יראה ואהבה

א. הנה כבר בארנו בחלק א' פרק ד', עניין האהבה והיראה, שהם המקרבים ומדביקים האדם בבוראו. וזה נאמר באהבה ויראה האמיתית, שהם אהבת שמו יתברך, ולא אהבת השכר, ויראת רוממותו לא יראת העונש.

היראה מטהרת את האדם מחושך חומריותו

והנה היראה הזאת היא מטהרת את האדם מחושך חומריותו וגופניותו, ומשרה עליו השראת השכינה. וכפי שיעור היראה כן יהיה שיעור הטהרה וההשראה. ומי שמגיע להיות ירא ביראה זאת תמיד, תהיה השכינה שורה עליו תמיד. ודבר זה נמצא בשלמות במשה רבנו ע"ה שאמרו עליו "יראה לגבי משה מלתא זוטרתי היא" (ברכות לג), וכן זכה להשראת שכינה תמידית. והנה הדבר קשה לשאר בני האדם שישיגוהו כראוי. אמנם כפי מה שישיג ממנה, כן יהיה כוח טהרתו וקדושתו, כמו שכתבתי. ובפרט בעת התעסקו במצוות או בתלמוד, שהנה היא לו תנאי הכרחי לשלמות התלמוד ההוא או המצווה ההיא, וכמו שכתבתי.

האהבה מדבקת את האדם לבוראו

ב. והאהבה היא המדבקת ומקשרת את האדם בבוראו, ומיפה כוחו ומעטירתו עטרות גדולות. והעיקר, בשמחת הלב והתלהטות הנשמה לפני בוראה, והימסר האדם עם כל מאודו לקידוש שמו יתברך, ולעשות נחת רוח לפניו.

וכבר נתבארו עניינים אלה במקומם, ואין צורך להאריך בם. והנה לחלק הזה מתחבר האמונה בו ובייחודו, הביטחון וכיוצא, כולם עניינים מדביקים האדם בבורא יתברך ומחזיקים בו הקדושה וההארה.