|
|
פרק חמישי: אורח חיים
א
המאמר האחרון (העשירי) בספר דן במדות האדם, אופיו ודרכי החיים שלו.
אין מאמר זה מהווה המשך ישיר של הרצאת הספר, ולדעת החוקרים הוא מאמר נספח, שנתחבר לחוד וצורף אחרי כן לספר.
ברם אין ספק שהוא נובע מהעקרונות שנוסחו בספר ומכל השקפת העולם שהוצעה בו. כותרת המאמר היא: "במה הטוב לאדם לעשותו בעולם הזה" והמכוון הוא גם לטוב בעיני השמים וגם לטוב לו לאדם.
כיון שלשיטת המחבר שאיפת-האושר האנושית לא רק שהיא חוקית אלא שהיא בעצם כל מטרת הבריאה, הרי שתי צורות הטוב האלו זהות הן, ועם זה אין אידיאל החיים של המחבר עולה מתוך האושרנות או אבדימוניה (Eudaemonia) בלשון האסכולה (כפי שסוברים חוקרים אחדים), שהרי אין תוכן אחר לאושר זה, כי אם דבקות באלוהים וקיום מצוותיו.
ולפיכך אין כאן כל התנגדות בין מוסר החובה והמצווה ולבין ההכוונה לחיי אושר, שהרי כל מערכת מצוות אלוהים היא חתירה לאושרו של האדם, וגם כל אושרו של האדם הוא רק בהיותו חי חיי תורה ומצוות השם.
דרך החיים הטובה בעיני המחבר היא פיתוח כל כוחות האדם, מידותיו ונטיותיו, לרבות הגופניות, תוך הרמוניה שלמה.
המחבר הרואה את האדם כיצור גופני ורוחני - ולדידו מלווה הגוף את האדם אף בעולם הגמול - אינו שולל את המאוויים הגופניים, אם כי הוא נוטה להערכה פסימית של החיים הארציים, אך הוא דורש הדברתם תחת הכוחות העליונים של הנפש; ובעצם אף הכוחות הנמוכים, כלומר: המאוויים הגופניים, שרגילים לייחס אותם לגוף, הם כוחות הנפש, שהרי אפילו התחושה היא, לדעת המחבר, בנפש, והגוף רק מספק ,כלים לנפש. וכן התאווה כוח הוא בנפש, אך הכוח העליון בנפש הוא השכלי, והוא חייב להיות המדריך של האדם. סוף-סוף הטוב העליון ואושרו הגדול של האדם הוא בהתקרבות לאלוהים, ואין הגוף כי אם כלי שרת למטרה זו. מכאן, שאין המחבר מייחס ערך שווה לכל כוחות האדם אלא מעדיף את אלה המביאים לטוב העליון, שלפיתוחם צריך האדם להקדיש את רוב מרצו, אלא שאין לו להזניח גם את המידות האחרות ועליו לתת גם להן מקום בחייו.
ומכאן שיקול הדעת, הנחוץ לאדם בשימוש בכוחותיו ובבחירת דרך-החיים: מידת נפש אחת דורשת טיפוח יותר, מידת נפש אחרת - פחות. הרבה גם תלוי בנסיבות החיים. אמנם, אחרי שהגאון דורש איזון כל כוחות הנפש מאת האדם, אין זה האחרון יכול כבר להתרחק מלהגיע לקיצוניות באיזו מידה מן המידות, וכך מתקרב המחבר לדרך-האמצע הידועה, אם כי הוא אינו משתמש לא במונחים שלה, לא במתודה שלה ולא בקטיגוריות הפסיכולוגיות-מוסריות שלה. דרכו של המחבר היא מקורית ויחידה במינה בתחום זה.
את תורתו בדבר הפעלת כל כוחות הנפש, כהוראת דרך החיים, מבסס המחבר על רקע מטאפיזי: רק אלוהים, אומר הוא, הוא אחד; כל היצורים, באשר הם יצורים, מורכבים מיסודות שונים, אף אלו המהווים יחידות אחידות. להיות מורכב, זוהי תכונה של הנברא באשר הוא נברא (המאמר העשירי):
כי בורא הכול יתברך, מפני שהיה אחד בעצמו, התחייב שיהיו נבראיו רבים (מפני שהאחדות הגמורה היא תכונה עצמותית של הבורא, בהיותו בורא, משמע שכל הנבראים, כל אחד מהם, מורכב מריבוי של יסודות שונים, בהיותם נבראים).
ובצורה יותר פשוטה: כל הגופים הנמצאים מורכבים מארבע תכונות: חום וקור, לחות ויובש או ארבעה יסודות: אש, אוויר, מים ועפר. מכאן שכל גוף הוא מורכב באשר הוא גוף; וכאשר אנו בוחנים, למשל, את גוף האילן, אנו מוצאים בו, נוסף על היותו מורכב מארבעה יסודות, גם חלקים שונים: ענפים, עלים ופירות וכד'. כך גוף האדם מורכב, מלבד הרכב ארבעת היסודות, מבשר, מעצמות ומגידים וכד'.
ובסיכום הדברים:
אבל היה (לפי גרסת "שביל האמונה") בחוקי הבריאה, כי הבורא אחד ומעשיו רבים.
ומכאן בא המחבר לדון בפסיכולוגיה האנושית: אף נפש האדם יש בה כוחות שונים, יש בה אהבה או משיכה לדברים מסוימים ושנאה או שאט נפש לתופעות אחרות.
מכאן הדרישה לפתוח כל כוחות האדם לשם שלמותו, כשם שהקיום השלם של כל הנמצאים תלוי בהצמדת כל היסודות והרכבתם השלמה; כשם שהגופים הטבעיים, מאילן ועד הגוף האנושי ועד הגורמים השמימיים, לא נעשו מיסוד אחד, כי אם מצירוף של יסודות, מהאחד הרבה ומהשני מעט, כך על האדם להתנהג לא לפי מידה אחת ממידותיו, כי אם לפי צירוף המידות, מזו הרבה ומזו מעט, ואז יגיע לשלמותו.
ומכאן גם, שהאדם צריך לשקול את מעשיו והוא כדיין על חייו-שלו:
ויהיה כאילו הביאם (את המידות) לפני הדיין ודן עליהם או כאילו שקלם במשקלו, וחלק אותם חלקים.
יש לגאון ויכוח עם אלה שמבחינה עקרונית דורשים ריכוז האדם בנושא אחד, לפי אחת המידות של האדם.
והוא טוען (שם, "וכאשר הקדמתי"):
כי שנאת דבר אחד והגברתו, אלו היה יותר תיקון (יותר מביא לתקנת האדם), לא היה נוטע הבורא במידות האדם אהבת שאר הדברים, ואלו היה הדבר כן, היה אפשר לבוראו מיסוד אחד (כלומר, ולא מארבעה יסודות), ושיבראנו גזרה אחת, (מצורה הומוגנית, ולא מחלקים שונים כגון: בשר, עצמות וכד'), יהיה בורא כן שאר כל הנמצאות, ויהיו על העניין הזה (וכן יברא אלוהים גם את כל שאר היצורים, רק מיסוד אחד).
הפעם מוסיף הגאון אסמכתא גם ממעשי בני אדם ואומנויותיו, שאף הם משתמשים ביסודות וכלים שונים (שם):
ומזה תראה, אלו בנה בונה בית מאבנים בלבד או מעצים בלבד או ממחצלאות בלבד או ממסמרים בלבד, לא יהיה תיקון (מתוקן, מושלם), כמו שיהיה אם היה בונה מאלה (המנויים) מקובצים (מצורפים), ודומה לזה יאמר בתבשיל, ובמאכל ובמשתה, ובמלבוש ובשימוש (יתר שמושים אחרים) ושאר החפצים.
ואם במכשירי האדם כך, כל שכן בכוחות הנפש:
ואיך לא יפתח האדם עיניו, כשהוא רואה כל אלה החלקים (המכשירים הבודדים) אינם הווים מדבר אחד, והם הוכנו לו לשמשו ולתקנתו, כל שכן עניני נפשו ומידותיה.
ומכאן, לגיבוש האופי האנושי: דרושה, ראשית כל, חכמה כדי לדעת להשתמש במידות הנפש, כל אחת בעת הראויה ובשיעור הראוי. אך אולי עוד יותר מזה דרוש רצון חזק, שישלוט האדם במידותיו, להטותן לאן שירצה, ולא שהן תשתלטנה עליו; יסוד הדברים בתחום זה, אומר המחבר, שלא ייתן האדם את עצמו להיכבש על-ידי הפעלות אחת כליל: אהבה או שנאה מסוימת לדבר מסוים, כי יש ולפעמים צריך לאהוב דבר אחד או לשנוא אותו, ולעתים להפוך את הסדר ולאהוב את השנוי מקודם ולשנוא את האהוב מקודם, הכל לפי השעה והמקום. ולפיכך אל ייתן האדם את עצמו להיסחף עם הרגש, ולא יישאר נוקשה וחד צדדי. על האדם להיות גמיש ואם יראה שבמקום זה יש צורך להשתמש במידה מסוימת יפעיל אותה עד שתיגמר הפעולה, ואם יראה להפך שהגיעו מסיבות אשר בהן רצוי לעצור מידה זו, אל ייגרר אחריה מתוך עיוורון הרגש, אלא ירסן את עצמו ויבלום את סערת הנפש, והכל צריך האדם לעשות מתוך ישוב הדעת ומתוך פיתוח היכולת לתת לאמוציה מסוימת מקום להתפשטות בעת הצורך ולעצור אותה בעת הצורך.
והכלל היוצא מעיון זה, שצריך האדם להשליט את שכלו על שאר כוחות הנפש, והגאון מסכם עוד הפעם בהזדמנות זו את תורת חלוקת כוחות הנפש (שם, "אבל אקדם"):
וכבר קדמתי קודם זה, כי לנפש שלשה כוחות: התאווה והכעס וההכרה, וכוח התאווה הוא אשר יביא את האדם לכיסוף למאכל, למשתה, למשגל, ושייטבו בעיניו המראים הנאים, והריח הטוב והמשושים (השמחות) הרבים. וכוח הכעס הוא אשר יביא האדם אל התגברות והשררה, והעזר לאחרים, והנקמה והגאווה והעזות (ובכוח זה אפשר להשתמש גם לטובה וגם לרעה), אבל כוח ההכרה הוא אשר ידון על הכוחות האחרים (הוא צריך להכריע איך וכיצד להשתמש בכוחות האלו: כעס ותאווה), ואי זה ידמה האדם או ענף מענפיהם, אז יתעסק בכוח ההכרה להתבונן בהם ולבחנם (ואם יתעורר בדמיונו אחד הכוחות האלה או ענף מענפיהם - כי אף הכוחות האמורים מפוצלים כל אחד מהם - יפעיל את כוח ההכרה להתבונן ולבחון את ההתעוררות הזאת), ואם יראה אחריתו וסופו ניצולים מפגע, אז ייעץ בו, וכל שכן שתהיה אחריתו משובחת (אין השכל דן לפי תועלת או נזק רגעיים, כי אם מתבונן מה עתיד לצאת מזה ואם יראה שבסוף הפעולה תהיה מסולקת מנזקים, וכל שכן כשהיא עתידה להביא תועלת, ייעץ לעצמו לקיים אותה) , ואם יראה בצד מצדדיו פגע מן הפגעים, ייעץ בעזיבתו (ואם יבחין באיזו בחינה שהיא, שעתיד להיוולד נזק מפעולה זו, יחליט לעזוב את הפעולה ההיא).
לפיכך מבחין הגאון בין מוסריות ואי-מוסריות, ובמובן מסוים בין שתי דרכי מוסר: זו של החכמים, שהשכל הוא נר לרגלם, וזו של הכסילים שהתאוות מושלות בהם.
גישה זו מזכירה במקצת את שיטת אפלטון, אבל מחברנו מסתמך לא עליו, כי אם על מקור מקראי - על דברי קהלת וסיכומו, שכל הנעשה תחת השמש הוא הבל (קהלת א, יד). לדעת מחברנו אין קהלת מתכוון לומר על מכלול מעשי העולם, שהם הבל (שם, שם), שהרי הם פעולת הבורא. כוונתו של קהלת היא, שכל ריכוז-יתר באחד מתחומי הפעולה הוא ההבל...
וכדוגמא מסתפק קהלת בשלוש מידות, או שלש אהבות:
שהראה שלשה שערים מאהבות העולם, וגזר על כל אחד שהוא הבל (כלומר, עד כמה שאדם מתמסר לו לחוד).
אהבות אלו הן החכמה:
ותחילתם, שמתייחד האדם בחכמה לבדה ויעזוב שיר האהבות.
ויחוד זה גורם לאדם צער מכאובים: כי העיון וההתבוננות מגלים את מומי החיים, מה שמכניס אי-שקט באדם ומגרש את מנוחת נפשו, שהייתה לו בעודו בתמימותו.
אחריה: אהבת השעשועים או השחוק:
ואחרי כן שגה (ריכז מעייניו, וראה פירוש המלה "שיגיון" משל הרמב"ם ספר המדע הלכות תשובה, פרק י', הלכה ו') בשמחה ושחוק בלבד.
ונוכח שאף היא רעה, כי היא מביאה לאדם דיכאון על ששעשועים אלו גורמים לירידת רמתו האנושית:
כי האדם בעת ההיא מרגיש מעצמו (מצפונו אומר לו) בעת השחוק והשמחה, פחיתות וגנות, וכבר נכנס במידות הבהמה.
האהבה האחרונה, היא:
ישוב העולם.
אף היא אינה נותנת סיפוק לאדם, שהרי ברור שכל עמלו של האדם הוא לשווא, והנכסים שהוא אוגר במאמץ רב סופו להשאירם לאחרים:
וזכר (קהלת) העילה בשנאתו כל זה (סיבת השנאה, הבאה בסוף), שינחנו (את רכושו) לאדם שיחיה אחריו, ותהיה יגיעתו לריק.
ומסקנתו של קוהלת, לדעת המחבר, היא: אל לו לאדם להתרכז רק אחד כל ימי חייו, שייחוד זה סופו להביא לו אכזבה. אלא עליו לטעום מכל דבר בחיים ולשאוף לטוב העליון...
ב
לשם הדגמת הקו המדריך שלו נותן המחבר סקירה של שלש עשרה מידות בני אדם שפיתוחן, כל אחת לפי משקלה, ובמקומה ושעתה, מוביל לקראת אושרו ומילוי תעודתו של האדם.
הוא מתחיל במידת הפרישות (שם "שער הפרישות"):
ראו אנשים, כי אשר ראוי להתנהג בו האדם בעולם הזה: הפרישות, וההליכה אל ההרים, ולבכות ולספוד על העולם הזה.
והם מנמקים את זה באי-היציבות של חיי האדם:
חייבנו זה (מה שמחייב ומביא אותנו לזה), מפני שהוא (העולם הזה), עולם כליה (עולם שכולו כליון), מתהפכת באנשיה, אינה קיימת (כליון זה מביא תמורות תכופות בחיי האדם), בעוד שיהיה האדם שמח בו, בהשקט ובשלוה, תתהפך עליו ותהיה שמחתו - אבל, וגדלותו - שפלותו, והצלחתו - עמל;
האדם אין-אונים הוא מול תהפוכות הגורל (שם):
ואלו היה האדם משתדל בכל כוחו להתחכם, תנצחהו איוולתו, או להינקות (להיות נקי), ינצחהו טינופו (תתגבר עליו הזוהמה), או להיות בריא, יחלהו מזגו (יביא אותו מזגו לידי מחלה) או להלבב (להיות בעל לב, לדבר כלבו בלי שפתי מרמה - ז. ג.) יכשילהו לשונו;
החיים מלאים דאגות, ייסורים וצער, המתחדשים יום-יום ובאים בלתי-צפויים. אין אדם בא על סיפוקו אף פעם, ויותר שהוא מתרווה מתענוגי העולם, יותר גדול צימאונו אליהם. מדכא אותו גם הרע המוסרי:
ואין ענינו בו (בעולם הזה), כי אם בזיוף ושקר וכזב כל ימיו...
כי העולם משפיל את הקומה המוסרית של האדם:
וכמה גיבורים השח, השפיל, וכמה גדולים הכניע וחלל...
גוזל את תמימות בני אדם ומעכיר את שאיפתם לאור ולטוב:
וכמה מייחל טובו, המירה לו ברע (לאלו שקיוו לטוב, הביא העולם את הרע תמורתו), ופתח עיניו לראות באור, והחשיכה בפניו (במקום האור שנמשך אחריו, יצאה לקראתו החשיכה).
וכאילו העולם מעמיס את כל דאגותיו על האדם:
ונשען (העולם) בדאגותיו על האדם הזה, והשליך עליו חולשתו.
והחרדה מכרסמת בלב לחשבון העוונות שלו:
ואיה העוונות והחטאים, והחשבון והייסורים וההבדל (המרחק) בינו ובין אלוהיו.
עד שהעולם מתאכזר לו ורומס אותו:
עד שישוב לו כטורף באפו (בחמתו), וכאכזרי אחרי הרחמים (אחרי שהחיים האירו לו פנים ברחמים, שבו אכזריים לו, מה שעוד יותר מכאיב אלמלא היו כך מלכתחילה).
מכאן מסקנתם על הצורך בבריחה גמורה מן העולם הזה:
ואמרו: צריך למאוס בעולם הזה, ולא יבנה בית ולא ייטע, ולא ייקח אשה ולא יוליד, ואל יסכון עם מי שבוחר במעשים, שלא ירגילו אותו ותדבק בו מידותם, אבל יתבודד בהרים, ויאכל מה שימצא מן הצמח עד שימות בדאגה ואבל...
והנה ביקורת המחבר. אמנם נוטה הוא במידת-מה לחייב דרך זו של הפרישות, שהיא קרובה בגבולות מסוימים ללבו של כל אדם דתי וכן קרובים ההגיונות הפסימיים ללבו של מחברנו:
והסתכלתי במה שאמרו העם הזה (כיתה זו), ומצאתי רובו (רוב הדברים) אמת.
אך שולל הוא את ההפרזה: אין אדם יכול לוותר על צרכיו ההכרחיים, המזקיקים אותו לחברת האדם:
אך טעו בעזיבת הישוב ובני אדם, כי עזבו זיכרון (שכחו) מה שלא יוכל לעמוד בלעדיו מן המזון והכסות והמחסה;
אלמלי הפכה התנהגות זו נחלת הרבים, הייתה מביאה לידי הרס אושיות העולם והחברה.
וגם הניחו זיכרון נפשם (הזניחו שיישאר זיכרון לעצמם, כלומר על-ידי בנים), כי עזבו לישא נשים, וכרות הזרע אלו היה טוב, היו מתנהגים בו בני אדם, ובטל מין המדברים (והיה נחסל המין האנושי), ובבטולו תבטל החכמה והתורה, ויום הדין, והשמים והארץ...
היא מביאה לידי מלנכוליה, לעתים בלתי נתונה לריפוי, וגם לידי שנאת האדם:
והיו משתוממים מבני אדם, עד שיחשבו שיהרגו אותם (מתרחקים מבני אדם, כאלו רצו אלו להרוג אותם), ויש שישנאום על היותם מוחזקים לרעים וחטאים, עד שיתירו לעצמם שפיכות דמם.
ולאבדן הדיוקן האנושי:
ויש שישובו כמדות הבהמות ויצאו מן האנושות.
ברם הדרך הטובה בעיני המחבר, היא הממוצעת, והיא היא דרך התורה, שעליה אין לנו להוסיף:
אבל הפרישות טובה לאדם, כשיתנהג בה במקומות (לעתים), והוא כשיזדמן לו המאכל והמשתה האסור, והמשגל האסור, והממון האסור, ישלח המידה (יפעיל את מידת הפרישות) עד שתרחיקהו מכל זה (מן הדברים האסורים).
והנה המידה השנייה: אהבה למזון מרובה (שם, "השני"):
ראו קצת בני אדם, כי הראוי שיתנהג בו האדם שער האכילה והשתייה;
המזון מביא לריבוי כוחות החיים, והעדרו - לאפיסתם, ואף להטחת דברים כלפי מעלה; בעצם כל הציוויליזציה מטרתה הבטחת התזונה.
ובקורת הגאון: האוכל במיעוטו הוא הכרחי ובתנאים שהתורה התירה, אך ריבויו מזיק, קודם כל לגוף:
והוא שרוב המאכל גורם הקבסה (הקאה), ומכביד האברים, וממלא הראש והעיניים, ומביא לידי גוויעה (מוות) בהרבותו (כשמרבים מן המאכל).
הופך אותו גס ובהמי:
וישיב הלב נמהר (מבוהל), וישנה מידות האדם, ויעלה אל תאוות המאכל וידמה למידות הבהמה והכלבים.
וסופו להיות נבזה ונמאס בחברה:
ובאשר יראה זה ממידותיו (כשתאוותו זו תגלה ברבים), ימאסוהו המלכים וגדולי בני אדם ומשכיליהם, ולא ישבו עמו. כי כאשר יאכל ימהר, ואם יראה חתיכה טובה, יקפוץ עליה, והוא ראשית מי שישלח ידו אליה, ואחרית מי שיישיבנה (הראשון להושיט יד לאוכל, והאחרון להשיב את ידו ממנו).
ואף לשכוח את אלוהיו ואת חוקי המוסר:
עד שיעזוב תורתו וישכח אלוהיו... ואיה כל דרכי האונאות והתחבולות והאובדן (גרימת אבדן לרכוש הזולת), כי אם בו (בגללו), ומי שהרגיל את עצמו לסמוך על המאכל והמשתה מהתירם ולא יגיע אליהם, ייקחם מאשר ימצא (הרגיל בריבוי האוכל, אף כי תחילתו רק מן ההיתר, סופו שאם לא ימצא מזה, ייקח מכל המצוי אף מן האיסור);
והרצוי בעיני הגאון:
אבל הם (המאכלות) טובים לאדם לקחת מהם מעט, כפי מה שיעמיד גופו, וכאשר יראה בשכלו מקום לזה (ששכלו יכיר, שיש לו צורך במזון זה, לקיום גופו), ישלח תאוות המאכל והמשתה (יתיר לעצמו תאוות האכילה, אחרי שהיא הכרחית לקיומו), וכאשר יהיה לו מזונו (כשיגמור לאכול די סיפוקו), יעצרנה.
והמידה השלישית: חיים מיניים; יש אנשים, הרואים בהם את כל תוכן הקיום מאחר שאלו הם סיבת הקיום של מין האדם.
ביקורת הגאון: אף כאן המיעוט הוא טוב, ובגבולות התורה, וריבויו מגונה; הריבוי גורם, ראשית כל, למחלות ולהרס לגוף ולנפש (שם, "השלישי"):
כי הניחו נזקיו וגנותו מהם (מה שיש בו מן הנזק והגנות)... כי הוא מזיק לעיניים... ומפיל הכוח, והרבה פעמים מביא השחפת... והורס הגוף ומכלהו מהרה... ואיה הטינוף והלכלוך, עד אם ירגיש ויהיה לו מעט דעת, יהיו שלמותיו (בגדיו) מתעבים אותו, אף אם התרחץ כל ימיו (אם יהיה לו קצת דעת יהיה גופו כל כך מלוכלך בעיניו, כאילו בגדיו מתעבים את גופו, אף שהוא מרוחץ).
זוהי הדרך הטובה:
ואין התאווה הזאת טובה לאדם, כי אם להקים בה זרע וישלחנה (יפעילנה) בדעת בעת שהיא ראויה (עת שאשתו מותרת לו), ויעצרנה מהרבות (היינו, אפילו עם אשתו).
והמידה הרביעית: החשק, התשוקה למין השני, (ההבדל בין מידה זו לזו הקודמת היא כזה שבין הסקסואלי והארוטי בפסיכולוגיה המודרנית):
יש אנשים, שרואים החשק טוב מכל מה שיתנהג, וחושבים כי הוא מזכך הרוח והמזג, עד שתשוב הנפש זכה... וכיציבים אותה לפעולת הטבע (שהמשיכה המינית לאקסמפלר מיני מיוחד, הוא משהו טבעי).
בקורת הגאון הפעם היא חריפה מאוד. הוא מגנה מידה זו בדרך כלל, וסותר את הישענות דעה זו על גורמים אלוהיים, אסטרולוגיים וטבעיים.
ומסקנת המחבר:
ואין העניין הזה טוב, כי אם באשתו של אדם, שיאהבה ותאהבהו לישוב העולם.
המידה החמישית: אגירת רכוש:
ראו אנשים, כי הטוב שיתנהג בו האדם בעולם הזה: הטורח בקבוץ הממון (המאמץ באסיפת הממון). כי המאכל והמשתה והמשגל, אשר בהם תקנת הגוף לא יושגו כי אם בו, וכן בו יהיה המקח והממכר והנישואין, וכל עסק שיהיה בין בני אדם בו יהיה עד שהמלכים לא ימליכום כי אם בו, ואין מקבצים את החיילים וכובשים המבצרים, כי אם בעבורו... ואין ההליכה אל בתי העשירים וחלות פניהם (להרבות בבקשה מהם), כי אם בעבורו. ואין הנדיבות והכבוד והצדקה, כי אם להם...
והגאון קובע: הדרישה אחרי אגירת הממון ראויה לגינוי נמרץ; טוב לו לאדם אם ההון בא אליו ללא מאמץ, אבל הקדשת מרצו לעשות רכוש - רעה גדולה יש בה. היא מביאה אי-מנוחה מתמדת לאדם:
אבל מי שישתדל לדרשו, הוא ביגיעה ובמחשבה וקוצר רוח, ובנדודים בלילה וביגיעה ביום.
היא בולעת את כל האדם:
וכאשר ישימהו האדם כוונתו (שהממון יהיה כל כוונת מעשיו), ימשול בו ויתאווהו... שיהיה (הממון) כאש, וכמות, וכעוצר רחם, גם יותר מהם (ועוד יותר מאלו יהיה הממון שואב את כל כוחותיו).
היא מביאה לידי מלחמת-אדם-באדם חריפה, כמו זו של חיות טורפות, לידי אטימות לב, לדמעות העלובים ולידי הפרת כל ערכי המוסר והדת:
...ואיה המריבה והשנאה והמלחמה, כאשר יעשו הזאבים והכפירים עד שיטרפו טרף.
...ואיה סבל צעקת היתומים והאלמנות והעניים ושאר העשוקים, ואיננו פונה אליהם, כי אם מי שיאהב קבוץ הממון.
...ואיה העברת המועדים (חילול המועדים), ושבועות השקר, עד שיעדר הצדק לגמרי (הממון ופולחנו מביא לידי העדר הצדק מן החברה...).
לעתים קרובות גורם הממון לאוגרו אבדון:
ויש פעמים רבות, שיהיה הממון סיבת הריגתו ואבדנו, אם בליסטים או בשלטון (שליסטים או השלטון לוקחים את ממונו ואת נפשו כאחד)...
בכל אופן אינו מביא ברכה:
...ואם ישאר בידו עד מותו, ישא האב בעוון הממון עמו אל הקבר... ויניח לבן פחות, אשר לא יהיה לו ברכה.
עם זאת, דעת המחבר בנושא זה היא, כי על האדם לשמור על הממון שבא לו בהיתר ובלי מאמצים מיותרים:
הושם האדם לאהוב הממון, לשמור מה שחננו הבורא ולא יאבדנו לזולתו (ישמור על הממון מה שחננו הבורא בו ולא יפזרנו לאחרים).
המידה השישית היא אהבת ילדיו:
ראו אנשים אחדים, שישתדלו בבקשת הבנים, ואמרו, שיש בזה שמחה לנפש, ומחמד לעין וששון וגילה... והם הסגולה לאדם לעת הזקנה, והזוכרים אותו בטוב אחרי המיתה...
אכן, עם כל יחסו של מחברנו לעניין הזיקה לבנים, מסתייג הוא מריכוז-יתר של האדם רק באהבה זו, שהרי גם יחד עם זה יש צורך בדברים נוספים (שם, "השישי"):
וראיתיו נכון (שהדבר הוא נכון) בבנים, שיחנם הבורא לעבדו כרצונו (בבנים כאלו, שהם יעבדו את אלוהים, כמו שזה רצונו של אלוהים, שיעבדו אותו), ומקום טעות אלה, שמחייבים כוונת זה השער לבדו, מבלי שאר הדברים, ואומר: מה תועלת יש בהם (בבנים), אם לא יהיה להם מזון וכסות ומחסה, ומה טוב יש בגדולם אם לא יהיה להם חכמה ומדע? (אך עם הבנים יש גם לדאוג לצורכי המחיה שלהם, ולהשכלתם, כי אחרת מה תועלת בבנים?).
הבנים גם גורמים צער ודאגות, לפיכך אין על האדם לראות בהם את כל תוכן חייו, שהרי הם יכולים לגרום לו אכזבה, ויישאר ריק מכל (שם):
ואיה צער ההריון וחבלי הלידה, ומה שיקרה מן חוליה (של האם), ושמא תמות בעת לדתה ותשוב השמחה לאבל... ואיה יגיעת האב ועמלו והכנסתו בכל סכנה, כי אם על מזון בניו... והכלל אם יהיו ממרים תאבד התוחלת (תקוות האב מהבנים נעשית לאל), כל שכן אם יהיו מרעים (שיהיו נם רעים, בוודאי שגורמים אכזבה לאב).
ואמנם צריך האדם, כפי שמסכם המחבר את דעתו, לאהוב את בניו, אף אם הם גורמים לו לעתים מכאובים וייסורים, אך מן הדין שזה יהיה ללא חד צדדיות:
אבל שם האב (אלוהים נטע בנפש האב) לאהוב את הבנים להחזיק במה שחננו בורא בהם, ולא יקוץ בהם (אופייני דיוק הלשון: "ולא יקוץ בהם" כלומר, אתם אומרים שבנים הם הטוב היחידי בחיים, ולא כן, הם גורמים לפעמים צרות, אבל הבורא צווה שלא לקוץ בהם...).
המידה השביעית: ישוב העולם, היינו, בנין בתים ועבודת שדה וכרמים:
ראו אנשים אחרים, כי ישוב טוב, בכל מה שיתעסק בו האדם (ההתעסקות בישוב העולם טובה בכל עסקי האדם), ואמרו, כי ישוב הבית הוא דבר שצריך, כי לולא הוא לא היה לו (לאדם) מקום יהיה לו מחסה מן החום והקור, ויתקבצו כל הנלווים אליו... אך ישוב השדות צורכם למזון, שאי-אפשר לעמוד בלעדיו, וכלה (עבודת השדות) מחדשים לאדם השמחה ורוחב הלב והחריצות והגילה...
גישת הגאון לעניין זה חיובית בהחלט, אך אף כאן מסתייג הוא מייחוד כל מרצו של האדם רק לדבר יחידי זה; והרי גם לשמו יש צורך בעוד דברים אחרים:
ומצאתים שטעו כאשר חייבו עזיבת כל הדברים והתעסק בשער הזה, ואיך יוכל אדם ליישב מאומה מכל זה, כי אם בחכמה ועצה ובידיעת המידות והשערים, מחירי השוק, ואם לא יהיה באמצע (באמצעות) מדע רחב, לא יגיע דבר מהמבוקש הזה (לביצוע עבודת השדה דרושה גם השכלה).
גם ההתעסקות בישוב, ובפרט ריבוייה, מביאה לאדם דאגות רבות, ולעתים גם מפח נפש:
ואיה היגון המתמיד וקוצר הרוח, כי אם עמו, ואיה קנאת בני אדם וכעס המלכים והבאת הפגעים כי אם עמו.
מכאן דעתו של הגאון, שהאדם צריך לעסוק ביישוב העולם, אבל תוך שמירת המידה, ועד כמה שזה דרוש לו למילוי צרכיו, אך לא לשמה וללא הפרזה יתירה:
ולא נתנה אהבת הישוב בלב האדם כי אם לתקן בו צרכיו בלבד.
המידה השמינית - אריכות ימים:
ראו אחרים, כי הטוב שידרוש האדם בעולם הזה, ההשגה על אריכות ימי חייו (האדם צריך לחפש רק אמצעים להשיג אריכות ימים), ואמרו, כי אורך החיים בו יגיע אדם אל כל אשר יחפוץ מענייני התורה ועניני העולם... וסיבות החיים (ומה שמביא לאריכות ימים) אצל אלו: התמדת אכילה והשתייה... ושישתדל לשמח את נפשו, ושימנע בהיכנס בסכנות ופחדים, בכל עניני התורה והעולם (כלומר, כל עניני התורה והעולם תלויים באריכות ימים).
מחברנו קובע בראשונה, שאריכות ימים אינה תלויה במאמציו של האדם:
ואמת הוא, כי העניינים האלו [דברים אלו הנחשבים כאמצעים לאריכות ימים] מתקנים הגוף, אבל אינם סיבות החיים, כי אנחנו מוצאים הרבה מבני אדם הם על עניין הזה (מתנהגים לפי עצה זו) והם קצרי חיים, ואחרים בהפך העניין הזה, וחייהם ארוכים, ותראה גופים שבנינם חזק, יהרסו מהרה, ואחרים בנינם חלוש, ועמדו ימים רבים.
ושהחיים (הארציים) אינם כלל טובים כל כך, ולעתים הם למעמסה:
כי האדם כל אשר יאריכו ימיו, ירבו יגוניו ודאגותיו וצרותיו... וירבו עליו העוונות והחטאים. . .
לדעת הגאון החיים הארציים אינם הכל, הם אינם רק אמצעי לרכוש על-ידם את החיים הנצחיים:
והאדם הצדיק לא יאהב העולם הזה, כי אם בעבור שהיא (אהבת העולם הזה) מדרגה יגיע בה ויעלה ממנה אל העולם, לא בעבור עצמה (וחשיבות רבה למשפט קצר זה, המראה במפורש גם את ההערכה השלילית של העולם אצל המחבר וגם את אידיאל החיים שלו, הרחוק מכל אושרנות, אידימוניזם).
ובנימה פסימית מסיים הגאון:
ולא ניתנה אהבתה בלב האדם, כי אם שלא ימית את עצמו, כשתבוא עליו צרה.
והמידה התשיעית: אהבת השררה והשלטון; היא נותנת סיפוק רב לנפש ורוממות לרוח האדם (שם, "התשיעי"):
ראו אחרים, הגדול שבמה שיתעסק בו האדם בעולם הזה: הגאווה והגדולה והשררה. ואמרו שהנפש תטה אחרי הגדולה, ותראה שקשה עליה השפלות אל אדם אחד (קשה לה להשפיל את עצמה לפני מישהו) ולהתוודות לו (גאוות האדם מונעת ממנו לגלות את מסתרי הנפש למישהו), ותמצא השררה מחזקת אותה ומרוממתה, ותוסיף לה חריצות והתפשטות, וכן הציווי והאזהרה (יכולת זו לצוות על אחרים ולהזהירם) יערבו לה (גורמת לה עונג).
גם יש בה משום תועלת לחברה:
ולולא השררה לא היה העולם מסודר, ולא נשלמו תקנותיו (תיקון העולם לא היה שלם); המלכים מנהיגים המלחמות והשמירה (שומרים על המדינה מפני אויבים), והשופטים ישפטו בין הצנועים מבני אדם, השוטרים מתקנים את העזים שבהם.
הגאון מודה בערך החברותי של השלטון אך הוא רואה בו, ראשית כל, מכשיר בידי החכמה ובלעדה היא כלי ריק (שם):
אבל מה שזכרוהו מסידור העולם בשמירה ובמשפט ובמינוי (מינוי פקידי הממשלה) איננו נדחה (אין ראוי לדחותו), אבל הוא מאמרנו וכוונתנו (ולא עוד, אלא ומהשלטון המדיני הוא מכוונת ספרו של המחבר), אך הם שאלוהו שאלה נעזרו בו על דעתם, כי סידור העולם לא יהיה כי אם בחכמה, והם הטילו מעלת החכמה ושמוה שררה לעצמה (השלטון המדיני זקוק לחכמה, כי רק החכמה יכולה להשליט סדר בחברה, ואין השלטון כי אם מכשיר בידי החכמה, אך אלה עזבו את החכמה ועשו את השלטון מטרה לעצמו).
הגאון גם מצביע על הצדדים השליליים של השלטון: הוא מביא לידי התנשאות והתנפחות. איש השלטון, ובפרט זה שרואה בו חזות הכל, ומה גם כשהוא ניגש אליו בלי מטען של חכמה, - והכוונה לעריץ בעיקר - עלול לראות את עצמו כמומחה-יחיד לכל דבר ולא לשעות לא לניסיון החיים של הזקנים ולא לידיעה המקצועית של אנשי המדע, והוא עושה את עצמו ללעג בעיניהם:
ויראה עצמו כאילו הוא יחיד בדורו, ויבוז לעצת כל אדם ויתעקש וידחה כל מאמר (כל עצה) וחולק על הזקנים במה שנסוהו באורך ימיהם (בדברים שהם רכשו להם ניסיון בחיים הארוכים), והבינו אותו ברגילותם (ושהם מבינים עניינים אלו על שהתרגלו בהם במשך תקופה ארוכה), ולא ישמע לעצתם ולמצוותם... ועולה מזה לחלוק עם האומנים באומנותם, ויחשבו אותו לפתי וילעגו לו... ולחלוק על החכמים במלאכותם המדעיות, וישתדל לשבור אותם, והכסיל הפתי יש לו תקווה ממנו...
בסופו של דבר, בטחונו המופרז בעצמו ימיט עליו כשלון, עריצותו תשרה עליו פחד תמידי מפני הסביבה הקרובה ביותר:
לא יאכל כי אם חתום, ולא ישתה כי אם שמור, וכאילו יושב תחת חודו של חרב, וכאילו חייו תלויים בשערה.
העריץ תמיד מוקף אווירה של שקר, לשון הרע, חשדות וספקות:
ויבדילו אנשיו בינו ובין הדין באמת (אנשי תכסיס יקימו מחיצה בינו ובין הצדק), ויביאהו החשדים והספקות (אנשים אלו יטילו בו חששות וספקות ביחס לבני אדם).
הגאון שולל לגמרי את השלטון - ולהלן הוא גם אומר שאל לאדם לרדוף אחרי השלטון כלל, אלא שאם ממנים אותו בלי השתדלות מצדו יקבל את המשימה ורק לטובת הכלל - ולדעתו לא נטע אלוהים את אהבת השררה וההתנשאות באדם אלא לעורר בו שאיפה לאידיאלים רמים, לעולם הנצחי:
ולא נטע הבורא יתברך נפש האדם אהבת השררה והגאווה, כי אם בעבור שתכסוף בהם לגמול לעולם הבא.
המידה העשירית: הנקמה באויבים; היא מרגיעה את האדם ומשקיטה את יצריו הנסערים:
ראו אחרים כי הטוב במה שמכוון האדם (מן העניינים, שצריך האדם לשאוף אליהם) בעולם הזה: שינקום מאויביו; ואמרו שהנקמה מסירה הדאגה מנפש, ויסתלק מעליה היגון אשר היה בו ותמצא ערבות (מתיקות) במה שהיא רואה באויבה (כלומר, מן הרעות), ותניע מן הכעס.
מחברנו קובע עקרונית: אין האדם רשאי לרדוף אחרי הנקמה, והוא צריך להסתפק אם היא באה מאליה, ורק בתנאים מסוימים:
...לא עשה בנפש המעשה הזה (לא עשה המעשה מתוך מחשבה תחילה ונפשו לא השתתפה בו), אלא בעבור שבא לה מאליו, לא עשתה היא בו כלום, אבל כשהיא (הנפש) נופלת (מתרכזת) בעצה ובמחשבה על האויב (שהיא חושבת מחשבות ומתייעצת עם עצמה כיצד להנקם) היא נופלת ביום השחור (היא משקיעה את עצמה מתוך כך באפלה);
שאיפת הנקמה מביאה אותו לידי אכזריות:
וימלא האדם לבו שלא יפגע אדם (שלא יתקרב לשום אדם) ולא יחמול, ולא יחון ולא יקבל תחינה (ולא ישעה לבקשה).
הוא גם מוכן להשקיע כל הונו ואונו בשאיפת הנקמה, ולא יעצרהו לא סיכון שלום ידידיו ואף לא חיי עצמו, ולא מצוות אלוהים:
ועל הוצאות כל ממונו וכל הונו בנקמה ההיא (נמשך למשפט-הקודם: "וימלא לבו", היינו, לבו יאמר לו להוציא כל ממונו והונו בנקמה), ואף-על-פי שלא יגיע להרוג האויב ההוא כי אם בהרוג אלף אוהב או בהרוג עצמו, ואף-על-פי שלא יגיע אל זה, כי אם בעזיבת אלוהיו ועבודתו, לא יחשוב על זה.
ויתכן שכל מאמציו יהיו לאל, ועוד יהיו לו לרועץ :
וכאשר יסבול כל אלה העניינים, אפשר שלא יגיע עמם אל מה שהוא מבקש... ואפשר שיהפוך עליו העניין ויאבד הוא...
הגאון מסכם את דעתו העקרונית: הנקמה רצויה רק כמכשיר להשלטת הצדק, המביא תיקון לחברה:
אבל נטעה בנפש אהבת הנקמה לקחת דין הבורא מן המשחיתים בארצות, כדי שיתקנו בני אדם.
המידה האחת-עשרה: החכמה. יש - והם החשובים מבני אדם - רואים בה את כל חזות עולמם; היא נותנת לנו את דעת הבריאה והבורא:
מתלמידי חכמים, מי שאמר, כי אין ראוי לאדם להתעסק בדבר, חוץ מן בקשת החכמה; ואמרו: כי בה יגיע אל ידיעה מה שיש בארץ מהטבעים (טבעי הדברים), והמזגים (הרכבתם), ואל ידיעת הבורא ממה (מזה שיש) שבשמים והכוכבים והגלגלים, ויש לה ערבות ותענוג לנפש וכאילו הנאתו במזון (החכמה נותנת נעימות ועונג לאדם, ומהנה אותו כאילו היה זה מזונו).
הגאון מחייב את הזיקה לחכמה - והכוונה בעיקר לחכמת התורה,- ברם מסתייג מחד-צדדיותה:
ומצאתי כל מה שאמרו אמת, אבל מקום הטעתו בו הוא מה שאמרו, שלא יתעסק בדבר זולתה, ואם לא יתעסקו עמה במזון ובמחסה ומסתור (מעון שנותן חסות) תבטל, כי אין עמידה (קיום) זולתם, ואם ישליך את עצמו בצרכיו על אנשים אחרים, יהיה נבזה ואין סומכיו עליו ולא מקבלים דבריו;
התרכזות רק בה, אם היא תיהפך נחלת רבים תביא להרס החברה והעולם, ואופייני הדבר לרוח הדמוקרטית של מחברנו, שקנה המידה שלו בהערכת כל דרך חיים שהיא, הוא אפשרותה לשמש קניין הרבים:
ואילו היו מסכימים בני אדם על מה שאומרים אלה בטלה חכמת היצירה בהכרת הזרע ובעזיבת נישואין;
דרוש שווי-משקל בין העשייה החילונית וההתמסרות לחכמת התורה, שהיא מטרת חיי האדם:
ואלו היו מתעסקין בחכמת היצירה (בקיום העולם) לבדה, בטלה חכמת התורה, ולא נטע בלבם אהבת העולם, אלא להיות עזר לזאת (חכמת התורה), וינעמו יחדיו.
המידה השתים-עשרה: עבודת השם; יש רואים בה את העניין היחידי בחיים:
ימצאו אנשים רבים שאומרים, כי הטוב במה שיתעסק בו האדם בעולם הזה - עבודת אלוהיו בלבד, והוא: שיצום ביום, ויקום בלילה לשבח ולהודות, ויניח כל עסקי העולם, כי אלוהים ימלא לו סיפוקו ממזון ורפואה ושאר צרכיו.
הגאון רואה אף הוא בעבודת אלוהים את הערך העליון של החיים, אבל שוב, מסתייג הוא מחד-צדדיותה, ודווקא לשמה יש צורך בעוד דברים אחרים:
אך מקום טעותם הוא ההתבודדות בה בלבדה, ואמרם כי לא יתעסק אדם בזולתה, ואם לא יתעסק במזון לא יתקיים הגוף, ואם לן יתעסק בפריה, תבטל העבודה כולה (כי לא יהיה מי שיעבוד).
וביתר עמקות: כל מהותה של עבודת השם קשורה עם חיי החברה:
ואיזה דבר יקיים המתבודד ממצות המידות והמשקלים? ואיזה דבר יקיים ממצוות הדיינין באמת ומשפט? ...וכן הזריעה (מצוות שיש בזריעה), והמעשר והצדקות, והדומה להם.
המידה השלוש-עשרה - המנוחה:
אמרו אנשים, כי המנוחה טוב מכל מה שיתנהג בו האדם בעולם הזה, כי היא סיבה לרפואת הנפש, להעבות (להשמין) ולעדן גופה... וכל אשר ייגע האדם עיניו תלויות אל המנוחה והוא מבוקשו.
הגאון מטיח ביקורת קשה על אלה:
ומצאתים סכלים מכל אדם (כמה אופייני יחס זה אל הבטלה למחברנו, שהפעילות הייתה תכונת חיים העיקרית שלו).
המנוחה טובה רק אחרי המאמץ:
כי המנוחה לא תשלם לאדם, אלא אחר ההשגחה הגדולה (תשומת לב רבה) ותיקון צרכיו והכנת כל אודותיו (כל מה שצריך לו).
אחרת היא זהה עם עצלות, ולא עוד אלא שהיא הופכת שם מושאל ל...רשעות:
כי עניין העצלות עוד נופל על הרשעות.
הסיכום: המנוחה היא רק התחנה הסופית של החיים, אחרי יום ארוך של פעילות:
אבל אנחנו מוצאים הנפש נוטה אל המנוחה, ושבוראה שמה לה (הכין לה) הנהגה בהשקט ובבטחה בעולם הבא.
ג
אחרי ניתוח מפורט זה של מידות האדם, בא הגאון לידי מסקנה ברורה, שאין אף אחת מהן יכולה לשמש בסיס יחידי לדרך חיינו:
וכבר התבאר ממה שהצעתיו וביארתיו לכל מי שקורא הספר, שכל מי שרוצה להתנהג מן השלושה-עשר עניינים (רק באחד מהם) תהיה עצתו בטלה ולא נכונה... אבל כשיקובצו האלה הוא הנכון הגמור.
אמנם יש לשקול כל אחת, יתרונה נגד הפסדה, וזה באספקלריה של התורה והחכמה, ואין ערך כל אחת שווה:
ואין ראוי גם כן, שיוקח מכל אחד מהם חלק משלושה עשר בשווה, אך ייקח מכל מין מהם השיעור אשר הוא ראוי לקחת, כפי מה שמחייבותו התורה וחכמה.
מתוך סיכום הדברים, משרטט הגאון את אידיאל החיים שלו, וכדרכו, מתוך מיצוי רב וצמצום ביטוי נמרץ (שם, "ואין ראוי"):
וכאשר יקובצו פזורי אלה השלשה עשר עניין, תהיה חמאת המיץ (מיצוי הדבר), שיגיע אדם מן המאכל והמשתה והמשגל מה שיעמיד בו גופו וזרוע, וכאשר ימצא זה מהיתרו ישלח בו תאוותו... ואם תרצה להרבות או לקחת מזולת הותירו (הריבוי מן ההיתר כמו הלקיחה מן האיסור, שניהם לא רצויים כאחד) יחסמנה וימנענה... וישמור מה שחננו הבורא מממון, בנים כפי אהבתו בהם, (עד כמה שאהבתו את הבנים מגעת), ויעבוד האדמה כפי צרכיו ויאהב חיי העולם הזה בעבור העולם האחר, כי הוא הטרקלין שלו, לא בעבור עצמו... ואל יחפוץ מאומה מן השררה והנקמה, ואם יבוא זה מאליו יקבלנו לקיים בו משפטי התורה ולא יתנהג במאומה מן העצלה, ומה שישאר לו מעיתותיו (כל הזמן שישאר לו, ולא מעט הזמן, כפי שהבינו אחדים ממפרשיו) ישיב השגחתו (תשומת לבו) אל העבודה והחכמה... וכאשר יקבץ על אלה המעשים (יתנהג כך במזיגת המעשים האלו כולם), יהיה משובח בשני עולמים.
אידיאל-החיים של הגאון הוא אפוא: עבודת אלוהים והחכמה, ואין כל העשייה האחרת כי אם מכשיר לה והכנה לה, ובכלל אין כל החיים הארציים כי אם פרוזדור לחיי הנצח, לעולם הבא, שהוא הטרקלין והמטרה הסופית של ההוויה.
אחרי שהגאון מוסיף עוד דיון להוכיח, שאף באומנויות המכחול והמוסיקה, רק מזיגת הצבעים והנעימות מביאה לידי הרמוניה, וכן גם שכל עמדתו, אותה הציג במאמר זה, הולמת את זו של קהלה שאת דבריו הוא משתדל לפרש בכוון זה, הוא מסיים את ספרו מתוך הצבעה על הכוונה המוסרית של הספר, והיא - להביא את קוראיו לידי תיקון הלב וטהרתו. אין לכל הספר תועלת אחרת וכוונה אחרת, כי אם להביא לידי זכות הלב ותיקונו - "וראוי שיזכו וייכנעו לשם אלוהינו יתברך".
ובתפילה אישית, שבה ההדגשה על התרחקות מן התועים (מכת הדור של הגאון!), ועל המזיגה הרצויה בין העולם הזה והעולם הבא, המתאימה כל כך לכל השקפת המחבר, הוא מסיים:
ואשאל מהאל יתברך: ישימנו מן המאמינים ולא מן התועים, וישים בלבנו אהבתו ויראתו, כדי שיזכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא.
א
|
המאמר האחרון (העשירי) בספר דן במדות האדם, אופיו ודרכי החיים שלו. אין מאמר זה מהווה המשך ישיר של הרצאת הספר, ולדעת החוקרים הוא מאמר נספח, שנתחבר לחוד וצורף אחרי כן לספר. ברם אין ספק שהוא נובע מהעקרונות שנוסחו בספר ומכל השקפת העולם שהוצעה בו. כותרת המאמר היא: "במה הטוב לאדם לעשותו בעולם הזה" והמכוון הוא גם לטוב בעיני השמים וגם לטוב לו לאדם. כיון שלשיטת המחבר שאיפת-האושר האנושית לא רק שהיא חוקית אלא שהיא בעצם כל מטרת הבריאה, הרי שתי צורות הטוב האלו זהות הן, ועם זה אין אידיאל החיים של המחבר עולה מתוך האושרנות או אבדימוניה (Eudaemonia) בלשון האסכולה (כפי שסוברים חוקרים אחדים), שהרי אין תוכן אחר לאושר זה, כי אם דבקות באלוהים וקיום מצוותיו. ולפיכך אין כאן כל התנגדות בין מוסר החובה והמצווה ולבין ההכוונה לחיי אושר, שהרי כל מערכת מצוות אלוהים היא חתירה לאושרו של האדם, וגם כל אושרו של האדם הוא רק בהיותו חי חיי תורה ומצוות השם. דרך החיים הטובה בעיני המחבר היא פיתוח כל כוחות האדם, מידותיו ונטיותיו, לרבות הגופניות, תוך הרמוניה שלמה. המחבר הרואה את האדם כיצור גופני ורוחני - ולדידו מלווה הגוף את האדם אף בעולם הגמול - אינו שולל את המאוויים הגופניים, אם כי הוא נוטה להערכה פסימית של החיים הארציים, אך הוא דורש הדברתם תחת הכוחות העליונים של הנפש; ובעצם אף הכוחות הנמוכים, כלומר: המאוויים הגופניים, שרגילים לייחס אותם לגוף, הם כוחות הנפש, שהרי אפילו התחושה היא, לדעת המחבר, בנפש, והגוף רק מספק ,כלים לנפש. וכן התאווה כוח הוא בנפש, אך הכוח העליון בנפש הוא השכלי, והוא חייב להיות המדריך של האדם. סוף-סוף הטוב העליון ואושרו הגדול של האדם הוא בהתקרבות לאלוהים, ואין הגוף כי אם כלי שרת למטרה זו. מכאן, שאין המחבר מייחס ערך שווה לכל כוחות האדם אלא מעדיף את אלה המביאים לטוב העליון, שלפיתוחם צריך האדם להקדיש את רוב מרצו, אלא שאין לו להזניח גם את המידות האחרות ועליו לתת גם להן מקום בחייו. ומכאן שיקול הדעת, הנחוץ לאדם בשימוש בכוחותיו ובבחירת דרך-החיים: מידת נפש אחת דורשת טיפוח יותר, מידת נפש אחרת - פחות. הרבה גם תלוי בנסיבות החיים. אמנם, אחרי שהגאון דורש איזון כל כוחות הנפש מאת האדם, אין זה האחרון יכול כבר להתרחק מלהגיע לקיצוניות באיזו מידה מן המידות, וכך מתקרב המחבר לדרך-האמצע הידועה, אם כי הוא אינו משתמש לא במונחים שלה, לא במתודה שלה ולא בקטיגוריות הפסיכולוגיות-מוסריות שלה. דרכו של המחבר היא מקורית ויחידה במינה בתחום זה. את תורתו בדבר הפעלת כל כוחות הנפש, כהוראת דרך החיים, מבסס המחבר על רקע מטאפיזי: רק אלוהים, אומר הוא, הוא אחד; כל היצורים, באשר הם יצורים, מורכבים מיסודות שונים, אף אלו המהווים יחידות אחידות. להיות מורכב, זוהי תכונה של הנברא באשר הוא נברא (המאמר העשירי): |
כי בורא הכול יתברך, מפני שהיה אחד בעצמו, התחייב שיהיו נבראיו רבים (מפני שהאחדות הגמורה היא תכונה עצמותית של הבורא, בהיותו בורא, משמע שכל הנבראים, כל אחד מהם, מורכב מריבוי של יסודות שונים, בהיותם נבראים).
|
|
ובצורה יותר פשוטה: כל הגופים הנמצאים מורכבים מארבע תכונות: חום וקור, לחות ויובש או ארבעה יסודות: אש, אוויר, מים ועפר. מכאן שכל גוף הוא מורכב באשר הוא גוף; וכאשר אנו בוחנים, למשל, את גוף האילן, אנו מוצאים בו, נוסף על היותו מורכב מארבעה יסודות, גם חלקים שונים: ענפים, עלים ופירות וכד'. כך גוף האדם מורכב, מלבד הרכב ארבעת היסודות, מבשר, מעצמות ומגידים וכד'. ובסיכום הדברים: |
אבל היה (לפי גרסת "שביל האמונה") בחוקי הבריאה, כי הבורא אחד ומעשיו רבים.
|
|
ומכאן בא המחבר לדון בפסיכולוגיה האנושית: אף נפש האדם יש בה כוחות שונים, יש בה אהבה או משיכה לדברים מסוימים ושנאה או שאט נפש לתופעות אחרות. מכאן הדרישה לפתוח כל כוחות האדם לשם שלמותו, כשם שהקיום השלם של כל הנמצאים תלוי בהצמדת כל היסודות והרכבתם השלמה; כשם שהגופים הטבעיים, מאילן ועד הגוף האנושי ועד הגורמים השמימיים, לא נעשו מיסוד אחד, כי אם מצירוף של יסודות, מהאחד הרבה ומהשני מעט, כך על האדם להתנהג לא לפי מידה אחת ממידותיו, כי אם לפי צירוף המידות, מזו הרבה ומזו מעט, ואז יגיע לשלמותו. ומכאן גם, שהאדם צריך לשקול את מעשיו והוא כדיין על חייו-שלו: |
ויהיה כאילו הביאם (את המידות) לפני הדיין ודן עליהם או כאילו שקלם במשקלו, וחלק אותם חלקים.
|
|
יש לגאון ויכוח עם אלה שמבחינה עקרונית דורשים ריכוז האדם בנושא אחד, לפי אחת המידות של האדם. והוא טוען (שם, "וכאשר הקדמתי"): |
כי שנאת דבר אחד והגברתו, אלו היה יותר תיקון (יותר מביא לתקנת האדם), לא היה נוטע הבורא במידות האדם אהבת שאר הדברים, ואלו היה הדבר כן, היה אפשר לבוראו מיסוד אחד (כלומר, ולא מארבעה יסודות), ושיבראנו גזרה אחת, (מצורה הומוגנית, ולא מחלקים שונים כגון: בשר, עצמות וכד'), יהיה בורא כן שאר כל הנמצאות, ויהיו על העניין הזה (וכן יברא אלוהים גם את כל שאר היצורים, רק מיסוד אחד).
|
|
הפעם מוסיף הגאון אסמכתא גם ממעשי בני אדם ואומנויותיו, שאף הם משתמשים ביסודות וכלים שונים (שם): |
ומזה תראה, אלו בנה בונה בית מאבנים בלבד או מעצים בלבד או ממחצלאות בלבד או ממסמרים בלבד, לא יהיה תיקון (מתוקן, מושלם), כמו שיהיה אם היה בונה מאלה (המנויים) מקובצים (מצורפים), ודומה לזה יאמר בתבשיל, ובמאכל ובמשתה, ובמלבוש ובשימוש (יתר שמושים אחרים) ושאר החפצים.
|
|
ואם במכשירי האדם כך, כל שכן בכוחות הנפש: |
ואיך לא יפתח האדם עיניו, כשהוא רואה כל אלה החלקים (המכשירים הבודדים) אינם הווים מדבר אחד, והם הוכנו לו לשמשו ולתקנתו, כל שכן עניני נפשו ומידותיה.
|
|
ומכאן, לגיבוש האופי האנושי: דרושה, ראשית כל, חכמה כדי לדעת להשתמש במידות הנפש, כל אחת בעת הראויה ובשיעור הראוי. אך אולי עוד יותר מזה דרוש רצון חזק, שישלוט האדם במידותיו, להטותן לאן שירצה, ולא שהן תשתלטנה עליו; יסוד הדברים בתחום זה, אומר המחבר, שלא ייתן האדם את עצמו להיכבש על-ידי הפעלות אחת כליל: אהבה או שנאה מסוימת לדבר מסוים, כי יש ולפעמים צריך לאהוב דבר אחד או לשנוא אותו, ולעתים להפוך את הסדר ולאהוב את השנוי מקודם ולשנוא את האהוב מקודם, הכל לפי השעה והמקום. ולפיכך אל ייתן האדם את עצמו להיסחף עם הרגש, ולא יישאר נוקשה וחד צדדי. על האדם להיות גמיש ואם יראה שבמקום זה יש צורך להשתמש במידה מסוימת יפעיל אותה עד שתיגמר הפעולה, ואם יראה להפך שהגיעו מסיבות אשר בהן רצוי לעצור מידה זו, אל ייגרר אחריה מתוך עיוורון הרגש, אלא ירסן את עצמו ויבלום את סערת הנפש, והכל צריך האדם לעשות מתוך ישוב הדעת ומתוך פיתוח היכולת לתת לאמוציה מסוימת מקום להתפשטות בעת הצורך ולעצור אותה בעת הצורך. והכלל היוצא מעיון זה, שצריך האדם להשליט את שכלו על שאר כוחות הנפש, והגאון מסכם עוד הפעם בהזדמנות זו את תורת חלוקת כוחות הנפש (שם, "אבל אקדם"): |
וכבר קדמתי קודם זה, כי לנפש שלשה כוחות: התאווה והכעס וההכרה, וכוח התאווה הוא אשר יביא את האדם לכיסוף למאכל, למשתה, למשגל, ושייטבו בעיניו המראים הנאים, והריח הטוב והמשושים (השמחות) הרבים. וכוח הכעס הוא אשר יביא האדם אל התגברות והשררה, והעזר לאחרים, והנקמה והגאווה והעזות (ובכוח זה אפשר להשתמש גם לטובה וגם לרעה), אבל כוח ההכרה הוא אשר ידון על הכוחות האחרים (הוא צריך להכריע איך וכיצד להשתמש בכוחות האלו: כעס ותאווה), ואי זה ידמה האדם או ענף מענפיהם, אז יתעסק בכוח ההכרה להתבונן בהם ולבחנם (ואם יתעורר בדמיונו אחד הכוחות האלה או ענף מענפיהם - כי אף הכוחות האמורים מפוצלים כל אחד מהם - יפעיל את כוח ההכרה להתבונן ולבחון את ההתעוררות הזאת), ואם יראה אחריתו וסופו ניצולים מפגע, אז ייעץ בו, וכל שכן שתהיה אחריתו משובחת (אין השכל דן לפי תועלת או נזק רגעיים, כי אם מתבונן מה עתיד לצאת מזה ואם יראה שבסוף הפעולה תהיה מסולקת מנזקים, וכל שכן כשהיא עתידה להביא תועלת, ייעץ לעצמו לקיים אותה) , ואם יראה בצד מצדדיו פגע מן הפגעים, ייעץ בעזיבתו (ואם יבחין באיזו בחינה שהיא, שעתיד להיוולד נזק מפעולה זו, יחליט לעזוב את הפעולה ההיא).
|
|
לפיכך מבחין הגאון בין מוסריות ואי-מוסריות, ובמובן מסוים בין שתי דרכי מוסר: זו של החכמים, שהשכל הוא נר לרגלם, וזו של הכסילים שהתאוות מושלות בהם. גישה זו מזכירה במקצת את שיטת אפלטון, אבל מחברנו מסתמך לא עליו, כי אם על מקור מקראי - על דברי קהלת וסיכומו, שכל הנעשה תחת השמש הוא הבל (קהלת א, יד). לדעת מחברנו אין קהלת מתכוון לומר על מכלול מעשי העולם, שהם הבל (שם, שם), שהרי הם פעולת הבורא. כוונתו של קהלת היא, שכל ריכוז-יתר באחד מתחומי הפעולה הוא ההבל... וכדוגמא מסתפק קהלת בשלוש מידות, או שלש אהבות: |
שהראה שלשה שערים מאהבות העולם, וגזר על כל אחד שהוא הבל (כלומר, עד כמה שאדם מתמסר לו לחוד).
|
|
אהבות אלו הן החכמה: |
ותחילתם, שמתייחד האדם בחכמה לבדה ויעזוב שיר האהבות.
|
|
ויחוד זה גורם לאדם צער מכאובים: כי העיון וההתבוננות מגלים את מומי החיים, מה שמכניס אי-שקט באדם ומגרש את מנוחת נפשו, שהייתה לו בעודו בתמימותו. אחריה: אהבת השעשועים או השחוק: |
ואחרי כן שגה (ריכז מעייניו, וראה פירוש המלה "שיגיון" משל הרמב"ם ספר המדע הלכות תשובה, פרק י', הלכה ו') בשמחה ושחוק בלבד.
|
|
ונוכח שאף היא רעה, כי היא מביאה לאדם דיכאון על ששעשועים אלו גורמים לירידת רמתו האנושית: |
כי האדם בעת ההיא מרגיש מעצמו (מצפונו אומר לו) בעת השחוק והשמחה, פחיתות וגנות, וכבר נכנס במידות הבהמה.
|
|
האהבה האחרונה, היא: |
ישוב העולם.
|
|
אף היא אינה נותנת סיפוק לאדם, שהרי ברור שכל עמלו של האדם הוא לשווא, והנכסים שהוא אוגר במאמץ רב סופו להשאירם לאחרים: |
וזכר (קהלת) העילה בשנאתו כל זה (סיבת השנאה, הבאה בסוף), שינחנו (את רכושו) לאדם שיחיה אחריו, ותהיה יגיעתו לריק.
|
|
ומסקנתו של קוהלת, לדעת המחבר, היא: אל לו לאדם להתרכז רק אחד כל ימי חייו, שייחוד זה סופו להביא לו אכזבה. אלא עליו לטעום מכל דבר בחיים ולשאוף לטוב העליון... |
ב
|
לשם הדגמת הקו המדריך שלו נותן המחבר סקירה של שלש עשרה מידות בני אדם שפיתוחן, כל אחת לפי משקלה, ובמקומה ושעתה, מוביל לקראת אושרו ומילוי תעודתו של האדם. הוא מתחיל במידת הפרישות (שם "שער הפרישות"): |
ראו אנשים, כי אשר ראוי להתנהג בו האדם בעולם הזה: הפרישות, וההליכה אל ההרים, ולבכות ולספוד על העולם הזה.
|
|
והם מנמקים את זה באי-היציבות של חיי האדם: |
חייבנו זה (מה שמחייב ומביא אותנו לזה), מפני שהוא (העולם הזה), עולם כליה (עולם שכולו כליון), מתהפכת באנשיה, אינה קיימת (כליון זה מביא תמורות תכופות בחיי האדם), בעוד שיהיה האדם שמח בו, בהשקט ובשלוה, תתהפך עליו ותהיה שמחתו - אבל, וגדלותו - שפלותו, והצלחתו - עמל;
|
|
האדם אין-אונים הוא מול תהפוכות הגורל (שם): |
ואלו היה האדם משתדל בכל כוחו להתחכם, תנצחהו איוולתו, או להינקות (להיות נקי), ינצחהו טינופו (תתגבר עליו הזוהמה), או להיות בריא, יחלהו מזגו (יביא אותו מזגו לידי מחלה) או להלבב (להיות בעל לב, לדבר כלבו בלי שפתי מרמה - ז. ג.) יכשילהו לשונו;
|
|
החיים מלאים דאגות, ייסורים וצער, המתחדשים יום-יום ובאים בלתי-צפויים. אין אדם בא על סיפוקו אף פעם, ויותר שהוא מתרווה מתענוגי העולם, יותר גדול צימאונו אליהם. מדכא אותו גם הרע המוסרי: |
ואין ענינו בו (בעולם הזה), כי אם בזיוף ושקר וכזב כל ימיו...
|
|
כי העולם משפיל את הקומה המוסרית של האדם: |
וכמה גיבורים השח, השפיל, וכמה גדולים הכניע וחלל...
|
|
גוזל את תמימות בני אדם ומעכיר את שאיפתם לאור ולטוב: |
וכמה מייחל טובו, המירה לו ברע (לאלו שקיוו לטוב, הביא העולם את הרע תמורתו), ופתח עיניו לראות באור, והחשיכה בפניו (במקום האור שנמשך אחריו, יצאה לקראתו החשיכה).
|
|
וכאילו העולם מעמיס את כל דאגותיו על האדם: |
ונשען (העולם) בדאגותיו על האדם הזה, והשליך עליו חולשתו.
|
|
והחרדה מכרסמת בלב לחשבון העוונות שלו: |
ואיה העוונות והחטאים, והחשבון והייסורים וההבדל (המרחק) בינו ובין אלוהיו.
|
|
עד שהעולם מתאכזר לו ורומס אותו: |
עד שישוב לו כטורף באפו (בחמתו), וכאכזרי אחרי הרחמים (אחרי שהחיים האירו לו פנים ברחמים, שבו אכזריים לו, מה שעוד יותר מכאיב אלמלא היו כך מלכתחילה).
|
|
מכאן מסקנתם על הצורך בבריחה גמורה מן העולם הזה: |
ואמרו: צריך למאוס בעולם הזה, ולא יבנה בית ולא ייטע, ולא ייקח אשה ולא יוליד, ואל יסכון עם מי שבוחר במעשים, שלא ירגילו אותו ותדבק בו מידותם, אבל יתבודד בהרים, ויאכל מה שימצא מן הצמח עד שימות בדאגה ואבל...
|
|
והנה ביקורת המחבר. אמנם נוטה הוא במידת-מה לחייב דרך זו של הפרישות, שהיא קרובה בגבולות מסוימים ללבו של כל אדם דתי וכן קרובים ההגיונות הפסימיים ללבו של מחברנו: |
והסתכלתי במה שאמרו העם הזה (כיתה זו), ומצאתי רובו (רוב הדברים) אמת.
|
|
אך שולל הוא את ההפרזה: אין אדם יכול לוותר על צרכיו ההכרחיים, המזקיקים אותו לחברת האדם: |
אך טעו בעזיבת הישוב ובני אדם, כי עזבו זיכרון (שכחו) מה שלא יוכל לעמוד בלעדיו מן המזון והכסות והמחסה;
|
|
אלמלי הפכה התנהגות זו נחלת הרבים, הייתה מביאה לידי הרס אושיות העולם והחברה. |
וגם הניחו זיכרון נפשם (הזניחו שיישאר זיכרון לעצמם, כלומר על-ידי בנים), כי עזבו לישא נשים, וכרות הזרע אלו היה טוב, היו מתנהגים בו בני אדם, ובטל מין המדברים (והיה נחסל המין האנושי), ובבטולו תבטל החכמה והתורה, ויום הדין, והשמים והארץ...
|
|
היא מביאה לידי מלנכוליה, לעתים בלתי נתונה לריפוי, וגם לידי שנאת האדם: |
והיו משתוממים מבני אדם, עד שיחשבו שיהרגו אותם (מתרחקים מבני אדם, כאלו רצו אלו להרוג אותם), ויש שישנאום על היותם מוחזקים לרעים וחטאים, עד שיתירו לעצמם שפיכות דמם.
|
|
ולאבדן הדיוקן האנושי: |
ויש שישובו כמדות הבהמות ויצאו מן האנושות.
|
|
ברם הדרך הטובה בעיני המחבר, היא הממוצעת, והיא היא דרך התורה, שעליה אין לנו להוסיף: |
אבל הפרישות טובה לאדם, כשיתנהג בה במקומות (לעתים), והוא כשיזדמן לו המאכל והמשתה האסור, והמשגל האסור, והממון האסור, ישלח המידה (יפעיל את מידת הפרישות) עד שתרחיקהו מכל זה (מן הדברים האסורים).
|
|
והנה המידה השנייה: אהבה למזון מרובה (שם, "השני"): |
ראו קצת בני אדם, כי הראוי שיתנהג בו האדם שער האכילה והשתייה;
|
|
המזון מביא לריבוי כוחות החיים, והעדרו - לאפיסתם, ואף להטחת דברים כלפי מעלה; בעצם כל הציוויליזציה מטרתה הבטחת התזונה. ובקורת הגאון: האוכל במיעוטו הוא הכרחי ובתנאים שהתורה התירה, אך ריבויו מזיק, קודם כל לגוף: |
והוא שרוב המאכל גורם הקבסה (הקאה), ומכביד האברים, וממלא הראש והעיניים, ומביא לידי גוויעה (מוות) בהרבותו (כשמרבים מן המאכל).
|
|
הופך אותו גס ובהמי: |
וישיב הלב נמהר (מבוהל), וישנה מידות האדם, ויעלה אל תאוות המאכל וידמה למידות הבהמה והכלבים.
|
|
וסופו להיות נבזה ונמאס בחברה: |
ובאשר יראה זה ממידותיו (כשתאוותו זו תגלה ברבים), ימאסוהו המלכים וגדולי בני אדם ומשכיליהם, ולא ישבו עמו. כי כאשר יאכל ימהר, ואם יראה חתיכה טובה, יקפוץ עליה, והוא ראשית מי שישלח ידו אליה, ואחרית מי שיישיבנה (הראשון להושיט יד לאוכל, והאחרון להשיב את ידו ממנו).
|
|
ואף לשכוח את אלוהיו ואת חוקי המוסר: |
עד שיעזוב תורתו וישכח אלוהיו... ואיה כל דרכי האונאות והתחבולות והאובדן (גרימת אבדן לרכוש הזולת), כי אם בו (בגללו), ומי שהרגיל את עצמו לסמוך על המאכל והמשתה מהתירם ולא יגיע אליהם, ייקחם מאשר ימצא (הרגיל בריבוי האוכל, אף כי תחילתו רק מן ההיתר, סופו שאם לא ימצא מזה, ייקח מכל המצוי אף מן האיסור);
|
|
והרצוי בעיני הגאון: |
אבל הם (המאכלות) טובים לאדם לקחת מהם מעט, כפי מה שיעמיד גופו, וכאשר יראה בשכלו מקום לזה (ששכלו יכיר, שיש לו צורך במזון זה, לקיום גופו), ישלח תאוות המאכל והמשתה (יתיר לעצמו תאוות האכילה, אחרי שהיא הכרחית לקיומו), וכאשר יהיה לו מזונו (כשיגמור לאכול די סיפוקו), יעצרנה.
|
|
והמידה השלישית: חיים מיניים; יש אנשים, הרואים בהם את כל תוכן הקיום מאחר שאלו הם סיבת הקיום של מין האדם. ביקורת הגאון: אף כאן המיעוט הוא טוב, ובגבולות התורה, וריבויו מגונה; הריבוי גורם, ראשית כל, למחלות ולהרס לגוף ולנפש (שם, "השלישי"): |
כי הניחו נזקיו וגנותו מהם (מה שיש בו מן הנזק והגנות)... כי הוא מזיק לעיניים... ומפיל הכוח, והרבה פעמים מביא השחפת... והורס הגוף ומכלהו מהרה... ואיה הטינוף והלכלוך, עד אם ירגיש ויהיה לו מעט דעת, יהיו שלמותיו (בגדיו) מתעבים אותו, אף אם התרחץ כל ימיו (אם יהיה לו קצת דעת יהיה גופו כל כך מלוכלך בעיניו, כאילו בגדיו מתעבים את גופו, אף שהוא מרוחץ).
|
|
זוהי הדרך הטובה: |
ואין התאווה הזאת טובה לאדם, כי אם להקים בה זרע וישלחנה (יפעילנה) בדעת בעת שהיא ראויה (עת שאשתו מותרת לו), ויעצרנה מהרבות (היינו, אפילו עם אשתו).
|
|
והמידה הרביעית: החשק, התשוקה למין השני, (ההבדל בין מידה זו לזו הקודמת היא כזה שבין הסקסואלי והארוטי בפסיכולוגיה המודרנית): |
יש אנשים, שרואים החשק טוב מכל מה שיתנהג, וחושבים כי הוא מזכך הרוח והמזג, עד שתשוב הנפש זכה... וכיציבים אותה לפעולת הטבע (שהמשיכה המינית לאקסמפלר מיני מיוחד, הוא משהו טבעי).
|
|
בקורת הגאון הפעם היא חריפה מאוד. הוא מגנה מידה זו בדרך כלל, וסותר את הישענות דעה זו על גורמים אלוהיים, אסטרולוגיים וטבעיים. ומסקנת המחבר: |
ואין העניין הזה טוב, כי אם באשתו של אדם, שיאהבה ותאהבהו לישוב העולם.
|
|
המידה החמישית: אגירת רכוש: |
ראו אנשים, כי הטוב שיתנהג בו האדם בעולם הזה: הטורח בקבוץ הממון (המאמץ באסיפת הממון). כי המאכל והמשתה והמשגל, אשר בהם תקנת הגוף לא יושגו כי אם בו, וכן בו יהיה המקח והממכר והנישואין, וכל עסק שיהיה בין בני אדם בו יהיה עד שהמלכים לא ימליכום כי אם בו, ואין מקבצים את החיילים וכובשים המבצרים, כי אם בעבורו... ואין ההליכה אל בתי העשירים וחלות פניהם (להרבות בבקשה מהם), כי אם בעבורו. ואין הנדיבות והכבוד והצדקה, כי אם להם...
|
|
והגאון קובע: הדרישה אחרי אגירת הממון ראויה לגינוי נמרץ; טוב לו לאדם אם ההון בא אליו ללא מאמץ, אבל הקדשת מרצו לעשות רכוש - רעה גדולה יש בה. היא מביאה אי-מנוחה מתמדת לאדם: |
אבל מי שישתדל לדרשו, הוא ביגיעה ובמחשבה וקוצר רוח, ובנדודים בלילה וביגיעה ביום.
|
|
היא בולעת את כל האדם: |
וכאשר ישימהו האדם כוונתו (שהממון יהיה כל כוונת מעשיו), ימשול בו ויתאווהו... שיהיה (הממון) כאש, וכמות, וכעוצר רחם, גם יותר מהם (ועוד יותר מאלו יהיה הממון שואב את כל כוחותיו).
|
|
היא מביאה לידי מלחמת-אדם-באדם חריפה, כמו זו של חיות טורפות, לידי אטימות לב, לדמעות העלובים ולידי הפרת כל ערכי המוסר והדת: |
...ואיה המריבה והשנאה והמלחמה, כאשר יעשו הזאבים והכפירים עד שיטרפו טרף.
...ואיה סבל צעקת היתומים והאלמנות והעניים ושאר העשוקים, ואיננו פונה אליהם, כי אם מי שיאהב קבוץ הממון. ...ואיה העברת המועדים (חילול המועדים), ושבועות השקר, עד שיעדר הצדק לגמרי (הממון ופולחנו מביא לידי העדר הצדק מן החברה...). |
|
לעתים קרובות גורם הממון לאוגרו אבדון: |
ויש פעמים רבות, שיהיה הממון סיבת הריגתו ואבדנו, אם בליסטים או בשלטון (שליסטים או השלטון לוקחים את ממונו ואת נפשו כאחד)...
|
|
בכל אופן אינו מביא ברכה: |
...ואם ישאר בידו עד מותו, ישא האב בעוון הממון עמו אל הקבר... ויניח לבן פחות, אשר לא יהיה לו ברכה.
|
|
עם זאת, דעת המחבר בנושא זה היא, כי על האדם לשמור על הממון שבא לו בהיתר ובלי מאמצים מיותרים: |
הושם האדם לאהוב הממון, לשמור מה שחננו הבורא ולא יאבדנו לזולתו (ישמור על הממון מה שחננו הבורא בו ולא יפזרנו לאחרים).
|
|
המידה השישית היא אהבת ילדיו: |
ראו אנשים אחדים, שישתדלו בבקשת הבנים, ואמרו, שיש בזה שמחה לנפש, ומחמד לעין וששון וגילה... והם הסגולה לאדם לעת הזקנה, והזוכרים אותו בטוב אחרי המיתה...
|
|
אכן, עם כל יחסו של מחברנו לעניין הזיקה לבנים, מסתייג הוא מריכוז-יתר של האדם רק באהבה זו, שהרי גם יחד עם זה יש צורך בדברים נוספים (שם, "השישי"): |
וראיתיו נכון (שהדבר הוא נכון) בבנים, שיחנם הבורא לעבדו כרצונו (בבנים כאלו, שהם יעבדו את אלוהים, כמו שזה רצונו של אלוהים, שיעבדו אותו), ומקום טעות אלה, שמחייבים כוונת זה השער לבדו, מבלי שאר הדברים, ואומר: מה תועלת יש בהם (בבנים), אם לא יהיה להם מזון וכסות ומחסה, ומה טוב יש בגדולם אם לא יהיה להם חכמה ומדע? (אך עם הבנים יש גם לדאוג לצורכי המחיה שלהם, ולהשכלתם, כי אחרת מה תועלת בבנים?).
|
|
הבנים גם גורמים צער ודאגות, לפיכך אין על האדם לראות בהם את כל תוכן חייו, שהרי הם יכולים לגרום לו אכזבה, ויישאר ריק מכל (שם): |
ואיה צער ההריון וחבלי הלידה, ומה שיקרה מן חוליה (של האם), ושמא תמות בעת לדתה ותשוב השמחה לאבל... ואיה יגיעת האב ועמלו והכנסתו בכל סכנה, כי אם על מזון בניו... והכלל אם יהיו ממרים תאבד התוחלת (תקוות האב מהבנים נעשית לאל), כל שכן אם יהיו מרעים (שיהיו נם רעים, בוודאי שגורמים אכזבה לאב).
|
|
ואמנם צריך האדם, כפי שמסכם המחבר את דעתו, לאהוב את בניו, אף אם הם גורמים לו לעתים מכאובים וייסורים, אך מן הדין שזה יהיה ללא חד צדדיות: |
אבל שם האב (אלוהים נטע בנפש האב) לאהוב את הבנים להחזיק במה שחננו בורא בהם, ולא יקוץ בהם (אופייני דיוק הלשון: "ולא יקוץ בהם" כלומר, אתם אומרים שבנים הם הטוב היחידי בחיים, ולא כן, הם גורמים לפעמים צרות, אבל הבורא צווה שלא לקוץ בהם...).
|
|
המידה השביעית: ישוב העולם, היינו, בנין בתים ועבודת שדה וכרמים: |
ראו אנשים אחרים, כי ישוב טוב, בכל מה שיתעסק בו האדם (ההתעסקות בישוב העולם טובה בכל עסקי האדם), ואמרו, כי ישוב הבית הוא דבר שצריך, כי לולא הוא לא היה לו (לאדם) מקום יהיה לו מחסה מן החום והקור, ויתקבצו כל הנלווים אליו... אך ישוב השדות צורכם למזון, שאי-אפשר לעמוד בלעדיו, וכלה (עבודת השדות) מחדשים לאדם השמחה ורוחב הלב והחריצות והגילה...
|
|
גישת הגאון לעניין זה חיובית בהחלט, אך אף כאן מסתייג הוא מייחוד כל מרצו של האדם רק לדבר יחידי זה; והרי גם לשמו יש צורך בעוד דברים אחרים: |
ומצאתים שטעו כאשר חייבו עזיבת כל הדברים והתעסק בשער הזה, ואיך יוכל אדם ליישב מאומה מכל זה, כי אם בחכמה ועצה ובידיעת המידות והשערים, מחירי השוק, ואם לא יהיה באמצע (באמצעות) מדע רחב, לא יגיע דבר מהמבוקש הזה (לביצוע עבודת השדה דרושה גם השכלה).
|
|
גם ההתעסקות בישוב, ובפרט ריבוייה, מביאה לאדם דאגות רבות, ולעתים גם מפח נפש: |
ואיה היגון המתמיד וקוצר הרוח, כי אם עמו, ואיה קנאת בני אדם וכעס המלכים והבאת הפגעים כי אם עמו.
|
|
מכאן דעתו של הגאון, שהאדם צריך לעסוק ביישוב העולם, אבל תוך שמירת המידה, ועד כמה שזה דרוש לו למילוי צרכיו, אך לא לשמה וללא הפרזה יתירה: |
ולא נתנה אהבת הישוב בלב האדם כי אם לתקן בו צרכיו בלבד.
|
|
המידה השמינית - אריכות ימים: |
ראו אחרים, כי הטוב שידרוש האדם בעולם הזה, ההשגה על אריכות ימי חייו (האדם צריך לחפש רק אמצעים להשיג אריכות ימים), ואמרו, כי אורך החיים בו יגיע אדם אל כל אשר יחפוץ מענייני התורה ועניני העולם... וסיבות החיים (ומה שמביא לאריכות ימים) אצל אלו: התמדת אכילה והשתייה... ושישתדל לשמח את נפשו, ושימנע בהיכנס בסכנות ופחדים, בכל עניני התורה והעולם (כלומר, כל עניני התורה והעולם תלויים באריכות ימים).
|
|
מחברנו קובע בראשונה, שאריכות ימים אינה תלויה במאמציו של האדם: |
ואמת הוא, כי העניינים האלו [דברים אלו הנחשבים כאמצעים לאריכות ימים] מתקנים הגוף, אבל אינם סיבות החיים, כי אנחנו מוצאים הרבה מבני אדם הם על עניין הזה (מתנהגים לפי עצה זו) והם קצרי חיים, ואחרים בהפך העניין הזה, וחייהם ארוכים, ותראה גופים שבנינם חזק, יהרסו מהרה, ואחרים בנינם חלוש, ועמדו ימים רבים.
|
|
ושהחיים (הארציים) אינם כלל טובים כל כך, ולעתים הם למעמסה: |
כי האדם כל אשר יאריכו ימיו, ירבו יגוניו ודאגותיו וצרותיו... וירבו עליו העוונות והחטאים. . .
|
|
לדעת הגאון החיים הארציים אינם הכל, הם אינם רק אמצעי לרכוש על-ידם את החיים הנצחיים: |
והאדם הצדיק לא יאהב העולם הזה, כי אם בעבור שהיא (אהבת העולם הזה) מדרגה יגיע בה ויעלה ממנה אל העולם, לא בעבור עצמה (וחשיבות רבה למשפט קצר זה, המראה במפורש גם את ההערכה השלילית של העולם אצל המחבר וגם את אידיאל החיים שלו, הרחוק מכל אושרנות, אידימוניזם).
|
|
ובנימה פסימית מסיים הגאון: |
ולא ניתנה אהבתה בלב האדם, כי אם שלא ימית את עצמו, כשתבוא עליו צרה.
|
|
והמידה התשיעית: אהבת השררה והשלטון; היא נותנת סיפוק רב לנפש ורוממות לרוח האדם (שם, "התשיעי"): |
ראו אחרים, הגדול שבמה שיתעסק בו האדם בעולם הזה: הגאווה והגדולה והשררה. ואמרו שהנפש תטה אחרי הגדולה, ותראה שקשה עליה השפלות אל אדם אחד (קשה לה להשפיל את עצמה לפני מישהו) ולהתוודות לו (גאוות האדם מונעת ממנו לגלות את מסתרי הנפש למישהו), ותמצא השררה מחזקת אותה ומרוממתה, ותוסיף לה חריצות והתפשטות, וכן הציווי והאזהרה (יכולת זו לצוות על אחרים ולהזהירם) יערבו לה (גורמת לה עונג).
|
|
גם יש בה משום תועלת לחברה: |
ולולא השררה לא היה העולם מסודר, ולא נשלמו תקנותיו (תיקון העולם לא היה שלם); המלכים מנהיגים המלחמות והשמירה (שומרים על המדינה מפני אויבים), והשופטים ישפטו בין הצנועים מבני אדם, השוטרים מתקנים את העזים שבהם.
|
|
הגאון מודה בערך החברותי של השלטון אך הוא רואה בו, ראשית כל, מכשיר בידי החכמה ובלעדה היא כלי ריק (שם): |
אבל מה שזכרוהו מסידור העולם בשמירה ובמשפט ובמינוי (מינוי פקידי הממשלה) איננו נדחה (אין ראוי לדחותו), אבל הוא מאמרנו וכוונתנו (ולא עוד, אלא ומהשלטון המדיני הוא מכוונת ספרו של המחבר), אך הם שאלוהו שאלה נעזרו בו על דעתם, כי סידור העולם לא יהיה כי אם בחכמה, והם הטילו מעלת החכמה ושמוה שררה לעצמה (השלטון המדיני זקוק לחכמה, כי רק החכמה יכולה להשליט סדר בחברה, ואין השלטון כי אם מכשיר בידי החכמה, אך אלה עזבו את החכמה ועשו את השלטון מטרה לעצמו).
|
|
הגאון גם מצביע על הצדדים השליליים של השלטון: הוא מביא לידי התנשאות והתנפחות. איש השלטון, ובפרט זה שרואה בו חזות הכל, ומה גם כשהוא ניגש אליו בלי מטען של חכמה, - והכוונה לעריץ בעיקר - עלול לראות את עצמו כמומחה-יחיד לכל דבר ולא לשעות לא לניסיון החיים של הזקנים ולא לידיעה המקצועית של אנשי המדע, והוא עושה את עצמו ללעג בעיניהם: |
ויראה עצמו כאילו הוא יחיד בדורו, ויבוז לעצת כל אדם ויתעקש וידחה כל מאמר (כל עצה) וחולק על הזקנים במה שנסוהו באורך ימיהם (בדברים שהם רכשו להם ניסיון בחיים הארוכים), והבינו אותו ברגילותם (ושהם מבינים עניינים אלו על שהתרגלו בהם במשך תקופה ארוכה), ולא ישמע לעצתם ולמצוותם... ועולה מזה לחלוק עם האומנים באומנותם, ויחשבו אותו לפתי וילעגו לו... ולחלוק על החכמים במלאכותם המדעיות, וישתדל לשבור אותם, והכסיל הפתי יש לו תקווה ממנו...
|
|
בסופו של דבר, בטחונו המופרז בעצמו ימיט עליו כשלון, עריצותו תשרה עליו פחד תמידי מפני הסביבה הקרובה ביותר: |
לא יאכל כי אם חתום, ולא ישתה כי אם שמור, וכאילו יושב תחת חודו של חרב, וכאילו חייו תלויים בשערה.
|
|
העריץ תמיד מוקף אווירה של שקר, לשון הרע, חשדות וספקות: |
ויבדילו אנשיו בינו ובין הדין באמת (אנשי תכסיס יקימו מחיצה בינו ובין הצדק), ויביאהו החשדים והספקות (אנשים אלו יטילו בו חששות וספקות ביחס לבני אדם).
|
|
הגאון שולל לגמרי את השלטון - ולהלן הוא גם אומר שאל לאדם לרדוף אחרי השלטון כלל, אלא שאם ממנים אותו בלי השתדלות מצדו יקבל את המשימה ורק לטובת הכלל - ולדעתו לא נטע אלוהים את אהבת השררה וההתנשאות באדם אלא לעורר בו שאיפה לאידיאלים רמים, לעולם הנצחי: |
ולא נטע הבורא יתברך נפש האדם אהבת השררה והגאווה, כי אם בעבור שתכסוף בהם לגמול לעולם הבא.
|
|
המידה העשירית: הנקמה באויבים; היא מרגיעה את האדם ומשקיטה את יצריו הנסערים: |
ראו אחרים כי הטוב במה שמכוון האדם (מן העניינים, שצריך האדם לשאוף אליהם) בעולם הזה: שינקום מאויביו; ואמרו שהנקמה מסירה הדאגה מנפש, ויסתלק מעליה היגון אשר היה בו ותמצא ערבות (מתיקות) במה שהיא רואה באויבה (כלומר, מן הרעות), ותניע מן הכעס.
|
|
מחברנו קובע עקרונית: אין האדם רשאי לרדוף אחרי הנקמה, והוא צריך להסתפק אם היא באה מאליה, ורק בתנאים מסוימים: |
...לא עשה בנפש המעשה הזה (לא עשה המעשה מתוך מחשבה תחילה ונפשו לא השתתפה בו), אלא בעבור שבא לה מאליו, לא עשתה היא בו כלום, אבל כשהיא (הנפש) נופלת (מתרכזת) בעצה ובמחשבה על האויב (שהיא חושבת מחשבות ומתייעצת עם עצמה כיצד להנקם) היא נופלת ביום השחור (היא משקיעה את עצמה מתוך כך באפלה);
|
|
שאיפת הנקמה מביאה אותו לידי אכזריות: |
וימלא האדם לבו שלא יפגע אדם (שלא יתקרב לשום אדם) ולא יחמול, ולא יחון ולא יקבל תחינה (ולא ישעה לבקשה).
|
|
הוא גם מוכן להשקיע כל הונו ואונו בשאיפת הנקמה, ולא יעצרהו לא סיכון שלום ידידיו ואף לא חיי עצמו, ולא מצוות אלוהים: |
ועל הוצאות כל ממונו וכל הונו בנקמה ההיא (נמשך למשפט-הקודם: "וימלא לבו", היינו, לבו יאמר לו להוציא כל ממונו והונו בנקמה), ואף-על-פי שלא יגיע להרוג האויב ההוא כי אם בהרוג אלף אוהב או בהרוג עצמו, ואף-על-פי שלא יגיע אל זה, כי אם בעזיבת אלוהיו ועבודתו, לא יחשוב על זה.
|
|
ויתכן שכל מאמציו יהיו לאל, ועוד יהיו לו לרועץ : |
וכאשר יסבול כל אלה העניינים, אפשר שלא יגיע עמם אל מה שהוא מבקש... ואפשר שיהפוך עליו העניין ויאבד הוא...
|
|
הגאון מסכם את דעתו העקרונית: הנקמה רצויה רק כמכשיר להשלטת הצדק, המביא תיקון לחברה: |
אבל נטעה בנפש אהבת הנקמה לקחת דין הבורא מן המשחיתים בארצות, כדי שיתקנו בני אדם.
|
|
המידה האחת-עשרה: החכמה. יש - והם החשובים מבני אדם - רואים בה את כל חזות עולמם; היא נותנת לנו את דעת הבריאה והבורא: |
מתלמידי חכמים, מי שאמר, כי אין ראוי לאדם להתעסק בדבר, חוץ מן בקשת החכמה; ואמרו: כי בה יגיע אל ידיעה מה שיש בארץ מהטבעים (טבעי הדברים), והמזגים (הרכבתם), ואל ידיעת הבורא ממה (מזה שיש) שבשמים והכוכבים והגלגלים, ויש לה ערבות ותענוג לנפש וכאילו הנאתו במזון (החכמה נותנת נעימות ועונג לאדם, ומהנה אותו כאילו היה זה מזונו).
|
|
הגאון מחייב את הזיקה לחכמה - והכוונה בעיקר לחכמת התורה,- ברם מסתייג מחד-צדדיותה: |
ומצאתי כל מה שאמרו אמת, אבל מקום הטעתו בו הוא מה שאמרו, שלא יתעסק בדבר זולתה, ואם לא יתעסקו עמה במזון ובמחסה ומסתור (מעון שנותן חסות) תבטל, כי אין עמידה (קיום) זולתם, ואם ישליך את עצמו בצרכיו על אנשים אחרים, יהיה נבזה ואין סומכיו עליו ולא מקבלים דבריו;
|
|
התרכזות רק בה, אם היא תיהפך נחלת רבים תביא להרס החברה והעולם, ואופייני הדבר לרוח הדמוקרטית של מחברנו, שקנה המידה שלו בהערכת כל דרך חיים שהיא, הוא אפשרותה לשמש קניין הרבים: |
ואילו היו מסכימים בני אדם על מה שאומרים אלה בטלה חכמת היצירה בהכרת הזרע ובעזיבת נישואין;
|
|
דרוש שווי-משקל בין העשייה החילונית וההתמסרות לחכמת התורה, שהיא מטרת חיי האדם: |
ואלו היו מתעסקין בחכמת היצירה (בקיום העולם) לבדה, בטלה חכמת התורה, ולא נטע בלבם אהבת העולם, אלא להיות עזר לזאת (חכמת התורה), וינעמו יחדיו.
|
|
המידה השתים-עשרה: עבודת השם; יש רואים בה את העניין היחידי בחיים: |
ימצאו אנשים רבים שאומרים, כי הטוב במה שיתעסק בו האדם בעולם הזה - עבודת אלוהיו בלבד, והוא: שיצום ביום, ויקום בלילה לשבח ולהודות, ויניח כל עסקי העולם, כי אלוהים ימלא לו סיפוקו ממזון ורפואה ושאר צרכיו.
|
|
הגאון רואה אף הוא בעבודת אלוהים את הערך העליון של החיים, אבל שוב, מסתייג הוא מחד-צדדיותה, ודווקא לשמה יש צורך בעוד דברים אחרים: |
אך מקום טעותם הוא ההתבודדות בה בלבדה, ואמרם כי לא יתעסק אדם בזולתה, ואם לא יתעסק במזון לא יתקיים הגוף, ואם לן יתעסק בפריה, תבטל העבודה כולה (כי לא יהיה מי שיעבוד).
|
|
וביתר עמקות: כל מהותה של עבודת השם קשורה עם חיי החברה: |
ואיזה דבר יקיים המתבודד ממצות המידות והמשקלים? ואיזה דבר יקיים ממצוות הדיינין באמת ומשפט? ...וכן הזריעה (מצוות שיש בזריעה), והמעשר והצדקות, והדומה להם.
|
| המידה השלוש-עשרה - המנוחה: |
אמרו אנשים, כי המנוחה טוב מכל מה שיתנהג בו האדם בעולם הזה, כי היא סיבה לרפואת הנפש, להעבות (להשמין) ולעדן גופה... וכל אשר ייגע האדם עיניו תלויות אל המנוחה והוא מבוקשו.
|
|
הגאון מטיח ביקורת קשה על אלה: |
ומצאתים סכלים מכל אדם (כמה אופייני יחס זה אל הבטלה למחברנו, שהפעילות הייתה תכונת חיים העיקרית שלו).
|
|
המנוחה טובה רק אחרי המאמץ: |
כי המנוחה לא תשלם לאדם, אלא אחר ההשגחה הגדולה (תשומת לב רבה) ותיקון צרכיו והכנת כל אודותיו (כל מה שצריך לו).
|
|
אחרת היא זהה עם עצלות, ולא עוד אלא שהיא הופכת שם מושאל ל...רשעות: |
כי עניין העצלות עוד נופל על הרשעות.
|
|
הסיכום: המנוחה היא רק התחנה הסופית של החיים, אחרי יום ארוך של פעילות: |
אבל אנחנו מוצאים הנפש נוטה אל המנוחה, ושבוראה שמה לה (הכין לה) הנהגה בהשקט ובבטחה בעולם הבא.
|
ג
|
אחרי ניתוח מפורט זה של מידות האדם, בא הגאון לידי מסקנה ברורה, שאין אף אחת מהן יכולה לשמש בסיס יחידי לדרך חיינו: |
וכבר התבאר ממה שהצעתיו וביארתיו לכל מי שקורא הספר, שכל מי שרוצה להתנהג מן השלושה-עשר עניינים (רק באחד מהם) תהיה עצתו בטלה ולא נכונה... אבל כשיקובצו האלה הוא הנכון הגמור.
|
|
אמנם יש לשקול כל אחת, יתרונה נגד הפסדה, וזה באספקלריה של התורה והחכמה, ואין ערך כל אחת שווה: |
ואין ראוי גם כן, שיוקח מכל אחד מהם חלק משלושה עשר בשווה, אך ייקח מכל מין מהם השיעור אשר הוא ראוי לקחת, כפי מה שמחייבותו התורה וחכמה.
|
|
מתוך סיכום הדברים, משרטט הגאון את אידיאל החיים שלו, וכדרכו, מתוך מיצוי רב וצמצום ביטוי נמרץ (שם, "ואין ראוי"): |
וכאשר יקובצו פזורי אלה השלשה עשר עניין, תהיה חמאת המיץ (מיצוי הדבר), שיגיע אדם מן המאכל והמשתה והמשגל מה שיעמיד בו גופו וזרוע, וכאשר ימצא זה מהיתרו ישלח בו תאוותו... ואם תרצה להרבות או לקחת מזולת הותירו (הריבוי מן ההיתר כמו הלקיחה מן האיסור, שניהם לא רצויים כאחד) יחסמנה וימנענה... וישמור מה שחננו הבורא מממון, בנים כפי אהבתו בהם, (עד כמה שאהבתו את הבנים מגעת), ויעבוד האדמה כפי צרכיו ויאהב חיי העולם הזה בעבור העולם האחר, כי הוא הטרקלין שלו, לא בעבור עצמו... ואל יחפוץ מאומה מן השררה והנקמה, ואם יבוא זה מאליו יקבלנו לקיים בו משפטי התורה ולא יתנהג במאומה מן העצלה, ומה שישאר לו מעיתותיו (כל הזמן שישאר לו, ולא מעט הזמן, כפי שהבינו אחדים ממפרשיו) ישיב השגחתו (תשומת לבו) אל העבודה והחכמה... וכאשר יקבץ על אלה המעשים (יתנהג כך במזיגת המעשים האלו כולם), יהיה משובח בשני עולמים.
|
|
אידיאל-החיים של הגאון הוא אפוא: עבודת אלוהים והחכמה, ואין כל העשייה האחרת כי אם מכשיר לה והכנה לה, ובכלל אין כל החיים הארציים כי אם פרוזדור לחיי הנצח, לעולם הבא, שהוא הטרקלין והמטרה הסופית של ההוויה. אחרי שהגאון מוסיף עוד דיון להוכיח, שאף באומנויות המכחול והמוסיקה, רק מזיגת הצבעים והנעימות מביאה לידי הרמוניה, וכן גם שכל עמדתו, אותה הציג במאמר זה, הולמת את זו של קהלה שאת דבריו הוא משתדל לפרש בכוון זה, הוא מסיים את ספרו מתוך הצבעה על הכוונה המוסרית של הספר, והיא - להביא את קוראיו לידי תיקון הלב וטהרתו. אין לכל הספר תועלת אחרת וכוונה אחרת, כי אם להביא לידי זכות הלב ותיקונו - "וראוי שיזכו וייכנעו לשם אלוהינו יתברך". ובתפילה אישית, שבה ההדגשה על התרחקות מן התועים (מכת הדור של הגאון!), ועל המזיגה הרצויה בין העולם הזה והעולם הבא, המתאימה כל כך לכל השקפת המחבר, הוא מסיים: |
ואשאל מהאל יתברך: ישימנו מן המאמינים ולא מן התועים, וישים בלבנו אהבתו ויראתו, כדי שיזכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא.
|