מה שהם חייבים מן הגמול והעונש עליה בשני העולמים, ונתעוררו מהתעלמותם, וראה לבם מה שחייבים בו לבורא לגודל טובו וחסדו עליהם, ולא שמו לבם אל הגמול והעונש, אך מיהרו אל עבודת האלוהים לשמו לגדל ולרומם בכוסף ובלבב שלם, בעבור ידיעתם אותו והכרתם את עניינו.
אילו לא היה לכם עונות, הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העונות.
אמרו לו: מה הוא גדול מן העונות?
אמר: הגבהות והגאווה.
כמו שאמר הכתוב (משלי טז) תועבת ה' כל גבה לב.
וזאת המעלה הרמה שבמדרגת אנשי התורה, וזאת מעלת הנביאים והחסידים אשר נמסרו אל האלוהים, וכרתו עמו ברית וסחרו עמו והסכימו עליו, ונתנו לו נפשותם ובניהם וקניינם, ועמדו באמונתם במה שקבלו על נפשותם.
ועליהם אמר הכתוב (תהילים נ) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח.
וזאת צורת ההערה התוריה ומדרגות אנשי החכמה בספר התורה, ותכונות ומעלות המאמינים בה. ואפשר שיימצא במדרגות אנשי התבונות בתורה זולתי מה שסיפרנו, אך זכרנו הנמצא עליו רוב המון האומה. ובזכרנו אותו תועלתו מוכיח למבקש הדרך הישרה.
והוא כאשר תמצא בו מעלה שהוא קרוב אליה, ידע מה שסמוכה לה מן התכונות, וישתדל לעלות אליה, ויתבאר לו מה בינו ובין התכונה העליונה מן התכונות, וישתדל לעלות אליה מדרגה אחר מדרגה, ויהיה יותר קל עליו.
