השגחה עם רצון ה' להיטיב

א. ממה שיבחן מאוד בהשגחתו יתברך, הוא היות יסוד כל סדרי ההשגחה ודרכיה יושר המשפט וקו הדין, וכעניין שנאמר "שבט מישור שבט מלכותך" (תהלים מח ז), וכתוב "מלך במשפט יעמיד ארץ" משלי כט ד).

ואמנם ידענו באמת, שאין חפצו של הקב"ה אלא להטיב, והנה הוא אוהב את ברואיו כאב האוהב את בנו. אלא שמטעם האהבה עצמה ראוי שייסר האב את בנו להיטיבו באחריתו, וכעניין שנאמר "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" (דברים ה ה). ונמצא, שהמשפט והדין עצמו ממקור האהבה הוא נובע, ואין מוסרו של הקב"ה מכת אויב ומתנקם, אלא מוסר אב הרוצה בטובת בנו וכמו שכתבו.

ואולם משורש זה נולדים שני עניינים:
האחד - שהמוסר עצמו יהיה ממותק ולא קשה ואכזרי, כי האהבה עצמה תמזוג את הדין ברחמים.
והשני - שלפעמים, כשהשעה צריכה לכך, יעבור האדון, ברוך הוא, על שורת הדין לגמרי וינהג ברחמים, וכעניין שנאמר, "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" שמות לג יט).

והנה בהיות שרצה הקב"ה בבחירת האדם במעשיו, וביושר משפט הגמול, לשלם לאיש כמעשהו, הנה כביכול משעבד הוא את הנהגתו למעשה האדם, שלא ייטיב לו ולא ירע לו אלא כפי מעשיו. אך באמת הנה האדון, ברוך הוא, אינו משועבד לשום חוק ואינו צריך לזולתו ולא מתפעל משום דבר, ועל כן כשירצה להשתמש מרוממותו, הנה יפעל וינהג כפי רצונו בלי הכרח או עיכוב כלל. ואולם להנהגת המשפט ינהג כפי השעבוד שזכרנו. אך כשתגזור חכמתו היות נאות העברה על שורת הדין, הנה ישתמש מרוממותו וייחוד שליטתו, ויעבור על פשע ויתקן כל קלקול בעוצם כוחו.

נמצאו כאן שני מיני השגחה: השגחת השכר ועונש, והשגחת השליטה והייחוד, ובשני הדרכים משגיח כבודו יתברך תמיד על ברואיו. כי הנה הוא משגיח בהשגחת המשפט, לשפוט תמיד את כל המעשה. ומשגיח בהשגחת השליטה, לקיים בכוחו ויכולתו את הבריאה, ולא תחרב ברוע מעללי בני האדם.

דרכי השפעת ה' על העולם

ב. וממה שצריך שתדע עוד, כי הנה גם השפעתו תחלק לשני מינים:
האחד הוא למה שלגוף, והשני למה שלנפש.
למה שלגוף, כבר ביארנו עניינה, דהיינו למה שלהצלחת האדם ושלותו בעולם הזה.
למה שלנשמה, הוא במה שבהשכלה וידיעה, ובקרבת האדם אליו יתברך, ויקרו ומעלתו הנפשיית.

כי הנה המצב הטוב של העולם הזה באמת, הוא שיהיו בני האדם דבקים לחכמה ועוסקים בעבודת בוראם, ויהיה האמת גלוי וברור, ויהיה הרשע נרדף ונכנע, והתרמית מושלך, ולא תמצא עבודה בעולם בלתי אליו יתברך, וכל המידות הטובות תמצאנה ותגברנה, ותרחקנה המידות הרעות ותמאסנה. וכנגד זה תרבה השלוה וההשקט, ולא ימצאו ייסורים ומכאובים ונזקים, ויהיה האדון, ברוך הוא, משרה כבודו בגילוי בעולמו, ושמח על מעשיו ומעשיו שמחים ועלזים לפניו.

וההפך לכל זה, בהיות בני האדם שטופים אחרי התאווה ומואסים בחכמה ורחוקים ממנה, ולא פונים לעבודה כי אם מעט או כלום, והאמת ארצה, והרשע גובר ומצליח, התרמית והטעות רבה, ועבודות נכריות בעולם, והמידות הטובות נעדרות והמידות רעות נמצאות מאוד. וכנגד זה ההשקט חסר ואין שלווה, והייסורין והנזקים רבים, והאדון, ברוך הוא, מסתיר כבודו מעולמו, והעולם הולך כאלו נעזב למקרה ומשולח לטבע. ואין הקב"ה שמח על מעשיו ואין בני האדם שמחים לפניו, ולא מכירים ויודעים מה היא שמחת הבריות לפני בוראם. ובזמן כזה הרעים גוברים והטובים נשפלים.

ונמצא שהנה יושפע ממנו יתברך למה שבכל העניינים השייכים לגוף בחלקי המצב שזכרנו, ולמה שבכל העניינים שבו השייכים לנפש.

הארת פנים והסתר פנים

ג. והנה כבר נתבאר בחלק א' פרק ד', שאולם מצבו של האדם בעולם הזה הוא מצב שהחומריות והחושך שורשי בו, וההארה נרכבת ומשתתפת בו, שממנה הדעת והשכל.

והנה בראשית תולדתו של האדם סכלותו רב ודעתו מועט, וכפי התגדל הנער כך ירבה דעתו. ואמנם הסיבה לכל המציאויות האלה היא השפעתו יתברך, כי כפי מה שיושפע על האדם כן ימצא בו מציאות ועניין בכלל ובפרט. ושורש הכל הוא עניין הארת פניו יתברך והסתירם, שביארנו למעלה בחלק א' פרק ד', שהוא שורש מציאות הטוב והרע בכל מקום שהם.

והנה ההשפעה נמשכת על פי הארת הפנים או הסתירם, כפי מה שתגזור החכמה העליונה. ומהשפעת ההארה יולד הריבוי, הזכות, והיקר. ומהשפעת ההסתר יולד החסרון, העביות, והשפלות.

ובהיות שמציאות הנמצאים וההנהגה הראויה להם מורכבים מהעניינים האלה הרכבה רבה, כי בנמצא אחד עצמו ובמה שראוי להימצא בו, יהיו ענייני חסרון בבחינה אחת, וענייני ריבוי בבחינה אחרת, ענייני עביות וענייני זכות, ענייני שפלות וענייני יקר. על כן ההשפעה שתושפע להם לפי מה שראוי המצא בם, צריך שיהיה בעניינה הרכבות מן ההארה ומן ההסתר, כפי מה שראוי שיולד במושפעים, וכפי מה שישתרש בה. וכפי הסדר שיוסדר וההדרגה שיושרשו העניינים בהשפעה, כן תצא התולדה בכל בחינותיה וגבולותיה. וזה כלל גדול לכל המציאיות והמקרים בכל מקום שהם.

ארבע דרגות בהתפתחות העולם

ד. כשנביט אל כלל מצבי העולם מאז הבראו, כפי המקרים שקרו בו ומה שיעדו עליהם הנביאים, נמצא בדבר ארבע הדרגות, ונחשוב המין האנושי כולו כאדם אחד מעת היוולדו עד עומדו על פרקו כראוי.

והנה נמצא מצב אחד שהסכלות והחושך גובר בו תגבורת גדול, שנעדרה ממנו הידיעה האמיתית בבורא יתברך ובשלמותו העדר גדול. והוא מה שקראו חז"ל "שני אלפים תהו".
המצב השני הוא מצב טוב מזה שזכרנו, והוא כמצב זמננו זה, שהנה יש לנו ת"ל ידיעת מציאותו יתברך ושלמותו, ותורת ה' אתנו, ולפניו אנחנו עובדים. אמנם אין אות ואין נביא, וחסרה ההשכלה האמיתית שהיא רוח הקודש. כי אמנם מה שהאדם משכיל בשכלו על ידי עסקו האנושי לגבי מה שמשכיל ברוח שכל נשפע, אינו אלא כערך הגוף אל הנשמה.
מצב שלישי טוב מזה, הוא כמצב זמן בית המקדש, שכבר היו אותות ומופתים, ונבואה במין האדם, אך לא נמצא השפע הזה מתפשט בכולו אלא ביחידים, וגם להם בקושי, כי כבר נמצא לדבר מניעה ועיכוב.
מצב רביעי טוב מכולם, והוא מה שייעדו עליו הנביאים לעתיד לבוא, שלא ימצא הסכלות כלל, ורוח הקודש יהיה שפוך על כל המין האנושי בלא קושי כלל. והנה אז ייקרא שנגמר בניינו של המין האנושי, כי משם והלאה עילויים יהיו לו, ועד נצח נצחים יתענג.

גבולות ההשפעה הנפשיות

ה. בבחינת ההשפעה הנפשיית שזכרנו, נמצאו עוד גבולים, בבחינת הזמן והמקום, ושאר התנאים.

כי הנה חוקק וסידר האדון, ברוך הוא, להיות נמצא ומתגלה בעתים מן העתים בדרכים ידועים, זולת מה שיתגלה בעתים אחרים. וכן במקום, זולת מה שיתגלה במקום אחר. וכל זה בבחינות רבות ופרטים משוערים בתכלית הדקדוק, כפי הראוי לתיקונן של הבריות.
ובזה נתלית קדושת הימים והמקומות הקדושים, שבהם יושפעו בני האדם שפע יותר גדול, ויקבלו יותר הארה, זכות ומעלה, כפי ההדרגה המשוערת.