|
המושגים "יצר" ו"תאווה" "תאווה" - היא נטייתו של הגוף אל הנאות החיים. שורשה - כוחות הטבע הטבועים בגופו של האדם: |
"התאווה אשר באדם מחוברת מכוחות הטבע ומזגי היסודות, והיא בעולם יסודם ומעון שרשם, מושכים אליה המאכלים כוח, ומחזקים אותה ההנאות הגופיות" (עבודת האלוהים ב).
|
|
היצר (הרע) הוא הרציונל של הנטייה להנאה ולחטא. היצר הוא הדובר בשם התאווה. הוא המתווכח, בנימוקים רציונאליים ובטענות מבוססות, נגד השכל. הוא מתווכח, הוא טוען טענות שונות לקבוצות בני אדם שונות - ופעולתו כגוף בעל תבונה. המאבק בין השכל ליצר |
"בן אדם, ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם, הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופיים והרוחניים" (יחוד המעשה ה).
|
| הניצחון על היצר הוא במצב בו - |
"ייוועץ עם השכל בכל הרהורי היצר בלבו, ולקבל עצתו מבלתי עצת יצרו" (יחוד המעשה ב).
|
|
בן תחרותו של השכל הוא היצר, ולא שכל בעל נקודת השקפה אחרת. לעובדה זו חשיבות עליונה: כיוון שאין השקפה הנוגדת לתורה, צריך ר' בחיי להדריך את הקורא לא רק כיצד להגיע להכרה שכלית, אלא כיצד להלחם ביצר, ולהגיע למצב בו ישלוט השכל ביצר. השליטה ביצר נעשית על ידי השכל, אבל כדי שאדם אמנם ירצה בכך, לא די בהכרה שכלית, יש צורך בסיועו של הרגש. וכך נמצא, כי ר' בחיי מציב מול היצר, כנציגה של התאווה, את השכל המורה על הדרך הנכונה, ואת הרגש, המביא להזדהות עם התורה והציוויים שבה. כך מקיף ר' בחיי את כל הצדדים באישיותו של חניכו: הוא נותן לו בסיס שכלי על פיו יציית לתורה, ומביאו להזדהות רגשית עם דרכו.
התאווה |
"אנשים נשאה אותם הסכלות, גם גובר התאוות עליהם למאוס בתורה, וחשבו אותה כמנהגים שמנהיגים בהם האומות, וכחוקים שמנהיגים בהם הכסילים, מפני גובר התאווה על שכלם ועובי טבעם" (עבודת האלוהים ד).
|
| אנשים אלה |
"אינם נכנסים תחת עול התורה, ולא נמשכים בעבותות השכל, מפני שהם חפצים בהפקר" (שם).
|
|
במאבק שבין התאווה לבין השכל מתחילה התאווה מנקודת מוצא חזקה יותר מאשר זו של השכל. התכלית היא, כמובן, מצבו של האיש ש"הגביר שכלו על תאוותו, והתמיד לחשוב עם נפשו, וירא את בוראו" (התשובה ב). אולם מצב זה הוא סופו של התהליך, המתחיל במצב בו עדיפות לתאווה. שלוש הן הסיבות לעדיפותה של התאווה: (א) הדיכוטומיה גוף/נפש, גורמת לכך שהאדם בנוי מיסודות סותרים: מצד אחד, הגוף, והתכונות הגורמות לגוף להמשיך ולהתקיים, ולמין האנושי להמשיך ולהתקיים. "מידה הזאת, היא התאווה להנאות הגופיות, והיא כוללת כל מיני החי הגדל" (עבודת האלוהים ב). תאוות אלה הן יסוד לקיומו של המין האנושי בעולם: ללא יצר אכילה, וללא יצר מין - לא יהיה אדם שיוכל לעבוד את הבורא בשכלו. מול תכונות אלה קיימות תכונות הפוכות: |
"יכסוף בהם כאשר ישתמש בהם, למאוס בעמידתו בעולם הזה, ויחפוץ להיפרד ממנו" (שם).
|
| שתי מערכות של תכונות אלה עומדות זו מול זו, האחת מעודדת את הנאות העולם, והאחרת - את הפרישות ממנו. עדיפותן של התאוות להנאות הגופניות היא בכך שהן מתחילות לפעול |
"אל נפש אדם מנעוריו, וצוותו בהם מתחילת עניינו חזק וגדול ונחוץ בהם יותר". וכך מגיע האדם למצב בו "הגבירה מידת התאווה על שאר מידותיו, עד שגברה על השכל שנוצר עליו האדם, וטחה מראות עינו" (שם).
|
|
(ב) בעוד השכל עצם רוחני נגזר מן העולם העליון, |
"התאווה אשר באדם מחוברת מכוחות הטבע ומזגי היסודות, והיא בעולם יסודה ומעון שורשה. מושכים אליה המאכלים כוח, ומחזקות אותה ההנאות הגופיות" (עבודת האלוהים ב).
|
|
בתוך המערך של חיי האדם בעולם - התאווה נמצאת במקומה הטבעי, והיא שלטת על הגוף במקומו הטבעי. השכל, לעומתה, פועל פעולה הנוגדת את טבעו של האדם, ועל כן חלש כוחו של השכל. |
(ג) "התאווה משתמשים בה תדיר במזון הגוף, ולא תרפה מהעבודה לילה ויום, והשכל אין משתמשים בו אלא במה שהוא מפיק לתאווה" (שם).
|
|
כאן באה ההנחה כי כלים שמשתמשים בהם תדיר מתחזקים, ואילו אלה שהשימוש בהם נדיר - נחלשים. השכל, אם כן, נחלש, ואילו התאווה מתחזקת.
התאווה והשכל הנם, אפוא, ניגודים המושכים את האדם לכיוונים שונים, ונפשו של אדם נקרעת בין שני כיוונים אלה. עוצמתה היחסית של התאווה, בגלל הסיבות שנמנו למעלה, מקנה לה עדיפות. והרי "הגברת התאווה על השכל היא ראש כל חטאת וסיבת כל גנות" (הפרישות ב). יש, אם כן, צורך בגורם אחר, שיסייע ביד השכל לגבור על התאווה, גורם זה הוא התורה. התורה מגדילה את עצמתו של השכל, למרות הנטייה הטבעית של הגוף לתאווה. מצוות התורה מגבילות את הפעולות המחזקות את התאווה, בכך מחלישות את עוצמתה. ובעת הציות למצוות התורה, |
"אשר בהשתמש השכל בה, יחזיק וייזך ויזהיר, וידחה מעל האדם השכלות הגוברת על נפשו, המונעת אותו מראות הדברים על אמיתותם... וכמו שאמר... עדות ה' נאמנה, מחכימת פתי" (עבודת האלוהים ב).
|
|
ובהמשך הדברים: |
"ההערה התוריה היא הקדמה ומבוא אל הערת השכל, וראיה עליו, בעבור צורך האדם בנערותו אל חינוך והנהגה, ולמנוע תאוותיו עד שיחזק ויכוון שכלו" (שם ג).
|
|
דרך התחנכותו של האדם, לפי דברים אלה, היא זו: נטייה טבעית לתאוות מתאזנת על ידי מצוות המגבילות את התאוות ומכוונות את האדם לכוון השכל. שווי משקל זה מכין את הרקע ל"עבודה אשר האדם חייב בה מדרך הראיה השכלית, אשר היא תכלית העניין המכוון בו בבריאת המין האנושי בעולם הזה" (שם ב). אולם לא די בכך, והנטייה לתאוות אינה עוברת בזמן כל שהוא, ולכן, כשם שהתאוות ממשיכות לפעול, כך ממשיכות המצוות להיות בתוקף, ולהגביל את עצמת התאווה. על תפקידן הקבוע של המצוות עומד ר' בחיי במקום אחר: |
"ומפני שהיה זה למעלה מכוח אדם, ולא יתכן לו [שיהא לבו תמיד מלא מחשבות ואמונות אלוהיות - לפי פירוש "פת לחם"] עד שייפרד מרוב תאוותיו הבהמיות, ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו, העביד אותו הבורא בגופו ובאבריו במה שיש ביכולתו, עד שיקל עליו לעמוד בהם" (חשבון הנפש ג).
|
|
עד כאן אמורים הדברים לכל. המצוות מחייבות את הכל, ושמירת המצוות יוצרת מצב של איזון, ואחר כך סיוע לשכל לפעול את פעולתו. הנכנע לאלוהים |
"שיספיק לו מסיבות המזון מה שיזדמן ומה שימצא, מאשר תהיה נמבזה ונקלה בעיניו, ולחנך אותה לעמוד מתאוותיה הגופניות, ולהפנות לפרוע חובות הבורא" (הכניעה ו).
|
|
בדומה לזה הוא חשבון הנפש המוצע בשער הבחינה. שם מחשב האדם עם נפשו - |
"על מה ששקע בה מאהבת העולם הזה, והגברת תאוותיה על אהבת העולם הבא, וישתדל להוציא אהבת העולם הזה מלבו... אבל חזק גופך ותקנו, ותפקדנו במיני המאכלים הטובים הערבים והמשקים הראויים... ואם תהיה מחשבתך על תיקון גופך... תתעלם מתקנת נפשך" (חשבון הנפש ג).
|
|
בדברים אלה הדרישה היא מעבר למה שנדרש מיהודי שומר מצוות מן השורה. אין התורה אוסרת על אדם לאכול מאכלים ערבים, אף אינה אוסרת עליו לעמול לפרנסתו. אולם דרגה עליונה זו, אליה מגיע אדם בשלב גבוה זה של חינוכו, היא מעבר לדרישות מהמון העם. התורה היא המכנה המשותף לכל. בעזרת המצוות מאזן אדם את המאבק בין התאווה לבין השכל. בשלב גבוה יותר, שובר אדם את התאווה, על ידי כך שהוא מפחית מדרישות הגוף ומכניעו. היצר |
"השונא הגדול שיש לך בעולם, הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים" (יחוד המעשה ה).
|
| היצר הוא האויב הגדול, ומלחמתו באדם היא מלחמה בכל תחומי נפשו. היצר מספק על האדם את אמונתו, וספקות אלה הם "החזק שבשלוחיו אשר יורה אותך וילחם אותך בהם במצפון עניינך". מלחמתו העיקרית של היצר היא נגד השכל, ודרך מלחמתו - בכך שהוא מעורר ספקות בעניינים "שנתברר לך בהם מאמונתך ודתך". דרך המלחמה ביצר - באמצעות השכל: |
"ואם תהיה נזהר ממנו, ותזמין לו שלוחי שכלך להלחם אותו בהם, ותסלק חיציו מעליה, תנצל ותמלט ממנו, בעזרת השם יתברך" (שם).
|
|
מעמדו של היצר כלוחם נגד השכל, ותפיסת השכל כתרופה להטעיית היצר - מפורטים בהמשך שער יחוד המעשה, בו מופיע השכל כבלם עיקרי במלחמתו של האדם נגד היצר. למשל: |
"ותחילת מה שיספק אותך בו היצר... הוא שנפשך אין לה קיום מבלתי הגוף... ושאין לה מציאות אחר המוות... ואם תתייעץ עם שכלך בזה, ירחיק ממך הדת הזאת בראיות אשר זכרו אותן הקדמונים".
|
| וכן: |
"וכאשר יתייאש מספק אותך בזה, ישתדל לספק אותך בבורא יתברך, ויאמר לך כי העולם הזה אינו חדש ולא נברא... וכאשר יקרך בזה, שוב לשכלך, ויראה אותך הפסד הדעת הזו" (שם).
|
|
ר' בחיי מתאר את הטקטיקה שהיצר נוקט בפעולתו. הרהורי היצר הם משני סוגים, לפי סוג בני אדם שהוא פועל עליהם: |
(1) "מחשבות מספקות עליו האמיתות ומשבשות עליו אמונתו, עד שלא ישלם לו מעשה לאלוהים".
|
(2) "שהוא בא עמו מדרך הטענה והראיה, כי מה שהוא רץ אליו ומשתדל בו מן המעשה לאלוהים, אינו חובה, ולא מדרך הזריזות, אבל מורה אותו לעשות לעולם הזה וליושביו" (שם ד).
|
|
בהמשך הדברים מוסבר מיהו סוג האנשים שהוא פועל עליהם בכל דרך: |
"וזה הדמיון בחלק הראשון, אשר יספק בו היצר את האדם, כשיהיה חלש בחכמה ובדעת האלוהים ותורתו. אבל אם יהיה האדם חכם בדעת האלוהים ותורתו, ישתדל היצר להכניס ההפסד עליו והשיבוש בחכמתו ובמעשהו, מדרך הטענה והראיה מאיזה צד שיוכל, מן המושכל והכתוב והמקובל (שם ה).
|
|
ניתוח סוגי הטענות המכוונות לאנשים שונים יעמיד אותנו על ההיררכיה של הפעילויות החינוכיות של האדם, ודרך פעולת היצר לגבי כל סוג בני אדם. הטענות שטוען היצר כלפי חלשי הדעת, הן בתחום ההכרה: היצר מספק את האדם בתחומים אלה: (1) הנפש כלה אחר המות (2) אין בורא לעולם, והעולם קדמון (3) שיתוף (4) הבורא אינו צריך את העבודה שלך (5) הנבואה אינה אמת (6) הקבלה אינה אמת (7) הגמול והעונש אינם צודקים (8) אין עולם הבא (9) היצר מכוון לעצלות במעשה העבודה, ומטריד את האדם בענייני העולם במאכל ובמשתה (שם). ניתוח הטענות האלה מראה כי שמונה הטענות הראשונות שטוען היצר הם טענות בתחום ההגיון. השאלות על נצחיות הנפש, על חידוש העולם מול קדמותו, על מהימנות הנבואה והקבלה ודומיהן - הן שאלות פילוסופיות מובהקות. שאלות אלה מכוונות, לדעת ר' בחיי, דווקא לאלה שהם חלשי הדעת! רק בטענה התשיעית, האחרונה, פועל היצר כפי שצפוי היה שיפעל על חלשי הדעת - בתחום הרגש: יחבב לנו השמחה והתענוג, לקנא בשרים, וכדומה. הטענות שהיצר טוען נגד "האדם חכם בדעת האלוהים ותורתו" הן מסוג אחר. שם נמצא טענות אלה: (1) לאחר שלבך שלם עם אלוהים, עליך להשתדל להפיק רצון בני אדם (2) ראוי שתפרסם מעלותיך כדי לזכות לכבוד (3) הטרדות בענייני העולם הזה (4) רצוי שתסתיר מעשיך הטובים, להימלט מחונף (להפך מטענה 2) (5) אין בחירה, ולכן עשה מה שאתה חש צורך לעשותו (6) חטא כל ימיך, ושוב יום אחד לפני מותך (7) אתה יחיד בדורך, ולכן עליך להוכיח את אנשי דורך ולחנכם (8) ההצלחה היא בגללך, והכישלון - בגלל עבודת ה' (9) היצר יביאך לשמוח בחטא שחטאת, ולהצטער על מצוות שעשית. ניתוח פעולת היצר על החכם בדעת האלוהים יראה, שתחום פעולתו הוא בעיקר תחום הרגש. הטענה הראשונה והטענה החמישית (שהיא דומה לטענה השביעית לחלשי הדעת) הן טענות הגיוניות. כל שאר הטענות הן טענות או פעולות בתחום הרגש. אם נבדוק את דרך התחנכותו של אדם בהתאם לתיאור שניתן כאן, נבחין כי ר' בחיי רואה שלושה שלבים בהתפתחות: - אדם מתחיל את חינוכו כשהוא חלש דעת, בעל ידיעות מועטות. בשלב זה התורה מדריכה את מעשיו, והיצר טוען טענות הגיוניות, והוא מוכיח לו את אי צדקת דרכו. היצר פועל על האדם ברמה גבוהה מזו שהגיע אליה, כי רק כך יוכל לשכנע את האדם. אם יפעל על חלש הדעת במערכת שהוא שולט בה, יכולתו של היצר תהיה מוגבלת. על כן פועל היצר על האדם בתחום בו הוא חסר יכולת להשיב: הטענות נגד חסר הדעת הן טענות פילוסופיות מובהקות. - כאשר הגיע אדם לדרגה בה הוא שלם וחכם בדעת האלוהים, עולה גם היצר בסוג טענותיו. נגד איש זה אינו יכול לבוא בטענות פילוסופיות, שכן הוא יודע להשיב עליהן. (הטענה הפילוסופית היחידה שהיצר טוען נגדו היא בבעיית הבחירה - שאלה שאמנם אין לה תשובה מלאה). הטענות נגד החכם בדעת האלוהים הן טענות בתחום הרגש: כבוד, ענווה, תסכול על הצלחות וכישלונות, על עבירות ומצוות שנעשו. השלב השלישי והעליון בהתקדמותו של האדם, הוא השלב בו השכל והרגש מתאחדים, והאדם מגיע לשלמות פנימית. שלב זה הוא המטרה של ר' בחיי, והוא הוא דמותו של אוהב האלוהים, המתוארת בסוף הספר. ניתוח שלב זה ומקומו של הרגש יבוא בפרק הבא. הכוח המאזן את הלחץ של היצר הוא השכל. הסיוע לשכל הוא מצד התורה. אותה פעולה שהתורה עושה לתאוות, עושה היא ליצר: |
"ההפרש בין קדמונינו ובינינו בפרישות הוא, שהקדמונים... היה שכלם זך ויצרם חלש, ונפשותם היו נמשכות אחר שכלם, והמעט מן המצוות היה מספיק להם בהשלמת עבודת האלוהים עם אמונת לבם לאלוהים... ולא היו צריכים אל הפרישות היוצאת מהדרך השווה התוריה... וכאשר חזקה תאוותם וגדלה תשוקתם וגבר יצרם על שכלם, נצטרכו מן הפרישות אל מה שיהיה הפך תאוותם, ויעמוד כנגד יצרם, והוסיף להם הבורא מן המצוות השמעיות, מה שעמד להם במקום הפרישות... וכל אשר נוספו התאוות ונתחזקו, נחלש השכל והתאחר מהשיג העצה הנכונה, והצטרכו אל פרישות חזקה" (הפרישות ז).
|
|
בתיאור זה מתבטאת הפרישות במצוות שעם ישראל קיבל במספר רב והולך במשך השנים, עד לכניסתם לארץ. מספר המצוות, שהספיק לאברהם ולנח, אינו מספיק עוד לישראל בכניסתם לארץ. לאחר מתן תורה, כאשר המסגרת של המצוות נתיצבה, נותרה עדיין מסגרת הפרישות, להוסיף מצוות למיוחדים בדורם. שניים הם תפקידי התורה: במאבק בין השכל לבין היצר, מתערבת התורה בשני צידי המאבק. את היצר מכניעה התורה, בכך שמצוות שונות מדכאות את התאוות ומגבילות אותן למסגרת הראויה להן י ואת השכל מחזקת התורה, בכך שהתורה היא אחד ממקורות הדעת, ואדם קונה אמתות שכליות דרך התורה. אם נסכם את מבנה הכוחות הפועלים על האדם במאבק בין היצר והשכל, נקבל תמונה זו: |
|
הגוף מכיל שני אלמנטים סותרים: הנפש השואפת לרוחני, והתאוות השואפות להנאות החיים ולארצי. השכל מייצג את הנפש, והיצר את התאווה. הויכוח הוא בין היצר לבין השכל, כאשר התורה מסייעת לדכא את היצר, ולחזק את השכל. ועדיין לא די בכך: בויכוח בין היצר לבין השכל מתנהל הויכוח בשני מישורים שאינם נפגשים זה עם זה פגישה חזיתית. השכל משפיע במישור הרציונאלי, בעוד שהיצר כולל אלמנטים רציונאלים ורגשיים גם יחד. לשם כך יש צורך שהתהליך החינוכי יפעל על רובד נוסף באישיותו של האדם: הרגש. |
