- ה מ ש ך -



מאמר רביעי פרק לב
[שכר ועונש (ד)]

[צער במוות למרות המעבר למציאות נכבדה ביותר]
כל שינוי ההווה על האדם המשנה, אותו מן הדבר המורגל לו, מצער אותו - אף אם יהיה אותו השינוי ההוא טבעי אליו ולטובתו - כשלא יספיק לשער הטוב ההוא.

כי הנער בצאתו מרחם אמו, הוא יוצא מן הכוח אל הפועל ולמציאות יותר נכבד ויותר חשוב מן הראשון: לראות את האור ולהשיג המוחשים בחושים ולקנות המושכלות בשכל. ואף על פי כן הוא בוכה, לפי שאין בו כוח לשער בטוב ההוא.
וכן כשיגדל ויפסקו ממנו מזון החלב יבכה, אף על פי שיעתק לקבלת מזונות יותר טובים ויותר חזקים ויותר נאותים ומועילים למזגו, ויצטער לפי שהוא משתנה ממה שהורגל.
וכן האדם שהתמיד לשבת בחושך זמן רב, ויצא פתאום לאור, יקשה עליו ויצטער באור עד שיתמיד ויורגל בו מעט מעט.
וכן ביום המוות, אף אם ישתנה האדם למציאות יותר נכבד ויותר מעולה, ולזוהר בלתי מפסיק שאי אפשר לשכל האדם לשערו בהיותו שקוע בחומר, הנה הוא מצטער במוות צער נפלא - לא להיותו נעתק מן המציאות אל ההעדר, כמו שיחשבו האומרים שאין מציאות לשכל האנושי בזולת הגוף - אבל לפי שההעתק מן המורגל יקשה על האדם שיודרג ויורגל מעט מעט במה שלא הורגל.
ובעבור זה אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנ"ב ב) על נפשות הצדיקים, כל שנים עשר חדש נשמה עולה ויורדת, כלומר: לפי שיקשה עליה להעתק מן הדברים הגופיים שהורגלה בהם.

[הנפש רגילה להשתמש בחושים כדי להגיע באמצעותן להפשטה]
ואף על פי שאחר שנפרדת מן הגוף לא תצטרך להסתכל בגוף ולא בהרגשות לקבל השפע הרוחני שהייתה מוכנת לקבלו בהיותה בחיים, והיה הגוף כוחותיו מטרידים ומונעים אותה מלהידבק דיבוק שלם, וכשיסור טרדת הגוף והכוחות הגשמיות במוות יסולק המסך ויוסר המונע ויהיה הדבקות מתמיד.
ואולם תצטער במוות ויקשה עליה אחר המוות להיפרד מן הגוף והדברים הגשמיים אשר הייתה משתמשת מהם, לפי שהורגלה בהם בתחילתה בהיותה צריכה אל ההרגשות והכוחות הגשמיות, כדי שיגיעו באמצעותם הדמיונים המורגשים ותפשיט הנפש חלקיותם שהוא דבר נפסד ותשאיר כללותם שהוא דבר קיים.
כי לא תשאיר מראובן ושמעון רק החיות והדיבור הכולל, לא החלקי, וכן מכל הדברים תפשיט חלקיותם ותשאיר כללותם, ולא יגיע זה הכללות בנפש אלא באמצעות מה שהרגישו הכוחות הגשמיים מהדבר החלקי.

והרי האדם דומה לבית שיש בו חמשה שערים, יכנסו דרך אותם השערים אל הבית כל הממונות והקניינים והמזונות הצריכין לבעל הבית ויתקבצו כולם בבית אחד, ואחר יתחלקו מן הבית ההוא כל הקניינים והמזונות אל החדרים ויניחו בכל חדר הראוי לו.
ואחר שנתמלאו כל החדרים מכל הממונות והקניינים כל אחד כפי מדרגתו, לא יצטרכו אל השערים להביא אל הבית דבר, ולא לקיים בתוכן הטובות והקניינים, אבל סתימת השערים יותר טוב אל הבית, כדי שיהיה נשמר הטוב ההוא בחדרים.

וכן האדם שיש לו חמישה חושים אשר יושגו כל ההרגשות באמצעותם, ואחר שיכנסו כולם אל החוש המשותף יתחלקו כל הדברים המורגשים בחדרים כפי מה שראוי, ויקח הכוח המדמה מן הדברים ההם מה שראוי לו, ויקח הכוח השכלי מן הדברים כללותם ועצמותם ויפשיט חלקיותם ויבדיל המקרים מן העצמים.

ואחר שיגיע בנפש הכללות הזה מן הדברים, לא תצטרך אל החושים וההרגשות, כמו שלא יצטרך הבית אל השערים אחר המלא החדרים כל טוב.

וכמו שסתימת השערים יותר טוב לשמור הממונות, כן עזיבת הכוחות הגשמיות יותר טוב אל הנפש, לפי שההרגשות לנפש הם במדרגת המצודה או הספינה והבהמה המוליכים את האדם אל המקום המכוון, כי אחר שיגיע אל המקום ההוא, אין לו צורך בספינה או בבהמה, ויהיו עליו לטורח גדול ולמשא כבד.
ואף על פי שבתחילה לא היה יכול להגיע אל מחוז חפצו זולתם, כן ההרגשות והכוחות הגשמיות אחר שהושגו בהן המושכלות לא יצטרכו הן לקיים אותו המושכל בנפש, אבל הדבר הוא בהפך: כי יטרידו וימנעו מהשיג אותו על השלמות ומלהתמיד הדבקות בו, לפי שהשכל הפועל שכל פשוט נקי נבדל מחומר, והנפש לא תשיג הדבקות על האמת בהיותה מסתבכת בחומר.

ועם כל זה יקשה עליה להעתק מן המורגל ותצטער במוות, כי כל אדם יצטער להיפרד מן המורגל לו, אמרו חכמינו ז"ל (בתרא קמ"ו ב):
כל ימי עני רעים - ואפילו שבתות וימים טובים,
וכדשמואל דאמר שמואל: שינוי וסת תחילת חולי מעיים.
כלומר שקשה על העני להעתק ממה שהורגל בו אף על פי שיעתק אל תענוג יותר גדול. וכן יקשה על הנפש עזיבת הדברים הגופיים עד שתורגל בזה שנים עשר חדש, ולזה אמרו רבותינו ז"ל (שבת קצ"ב ב):
כל שנים עשר חדש נשמה עולה ויורדת,
לאחר שנים עשר חדש נשמה עולה ואינה יורדת.

[המשכיל יכסוף למוות]
ועל כן המשכיל, בהיותו משער בטוב מהגיע אחר המוות, לא יצטער מהמוות אבל יכסוף אליה, להיותו יודע כי הגוף וכוחותיו מטרידים הנפש מהשגתה ומהיותה בנועם מתמיד, וישפוט כי הצטער האדם על המוות הוא כהצטער הוולד בצאתו מרחם אמו, בעבור שאינו יכול לשער הטוב המגיע אליו בלידה.

[דעת צדיקים על המוות]
ואולם מה שנמצא לצדיקים כמשה רבנו ע"ה וזולתו יצטערו על המוות, הנה הוא לפי שהם יודעים ששיעור מדרגת הנפש בעולם הבא הוא כפי יתרון עבודתה בעולם הזה, והיו רוצים לקנות שלמות יותר בעולם הזה בחיים, כדי שיזכו למדרגה יותר גדולה בעולם הבא, להיותם משערים גודל מדרגת השכר והתענוג ההוא. לא שיצטערו על היותם חושבים שהם נעתקים מהמציאות אל ההעדר, לפי שאין מציאות לנפש בזולת הגוף, כמו שיחשבו הפתאים חלילה.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר רביעי פרק לג
[שכר ועונש (ה)]

[שכר ועונש בשיטת רמב"ן ורמב"ם]
ומה שראוי שנבאר עתה הוא, איך יצויר הגעת השכר או העונש בעולם הבא לפי שתי הדעות שכתבנו.

[1. הרמב"ן]
ונאמר, כי מי שיאמר שעיקר השכר בעולם הבא הוא לגוף ולנפש ביחד, הנה אחר שהוא יאמין שהנפש האנושית אין משכנה ומציאותה אלא בגוף, והיה הגוף כלי אל הנפש לתת לה מציאות לעשות רצון בוראה, הנה ממשפטי האל הישרים הוא שישלם אל הגוף שכר עמלו וטרחו שטרח בעבודת השם עם הנפש ביחד, והנה שכרו כשיהיה האדם השלם קיים בגוף ונפש אחר תחיית המתים. ויאמרו שזה יהיה כשיזכך השם חומר הגוף כחומר הגלגלים או הכוכבים, ויתקיים הגוף עם הנפש קיום נצחית כהתקיים הכוכבים שהם חיים משכילים בגוף ונפש.

ואם השכר הוא על זה הדרך, כמו שיאמר בעלי זה הדעת, כבר יושכל שיהיה העונש נצחית גם כן על זה הדרך, בשיחדש השם יתברך בגוף תואר חזק לקבל ולסבול עונשי גיהנום, כמ"ש איוב, רומז על גיהנום: ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל (איוב י'), יאמר שהוא כצל המוות ולא כמוות עצמו, וזה כדי שיישאר ברשעים כוח לקבל העונש. ואם היה כמוות עצמו היו כלין ולא ירגישו אחר כך בעונש.

[2. הרמב"ם]
[השכר: התאמת ההשגות השכליות לאמת המוחלטת]
ואולם אם השכר הוא לנפש ולא לגוף כלל, כדעת הרמב"ם ז"ל, צריך ביאור איך יצויר הגעת העונש לנפש הנבדלת מחומר.

וזה אמנם יובן עם ציור השכר, וציורו הוא על זה הדרך, כי הנפש בהפרדה מן הגוף אחר המוות תהיה משתוקקת וכוספת למה שהוא בטבעה מצד ההשכלה אשר בה לעבוד השם, ותטה גם כן למה שהרגילה בהיותה בגוף.

ועל כן האדם אשר כל מעשיו לשם שמים ולעבוד הבורא בעשיית מצוותיו, וכוונתו לעשות רצונו כאשר מצאה ידו בהיותו בחיים, הנה אותה כוונה בעצמה לא תיפרד מן הנפש אחר המוות, ולא תעזוב אותה, עד שתדבק בשכלים הנבדלים העובדים השם יתברך על דמיון אותה כוונה בעצמה. אלא שהכוונה ההיא היא במדרגה יותר גדולה מהראשונה, עד שכמעט היא בלתי נערכת אליה, אף על פי שהם ממין אחד.

וזה שדימה שלמה שתי אלו הכוונות האחת אל האחרת ליחס אור כוכב נוגה המאיר קודם עלות השחר אל אור השמש אמר: ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד'), רוצה לומר, כי כמו שכוכב נוגה כשהוא במרחק הריחוק הבוקרי הוא עולה קודם הבוקר, והוא מאיר את הלילה ולא יזוז מלהאיר תמיד כל הבוקר עד שיתחזק אור השמש ויהיה היום על נכונו, וזהו הולך ואור עד נכון היום, כן דרך הצדיקים וכוונתם בעבודת הבורא בחייהם הוא דרך נכון, משים לפניהם חושך לאור כאור נוגה המאיר את הלילה, ולא יסור מלהאיר לפניהם עד יום המוות שתניח אותם באור גדול רוחני, דומה אל האור הנקרא נכון היום, שהוא בלתי נערך עם האור הראשון כלל, אף על פי ששניהם ממין אחד, כמו שאור נוגה בלתי נערך עם אור השמש הפועל נכון היום, אף על פי ששניהם ממין האור.

ולכן הנפש כשתיפרד מן הגוף אם הייתה חכמה ומשכלת הדברים הנבדלים מהחומר והעניינים האלוהיים על אמיתתם, תתענג תענוג נפלא בראותה שיסכימו הדעות אשר השכילה על העניינים האלוהיים בעצמם.

כי ההשכלה שתשכיל הנפש בעודה בחיים, עניינה כמו עניין החלום. וכמו שתענוג החלום מייגע וּמַלְאֶה את האדם אם לא יסכים עמו המציאות, כן מושכלות הנפש מצערות אותה אחר המוות כאשר לא יסכים עימהם המציאות. ואם יסכים המציאות עימהם, וזה בהיותם אמיתיות, תתענג הנפש תענוג נפלא.

כמו שכאשר יחלום הרעב והנה הוא אוכל, או הצמא והנה הוא שותה, והקיץ ריקה נפשו יצטער צער גדול, וכאשר יקיץ וימצא לפניו מעין גנים וישתה, ושולחן ערוך ועליו כל מיני מגדים ואכל ושבע ודשן, יתענג תענוג נפלא בהיותו אוכל ושותה בפועל, עד שאין ערך לתענוג האכילה והשתייה בחלום שהוא בדמיון לבד עם התענוג ההוא ההווה בפועל, כן תתענג הנפש בהשגה בפועל בעולם הרוחני מה שהשכילה והשיגה אותו בעולם הזה הדומה אל השגת החלום.
עד שנאמר על דרך הדמיון וההבנה הציורית, שיחס השגת השכל בעולם הזה אל השגת הנפש בעולם הבא, כיחס החלום אל היקיצה.
ולזה מה שדימה הכתוב השגת שיבת ציון המושגת על פי הנביאים, עם היותה אמיתית שאין לספק בה, אל החלום, ואמר: בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהילים קכ"ו), כלומר: נדע ונכיר שהיינו בהשגתנו העניין ההוא על פי הנביאים כחולמים, כי לא היה ערך למה שהשגנו על פי הנביאים אל מה שנראה בפועל, אלא כיחס החלום אל היקיצה. ולזה כשנראה הדבר בפועל נשמח שמחה שלמה, ואז ימלא שחוק פינו, וזה ממה שיורה כי יחס השגת השכל אל הדבר ההווה בפועל כיחס החלום אל היקיצה.

וכמו כן אם הייתה הנפש בהיותה בחיים כל כוונתה לעבוד השם ולשמור מצוותיו ולרדוף צדקה וחסד, תענג תענוג נפלא בעולם הנשמות בראותה כי המלאכים והצורות קיומם ושלמותם הוא על זה הדרך בלבד, רוצה לומר מצד ההשמע וההכנע לעשות רצון השם יתברך כמו שביארנו בפרק ה' ממאמר שלישי.

[משל]
וזה כאדם שסופר לו שיש מלך גדול בכרכי הים, נורא מאוד, אוהב צדקה וחסד, וכי לא לפניו חנף יבוא. ויש לו כך וכך משרתים, כולם עומדים ברום עולם ומתענגים בסיפור שבחי מלכם ועושים רצונו באימה גדולה.
וכי סוף כל האנשים לעמוד לפני המלך ההוא ולתת לו חשבון מכל המעשים אשר יעשו. ועל פי השמועה הזאת נתמלא לב האיש ההוא השומע ללכת בדרכי יושר ולעבוד עבודת המלך ההוא, ונשתדל לדעת המעשים אשר יעשה המלך ההוא והדברים הנרצים אליו, וטרח לעשות רצונו בכל מאמצי כוח.
ולקץ הימים כאשר הגיעו זמנו ללכת אל בית המלך ולעבוד לפניו ולהקביל פניו, ישמח ויגיל ויתענג תענוג נפלא, בראותו את הוד מלכות המלך ואת יקר תפארת גדולתו, ובראותו משרתיו עומדין לפניו על הדרך שסופר לו. והמלך ישמח ויגיל לקראתו אחר היותו יודע כי האיש ההוא עבד מאהבה על פי השמועה בלבד, שזה בלי ספק ראוי לגמול יותר גדול ממי שהיה מכיר ויודע את המלך קודם לכן.
ועל כן יקרבנו המלך אליו מצד היותו אוהב צדקה וחסד ומצד היושר האלוהי, כמו שביארנו בפרק חמשה עשר ממאמר ב'.

[מדרגת המאמינים על פי השמועה והקבלה]
וזו היא מדרגת המאמינים על פי השמועה והקבלה, הן הצדיקים הנמשכים אחר הקבלה, שעליהם אמרו רבותינו ז"ל (ברכות י"ח):
העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה
אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיר השכינה.
ועל כן אמרו צדיקים ולא אמרו חכמים, לרמוז על המאמינים כמו שכתבתי.
ואמרו: ונהנין מזיו השכינה, לרמוז כי כמו שהאדם נהנה מניצוצי האור היוצאים מן השמש המוציאים ראותו מן הכוח אל הפועל כאשר יהיה זך הראות, כן יהנה בעולם הרוחני כאשר יהיה זך המחשבות והכוונות מקרני האור השכלי המגיעים אליו בפועל הנקרא זיו השכינה, ואין כוח בבעל גשם לצייר אותו תענוג, ואפילו הנביאים לא יכלו לציירו.

כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ל"ד ב)
כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח,
אבל לעולם הבא - עין לא ראתה אלוהים זולתך (ישעיה ס"ד).
רצו בזה, כי לפי שהתענוגים שבימות המשיח יהיו לגוף ולנפש יחד, אפשר שיושגו דמיוני ערבותם בעין, רוצה לומר בחוש.

[השכר בעולם הבא לא ניתן להשגה]
אבל העולם הבא שהוא רוחני פשוט לא יושג דמיונו באמצעות הכוחות הגשמיות. ומה שהשיגו הנביאים ממנו אינו רק שהוא תענוג והנאה רוחנית בלבד לא זולת זה.

ולזה כינו אותו רבותינו ז"ל ביין המשומר בענביו, כמו שאמרו:
מאי עין לא ראתה אלוהים זולתך?
אמר רבי יהושע בן לוי:
זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית (סנהדרין צ"ט).

וביאור זה, כי כמו שהאוכל הענבים הוא מתענג באכילתן, ואם לא ראה יין מימיו לא יוכל לשער שיצא מהענבים דבר יותר ערב ומענג ומועיל יותר מהן, ומי שיאמר לו שישיג בעבודת הגפן תענוג יותר נפלא מאכילת הענבים יפלא מזה ולא יאמין שיהיה כן.
אבל כשישקהו מן היין, יכיר וידע שהיין היוצא מהענבים יותר משובח ויותר ערב ויותר מועיל מן הענבים, ויתמה איך יצא דבר מופלג התענוג כזה מן הענבים.

וכן הנפש לא תוכל לשער שבעשיית המצוות תשיג התענוג הרוחני המושג עד שתיפרד מן הגוף, ואז תכיר ותדע איך התענוג ההוא יושג בעשיית המצוות כמו שיושג היין בעבודת הכרם, ושהוא כנוס בתואר או התכונה המגעת מעשיית המצוות, כיין שהוא כנוס בענבים המושגים בעבודת הכרם.
ולזה נקרא יין המשומר בענביו, לומר כי כמו שאין דמיון בין תענוג הענבים לתענוג היין, כך אין דמיון בין תענוגי העולם הזה לתענוגי העולם הבא. ועל כן נקרא גן-עדן של מעלה, להורות שהנפש לא תוכל לשער תענוג הדבר הרוחני שלמעלה בהיותו בעולם השפל הזה.

[העונש - קונפליקט בין תאוות ורוחניות]
ועניין הצער והעונש לנפש הוא, כי כאשר היה האדם בחייו רודף אחר התאוות והדברים הגשמיים, ותיפרד נפשו מעשות רצון השם יתברך ותרגיל מעשיה כפי טבע הגוף שהוא הפך טבעה, הנה היא כשתיפרד מן הגוף תכסוף לאותן הדברים שהרגילה ותיטה אליהן, והיא אין לה כלים להשיג, ומצד טבעה תטה להידבק בצורות העליונות הנבדלים מחומר ותשתוקק עליהן, והיא אין לה התחלות ולימוד והרגל בעבודת השם יתברך, כי אי אפשר להשיג התענוג ההוא מי שלא הרגיל נפשו בכך והכין עצמו לזה.

כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נ"ה):
אין הקב"ה נותן חכמה
אלא למי שיש בו חכמה.
שנאמר: יהב חכמתא לחכימין.
ועל כן תהיה הנפש משתוקקת לשני הצדדים כאחד: צד המעלה וצד המטה.
האחד מצד טבעה,
והאחד מצד ההרגל והמנהג.
ואין לה כלים במה שתשיג צד המטה, ולא הכנה במה שתשיג צד המעלה, ובזה יש לה צער מכאיב יותר מכל צער שבעולם ומכל מיני פרוק חיבור, יותר משרפת אש ויותר מצער הקור והקרח הנורא, ויותר מהכאות סכינים וחרבות ומנשיכת נחשים ועקרבים.

כי כמו שיצטער האדם מאוד כשיכוה באש, ואין הצער ההוא לגוף אלא לנפש, ולא מצד שישלוט בה האש כי אין האש שולט בדבר רוחני, אבל מאשר הכוח החיוני הוא כוח בגוף ושוכן בו, בהיות חלקיו מדובקים קצתם בקצת, וכאשר תרגיש הנפש פרוד חלקי הגוף קצתם מקצת ע"י האש או ע"י החרב או זולת זה ממיני פרוק החיבור, ותרגיש בצער הכוח החיוני שהוא מצטער בהיפרד חלקי הגוף שהן משכן לו ודואג על הפסדו, ואחר שקיומו תלוי בדבוק חלקיו, תצטער אז הנפש על צער הכוח החיוני שהיא משכן לה, ותדאג על פרוק חיבורה ממנו.

כן הנפש אחר שנפרדה מהגוף בהיותה נמשכת לשני הצדדים ההפכיים שאמרנו:
צד המעלה מצד טבעה,
צד המטה מצד ההרגל,
תצטער צער מופלג כאילו חלקיה נפרדים קצתם מקצת.

ואף על פי שאין לה חלקים, נאמר כך על צד נתינת ההבנה הציורית, לומר שיש לה שתי תשוקות הפכיות, ואין בה יכולת להמשך אל אחת מהן בלבד.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת שבת פרק השואל ( קנ"ג ב):
תניא רבי אליעזר אומר:
נפשותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד.
שנאמר והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך (שמואל א א' כ"ה)
ושל רשעים, מלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחד בסופו,
ומקלעין אותה מזה לזה,
שנאמר: נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע (שם),

וזה לרמוז על שתי התשוקות ההפכיות שיש לה, ושל צדיקים שאין להם תשוקה אל צד הַמַּטָּה אלא לצד המעלה, נדבקה מיד אל מה שהוא בטבעה שהוא לשבת תחת כסא הכבוד. וכמו שהתענוג הוא למעלה מכל התענוגים שאפשר שידומו כמו שאמרנו למעלה, כן הצער הוא יותר גדול מכל צער שאפשר שידומה.

וכבר התבאר בפי"ז מהמאמר השני, כי הנפש אף על פי שאינו במקום מצד, שאינה גשם, כבר יגבילה הצד כדי שתקבל צער, כמו שיגבילה הגוף אף על פי שאינה במקום.

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נ"א):
אמר לו אנטונינוס לרבי: יכולין גוף ונשמה לפטור עצמן מן הדין,
גוף אומר: נשמה חטאה, כי מיום שפרשה ממני הריני כאבן מוטל בקבר,
ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפרשתי ממנו הרי אני כציפור פורחת באוויר.
אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם וכו'
אף הקב"ה מביא את הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד,
שנאמר: יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו (תהילים י'),
אל השמים מעל - זו הנשמה,
ואל הארץ לדין עמו - זה הגוף וכו'

[גיהנום - מקום מוגבל לנפש להענישה]
והנראה לי בזה שכוונתם לומר כי אף על פי שהנשמה דבר רוחני שאינה נתפשת במקום, השם יתברך יגבילה במקום, והוא שקראו גוף, כדי שתקבל צער ועונש על מעשיה, והמקום ההוא נקרא גיהנום וקראוהו גוף, לומר כי כמו שהגוף יגביל מקום לנפש, כי אף על פי שאינה במקום אחר, שאינה חוץ לגוף, היא מוגבלת בגוף בהכרח, כן מקום גיהנום שנקרא גוף יגביל הנפש כדי שתקבל בו עונשה.

והסתכל מאמרם זה. שלא אמרוהו אלא על העונש והצער, שלא יצויר שיגיע עונש לנפש אלא בהיותה מוגבלת במקום, אבל לא אמרוהו על השכר והתענוג הרוחני, כי זה כבר יצויר שתשיגהו הנפש בזולת הגבלת מקום.

ואולי זה היה מקום הטעות לאותן שאמרו שצריך שיזדככו הגופות לקיבול השכר, ושאין שכר לנפש בזולת הגוף, שחשבו כי כמו שנזכר הגבלת מקום לדין שהוא העונש, כן צריך הגבלת מקום לקיבול השכר.

ואינו כן, כי העונש והשכר לנפש בלבד הוא אלא שצריך הגבלת מקום לקיבול העונש, ואינו כן בשכר, כמו שביארנו.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר רביעי פרק לד
[שכר ועונש (ו)]

[דרגות בעונש]
העונש הזה שאמרנו, שהוא מגיע אם לגוף ולנפש ביחד ואם לנפש בלבד, יתחלף באנשים כפי חילוף מדרגותיהם.

כי מי שיש בידו מעשים טובים קצת ויש בידו קצת עברות, אי אפשר שיהיה נידון תמיד בצער המופלג ההוא שאמרנו, כי הזמן יספיק לשכוח ההרגל והמנהג.

ולפי מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין י"ב) הזמן הזה הוא שנים עשר חודש, ואחר שנים עשר חודש שהתמיד העונש ההוא יזכו למדרגה מה כפי המעשים הטובים אשר בידם. ויש שאחר שנים עשר חודש שנשתכח מהם ההרגל והמנהג ע"י הצער ההוא ואין בידם מעשים טובים כדי שיזכו בהם לשום מדרגה, שישארו נעדרים אחר שאין בהם הכנה כלל לקבל השכר ההוא הרוחני, וזהו הכרת הנזכר בתורה על הנפש, ועליהן הוא שאמרו רבותינו ז"ל:
לאחר שנים עשר חודש, גופן כלה ונשמתן נשרפת
ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים.

ויש רשעים אחר שנידונין בעונש נצחית כפי מעשיהם, ואותם שכפרו בתורה ובעיקרים כמו שיבוא בעזרת ה', ולאלו צריך הגבלת מקום אל הנפש להתמיד בו העונש כמו שאמרנו.

[לאחר שנים עשר חודש עולים דרגה]
ויש שאחר שנים עשר חדשים יזכו למדרגה גדולה, שהרי אמרו (שבת קנ"א ב) על שמואל הנביא שהיה צדיק גמור, שכל שנים עשר חדשים הייתה נשמתו עולה ויורדת, ואמרו שבעבור זה הייתה יכולה בעלת אוב להעלותו לפי שהיה תוך שנים עשר חודש.
כמו שאמרה: אלוהים ראיתי עולים מן הארץ (ש"א כ"ח).
אבל לאחר שנים עשר חודש נשמה עולה ואינה יורדת.

[הנפשות משתוקקות לקיים מצוות]
וזה ממה שיורה שאפילו הצדיקים הגמורים יקשה עליהם בתחילה להעתק מהדברים החומריים שהורגלו בהם עד שיזדככו זמן מה, והזיכוך ההוא מתמיד שנים עשר חודש, כלומר: זמן מקיף בארבע תקופות, שהם כוללים כל החילופים שיקרו בזמן.
וזה שאמרו בבבא מציעא (כ"ו) ברבה בר נחמני, כי סמוך למיתתו בהיותו בורח מפני הפרש פקיד המלך שהיה רוצה לתפשו, ראה או שמע בחלום או במראה שהיו הנפשות אחר המוות מתעסקות בדיני הנגעים שהורגלו בהם בחייהם, עד ששמע אותן חולקות באם בהרת קודמת לשער לבן וכו' ושאם הוא ספק; מתיבתא דרקיעא אמרי: טמא, וקודשא בריך הוא אומר: טהור, ושמע שהיו אומרים: מאן נוכח? - נוכח רבה בר נחמני דְּבָקֵי באהלות וכו'.
שיראה מכל אותו העניין שנזכר שם שהנפשות הן משתוקקות אחר המוות להתעסק במה שהורגלו בו בהיותן בחיים, וזה שאפילו נפשות הצדיקים הן מתעסקות בדיני הנגעים והטהרות וטומאות שהיו מתעסקות בהן בהיותן בחיים.
אבל התשוקה ההיא אמרו שתכלה בשנים עשר חודש.

וכבר הפליגו רבותינו ז"ל בזה במקומות רבים עד שאמרו על רבנו הקדוש כל בי שמשי הוה אתי לביתיה ומקדש, להורות שאף אחר המוות ישתוקקו נפשות הצדיקים לעשות המצוות שהורגלו בעשייתן בהיותן בחיים, עד שרבנו הקדוש היה בא לביתו בכל לילי שבת לקדש.

וזה העניין נמצא לקצת החסידים, אבל לא יעבור שנים עשר חודש. כמו שאמרו לאחר שנים עשר חדש נשמה עולה ואינה יורדת.

ועניין אליהו שהוא עולה ויורד תמיד, הן עוד היום לא נמצא כן לזולתו מן הצדיקים, כמו שכתוב בספר הזוהר בפרשת ויקהל.

אמרו שם:
רזא אשכחנא בספרא דאדם דאמר באינון תולדות דעלמא ורוחא יהא דיחות לעלמא ביארעא ויתלבש בגופא ואליהו שמיה ובההוא גופא יסלק וישתלל גופיה וישתאר בסערא וגופא דנהורא אחרא יזדמן ליה למיהווי גו מלאכי וכד יחות יתלבש בההוא גופא דאשתאר בסערא ובההוא גופא יתחזי לתתא ותגופא אחרא יתחזי לעלא ודא איהו רזא דמי עלה שמים וירד לא הוה בר נש דסליק לשמיא רוחא דיליה ונחית לבתר לתתא בר מאליהו דא איהו דסליק לעילא ונחית לתתא.
עד כאן לשונו שם.

וזהו סוד המלבוש שנזכר בדברי חכמי הקבלה ולא אוכל לפרש יותר מזה.