רבי יוסף אלבו / ספר העיקרים

- ה מ ש ך -

מאמר רביעי פרק ל
[שכר ועונש (ב)]

[שתי דעות בעניין השכר שאחר המות]

בשכר הרוחני, שאמרנו שיגיע לאדם אחר המוות, נחלקו בו חכמי ישראל האחרונים לשתי דעות:

[דעה א' - רמב"ם: עיקר השכר לנפש בעולם הבא]
הדעת האחד: הוא דעת מי שיאמין שאף אם יש לצדיקים הגמורים בעולם הזה שכר טוב כפי מעשיהם כמו שהיה לאבות, מכל מקום עיקר השכר הוא רוחני לנפש בלבד בעולם הבא, רוצה לומר העולם שהוא בא לאדם אחר המוות מיד כשתיפרד הנפש מן הגוף, שאין בו לא אכילה ולא שתייה ולא שום תענוג ושימוש מתענוגי הגוף ושימושיו.

אמרו רבותינו ז"ל:

מרגלא בפומיה דרב:
העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה
ולא שנאה ולא קנאה ולא תחרות
אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם
ונהנין מזיו השכינה (ברכות י"ח).

כלומר: כי כתר שם טוב ומעשיהם הטובים, היא עומדת על ראשיהם מלמעלה, ובה ישיגו ליהנות מזיו השכינה.

[תחיית המתים]
ויאמין עם זה, שעם היות עיקר השכר הזה לנפש בלבד, עוד יש שכר אחר גשמי בעולם הזה לימות המשיח, וזה בתחיית המתים, שיחיו אז הצדיקים הגמורים: אם כדי לפרסם נסי השם ואמונתו בעולם, ואם כדי שישיגו קצת תענוג גשמי אז כימים שנצטערו או יותר, כפי מה שתגזור חכמת השם, או כדי שיקנו שלמות יותר מאשר קנו בתחילה, כאשר לא יכלו להשיג בחייהם המדרגה שהייתה ראויה אליהם לפי יושר לבם מפני המעיקים מחוץ ועול הגלות.

אבל מכל מקום ימותו אחר שיחיו, וישובו לעפרן, ויזכו אז הנשמות ההן במה שהשיגו בחיים השניים ההן להתענג במדרגה יותר גדולה בעולם הבא ממה שהיו בה קודם התחייה.

זהו דעת הרמב"ם ז"ל וגדולי החכמים האחרונים שנמשכו אחר דעתו ז"ל.
והדעת הזה כשיעויין היטב נמצאהו ראוי ומחויב מצד השכל ומסכים אל מה שנמצא בתורה.

[הוכחות לשיטת הרמב"ם]
וזה כי לפי שפעולות השם הם שלמות בתכלית השלמות, חוייב שימצא כל מה שאפשר המצאו לפי מה שתשפטהו החלוקה. ואחר שאנחנו נמצא הנמצאים הגשמיים:

- מהם קיימים באיש כגלגלים והכוכבים כמו שהעיד החוש על זה, והנביא מסכים לזה גם כן, אמר: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה... (ישעיה מ'),
ואמר: איש לא נעדר (שם).

- ומהם קיימים במין כבעלי חיים המולידים בדומה

- ומהם בלתי קיימים באיש ולא במין כבעלי חיים הנולדים מן העיפוש -

הנה הוא מן ההכרח שימצא החלק האחר הנשאר מן החלוקה:
והוא שימצאו נמצאים קיימים במין מצד וקיימים באיש מצד.
וזהו מין האדם, שהוא קיים במין ולא באיש כשאר הבעלי חיים מצד הגוף והכוחות החומריות אשר בו, והוא קיים באיש כמלאכים מצד הנפש המדברת והכוח השכלי אשר בו.

ואל שני מיני הקיום רמז בעל ספר יצירה באומרו:

כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו
במילת הלשון ובמילת המעור.

וקיום המין הרמוז במלת המעור ידוע, וקיום האיש הרמוז במילת הלשון, רוצה לומר בנפש המדברת, וזה לפי שאי אפשר לדבר הנצחיי לכרות ברית עם הדבר ההווה ונפסד אלא מצד הקיום שבו.

וביאור זה על זה הדרך: כי הכוחות הנמצאות במורכבות השפלות, אף על פי שאינן מושגות בחוש, קויים אצלנו מציאותן מצד הפעולות המושגות בחוש. כי מהפעולות יודעו הכוחות.

[פעולות גוף מעידות על הגורם לפעולות]
וכאשר ראינו הצמח התנועע לכל הפאות, וידענו כי לא יספיק לזה כוח טבעי בלבד, לפי שהתנועה הטבעית לא תהיה כי אם מהאמצע אל המקיף או מן המקיף אל האמצע או סביב האמצע. וזה מתנועע לכל הפאות, שפטנו שיש בזה המין התחלה אחרת תתחייב ממנה זאת התנועה, ואותה התחלה קראנוה נפש הצומחת.

וכן כאשר ראינו החי שיש בו התחלה, שהיא נפש הצומחת, ומוסף על זה שהוא מרגיש ומתנועע ברצון, מה שאין כן בכוח הטבע והנפש הצומחת, שפטנו בשיש בזה המין התחלה אחרת יימשכו ממנה אלה הפעולות, כלומר כוח הצמיחה ופועל ההרגש, קראנוה נפש חיונית.

וכן כאשר ראינו האדם יש בו ההתחלה הזאת, ונוסף גם הוא שהוא משכיל כוללי הדברים ויודע מהותם, ומבדיל בין העצם והמקרה וכיוצא בזה, ממה שלא יספיק לזה כוח צומח ולא כוח חיוני, שפטנו שיש בו התחלה אחרת יותר נכבדת, קראנוה הנפש האנושית או הנפש המשכלת.

[הכוח המניע את נפש האדם]
ומאשר ראינו נפש האדם ימצא לה הפועל הנכבד הזה שהוא ההשכלה, והיא מתחלפת בהשגה הזאת להשגות הכוחות הגשמיות.
כי הכוחות הגשמיות, כשיחזקו השגותיהם תפסד ההשגה ההיא, כהשגת האור החזק שהיא תפסיד הראות ותמנע מהשגת אפילו האור החלוש. וכן הקול החזק.
והכוח השכלי בהפך, כי יתחזק עם השגת הדברים העמוקים ויוסיף זוהר להשיג יותר.

וכן השגות הכוחות החומריות משתנות להיותן פרטיות, והשגות השכל בלתי משתנות והן קיימות להיותן כוללות.

ולזה שפטנו שהנותן הנפש הזאת, שיש בה כוח ההשכלה הזה, הוא יותר נכבד מן הנותן הכוח החיוני בבעלי-חיים.
ולזה יאמרו החכמים שהנפש החיונית באה מכוח הגלגלים, בתנועותיהם יכינו החומר לקבל הצורות, ונפשותיהם יתנו הצורות המתחלפות אשר בצומח ובחי, שאין מציאותן אלא בחומר, וכפי הכנת החומר.
ולזה ישתנו השגות הבעלי חיים והיו פרטיות כפי השתנות ההכנות הפרטיות.
אבל הנפש המשכלת אשר באדם, היא באה מהתחלה שכלית קיימת מופשטת מהחומר, בלתי משתנה, יותר נכבדת מן ההתחלה שתיתן הנפש החיונית, ולזה היו השגותיה כלליות קיימות.

[פעולת הנביא או החסיד בחומר העולם]
ונמצא הנביא או החסיד השלם יפעל בחומר העולם השפל כמו שיפעלו השכלים הנבדלים, לפי שהתחלת נפשו היא משכל נבדל. ויעיד על זה מה שנמצא בתורה במעשה בראשית, שייחס הכתוב נתינת הנפש החיונית אל ההתחלה חומרית בלבד.
אמר ביצירת הבעלי חיים: תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א').
וביצירת האדם ייחס נתינת הנפש אל התחלה שכלית:
אמר: וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים,
וסיים: ויהי האדם לנפש חיה (שם ב').
להורות שהכוח החיוני אשר באדם נמשך מן הכוח השכלי אשר נפח באפיו השם, לא מהתחלה אחרת כאשר הוא בבעלי-חיים.

[נפש האדם אינה נפסדת, נפש החיות נפסדת]
ואחר שהנפש החיונית אשר בבעלי-חיים, והנפש האנושית אשר בה כוח ההשכלה באות משתי התחלות מתחלפות, אם נמצא הכוחות החיוניות אשר בבעלי חיים נפסדות בהיפרד הדיבוק אשר בין הגוף ובינם, להיותן באות מכוח הגלגל שהוא בעל חומר ומנפשו שהיא כוח בחומר, לא יחוייב שתפסד נפש האדם, אחר היותה באה מהתחלה אחרת שכלית, מופשטת מחומר, שאין בה אפשרות ההפסד כלל כמו שיש בבעל חומר.

ולזה אף אם נראה כוח הצמיחה וההזנה וההרגש אשר באדם וזולתם מהכוחות החומריות נעדרות במוות, לא היה זה אלא לפי שֶׁפָּרַד הדיבוק בין הנפש והגוף שהיה כלי לפעול על ידו אלו הפעולות.

אבל נאמר:
כי אחר שראינו כוח ההשכלה מתקיימת בפני עצמה במלאכים בזולת הכוחות האחרות,
וראינו כוח הצמיחה וכוח החיות נפסדות בפני עצמן בצומח ובבעלי חיים,
שפטנו שאדם שנראה בו כוחות חומריות וכוח שכלי, שאף אם יעדרו הכוחות החומריות להעדר הכלי, לא ייפסד הכוח השכלי בהיפסד הכוח החיוני, כמו שלא ייפסד הכוח החיוני בהיפסד כוח הצמיחה, שהוא הכוח המגדל מן הבעלי חיים.
כי כוח החיות הכנה והצעה אל הכוח השכלי,
כמו שכוח המגדל הכנה והצעה אל כוח החיוני.

ואחר שנמצא השכל במלאכים מתקיים בפני עצמו בזולת חומר,
ונמצא הכוח השכלי אשר באדם יש לו פועל מיוחד בפני עצמו, כהשגת העצמיות הנפרדות והדברים המופשטים מחומר,
שפטנו בעבור זה, שהשכל הזה אחר שיש לו התלות בדבר קיים, לא יפסד בהפסד הגוף והעדר הכוחות החומריות.
אבל כשיפרד מן הגוף יתדבק בדבר הקיים שהשכיל, ובמה שנשמע אל השם לעשות רצונו, כי בזה ישוב במדרגת המלאכים, שעיקר שלמותם הוא מצד היותם נשמעים אל השם לעשות רצונו, כמו שנתבאר בפרק ה' מן המאמר השלישי.

וזהו התכלית האנושי, והוא עיקר השכר או הגמול המיועד בתורות אל האנשים אחר המוות כשתיפרד הנפש מן הגוף, זהו הדרך הנכון בהבנת הדעת הזה, שהוא דעת הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו.

[דעה ב': רמב"ן ורמ"ה: השכר לגוף ולנפש אחר התחייה]
והדעת השני הוא דעת מי שיאמין כי עם היות שיש לצדיקים גמורים שכר גשמי בעולם הזה, אחר שהצדיקים ההם הם מעטים, ורוב הצדיקים אינם מקבלים שכר גשמי בעולם הזה, ראוי שישולם בעולם הבא שכר אל הגוף עם הנפש ביחד.

וזה יהיה אחר תחיית המתים, שאז יתקיימו הגוף והנפש יחד בלי אכילה ושתיה, כמו שנתקיים משה רבנו ע"ה ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ושתיה בגוף ונפש.

ויאמר שזהו הנקרא בדברי רבותינו ז"ל עולם הבא, כשיאמרו על הצדיקים שהם מזומנים לחיי העולם הבא.

ויאמינו עם זה שלא תמות הנפש האנושית במות הגוף. אבל מיד אחר המוות יש מדרגה נקראת גן עדן, שנפשות הצדיקים גנוזות שם עד שיקומו לתחיית המתים ויזכו לחיי העולם הבא אחר תחיית המתים.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת שמחות (ה' ב) על רשב"ג שאמר לו לר' ישמעאל כשנגזר עליו שייהרג, והיה בוכה:

אמר ליה: רבי, למה אתה בוכה?
לשעה קלה אתה נתון בגן עדן בחלקן של צדיקים,.

ואמרו גם כן במסכת נידה על רבה בר שילא, שנפטר קודם רבה בר רב הונא מעט, ואמר רבה בר רב הונא עליו:

לשעה קלה הקדימני בגן עדן.

זהו דעת הרמב"ן ז"ל ודעת הרמ"ה ז"ל, וכת מהאחרונים שנמשכו אחר דעתם, זכר כולם לברכה.

[האדם כולל הכל, והוא זקוק לגוף להשלמתו]
ודרך הבנת זה הדעת לפי מה שמצאתי לאחד מגדולי תלמידי הרמב"ן ז"ל הוא, שהם יאמרו כי השתלשלות היצירות בעלי שכל הוא על שלוש מדרגות:
- האחד שכל פשוט מתקיים בלא גוף והוא השלם,
- ואחריו שכל בעל גוף קיים תמיד והם הגלגלים,
- ואחריו שכל בעל גוף נפסד שהוא האדם, והוא החסר שבמדרגות השכלים.
- ומה שנמצא אחריו בעלי חיים שהם בעלי גוף ונפש נפסדים,
- ואחריהם הצומח שהם בעלי הגוף נפסד ובלתי בעלי נפש חיה כולם הם לצורך האדם.

ואף על פי שהאדם נברא אחרון, זהו לשלמותו, לפי שהתחתונים כולם בשבילו, וביצירתו נשלמו. וכולם כוללים בו: ארבעה יסודות והכוח הצומח וְהַחִיּוּת ומוסף על כולן השכל.

ועל כן הוא מושל בכולן, ובא אחרון להשלים פעולתם ולמשול עליהם, לפי שיש בו שכל שיש בו הישארות.
ואולם צריך הוא לגוף לשלמותו, ועל זה נאמר שנפשות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד או בגן עדן. ולשון גנוז אינו אלא על דבר חסר, והוא כעניין שאמרנו שהן צריכין גוף שאין שלמותן בזולת גוף, ואולם יהיה בסופו גוף נכבד קיים.

זהו דעתם בשכל האדם, לפי מה שכתב הר"ר אהרן הלוי ז"ל בפירושי הלכות ברכות, בפרק ברכת הלבנה.

[תחיית המתים בגוף חדש]
וכשהוקשה להם אחר שאין קיום לשכל אלא בגוף, והגוף הזה אנו רואים נפסד כבהמות ושב אל העפר, היאך יתקיים השכל הזה לקיבול השכר אחר שאין קיומו אלא בגוף לפי דבריהם?

אמר הר"ר אהרן ז"ל כי כשיגיע זמן תחיית המתים יחדש הקב"ה לכל אחד מהצדיקים גוף אחר באותו מזל לגמרי שהיה לכל אחד ואחד מהם תחילה שווה בשווה, ויעמדו ויאכלו וישתו ויולידו ויעשה כל אבר ואבר שבגוף כל אחד מהם פעולתו הראויה לו, ויקבל כל מה שראוי לו בלי שום מונע בין מבפנים בין מבחוץ, וכן יהיו כל האנשים שיחיו אחר אותו זמן.

ועל כן יהיה כל גוף וגוף מהם בתכלית בריאותו שאפשר לו להשיג כפי מזגו ובתכלית השלמות שאפשר לו להשיג, וכן כל אחד ואחד לפי מדרגתו.
ואחר זה לימים רבים אחר שהשיגו תכלית השלמות שאפשר להם להשיג כל אחד ואחד לפי מדרגתו ראשון ראשון, כאשר יושג זה השלמות שאפשר לו להשיג, הרי לחפצו ולדעתו יעלה לעניין אליהו.

ועניין זה שעתיד חומר גופן שהוא חומר ארבע יסודות להשתנות ולקבל תכונה אחרת, ויהיה חומר גופן כעין יסוד פשוט קיים קל התנועה בהיר במראה כמעשה לבנת הספיר נעלם הראות - כעניין אליהו, מוכן לקבל זוהר האלוהים ואור פני מלך חיים כמעשה הלבנה שהוא גוף מקבל אורה.
ועל כן אמרו בברכת הלבנה: עטרת תפארת לעמוסי בטן, רוצה לומר לצדיקים, שהם עתידים להתחדש כמותה, רוצה לומר אחר תחיית המתים שישתנה גופם ויקבלו תכונה אחרת.

ודוגמתן בעולם הזה מבעלי חיים שישתנה תכונת גופם ויקבלו תכונה אחרת. ויש מהן צריכין לעניין-מה כי צריכין לאכול מאכל מיוחד.

וזה עניין פשט עץ החיים אשר האוכל מפירותיו נכון גופו לקבל תכונה זאת ואכל וחי לעולם, וזה נרמז במעשה בראשית, והוא עניין תחיית המתים, שהכוונה באדם שיחיה לעולם בגוף, לפי שאין שלמות האדם בזולת גוף אלא בגוף כעניין הגלגלים, ונמשל אליהם בהיר כזוהר הרקיע וככוכבים לעולם ועד.
ואילו שלמות האדם בזולת גוף, נמצא שהוא שכל נבדל ושלם יותר מן הגלגלים שהם בעלי גוף, וזה דבר שאי אפשר, שהשתלשלות היצירות הנכבד נכבד ראשון והקל קל אחרון, כמו שכתבנו ראשונה, וכיון שאין שלמות האדם בזולת גוף, אי אפשר שלא יבוא האדם לשלמות זה כעין כוונת יצירתו מתחילה.
ועל שינוי תכונתם וקלות תנועתם נאמר שהקב"ה עושה להם כנפיים.
כל זה כתב הרא"ה ז"ל.

[דחיית שיטת ר' אהרן]
והנך רואה כמה הרחקות יש בזה הדעת לפי הדרך הזה:
ראשונה שזה הדעת נוטה לדעת האומרים שהנפש כוח היולאני, ועל כן צריכה תמיד אל גוף שתתקיים בו.
שנית שאחר שהם יאמרו שאין קיום לנפש האנושית בזולת גוף, איך תתקיים הנפש אחר המוות כשתיפרד מן הגוף? והם יאמרו שקיומה הוא קיום חסר בגן עדן, שאין בו תענוג שלם לנפש והשגת מדרגה כלל.

וכשהוקשה להם למה לא יזדכך הגוף מיד אחר המוות וישתנה מטבע הנפסד לטבע הקיום כמו שאמרו שיהיה אחר כן,
יאמרו כי עוד צריך שיחיו אחר שימותו כדי שיזכו למדרגת ההישארות.
וזה דבר רחוק מאוד שלא יושג ההישארות אלא עד שיחיו המתים. ועל כיוצא בזה ייפול המשל המורגל בלשון ארמי: ערבך ערבא צריך, כי צריך שיזכו האנשים לתחייה הראשונה, ואחר כך שיזכו להישארות. ואם בזמן התחייה יאכלו האנשים ויולידו כמו שכתבו הם ויהיו בעלי בחירה, כבר אפשר שישובו לחטוא, ובמה יהיו בטוחים שיעלו לאותה מדרגה?

[דחיית הרמב"ם]
ולדעת האומר מרבותינו ז"ל שתחיית המתים לצדיקים גמורים בלבד, לא יהיה בכלל האנשים שהיו ושיהיו עד תחיית המתים מי שתזכה נפשו למדרגת ההישארות, ולא לשום מדרגה ממדרגות העולם הבא, אלא הצדיקים הגמורים בלבד.

וגם בצדיקים הגמורים שיזכו לתחייה, לא יהיה בהם מי שיזכה לשום מדרגה עד אותה שעה. והזוכים לתחייה איך אפשר שיתקיימו הגופות ההם, שהם מארבע יסודות, וטבעם להיות נפסדים, ואיך ישתנה טבע ההפסד ההוא לטבע הקיום.

ומי ייתן ואדע:
כמו שקיבלו בעלי זה הדעת, שאפשר שישתנה החומר ההווה הנפסד מטבעו אל טבע הקיום כחומר הגלגלים;
למה לא יקבלו שתשתנה נפש האדם אף על פי שיהיה כוח היולאני כפי דעתם, אחר שיש בה הכנה לקבל שלמות המושכלות, ממדרגת החסרון אל מדרגת השלמות עד שיהיה אפשר לה להתקיים בעצמה כשכל הנבדל.

וזה דבר נאות אל המושכל, ויותר נכון וקרוב אל הדעת משישתנה החומר מטבעו אל טבע אחר. ולא יצטרכו לפי זה לומר שלא יהיה עיקר ההישארות עד אחר תחיית המתים.

ועוד כי זה חולק על דעת רבותינו ז"ל שאומרים כי הנפשות הן נמצאות טרם המצאן בגוף האנושי, כמו שאמרו בבראשית רבה:

עם המלך במלאכתו ישבו שם (דה"א ד'), -
עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשותיהם של צדיקים
שבהם נמלך וברא את העולם.

ואינו אם כן כוח היולאני, אבל נבראו ביום ראשון, כמו שאמרו:

ורוח אלוהים מרחפת (בראשית א'),
זה רוחו של אדם הראשון.

וכן כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה, שהנפשות נבראו עם האור הראשון לדעת רבותינו ז"ל, ואינו אם כן כוח היולאני.

ועוד, כי הם יביאו ראיה לדבריהם מאליהו, והוא מבואר כי עניין אליהו הוא דבר נסי ואין כלל האנשים במדרגתו. שאפילו משה לא זכה לנס הגדול ההוא.
ועוד כי אליהו לא טעם טעם מיתה לפי המקובל מעניינו ולא הוצרך לנס תחיית המתים.

ולפי הדעת הזה לא יזכה אדם למדרגה זו אלא אחר שימות וישוב לחיות כאשר בתחילה. והתחייה ההיא שאמרו למתים אינה מובנת כלל, כי איך אפשר שיזדמן בתנועת הגלגל לכל הצדיקים שיחיו בזמנים מתחלפים מצב שיהיה מזל כל אחד מהם כמזל הראשון בשעה אחת לכולם כאחד, ואף אם יהיה כדבריהם תהיה יצירה חדשה לא תחיית המתים.

[אמונת הנוצרים]
סוף דבר הדברים הללו שבעלי זה הדעת אומרים לקיום סברתם רחוקים מאוד משיושכלו. ואם קבלה הם מן הנביאים ראוי שנקבל אותה, ואם באנו לדין עליהם יש תשובה בלי ספק, עם שזה נוטה לדעת הנוצרים האומרים שהצדיקים בחטא האדם היו נענשים, שלא הייתה נפשם משגת משלמותם אלא מדרגה חסרה, עד שבא המשיח לפי דעתם וכיפר על העוון, ואז השיגו האבות הצדיקים מדרגת השלמות הראויה להם.

ומן השורש הזה הוציאו סעיפים וענפים שהם עיקרים לדתם, יצילנו השם מהם.