הדרך לשלמות
במשנתו של רב סעדיה גאון

יהודה איזנברג

הוצאת השכל, ירושלים תשמ"ה


התוכן:
הקדמה
    למי נכתב הספר?
    מטרת הספר

שיטת הספר
    הרב ותלמידו
    שיטת הכתיבה
    דרכי הסברה
    מבנה הספר
    היחס לדעות זרות
    יחס לדעות ביהדות המפריעות למהלך ההרצאה

מקומו של האדם בעולם
    האדם כמרכז העולם
    חולשתו של האדם
    האדם יכול לעמוד במוטל עליו
    האדם בוחר בחירה מוחלטת
    סיכום

הספק כגורם מעכב
    היחס אל הספק
    מקורות הספק
    הגורמים המבטלים את הספקות

מקורות הדעת
    ארבעת משכי הדעת
    כמה משכי דעת יש?

השכל ויכולתו
    עצמתו של השכל
    היחס בין השכל והקבלה
    עמדות חוקרים ביחס קבלה - שכל
    סיכום

הדיון בטעמי המצוות
    דוגמאות למצוות וטעמיהן
    היסוד ה"שמעי" שבמצוות השכליות
    סיום

דרכים לאמונה
    הגדרת אמונה
    הדרך לאמונה
    דמותו של המאמין

תורת המידות של רס"ג
    שלש עשרה האהבות
    סיכום

חתימה

מילות מפתח:
סעדיה גאון, רס"ג, שלמות האדם, אמונה, מידות, ספקות.

הקדמה

למי נכתב הספר?
אמונות ודעות אינו ספר פילוסופיה במשמעותו המקובלת של המושג. אין הוא עוסק בבעיות מתוך רצון אקדמי לחקור ולבדוק, אלא מתוך צורך חיים להענות לאתגרים שהמציאות הציבה בפני הדור.
"עבודתו של רס"ג אינה עבודה אקדמית, מחקר וספקולציות, אלא אוסף של תשובות חיות לבעיות חיות. הביטוי המופיע הרבה "אם ישאל השואל", לעולם אינו ביטוי תיאורטי, אלא הד לשאלה ממשית, שרס"ג פגש בספר או בחיים". (אלכסנדר אלטמן, סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, בתוך: שלשה פילוסופים יהודים, ניו יורק 1969 [אנגלית]).

עבודתו של רס"ג אינה פרי יוזמה שמטרתה להשיג על בעיות הדעת, אלא תגובה על- ריבוי הדעות, ועל המחלוקת בענייני דת, שהן מביאות לידי ספק.
"אין כאן אפילו הצורך הפנימי להיחלץ מהספק (כגון זה של אל-גזאלי). רס"ג עצמו יוצא מנקודת ראות של וודאות אישית. הוא בא להציל את זולתו מן הספקנות. אינטרס זה מצומצם מבחינת העיון הפילוסופי". (א' שביד, תולדות הפילוסופיה היהודית, מרס"ג ועד רמב"ם, ירושלים תש"ל ע' 13).

רס"ג עצמו מתאר את המבוכה של הדור, ואת הספר כתשובה למבוכה זאת:
" ... כאב לבי על מיני מן המדברים והתעוררה נפשי לעמנו בני ישראל ממה שראיתי בזמני מרבים מן המדברים המאמינים, אמונתם בלתי זכה, ודעותם אינם ברורים, והרבה מהמכחישים מתגדלים בהפסד ומתפארים על אנשי האמת, והם התועים. וראיתי בני אדם כאילו טבעו בימי הספקות, וכבר כסו אותם מימי השבושים, ואין צולל שיעלה אותם ממעמקיהם, ולא שוחה שיחזיק בידם וימשם". (אמונות ודעות, הקדמה, מראה המקומות הם לפי מהדורת יוזעפאף, 1894, וחלוקת הפרקים שבמהדורה זו).

מצב זה הוא הגורם לכתיבת הספר:
"וראיתי כי הועילם בו - חובה עלי, והישירם אליו מן הדין - עלי - וכמו שאמר הנביא: ה' אלוהים נתן לי לשון לימודים לדעת לעות את יעף דבר". (אמונות ודעות הקדמה)

הרקע שרס"ג פועל עליו הוא רקע של מבוכה. המבוכה היתה כללית, עם בעיות מיוחדות שהיו בתוך היהדות:
"באיסלם...התפתחו אסכולות שונות, שהביאו את המאמינים לדרישה להגדיר את בעיות האמונה המדע והחיים. ביהדות בנוסף לאלה, עסקו בבעיות של ויכוח עם הקראים לגבי סמכות המסורת". (הוזיק, היסטוריה של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, ניו יורק 1969 [אנגלית]).

מטרתו של רס"ג היא לתת לדור נבוך זה את התשובה הבטוחה לשאלותיו. תיאור זה של הדור, תכלית זו של הספר, עולה גם מהתיאור שהספר תופס אצל הוגי דעות סמוכים לדורות של רס"ג.

ר' בחיי, (חובות הלבבות, הקדמה). כותב על הספר:
"ספרי הגאון ר' סעדיה ז"ל, מאירים השכל, ומחדדים הבינה, ומורים הפתי ומזרזים העצל".

רמב"ם מסביר על יסוד הרקע התרבותי שבו פעל רס"ג עניין תמוה באמונות ודעות. במאמר שמיני (מאמר שמיני, גאולה אחרונה, פרק ג'). עושה רס"ג את חישוב הקץ, שיהיה בשנת ד' תשכ"ה - שלשים ושתים שנה לאחר כתיבת הספר. חישוב חשבונות הקץ אינו רצוי, וידועים דברי חז"ל "תפח רוחם, של מחשבי קיצים" (סנהדרין צ"ז ע"ב). כיצד, אם כן, חישב רס"ג את חשבונות הקץ? רמב"ם (אגרת תימן, הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ך, ע' קנה). מלמד זכות על רס"ג בדברים אלה:
"ואנו דנים את רב סעדיה לכף זכות, ונאמר שמא מה שהביאו לעניין זה ואף על פי שהיה יודע שהתורה אסרה זה, לפי שהיו בני דורו בעלי סברות רבות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה', לולא הוא ע"ה, לפי שהוא גילה מן התורה מה שהיה נעלם, וחזק ממנו מה שנדלדל, והודיעו בלשונו, ובכתובו ובקולמוסו. וראה בכלל מה שראה בדעתו לקבץ המון העם ע"ד חשבון הקיצים, כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם, והוא המכוון, בכל מעשיו לשם שמים".

לדור זה מכוונים דברי רס"ג: המבוכה גדלה והולכת, שיטות המערערות את סמכות המסורת מתחזקות והולכות - ורס"ג מציג את האמת בפני הקורא: כזה ראה והאמן. רס"ג מגיב על הבעיות המנסרות בחלל העולם, ובונה שיטה שתענה על צרכיו של היהודי הנבוך ובעיותיו.

מטרת הספר
"אשביע כל מבקש חכמה שמעיין בו [בספר], בשם הבורא יתברך, שיכווין את לבו בעת שיקראהו, ויכווין בו כוונתי, ויעזוב התואנה והערבוב עד שתשלם לו הטובה, ותתום לו התועלת... וכאשר ינהג החכם והתלמיד בספר המנהג הזה, יוסיף בו המאמין אמונה, ויסתלק הספק מעל המסתפק, וישוב המאמין בקבלה להאמין בעיון ובהבנה, ויעמוד הטוען בשקר, ויתייסר המתעקש המתאנה, וישמחו הצדיקים הישרים... ובזה ייטבו מצפוני בני אדם ותיזך תפילתם, כאשר יהיה עמם בלבם גוער בם על התעות, ומעיר אותם על הנכונה... כל זה יהיה עם הסתלקות הספקות והסרת השיבושים, ותתפשט הידיעה באלוהים ובתורתו..." (אמונות ודעות, הקדמה, ב).

בדברים אלה מגדיר רס"ג את מטרת ספרו, ואת התועלת שיפיק זה שילמד בספר, ויעמוד על כוונת המחבר בו: המאמין בקבלה ישוב להאמין בעיון ובהבנה - דהיינו האמונה תהיה מבוססת על עיון, ולא רק על קבלת דברים מאחרים; ומצפונו של אדם יהיה בלבו, יגער בו על תעותו, ויכוון אותו אל האמת.


גישתו של רס"ג מראה אמונה מלאה ביכולתו של הספר: אם אמנם יקרא בו הקורא כפי שהוא צריך לקרוא - יקבל ממנו תשובה לכל השאלות המעסיקות אותו. הדרישה היחידה היא כוונת הלב של הקורא:
"כי כל הספר איננו מועיל כי אם לזכות הלב וכוונת תיקונו, כמו שאמר אם אתה הכינות לבך" (אמונות ודעות י, יט).
- אבל אין הגבלות בדבר הקורא ודרך הכנתו לקריאת הספר. ואמנם - בחירת הנושאים שבספר, ודרך הצגתן, מאפיינים את הכתיבה להמון: אין בספר בעיות פילוסופיות עדינות שהקורא יכול לטעות בהן ולהסיק מסקנות לא רצויות; אין בו פילוסופיה לשמה; אין בו שאלות הנותרות ללא פתרון; והבעיות הנדונות בו ודרך הצגתן מוליכות את הקורא המצוי לאמונה בטוחה בדרכו.


שיטת הספר

הרב ותלמידו
המטרה שרס"ג הציב לעצמו בכתיבת הספר "לסמוך אותם [את הטובעים בספקות] בו וביכולתי ממה שחנני מה שאשימהו להם למסעד" (אמונות ודעות, הקדמה). מכתיבה את שיטת ההוראה ואת יחסו לקורא. רס"ג אינו פונה אל המשכיל והפילוסוף, אלא אל הטובע בים הספקות; מטרתו פרגמטית: להציל את היהדות מההתקפות מבית - ערעור המסורת - ומחוץ. משום כך מתיחס רס"ג לשאלות חיות, והוא נותן להן תשובות מוחלטות, שתפקידו של הקורא לקבלן, להפנימן, ולהאמין בהם. רס"ג מרחיב את דברי הגמרא בסנהדרין (סנהדרין פח ע"ב). "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה המחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות", ומחיל אותם גם על ענייני אמונות ודעות. למדנו מזה, כותב רס"ג,
"כי התלמידים כשהם משלימים הלימוד, לא תהיה ביניהם מחלוקת ולא ערבוב. על כן אל ישיב הכסיל או הקץ חטאו על הבורא יתברך, הוא הטוב, אלה הספקות סכלותו וקוצו ועצלתו בהם" (אמונות ודעות, הקדמה).

הספק והמחלוקת הן תוצאה של לימוד שטחי; העיון מביא לאמת האחת. הרב הוא זה שבידו למסור את האמת.

התלמיד אינו מוסמך לבדוק את דברי הרב, אלא רק להבינם; אין הוא מתווכח, אלא לומד ומפנים; בדיוק כמו שהחוקר אינו חוקר חקירה לשמה, אלא רק "שיתברר אצלנו בפועל מה שידענו מנביאי האלוהים במדע", כך התלמיד מקבל את דברי רבו כסמכות, ומכוון את דעתו על פיהם.

הניסוח הסמכותי של דברי רס"ג מקבל משמעות לאור דברים אלה.
"וכיוון שהגעתי לאמת אלה השלשה שרשים בדרך העיון" (מאמר ראשון, פרק ג). "ואחר הפנים האלה אשר בטלו אצלי שיהיה הדבר מחדש את עצמו" (מאמר ראשון, פרק ב) "ואלה, יישירך האלוהים, יותר סכלים" (מאמר ראשון, פרק ג). "והם יותר סכלים ממה שקדם זכרם"

- כל אלה הם ניסוחים של רב המציג בפני תלמידו את דעותיו לדוגמה ולמופת.

שיטת הכתיבה
מהי השיטה היעילה בכתיבת ספר?
איזוהי הדרך המשכנעת את הקורא לשמוע בקול המדבר אליו?
רס"ג עצמו מתאר שלשה דרכים בכתיבה, ומעריך את התועלת שבכל דרך:
"רצה החכם יתברך, בספרו, ללמד את בני דעת ולהנהיגם אליו למען ישמעו בקולו. והלמוד הזה יהיה על שלשה דרכים, אשר אחד מהם חזק מחברו:
(א) הדרך הראשון,
והוא הרפה שבכולם, הוא שיאמר לאיש אשר ירצה ללמדו: עשה כזאת ואל תעשה כזאת, מבלי הודיע אותו פרי הצו והאזהרה ...
(ב) והדרך השני
הוא, שיגלה לאיש המצווה והמוזהר פרי המעשה אשר יבחר בו, ויאמר לו: עשה כזה בשביל גמול, ואל תעשה כזה פן תענש כזה. והדרך הזה חזק מן הדרך הראשון...
(ג) והדרך השלישי,
שאחרי הודיעו את האדם המצווה והמוזהר גמולו הטוב בשמעו בקולו, יספר לו מה שקרה לאנשים ששמעו בקול המצווה והמזהיר והצליחו, ואחרי אשר ייעד לו העונש החמור על רשעתו, יגיד לו מה שנעשה לאנשי בליעל, אשר מרו בו ונענשו ונענו. והדרך הזה הוא חזק משני הדרכים הראשונים..."(הקדמת רס"ג הקצרה ל"פתרון התורה"
ב"אמונות ודעות", מאמר שלישי פרק ו).

הדרך השלישית, היא הדרך שבה כתובה התורה. כאשר כתב רס"ג את אמונות ודעות, כתב את הספר בדרך הדומה לדרך שתוארה על ידו כדרך הטובה ביותר: השערים הראשונים של "אמונות ודעות" מגדירים מה הן הדרישות מן האדם בתחום האמונה; ולאחר מכן - תיאור השכר (מאמר שביעי ושמיני). תיאור העונש (מאמר תשיעי), ולסיכום : מה הטוב לאדם לעשות בתחום ההתנהגות (מאמר עשירי).

כתיבה זו נובעת מן הגישה הסמכותית בה כתוב "אמונות ודעות" כולו. כשם שהתורה כתובה בדרך של מתן הוראות לקורא, כך "אמונות ודעות". גם סגנונו של ר' סעדיה תואם את גישתו:
"רס"ג אינו דורש מן הקורא, לא שיפתור חידות בדרך הראב"ע, ולא שיטרח ויתעמק ברעיונותיו כדרך הרמב"ם ותלמידיו, הוא אינו מתבל את ההוכחותיו ע"י סיפורים ומשלים כדרך ר' בחיי וריה"ל - סגנונו לעולם קר, בהיר ומפוכח". (היינמן, הרציונליזם של רס"ג, בתוך: רב סעדיה גאון, ירושלים תש"ג, עמוד רלג)

דרכי הסברה
למרות הגישה הסמכותית שרס"ג מציג, משתדל הוא להציג את עמדותיו בדרך שתתקבל על לב השומע, ותשכנע אותו. כפילות זו: סמכות מחד, והסבר משכנע מאידך, הנן בבסיס השיטה של רס"ג להלן נביא דוגמאות להראות כי שיטת ההסברה של רס"ג תואמת את השיטה הפילוסופית שלו: הוא כותב את דעותיו באותה דרך בה הוא מציג את מקורות הדעת בכלל.

בדברי ההוכחה לחידוש העולם, מביא רס"ג שתי קבוצות הוכחות: לראשונה ההוכחות מן הכתוב:
"אלקינו יתברך ויתעלה הודיענו כי כל הדברים מחודשים, והוא חידשם לא מדבר, כמו שאמר "בראשית ברא אלוהים" ... ואומת זה אצלנו באותות ובמופתים, וקבלנוהו".

עד כאן, ההוכחה בדרך של המסורת, הקבלה וההתגלות, וההמשך:
"ואחרי כן עיינתי בעניין הזה, היתאמת בעיון כאשר התאמת בנבואה, ומצאתיו כן מפנים רבים, אקצר מכללם ארבע ראיות" (מאמר א, א).

וכך בדרך ההוכחה בדבר אחדות ה':
"ואומר, שאלוהינו יתברך הודיענו על ידי נביאיו שהוא אחד חי יכול חכם, לא ידמה לו דבר ואין דומה לפעליו. והעמידו לנו על זה האותות והמופתים ... כמו שאמר "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". ואמרו עוד ..."

וכך ממשיך רס"ג ומביא ראיות מפסוקים נוספים, ולאחר סדרת הפסוקים שהוא מביא, הוא מוסיף ואומר:
"ואחר ששמענו אלה החמשה עניינים מספרי הנביאים, התעסקנו לקיימם מדרך העיון, ומצאנום כן" (אמונות ודעות, מאמר שני, א).

שיטה זו, של ביסוס ההסבר על שני מקורות אלה, חוזרת בכל הספר, כשיטה קבועה.


השיטה המסתמכת על פסוק כראיות במקביל להסברה ההגיונית, מגיעה לעתים עד לקיצוניות. לעתים הצורך להביא ראיה מפסוק גורם לכך שהראיה תובא, גם כאשר הפסוק אינו מוכיח באופן חד-משמעי את הטעון הוכחה. לדוגמה:
במאמר עשירי פרק ח עוסק רס"ג בערכו של הממון.
יש האומרים כי הוא הגורם לכל התענוגות והעסק, והנדיבות והכבוד והצדקה וההודות הם תוצאה של הכסף. הפסוק המובא כראיה לכך: "רבים יחלו פני נדיב"; "ומשלת בגויים רבים". "וזאת הממשלה" - מוסיף רס"ג - "בממון".

ובדומה לזה, הדיון בעבודה (מאמר עשירי, פרק טו).
"ימצאו אנשים רבים שאומרים כי הטוב במה שיתעסק בו האדם בעולם הזה, עבודת אלקיו בלבד, והוא שיצום ביום ויקום בלילה לשבח ולהודות ... והנה אנחנו מוצאים בעבודה תענוג גדול, כמו שאמר "כי נעים נאוה תהלה", וששון ושמחה, כמו שאמר "עבדו את ה' בשמחה".

הפסוק "עבדו את ה' בשמחה" אינו מוכיח שיש בעבודת ה' "ששון ושמחה". אולי להפך: הצורך לצוות על עבודה מתוך שמחה מעיד על כך שאין זה המצב הרגיל של עבודה.

ההוכחות בדרך העיון בנויות בדרך שתשכנע את הקורא ותבטל את ההתנגדות שהוא עלול לגלות לרעיון החדש. לדוגמה:
האמונה בחידוש העולם סותרת את החושים, ולכן עשוי הלומד שלא לקבל אמונה זו, כדי לשכנע באמונת החידוש, מסביר רס"ג, כי החידוש, למרות היותו סותר את החוש, אינו סותר את החושים יותר מאשר שיטת הקדמות, או השניות, או החומר ההיולי. (מאמר ראשון , פתיחה).

דומה לכך ההוכחה בדבר אחדותו של הבורא. רס"ג מתחיל את הדיון בקביעה כי המדעים מתחילים מן המוחש אל המופשט. וכך מתחיל רס"ג לתאר עובדות טבע, מן המוחש אל המופשט, עד שהוא מגיע להכרה
"כי הסHבה העולה בידינו באחרונה היא דקה מן האיד, אשר הוא יותר דק מן המים, אשר הוא יותר דק מן השלג, וזאת הסבה הדקה עליה כוון האדם והגיע" (מאמר שני, פתיחה).

וכך, בדרך איטית, צעד צעד, הוא מסביר את הרעיון שברצונו להסביר, והוא מוליך את הקורא בדרך ההתנגדות הקלה לרעיונותיו.

מבנה הספר
המבנה הכללי של הספר הוא מן היסודות של האמונה, ועד לפירוט הדרישות הנובעות מאמונה זו. לאחר ההקדמה (שכוללת את תיאור הצורך בספר, ועליה נעמוד בהמשך), עוסק רס"ג ביסודות האמונה:
חידוש העולם, וכנובע מכך - מציאות האלוהים:
אחדות ה'.
לאחר שהונח הבסיס, עובר רס"ג לתאר את חובותיו של האדם בעולם הנברא:
מציאות התורה והנבואה, העבודה והמרי,
השכר והעונש וההשגחה.
מכאן עובר התיאור לפירוט עניין הגמול:
מהות הנפש, הגמול בעולם הבא, תחיית המתים, הגאולה האחרונה ובוא המשיח;
הגמול והעונש הנצחיים. ולסיום : תורת המידות.

תכונה מאפיינת את הדרך הכתיבה של רס"ג היא העובדה שהוא מגלה את תכנית הספר, ואת קישור הפרקים והעניינים, והוא כמו שח בפני הקורא לא רק את רעיונותיו, אלא גם את הדרך בה הוא מציג אותן, ואת הסדר שקבע לעצמו. לדוגמה:
"אני מקדים לספר הזה הודעת סיבת נפילת הספקות לבני אדם" (אמונות ודעות, הקדמה); "כיוון שהשלמתי ביאור הדעות האלה, ומה שהביא ממנו ראיה כל אחד מהם על דעתו, ומה שיתחייב לו מן הטענות - אסמיך לדברים האלה מה שאפשר שישאלו עליו קצת בני אדם בשער הזה" (אמונות ודעות, מאמר ראשון, ד); "וצריך שאבאר מאין אמרתי אלה הששה מאמרים, ואחר כך אומר הסיבה אשר הביאתני למנות אותם בתחילת המאמר הזה" (אמונות ודעות, מאמר שני, הקדמה).

בפתיחה זו של המאמר מציין רס"ג כי יסביר את הסיבות לדרך בה הוא פותח את המאמר מאוחר יותר. כך מעורר רס"ג את סקרנותו של הקורא, שיקרא את תיאור דרכי החקירה בדרך של בירורים דקים יותר ויותר; ולבסוף יקבל את ההסבר כי תכלית ההקדמה להרגיל בני אדם לחקירה עיונית, שעה שהם צמודים למוחש. וכך עוד:

"ואחרי אשר דברתי בעניHני הביטול במה שזכרתיו, וזכרתי הערבובים העולים על הלבבות בעבור מות הנביאים ואכילתם ושתותם ומשגלם ... אני רואה שאחבר אליהם שנים עשר עניינים, אני חושב שאם לא אדבר על אחד מהם, יתבלבלו לבות בני אדם ותפסד אמונתם" (אמונות ודעות, מאמר שלישי, פרק י).

לפעמים הקישור הוא אסוציאטיבי. למשל: לאחר שהסביר רס"ג מתי תשובה אינה מתקבלת, מסביר הוא מתי תפילה אינה מתקבלת. (אמונות ודעות, מאמר חמישי, פרקים ה-ו).

במקרים אחרים, מציין רס"ג, כי אמר בנושא זה די, וכי על הקורא להשלים את הדברים בכוחות עצמו:
"וכיוון שדברתי בשאלות האלה בחירה וידיעה במה שיש בו די, מתחייב המעיין בספר להשיב בתשובתם כל מה שימצאהו דומה להם" (מאמר רביעי, ה). וכך: "אחבר אל הדברים האלה כל הפסוקים אשר יש בהם ספקות ושבושים בענייני ההכרח ... והמעיין בספר הזה יחבר כל מין וכל איש אל מינהו בשכלו ובתבונתו" (מאמר רביעי ו).

תופעות אלה מראות על גישה מחנכת בכתיבת הספר: הסברת הדברים מן הקל אל הכבד, שיתופו של הקורא במחשבות על פיהם נקבעת תכנית הספר, ומפעם לפעם מסירת התחלות של דברים, כאשר הקורא צריך להשלים בכוחות עצמו את הרעיון, להשוות, ולהשלים, ולהבין.

היחס לדעות זרות
הגישה הסמכותית של רס"ג באה לידי ביטוי בדרך בה הוא מתייחס לדעות שהוא מתנגד להן.
"ואלה... יותר סכלים במה שנטו אליו מכל מי שקדם זכרו"... "ואלה סכלים מכל מי שקדם"... "הם יותר סכלים"... "ואין ספק שאלה יותר סכלים מכל אשר קדם זכרם" . .. "ומצאתי שטעו בפירוש העניין הזה מחמש עשרה פנים"... "ומצאתי אלה גם כן טעו בפירוש יותר מטעות הראשונים".. "וראיתי לגלות אוולתם"... "אבל בזכרי אלה השנים עשרה שרשים, ובארי השבר עליהם, כבר ביטלתי בזה סעיפיהם והכרתי פארותם, והתקיים השורש הראשון כי הדברים מחודשים"... (אמונות ודעות, מאמר ראשון, ג).

ההתקפה החריפה על דעות זרות קיימת לא רק בנושא של חידוש העולם. בדיון על אחדות ה' הגישה דומה:
"וראיתי אחרים נתלים במה שאמר ה' נעשה אדם בצלמנו, ואומרים כי הלשון מורה על רבים. ואלה יותר סכלים מן הראשונים"... "ואחרים משתבשים בפרשת וירא אליו ה', ואבאר שאלו סכלים יותר מן הכל" (אמונות ודעות, מאמר ששי, ח).

וכך בויכוח על הגלגול, אלה המפרשים את הפסוקים בדרך המכניסה בהם את הרעיון, הם "פתאים" (אמונות ודעות, מאמר ששי, ח).

יחס זה לדעות זרות הנו חלק מן הגישה הכללית של אמונות ודעות: הסמכותיות של הרב ביחס לשומעים את דברו.

יחס לדעות ביהדות המפריעות למהלך ההרצאה
מפתיע הדבר, שרס"ג, למרות הגישה הבסיסית המחייבת את המסורת חיוב מוחלט, מתעלם לעתים ממקורות הלכה וחז"ל שעה שהדבר סותר את מהלך הרצאתו, כאשר רס"ג דן בסמכות הנביאים ובנצחיות התורה, הוא מיישר את המקומות מהם משתמע כי מצוות מסוימות בוטלו (אמונות ודעות, מאמר שלישי, ט). אחת הבעיות שרס"ג עוסק בה היא כיצד חיללו שבת בזמן כיבוש יריחו, וזאת בניגוד לאיסורי מלאכה בשבת. כותב רס"ג:
"אמרו: יהושע נלחם בשבת. ואין הדבר כן כי לא זכר בכל יום מלחמה, אבל היו בכל יום נושאים הארון ותוקעים בשופרות, ואלו המעשים מותרין בשבת. אבל היום השביעי, שבו היתה מלחמה, לא היה שבת" (אמונות ודעות, מאמר שלישי, ט).

דברים אלה אינם נכונים משני פנים: מלחמת יריחו עצמה, לדברי הירושלמי (ירושלמי שבת, פרק א, הלכה ח), היתה בשבת: "במלחמה חובה מקיפים את ערי הנכרים אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת... וכתיב, 'עד רדתה' - אפילו בשבת". בתלמוד הבבלי (בבלי שבת יט, א, וכן גם ספרי דברים כ קכט; תוספתא ערובין ג, ו) מופיע קטע מדברי הירושלמי: "ת"ר אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין, וכן היה שמאי אומר: עד רדתה, אפילו בשבת".
רס"ג העדיף להתעלם מדברי התלמוד הירושלמי והבבלי גם יחד, וכל זאת כדי שהגישה הכללית שהציג, שאין שינוי במצווה, תישאר בשלמותה.

מקור זה שבאו"ד זכה לפירושים שונים, אך אין בהם פתרון מניח את הדעת. שמואל ביאלובלוצקי (רב סעדיה גאון, בתוך אם למסורת, אוניברסיטת בר-אילן, 1971, עמ' 184-185) מיישב קושי זה באחת משתי דרכים:
א. התר מלחמה בשבת הותר רק במצור, ולא במלחמה רגילה. למרות שמשמעות הדברים, וכן הלכה, שמלחמה מותרת בכל מקרה, יתכן שרס"ג פירש את הדברים כך, ולמעשה נהגו כך בימי מלחמת פומפיוס. לדברי יוספוס (קדמוניות יב ד) לא נלחמו היהודים נגדו בשעה שבנה את המצור בסביבות בית המקדש בגלל קדושת השבת.
ב. כל הטענות שמביא רס"ג במקום זה אינם כלפי הדת היהודית בכלל, אלא כלפי תורה שבכתב. הטוען רצה להוכיח כי התורה מזויפת מתוכה, שכן יש בה ציוויים הסותרים את החוקים הכלליים שבתורה. רב סעדיה השיב לו ממין הטענה: טענו במקרא, והשיב לו מן המקרא: במקרא לא נאמר שכיבוש יריחו היה בשבת.
ביאלובלוצקי מעדיף את התשובה השניה, וכמוהו הרב קפאח בהערתו למקום זה, בתרגומו עמוד קמא בהערה. אבל לשון רס"ג אינו מאשש פירוש כזה, שכן רס"ג אינו כותב "היום השביעי ... לא נאמר בו שהיה שבת", אלא "לא היה שבת".

לאמיתו של דבר יכל רס"ג ליישב קושי זה בדרך פשוטה, כפי שיישב את השאלה שהביא אחרי שאלת כיבוש יריחו בשבת. השאלה היא זו:
מדוע העתק מקום המקדש מן המשכן אל המקדש?
תשובת רס"ג לשאלה פשוטה: כך היתה הכוונה מראש. גם כאן יכול רס"ג להשיב, כפי שאמנם נאמר בגמרא, כי איסור מלאכה בשבת אינו כולל מלאכת-מלחמה. דהיינו: שעה שניתנו איסורי מלאכה בשבת, לא נכלל איסור זה בכלל האיסור. תמוה הדבר מדוע העדיף רס"ג להשיב כפי שהשיב.

בדומה לכך משנה רס"ג ביאור של פסוק בתהלים. את הפסוק "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי" (תהלים נא). מפרש רס"ג בדרך זו:
"חשב השומע, כי זה השב אומר כי הוא בעבור שתתקיים עליו מה שגזר בו אלהיו. ואיננו שב אמרו למען תצדק על "חטאתי", אך הוא שב על אמרו "ומחטאתך טהרני", והוא אמרו כפר לעווני עד שיתקיים מאמרך אשר אמרת וגזרת, כי מי שישוב אליך תכפר לו". (אמונות ודעות ד, ו).

רס"ג דן במקום זה בשאלה אם הבחירה מוחלטת אם לאו. את הפסוק "למען תצדק בדברך" ניתן לפרש כאילו אומר החוטא לאלוהים: חטאתי, כי אתה קבעת שאחטא, ולכן לא היתה לי ברירה אלא לחטוא. פירוש זה נדחה ע"י רס"ג, אבל הוא הוא הפירוש שבגמרא:
בגמרא מסופר כי דוד ביקש להיות כאחד האבות. כאשר נאמר לו כי האבות עמדו בניסיון, ואילו דוד לא עמד בניסיון, בקש דוד 'בחנני ה' ונסני'. ענה לו ה': אנסה אותך, אבל תיכשל. לאחר שנכשל טען דוד: לא יכולתי לעמוד בניסיון, כי עמידתי היתה מבטלת את דבר ה'. "דרש רבא: מאי דכתיב 'לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, למען תצדק בדברך תזכה בשפטך'? - אמר דוד לפני הקב"ה: גליא וידיעא קמך דאי בעיא למכפייה ליצרי, הווה כייפינא. אלא אמינא דלא לימרו עבדא זכי למריה". (סנהדרין קז, א).

תופעה זו חזרה גם במאבקים שניהל רס"ג נגד הקראים. שמעון בירנפלד (שמעון בירנפלד, רבנו סעדיה גאון, קראקא תרנ"ב, ע' 17-16). מתאר תופעות אלה במאבקו של רס"ג:
"איש כרבנו סעדיה, לפעמים יחטיא את המטרה... כאשר ראינו... אשר למען סתום פיות המקטרגים מכת הקראים החליט פעם אחת כי תמיד היו היהודים מקדשים החודש ע"פ החשבון ולא על פי הראיה, דבר שהוא בודאי בלתי אמיתי, ואשר אי אפשר הוא, כי לא ידע רבנו סעדיה כי שקר החלטתו. וכן דעתו בזמן שני ימים טובים של גליות, שהוא סותם את פי המקטרגים בזה, כי כן מעולם צווה ה' את משה רבנו, והוא צווה לישראל שיהיו עושים בארץ יום אחד, ובגליות שני ימים... ופעם אחת כחש מכל וכל כי היתה מחלוקת בין בני בית שמאי ובית הלל עד הכאה, עד שפתח לו סלמון בן ירוחם הגמרא והראה לו דברים ככתבם".

דוגמאות אלה מוליכות למסקנה שהוזכרה כבר: הגישה הסמכותית של רס"ג אינה מניחה מקום לדעות מנוגדות. רס"ג קובע, מרצה את טענותיו, מראה את האמת האחת, ואינו סובל דעה המתנגדת לדבריו. המתנגדים הם "טפשים", "טועים"; וכאשר דברי הגמרא אינם עולים בקנה אחד עם גישתו, הוא מתעלם מהם.

הדמות שגישה זו מראה, היא דמות המחנך הסמכותי, שאינו מניח מקום לויכוח על העקרונות שהוא מציג. הוא מסביר מהי האמת, הוא מוכיח כי אלו שאינם מקבלים את האמת טועים. ומראה את מקור טעותם. אין רס"ג מעמיד דעות אלו מול אחרות, ונותן לקורא לבחור את האמת. רס"ג מציג את האמת האחת, ודורש לקבלה בשלמותה.


מקומו של האדם בעולם

רס"ג מצפה שהאדם יפעל בעולם. תכלית קיומו של האדם - פעילות אקטיבית של קיום מצוות והתנהגות על פי עקרונות מוגדרים. כדי להביא את הקורא להזדהות עם תכלית זו, מעמיד רס"ג את מקומו ותפקידו של האדם בעולם במתח שבין שני יסודות אלה:

מצד אחד - האדם הוא מרכז העולם, הוא נברא אחרון ובא אל המוכן לו; הוא היצור החשוב ביותר, והוא השולט ביצורים כולם.

מצד שני - האדם נתון בצבת השכר והעונש, התקווה והפחד, הנובעים מאין אונו של האדם.

מתח זה שרס"ג מעורר, מסייע בידו להוליך את הקורא לכוון שהוא רוצה בו: לבחור בחירה חופשית - אמנם מכוונת בידי רס"ג - בקיום המצוות, ומן הבחירה יגיע לקיום מלא של דרך החיים שבתורה. השכר והעונש משמשים חיזוקים קבועים ואיום קבוע לגבי זה שיטעה בבחירתו.

מהות האדם הוא רוחו. גופו כלה. הוא חייב להיות בנוי מחומר כלה, שאם לא כן לא היה אדם, אלא אל, ושוב לא היה טעם בבריאתו ובקיומו בעולם: אל אינו בעל בחירה; אינו מקבל שכר ועונש.

מכאן הדרך לסיכום הדרישות מן האדם: פעילות בעולם, תוך קיום מצוות; ועם זאת שימוש נכון במידות הנפש, בהתאם לכללים קבועים שרס"ג מציג.

האדם כמרכז העולם
הההוכחות כי האדם הוא מרכז העולם, הן, כשיטת רס"ג בספר כולו, מן ההגיון ומן הכתוב,
הההוכחות ההגיוניות בנויות על אנלוגיה מתופעות טבע שונות: (אמונות ודעות ד, פתיחה)
"כי הנה שער (קאפח: עניין) טבעי יתברר לנו בו מי הוא המכוון בכל הברואים... כי המנהג והבניה משימים כל דבר נכבד באמצע הדברים אשר אינם נכבדים כמוהו. ונתחיל מהקטן שבדברים ונאמר כי הגרגיר ממוצע בתוך כל העלים, והוא שהגרגיר יותר נכבד מהם... וכן חלמון הביצה הוא הממוצע בה, כי ממנה יהיה האפרוח... וכן הוא הרוח הרואה באמצע העין.. וראיתי הארץ באמצע השמים והגלגלים סובבים אותה מכל צדדיה".

בדרך זו הוכיח רס"ג כי העולם הוא החלק החשוב שבבריאה. ומכאן דיון בכל העצמים שבעולם, והמסקנה שהאדם הוא החשוב ביותר כי הוא בעל דעת.

ההוכחות מפסוקים לטענה זו מביא רס"ג מהפסוק "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי". מתיאור מעשה בראשית נראה שהעולם דומה "למי שברא ארמון ומציעו ומתקנו, ואחר כך מביא אליו את בעליו".

סדרה נוספת של ראיות מביא רס"ג מהדרך בה אדם פועל בעולם (אמונות ודעות ד, א).
השליטה בבעלי חיים, המצאת הגלגל, ארגון צבא ומחנות צבא, ידיעת התכונה - כל אלה מוליכים למסקנה כי "המצווה המוזהר הגמול הענוש - כי הוא קטב העולם ומכונתו", כמו שאמר "כי לה' מצוקי ארץ, וישת עליהם תבל".

שלוש ההוכחות מביא רס"ג למרכזיותו של האדם בעולם:
העובדה שהאמצע חשוב מן הנמצא בפריפריה, והאדם נמצא במרכז העולם הנברא;
העובדה כי האדם שולט בעולם ומארגן אותו;
ומתיאור מעשה בראשית, הדומה לתיאור בניית בית, והכנתו לבעליו - האדם.

חולשתו של האדם
מה דמות לו לאדם, תכלית הבריאה?
"בנין גופו חלש, מורכב מהדם והליחה ושתי המררות"; "חוליים באים עליו.. " החום והקור מושלים בו, הוא פגיע לארס החיות, התאוות שולטות בו (אמונות ודעות, מאמר רביעי, ב).

במה גדולתו ומרכזיותו של האדם, אם כל כך חלש הוא?

הצורך באלמנטים המחלישים את האדם, טוען רס"ג, הוא צורך חינוכי: המחלות והיסורים הבאים על האדם מחזירים אותו בתשובה מחטאיו, מכניעים את לבו, ומתקנים התנהגותו. היצרים קמים עליו ושולטים בנפשו -כדי שישתמש בהם במידה מדוייקת, ואז יועילו לו ויקיימו את העולם. האיום בעונש העולם הבא ובשכר העולם הבא - מסייעים שניהם לאדם לקוות לשכר ובכך לעשות טוב, ולהמנע מעונש, ומעשיית רע.

כוחו של אדם, בהיותו מרכז הבריאה ותכליתה. זה כוחו ובכך עליונותו על הכל. חולשתו של האדם תפקידה לחנך אותו לבצע את המוטל עליו: להטיל עליו מורא מן העונש, להטעימו טעם של סבל ומחלה, ולרמוז לו על העונג של השכר והגמול. האדם הנקרע בין שני כוחות אלה מכוון את עצמו אל טוב בחירתו.

האדם יכול לעמוד במוטל עליו
הצגת מטרות רחוקות מייאשת את האדם. הצגת מטרות קרובות מדאי מורידה את ערך המשימה. המצוות שהטיל הבורא הם כאלה שיוכל לעמוד בהם:
"וממה שהוא נאות לצדק הבורא וחמלתו על האדם הזה שנתן לו כוח ויכולת לעשות מה שצווהו בו, ולהמנע ממה שהזהירו ממנו, וזה מבואר בשכל ובכתוב" (אמונות ודעות, מאמר רביעי, ג).

כדי לשכנע אדם לקיים את הדרישות המוטלות עליו, יש צורך להוכיח לו שלשה דברים:
(א) כי בידו להחליט את ההחלטות הדרושות.
(ב) כי בידו לבצע את ההחלטות שהחליט. ועל הכל
(ג) כי כדאי לו לעשות את שנדרש ממנו.
רס"ג תוקף את הצווי המוטל על האדם משלש נקודות אלה:
הוא עוסק בבעיית הבחירה החופשית, ומשכנע כי ביד האדם חופש הבחירה (אמונות ודעות, מאמר רביעי, ד);
הוא מסביר כי ביכולתו לבצע את שהחליט (אמונות ודעות, מאמר רביעי, ג),
וכי כדאי לו להחליט החלטות בדבר קיום המצוות וההמנעות מעבירות (מאמר חמישי כולו).

האדם בוחר בחירה מוחלטת
יכולת-הבחירה של האדם, ואפשרותו להחליט בכל פעולה, הופכת להיות עניין מרכזי בשיטתו של רס"ג: כיוון שדרישותיו הן דרישות בתחום המעשה וההתנהגות, צריך הוא להקדים ולהוכיח כי יכול אדם לבחור את הטוב, וכי אין הוא כפוי לעשות מעשים. ואמנם - השיטה בה מסביר רס"ג את הבחירה החופשית מרחיקה לכת משיטות פילוסופיות אחרות ביהדות או בפילוסופיה היוונית.

את הבחירה החופשית מגדיר רס"ג בדרך זו:
"הבורא אין לו שום הנהגה במעשי בני אדם, ואינו מכריחם לעבודה ולא למרי" (אמונות ודעות, מאמר רביעי, ד).
הגדרה זו משותפת לכל הפילוסופים היהודיים, שכן עדיין אין היא נכנסת לפירוט.

רס"ג מביא שלש ראיות לכך שלאדם בחירה חופשית:
(א) "מדרך המוחש, שמצאתי האדם שוער בנפשו שיכול לדבר ויוכל לשתוק ויוכל לתפוס ויוכל להניח..."דהיינו: החוש הפנימי של האדם מראה על בחירה חופשית.

(ב) "מן המושכל, כי הראיות כבר תתקיימנה במה שקדם, על הפסד היות פועל אחד משני פועלים, ומי שחשב שהבורא מכריח את עבדו, כבר שם הפועל האחד לשניהם יחד. ועוד, שאם היה מכריחו, לא היה עניין לצוויו והזהרתו אותו... ועוד, שאם היו בני אדם מוכרחים, היה הגמול ראוי למאמין ולכופר גם יחד". פירוש: ההגיון אומר שלא יתכן לקיים מערכת של שכר ועונש, כאשר אין לאדם חופש בחירה, ומעשיו אינם רצוניים.

(ג) "ומן הכתוב... ובחרת בחיים" (אמונות ודעות, מאמר רביעי, ד).

הבעיה מתעוררת בתחומים גבוליים של חופש הבחירה: האם חופש הבחירה קיים בכל מקרה? האם יתכן שתישלל מהאדם זכות הבחירה?

כדי לתת לקורא ביטחון ביכולתו לבצע את שרס"ג הטיל עליו, צריך רס"ג למתוח את חופש הבחירה עד לקצה האחרון: בכל מקרה ובכל תנאי יש לאדם חופש מלא לבחור את כל מעשיו.
הבעיה הידועה היא אותם מקראות המתארים התערבות של האלוהים, הכופה על אדם עשיית מעשה חטא: היכן הבחירה באותה שעה?
האם יכל פרעה לבחור בחירה חופשית כאשר ה' חיזק את לבו?
האם יכל סיחון לבחור בחירה חופשית לאחר חיזוק הלב?
אם אמנם לא יכלו פרעה וסיחון לבחור בחירה מלאה ומוחלטת, משמע ייתכן שיש מצבים בהם האדם אינו מחליט אלא נגרר. כיוון שאין האדם יודע מתי הבחירה בידו ומתי נשללה ממנו - יש בידו דרך להתחמק מאחריות: אולי איני בוחר ברגע זה, ועל כן איני אחראי למעשי?!

רס"ג מבטל אפשרות של התערבות בבחירתו של אדם:
"ונצטרך פרעה לחיזוק נפשו שלא יאבד במכות ההם, עד שישלמו לו שאר המכות... אבל סיחון נצטרך לחזוק לבו שלא יאבד מפחד שמע בני ישראל" (אמונות ודעות, מאמר רביעי, פרק ו).
אין זו שלילת בחירה, אלא מתן כוח לבחירה ללא לחץ חיצוני!

הרמב"ם, לעומת זאת, מניח אפשרות של שלילת בחירה כעונש:
"אפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שהיא הפירעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעים ממנו התשובה ואין מניחים לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה" (רמב"ם, תשובה ו, ג: וכן שמונה פרקים, ח).

רבי יוסף אלבו הולך בעקבות רס"ג ומסביר את חיזוק הלב של סיחון בדרך בה לא תהה שלילת בחירה.
"לא שה' יתברך ימנע מן האדם טוב בחירתו, חלילה, אמר הכתוב 'כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה'. אלא שה' יתברך משאירו על בחירתו בלבד, בלי מכריח מחוץ, והוא בוחר דרך לעצמו. וזה היה עניין סיחון.. לפי שנתחייב לשם מחמת רשעו, אלא שהיה מתיירא מפני פחד ה' להתגרות בישראל, הביא הקב"ה עצות מרחוק להסיר מלבו המורך שקנה מצד המופתים ששמע שנעשו לישראל, כדי להשאירו על בחירתו בלבד". (עקרים ד, נה).

בהמשך הדברים מסביר ר' יוסף אלבו מהן ה"עצות מרחוק": כאשר צווה ה' על ישראל לנטות ממלך אדום שעלה עליהם בעם כבד וביד חזקה - הבין סיחון מזה כי ישראל חלשים ופחדנים, וכאשר פנו אליו בבקשה לעבור בגבולו - יצא להלחם בהם, על סמך מסקנתו מנסיגתם ממלך אדום - וניגף. משמע: הבחירה בשלמותה מצויה אצל כל בוחר, אבל יתכן שה' יגרום לו להסיק מסקנות חפוזות - ואין הדבר שונה מתכסיסי מלחמה שאינם כופים על האויב להחליט אלא מסייעים לו לטעות.
גם אריסטו טוען כי לא בכל מקרה יש לאדם בחירה חופשית:
"על כל פנים לא יחדל מי שנעשה רשע, מהיות רשע לכשירצה, ולא יהיה מיד לצדיק. כשם שאין מי שחלה נעשה בריא לרצונו... כשם שאין הבחירה ביד זה שזרק את האבן להחזירה אליו, אבל היתה בידו הבחירה שלא לזורקה" (תורת המידות ג, ה,; ב 1113).

רס"ג אינו מניח אפשרות של מניעת בחירה או צמצומה. אם יניח אפשרות כזאת, עירער את יכולת העמידה של תלמידו: בכל מקרה יוכל זה לטעון כי אין הדבר נתון בבחירתו, ולכן אין הוא יכול לבצע את הפעולות שעליו לבצען, ואין בידו להתנהג התנהגות שחובה עליו לנהוג על פיה.

סיכום
הפונה לצבור רחב אינו יכול להיכנס לדקויות העשויות לערער את אמונתו של האדם בעצמו. רס"ג מכוון את דבריו לקהל קוראים רחב, ליהודי מן השורה, שיש לעודדו, ולחזק את אמונתו ביכולתו לבצע את שהוטל עליו.

רס"ג כותב כדרך שמחנך אורתודוקסי פונה אל חניכו: מצד אחד הוא מרומם את החניך, ומצביע על מרכזיותו ועליונותו של האדם בעולם; במקביל הוא מציג בפניו את מערכת השכר והעונש, ומראה לו כמה האדם חלש ותלוי באחרים ונתון לפגיעה. שתי קביעות אלה יוצרות את המתח המגרה למשמעת: כדאי לציית ולבצע, שכן אז יממש אדם את הפוטנציאל העליון שבו.

האם יכול הוא לבצע? ואם טעה וחטא, האם יוכל לשוב בתשובה? התשובה היא כן מוחלט. האדם יכול לבצע, הוא המחליט, ואין מי שיתערב בהחלטתו; טעה - יוכל לשוב בכל רגע, לא יתכן מקרה בו יוגבל באפשרות לשוב ולקיים.


הספק כגורם מעכב

היחס אל הספק
הפילוסוף רואה את הספק ואת רצון החקירה של האדם כנקודת מוצא לרכישת הדעת. הספק הוא נקודת הזינוק לחקירה ולפתרון בעיות, והוא הדוחף בני אדם להבין את עולמם:

אפלטון כותב:
"רגש זה, התמיהה, מסמן מאין כמוהו את הפילוסוף, ורק מכאן נובעת הפילוסופיה... ההתפלאות היא שדחפה בראשונה בני אדם להתפלסף, כמו שהיא דוחפת אותם גם היום. תחילה התפלאות על הדברים המוזרים של יום יום, אחר כך התקדמו לאט לאט בדרך זו בעוררם שאלות על דברים חשובים יותר. למשל: על מה שקורה לחמה, ללבנה, לאדמה, לכוכבים, וכיצד זה שנתהווה העולם. המסתבך בשאלות והמתפלא, חושב את עצמו לבלתי יודע, (ועל כן גם האוהב אגדות הוא במידה ידועה פילוסוף, כי האגדה מורכבת מפליאות). מכיוון שהתפלספו כדי להימלט מאי ידיעה, ברור שביקשו את המדע לשם הדעת ולא לשם איזה צורך ממשי" (אפלטון, תאיטיטוס, תרגום יוסף ליבס, כתבי אפלטון, ירושלים תשל"ה, חלק ג, עמוד 92).

תחילתה של הפליאה, לפי דברי אריסטו (אריסטו, מטפיזיקה א, תרגום עברי: ח"י רות, ירושלים תש"ו, עמוד 15),
היא הרצון להבין תופעות חורגות בחיי היום יום. האדם המתרגל לעסוק בפליאות של חיי היום-יום מתרגל לפענח את הפליאות בכלל, ועל כן פתוחה הדרך בפניו לעסוק בשאלות "פילוסופיות" טהורות: מציאות העולם והתהוותו.

רס"ג לעומתם, רואה את הספק כמצב בלתי רצוי, שיש לסלקו מהר ככל האפשר. חובתו של האדם לפתור את הספקות, ולהיות בטוח באמונתו. הספק מערער את יציבותו של המאמין, מביך אותו, ובסופו של דבר מטעה אותו ומוליכו למסקנות לא נכונות. תפקידו של המחנך להציל את חניכו מהספקות האורבים לו, ולהביאו אל הוודאות. הספר אמונות ודעות, מנקודת מבט זו, הוא ספר המתיר את הספקות:
"כאב, לבי על מיני מן המדברים, והתעוררה נפשי לעמנו בני ישראל, ממה שראיתי בזמני מרבים מן המדברים המאמינים, אמונתם בלתי זכה, ודעותם אינם ברורים, והרבה מהמכחישים מתגדלים בהפסד ומתפארים על אנשי האמת, והם התועים. וראיתי בם אדם כאלו טבעו בימי הספקות, וכבר כסו אותם מימי השיבושים... "(אמונות ודעות, הקדמה, ב).

המערכה נטושה בין שני אלה: "המכחישים התועים" מצד אחד, מול "המדברים המאמינים". נשקם של המכחישים הוא הספק, בעזרתו הם מביכים את המאמינים, ומביאים אותם להאמין אמונה בלתי זכה.

הספק הוא אימננטי בבריאה:
"היותם ברואים הוא עצמו חייב להם הספק והשיבוש" (שם, ג).
העובדה שהאדם נברא בלתי שלם, וחובתו להשלים את עצמו, חלה גם על התחום של הדעת האנושית. האדם נברא כשהוא בעל דעות
"מדברים מקובצים ומשובשים" (שם, ג)

ותפקיד השכל הוא להכניס סדר בדעות ובאמונה:
"לא יחדלו בכוח השכל אשר בהם, מלזקקם ולצרפם במשך זמן, עד אשר יסורו מהם השיבושים, ויזוקק להם המזוקק ללא שום תערובת של ספקות" (אמונות ודעות, הקדמה ג, בתרגומו של הרב קפאח. תרגום א"ת מעורפל במקום זה).
תפקידו של האדם בעולם הוא להשלים את עצמו ההשלמה של הדעת - התרת הספקות.

רס"ג מתקיף את הספק מכל צדדיו: הוא אף מעלה אפשרויות תיאורטיות, ומראה כי גם אלה אינם יכולות להתקבל; הוא מכסה את כל הטענות האפשריות, בין אם הן קיימות במציאות, בין אם אינן קיימות, והוא מראה כי לא ייתכן שתיאוריה אחרת יכולה להיות קיימת במבחן ההגיון. הוא מתקיף את הספק, ומראה לתלמידו כי קיימת רק אמת אחת, ללא ספק וללא ערעור.

מקורות הספק
רס"ג מתאר שלשה טיפוסים של תלמידים המתלבטים בספק, כאשר כל אחד מהם מתמלא ספקות מפני שאין הוא יודע כיצד לחקור, ומהן יעדי החקירה. שלשת הטיפוסים הם אלה (אמונות ודעות, הקדמה, ב):

(א) שאינו יודע את שיטות החקירה והעיון: "קוצר ידיעת הדורש בדרושו". תלמיד זה שרוי בספקות, משום שאין בידו דרך לפתור אותן;

(ב) התלמיד המעיין עיון שטחי ומהיר, ואינו מתעמק בדרכי הראיות והמסקנות: "מקל על עצמו ומניח העיון וההסתכלות". תלמיד זה מסוגל להגיע למסקנות נכונות, אלא שחוסר סבלנותו מונע ממנו זאת;

גרוע משניהם: התלמיד שחברו בו המגרעות של השנים הראשונים: אין הוא יודע את דרכי החקירה, ועם זאת הוא ממהר להסיק מסקנות מבלי לבדוק ומבלי להשלים גם את הידוע לו.

(ג) לשתי תכונות אלה ניתן לצרף תכונה שלישית: התלמיד שבנוסף לכך, גם אינו יודע מה הוא מבקש. "כי אז יהיה יותר רחוק מן הדבר, עד שיקרה לו האמת, או ימצאהו ולא ירגיש בו" ...

שלשה גורמים אלה, כשהם מבוססים על האדם הנברא חסר בתחום הדעת - מביאים את האדם לספקות, ומעמידים מטרה לחייו: לפתור את הספקות ולהגיע לוודאות באמונתו.

הגורמים המבטלים את הספקות
את הספקות ניתן לסלק בשתי דרכים:
ע"י לימוד מעמיק, שתוצאותיו יוליכו תמיד למסקנות הנכונות;
ועל ידי אמונה, שניתן להגיע אליה דרך עיון, או באמצעות מסורת וסמכות.
הספר אמונות ודעות מקנה את האמונה בעזרת שתי דרכים אפשריות אלו.
"התלמידים כשהם משלימים הלימוד - לא יהיה ביניהם מחלוקת".
הלימוד המעמיק, המסודר, מבטל את הספקות. הלומד אינו יכול לצפות לנס, שבגללו לימוד חד-פעמי יבהיר לו את הספקות כולם:
"לא יתכן שיהיה מעשה ממעשיו ברגע אחד בהסתלקות הספקות, כי אז יוצא מחוק הברואים, והוא נברא".
לו היה אדם יכול ללמוד בפעולה אחת - היה חדל מלהיות נברא, שכן חוק הברואים הוא שישתלמו בתהליך ארוך. הלימוד מבטיח הצלחה:
"כל אשר יעיין האדם ויסתכל - יחסרו הספקות, עד אשר יזדקק (יהיה צרוף ומזוקק) בסוף העניינים" (אמונות ודעות, הקדמה, ג).

התרת הספקות בעזרת האמונה היא הדרך השניה.
"וכאשר ינהג החכם והתלמיד בספר המנהג הזה [שיכוון ליבו בעת שיקראהו], יוסף בו המאמין אמונה, ויסתלק הספק מעל המסתפק, וישוב המאמין בקבלה להאמין בעיון ובהבנה" (אמונות ודעות, הקדמה ג).
הגדרת אמונה היא מצב של שילוב אמונה מבוססת על הרגשה, המקבלת את אישורה מן העיון:
"אמונה... - עניין עולה בלב,... וכאשר תצא חמאת העיון יקבלנה השכל ויקיפנה, ויכניסנה בלבבות... ויהיה האדם מאמין" (אמונות ודעות, הקדמה, ד).

כאמור, רס"ג ראה את תפקידו כמתיר הספקות, ובמהלך הספר מדגיש הוא כיצד מותרות הספקות בעקבות דיונו:
"ועם אלה הבאורים יסתלקו כל הספקות אשר הם מדמים ההכרח" (קפאח: שנדמה שהם הכרח). (אמונות ודעות, ד, ו).
וכן:
"ואחרי אשר דברתי בענייני הביטוי במה שזכרתיו, וזכרתי עוד מהסיפורים הנופלים על הבורא בהרחקת הדמות... אשר אם הייתי סובלם הייתי ירא שיכפרו בני אדם, אני רואה שאחבר אליהם שנים עשר עניינים, אני חושב שאם לא אדבר על אחד מהם, יתבלבלו לבות בני האדם ותפסד אמונתם. וכאשר נבארם, יסור שלטון ספקותם, ויברו הלבבות מהם..." (אמונות ודעות, ג, י).
וכך עוד:
"אחבר אל הדברים האלה כל הפסוקים אשר יש בהם ספקות ושבושים בעניין ההכרה ..." (אמונות ודעות, ד, ו).

העיון והמסורת הם שני הגורמים המבטלים את הספקות. משום כך מקדיש רס"ג עיון מפורט לתורת ההכרה ולסמכות המסורת, עליהם הוא מבסס את הההוכחות והעיון המפזרים את הספקות.