שליטת כוחות הטומאה בלילה

א. סידרה החכמה העליונה, שתהיה בלילה שליטה לכוחות הטומאה להתפשט בכל מרכבותיהם, וישוטטו ענפיהם בעולם. וכיוונה שבאותו הזמן יאספו בני האדם אל בתיהם וישכבו במיטותיהם ישנים ונחים עד הבוקר, שאז ניטל ההתפשטות והשליטה מן הכוחות ההם ומכל ענפיהם, ויחזרו בני האדם ויצאו לעבודתם עדי ערב. והוא מה שביאר דוד המלך ע"ה, "תשת חושך ויהי לילה", וכן "תזרח השמש" וכו' "יצא אדם לפעלו" וכו' (תהילים קד).

ואולם כל העניינים האלה בכל גבוליהם ושיעוריהם משתרשים בשורשי יסודות ההנהגה כפי הבחנות ההשפעות הנשפעות לברואים בכל מדרגותיהם, וכמו שכתבתי בחלק א' ע"ש.

הארה ורצון בחצות הלילה

וצריך שתדע, שאף על פי שעל דרך כלל נאמר שהלילה הוא זמן שליטת הכוחות האלה, הנה באמת אין זה אלא בחצי הלילה הראשונה, אך בחצות הלילה נשפעת השפעת הארה ורצון מלפניו יתברך בכל העולמות, וניטלת השליטה מכוחות הרע, וענפיהם נגרשים ממקום הישוב. ומתחלת ההארה של היום להתעורר, עד שמאיר היום ונמשכת ההשפעה הראויה, ומתחדש בה כל המציאות.

בעולם יש אפשרות קיום לרע ולטוב

ואמנם עניין השליטה הזאת ששולטים כוחות אלה בלילה וגירושם שנגרשים ביום, הנה הוא דבר מחוקק בטבע העולם וסדריו, זולת השליטה וההכנעה שמגעת להם במעשה האדם.
וזה, ששיערה החכמה העליונה, שלהיות מציאות הטוב והרע האמיתי, שהוא הנמשך ממעשי בני הבחירה, צריך שיהיה העולם בחוקו הטבעי עלול לשליטת הרע בו, באופן שכך יהיה אפשרות להתפשטות הרע הזה בחלקים ממנו, כמו להעדר התפשטותו בהם.

ואולם לשיהיה זה, גזרה החכמה העליונה היות ראוי שבזמן עצמו יהיה חלק אחד שיתן לו שליטה והתפשטות מצד עצמו, והנה הוא הכנה למה שאפשר שיינתן לו מצד מעשי האדם. ויהיה חלק אחר שייטול ממנו השליטה, ויהיה הזמנה למה שאפשר שיגרמו לו מעשיו. והנה שם שתי מציאויות חזקים, שהם האור והחושך, נמשכים מבחינת ההארה וההעלם שביארנו בחלק א', ונתן להם חלק בזמן, והיינו היום והלילה, ואחריהם נמשכים שליטת כוחות הטומאה שזכרנו וגירושם, והכל הזמנה לתולדות המעשים וכמו שכתבתי.

טומאת הידיים בלילה

ב. ואמנם בהינתן שליטה זאת אל כוחות הרע האלה ובהתפשטם בעולם, נמצא חושכו של העולם מתרבה ומתחזק. והאדם גם הוא בהיותו שוכב על מיטתו, גם עליו מתפשט התפשטות מן הטומאה המשוטטת, בשיעור שניתן לה כפי השייכות אשר לה בגופו של האדם מצד חומריותו ויצר הרע שבו. ונוסף על זה, שכבר הוכן בסדרי ההנהגה, שבהיות האדם ישן, חלקי נשמתו העליונים מסתלקים ממנו, וכמו שכתבתי בחלק ב', וטועם טעם מיתה במקצת, והוא מה שכתבו ז"ל, "שינה אחד מששים במיתה" (ברכות נז). ונמצא שאז מתגבר יותר בגופו החושך, בהעדר אור הנשמה המזכך אותו. על כן נמצא שם בית כניסה יותר אל הטומאה לשרות עליו, והוא עניין רוח הרעה שפירשו חכמינו ז"ל, ששורה על הידים (שבת קט). אך שרותה על הידיים ולא על מקום אחר הוא, כי זה השיעור וזה הגבול שהגבילה לה החכמה העליונה מה שתשרה על האדם, שהוא הנאות לפי מצבו בעולם, לא פחות ולא יותר.

ג. והנה הכינה החכמה העליונה לאדם מה שישתדל בו בבוקר ויתרומם ממה שנשפל במצב הלילה, ליטהר ממה שנטמא, וכן ישוב וירומם העולם כולו ממה שנשפל, ויאיר אותו מן החושך שהוחשך. ועניין זה כולו, נכלל בתקנות הנתקנות לזמן הקימה, מן הפעולות ומן הדיבורים, וכמו שאכתוב בסייעתא דשמיא.

נטילת ידים

ד. והנה הפועל הראשון הוא טהרת הידיים. כי הנה הם הם שנטמאו ושרה עליהם רוח הרעה, וזה צריך לגרשו מהם ולטהרם. והנה חקק הבורא יתברך שיגורש מהם על ידי הנטילה הראויה, כמו שלימדונו ז"ל. ונמצא כל גופו של האדם נטהר בזה, כמו שכולו היה נטמא מהשראתו של הרוח רעה עליהם. ויש בעניין הזה גם כן תיקון לכל הבריאה כולה , ליטהר מטומאת הלילה ולצאת מחשכתה. והנה חיברו לזה גם כן נקות האדם את גופו בהיפנותו, ונמצא כולו מיטהר ומזדמן להתקרב לפני בוראו.

ה. ואולם אחר זה יבואו שני מעשים, אשר כבר הם בעצמם מכלל התרי"ג מצוות, ומתחברים עם תיקוני התפילה להשלמת העבודה היומית, והם הציצית והתפילין.
ונבאר בתחילה עניינם הפרטי, ואחר כך נבאר מדרגתם בתיקוני העבודה היומית שזכרנו.

הציצית

ו. עניין הציצית הוא, כי הנה רצה האדון, ברוך הוא, שיהיו ישראל מתוקנים בכל בחינותיהם בענייני קדושה, ועל כן נתן להם מצוות לכל זמניהם וכפי כל מקריהם, כדי שייתקנו בכולם. והנה מכלל מה שלאדם הוא המלבושים שהוא לובש, ולמען גם הם ייתקנו בקדושה, ציווה שיושם בהם הציצית, ואז נמצאים ניתקנים בקודש.

ועניין עמוק מזה נכלל עוד במצווה זו, והוא היות האדם נסמן לאלוהיו כעבד לאדונו, והרי זה מכלל קבלת עולו יתברך והשתעבד אליו יתברך. והנה ניתן לאדם להיות מתקן את כל הבריאה כמבואר בחלק א', ונמצא שהוא עובד עבודתו של הבורא יתברך ועוסק במלאכתו, שהוא העמיד הבריאה אשר ברא על המצב הנרצה ממנו יתברך. ואולם זה יוצא ממעשה האדם ופעולותיו, שיפעל כפי התורה והמצווה שעליו.

אמנם כלל כל העבודה הזאת עומד על יסוד אחד, שהוא היות האדם עבדו של הבורא יתברך שנמסר לו העניין הזה של תיקון הבריאה והופקד בידו, שעל כן הדבר הזה מצליח בידו, ומעשיו מגיעים להוליד תולדות אלה. ואולם כלל מציאות היות משא זה על האדם, נקרא עולו יתברך שעליו, כעול האדון על עבדו. ודבר זה מתחזק על ידי פרטים ידועים שתלאו בהם האדון, ברוך הוא. ומכללם הרשום והציון בציון זה של הציצית.

ואמנם מלבד היות הדבר הזה מצווה תמידית, עשו ממנו חז"ל תיקון מתיקוני התפילה, והוא להיות מתעטף בטלית להתפלל בו. והתיקון הוא קבלת העול שזכרנו, להיות בכוח זה תופס ואוחז במלאכתו יתברך, דהיינו תיקון העולם, וכמו שכתבתי.

תפילין

ז. אך עניין התפילין הוא יותר גדול מן הציצית הרבה. והוא, כי נתן הבורא יתברך לישראל שיהיו ממשיכים עליהם המשך ממש מקדושתו יתברך ויתעטרו בו, באופן שכל בחינותיהם הנפשיות והגופיות יחסו תחת האור הגדול הזה, ויתקנו בו תיקון גדול. והוא מה שאמר הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" (דברים כח י). ותלה עניין זה במצווה זו בכל הלכותיה ופרטותיה.

ואמנם שני אברים ראשיים נמצאו באדם, ובהם הנשמה מתגברת תגבורת גדול, והם המוח והלב. וצווה הבורא יתברך שיימשך האור הזה על המוח תחילה על ידי תפילה של ראש, ויתוקן בו המוח והנשמה שבו; ויתפשט אחר כך על הלב על ידי תפילה של יד שכנגדו, ויתוקן גם הוא בו. ועל ידי זה נמצא האדם כולו, בכל בחינותיו, נכלל תחת המשך הקדושה הזאת, ומתעטר בה ומתקודש קדושה רבה.

ואמנם פרטי עניינים שונים נמצאים בתנאי המצווה בכל חלקיהם, כולם עניינים מצטרכים להשלמת התיקון הנרצה בכל חלקיו, כפי מחלקות בחינותיו של האדם.

ימים שאין מניחים בהם תפילין

ח. והנה נצטווינו להתעטר בעיטור זה כל הימים, חוץ מימי הקודש שהם עצמם 'אות' לישראל, ומצדם מתעטרים ישראל בעיטוריהם בלי השתדלות אחר, מה שאין כן שאר הימים, שאי אפשר להשיג העיטורים אלא בהשתדלות הזה. וגם אחר ההשתדלות עצמו, אין מעלת העיטור המושג בו, כמעלת העיטור הנמשך מאליו בימי הקודש, אלא פחות ממנו הרבה. אמנם הדברים כולם בכל גבוליהם משוערים מן החכמה העליונה כפי מה שהוא היותר נאות.

חלקי התפילה

ט. והנה אחר היות האדם מצוין בציצית ומעוטר בתפילין, נתקנו לו סדרי התפילה לתקן כפי המצטרך. והכוונה בכלל, להעמיד הבריאה כולה , כל העולמות, במצב הראוי לשיושפע בם השפע העליון, והמשיך השפע מלפניו יתברך אליהם כפי המצטרך:

י. ואולם כלל התפילה מתחלק לארבעה חלקים:

הראשון - הקרבנות,
השני - פסוקי דזמרה,
השלישי - קריאת שמע וברכותיה,
הרביעי - התפילה ומה שלאחריה.

הקרבנות, הכוונה בהם בכלל, הוא לטהר העולם כולו, ולהסיר ממנו כל מה שהוא עיכוב ומניעה אל ביאת השפע העליון בו.
פסוקי דזמרה, הכוונה בהם בכלל, לגלות אור פניו יתברך על ידי התהילות שאנו מתהללים בו ומספרים בשבחו, שזה עניין תלאו הבורא יתברך במעשה הזה, דהיינו בהילול לפניו, והוא עניין "הבוחר בשירי זמרה".
קריאת שמע וברכותיה, כבר ביארנו עניינם בכלל. ומלבד מה שביארנו, נכלל בהם עוד עניין אחר, והוא, כי הנה סדרי כונניות הבריאה והשתלשלותה, כבר ביארנוהו בחלק א', שאולם הנבראים כולם משתלשלים ובאים מדרגה אחר מדרגה מן הכוחות השורשיים עד הגשמים. ואולם גזרה החכמה העליונה שלהיות הנבראים כולם מקבלים השפע מלפניו יתברך, יהיו תחלה מתקשרים זה בזה מלמטה למעלה, התחתונים בעליונים מהם, והעליונים בעליונים יותר, וכן על דרך זה עד הכוחות השורשיים, והם יתלו בו יתברך, ויושפע להם שפעו. ואחר כך יתפשט השפע מלמעלה למטה בכל מדרגות הבריאה כראוי, וישובו ויתייצבו כולם על מדרגותיהם לפעלם כפי מה שסודר להם.
ואולם הברכות האלה של קריאת שמע סודרו על פי הרזים האלה, ובאותו השבח וההילול מתעלים מדרגות הבריאה מלמטה למעלה עד התקשר הכל במדרגה היותר עליונה. ואז נקשר הכל ונתלה באורו יתברך, ונמשך השפע לכל הברואים, והוא מה שנעשה בתפלת שמונה עשרה.

התפילה

יא. והנה צריך שתדע, שסוגי ההשפעה העליונה, שתחתיהם נכללים כל מיני ההשפעות ופרטיהם הם שלושה, והם הנרמזים בשלוש אותיות השם ב"ה, וחיבורם ביחד להשלמת הבריאה כולה נרמזת בה' אחרונה. וכנגדם שלשה הכינויים, הגדול הגיבור והנורא, והממשיך אותם כראוי הוא זכותם של אברהם יצחק ויעקב. והממשיך ההשלמה היוצאת מחיבורם הוא זכותו של דוד המלך, שמתחבר עם האבות ומשלים תיקונם של ישראל.

והנה כנגד שלושה הסוגים האלה נתקנו שלוש ברכות ראשונות של התפילה, ובהם נמשך השפע העליון בכללו, ואחר כך באמצעיות נמשך לפרטים כפי הצורך, ובשלוש אחרונות מתחזק ומתיישב במקבלים על ידי ההודאה שנותנים עליו. וזה כלל תיקון התפילה כולה .

שבע ברכות בתפילת השבת

יב. ואולם בימות החול נמשך הדבר כפי סדר זה, ובימות הקודש לא הטריחו חכמים את האדם ביותר משבע ברכות. כי הנה היום מקודש ומבורך בעצמו ועוזר בהמשכת השפע, ודי שישתדל האדם על הכלל, והיינו שבע ברכות, שלוש ראשונות על שלשה הסוגים, וכן שלוש האחרונות וכמו שכתבתי למעלה, והאמצעית על כלל קדושת היום שתתחזק ותאיר ותמשול, והיא העוזרת ומשלמת לכל הפרטים.
ועוד נדבר מזה לפנים בסייעתא דשמיא.

ארבעה עולמות

יג. עוד צריך שתדע, שהנה כלל העולמות מתחלק לארבעה, והיינו:
עולם הזה בשני חלקיו, עליון ותחתון, שהם החלק השמימי ונקרא עולם הגלגלים, והיסודיי והוא הנקרא עולם השפל, וכלל שניהם נקרא עולם אחד.
ועל העולם הזה יש עולם המלאכים,
ועליו עולם הכוחות העליונים שורשי הבריות, שזכרנו בחלק א', ונקרא עולם הכסא.
והנה למעלה מזה במדרגה, יבחן כלל השפעותיו יתברך, גילויי אורו, שמהם נמשכים כל המציאויות כולם ובהם הם תלויים, וכמו שכתבתי בחלק ג' פרק ב'. והנה על דרך השאלה נקרא לכלל כל ההשפעות האלה עולם אחד, ונקראהו עולם האלוהות.

עולם האלוהות

ואמנם הנה תראה, שאין שייך בו שם זה אלא על דרך ההשאלה כמו שכתבתי, ועל הטעם שנבאר, מה שאין כן שלושת העולמות הקודמים, שבהם יכוון השם הזה באמת.

וזה כי הנה 'עולם' יקרא קיבוץ עצמים רבים ונמצאים שונים במקום, מתחלקים למחלקות רבות ומתייחסים זה לזה ביחסים שונים. והנה בעצמים כולם, יהיו מוחשים או רוחניים, יתכן עניין זה באמת, ונמצא שייקרא עולם הזה 'עולם', בהיותו קיבוץ גופים שפלים או שמימים במקום אחד.

ונקרא עולם המלאכים 'עולם', בהיותו גם הוא קיבוץ מלאכים רבים במקום אחד כפי מה ששייך בם. ועולם הכסא 'עולם', בהיותו קיבוץ כוחות רבים במקום ששייך בם. אך השפעותיו יתברך, הנה אינם עצמים מרובים ונמצאים שונים כלל, אבל הבחנות הן והן מיני גילוי אור ממנו יתברך, שאין עניינם אלא מה שהוא יתברך שמו נמצא לבריותיו ומשפיע להם כפי ענייניהם.

אך בהיות שנבחן בהשפעות אלה חילוק סדר והדרגה כפי מה שראוי למקבלים, שבם נשרשים חילוקיהם סדריהם והדרגותיהם של הנמצאים, כמו שכתבתי בחלק ג' פרק ב', על כן נקרא לכלל כל זה 'עולם', ונחשבהו למעולה מכל השלושה. כי לפי ההדרגה כך הוא, שהרי ההשתלשלות כולו עולה במדרגה זו: המוחשים במלאכים, המלאכים במה שעליהם - דהיינו הכסא ומדרגותיו, והכסא בהשפעותיו יתברך ובגילוי אורו שהוא השורש האמיתי לכל.

חלקי התפילה מקבילים לעולמות

יד. והנה על פי סדר זה נתקנו חלוקי התפילה: דהיינו שלושה חלקים בתחילה לתיקון שלושה העולמות: עולם הזה, עולם המלאכים, עולם הכסא; וזה בקורבנות, זמירות, וברכות קריאת שמע.
אחר כך תפילה מעומד, והיא כנגד עולם האלוהות, להמשיך ההשפעות לפי בחינותיהם.
ואחר כך שלשה חלקים אחרים, להמשיך משך השפע לעולמות זה אחר זה עד הסוף, והיינו, קדושה דסדרא, שיר הלווים, ואין כאלקינו.
ואחר כל זה 'עלינו', והוא לחזור ולהמליך מלכותו יתברך על כל העולמות אחר שנתברכו ממנו.

נפילת אפים ושלוש עשרה מידות

טו. והנה נתחברו לזה עוד קצת עניינים פרטיים לעורר הרחמים ולהרבות הברכה. ומכלל זה עניין הווידוי, הזכרת הי"ג מדות, ונפילת אפים.
והיינו כי הווידוי הוא לסתום פי המקטרגים, ולא יגרמו לו שתדחה תפלתו ח"ו.
הזכרת הי"ג מדות, זה כוחם, שיתפוס האדון, ברוך הוא, במידת רחמנותו, ובשליטת רוממותו יעבור על פשע ויחון אף בהעדר הזכות.
ונפילת אפים אף היא כניעה גדולה לפניו יתברך, אשר כוחה גדול לשתתפייס מידת הדין, וייכמרו הרחמים הגדולים, ויהיה השפע נמשך בריבוי וברווחה.
ואולם זה הוא הסדר הכולל שעליו נוסדה התפילה, ויש פרטים רבים לכלל זה, שבהם תלויים פרטי הסדר, במזמורים ובשאר הפסוקים שניתקנו כל דבר במקומו.

מנחה וערבית, תיקון חצות ומוסף

טז. וצריך שתדע, שהנה בסדרי ההנהגה היום מתחלק לשני חלקים: והוא הבוקר, ואחר חצות שהיא בין הערבים.
וגם הלילה מתחלקת לשנים, וכמו שכתבתי למעלה.
ואמנם בכולם צריך שתימשך הארה והשפעה לעולמות כפי בחינת חלק הזמן ההוא. ועל זה סידרו התפלות במניינם. והיינו כי הנה לשני חלקי היום תיקנו תפלת שחרית ומנחה.

והנה בבוקר שהוא זמן התחדש השפע כפי בחינת היום, תיקנו הסדר בארוכה כפי כל המצטרך. אך לחלק השני של היום שנמשך אחר הראשון, לא יצטרך אלא קצת השתדלות, להשלמת העניין כפי חלק הזמן ההוא.
ובלילה, להיות בעניין יותר חידוש מפני השתנות הבחינות, דהיינו בחינת הלילה שהיא יותר מתחלפת מהיום ממה שהוא בין הערביים מהבוקר, על כן תיקנו סדר יותר בארוכה משל מנחה, והיינו בברכות הקריאת שמע, אך קצר משל הבוקר, כי על כל פנים כבר השפע נמשך ובא מהבוקר.
ואולם לחלק השני של הלילה לא קבעו סדר לכל, שלא להטריח את הציבור, אבל הניחו הדבר לחסידים שיקומו וירונו כל אחד כפי ידיעתו. וכבר אפילו תפלת ערבית עצמה רשות הייתה, אלא שקבעוה חובה, כל שכן תיקון חצות הלילה.

והנה תראה כי השלוש תפילות אבות תקנום, ומצד זה מוטל על כל ישראל לסדרם. ואולם תיקון חצי הלילה האחרונה דוד נזדרז בו, וכמו שכתוב "חצות לילה אקום להודות לך" תהילים קיט), והוא המשלים עם האבות תיקונם של ישראל וכמו שכתבתי למעלה. אך לא נקבע העניין להטילו על כל ישראל, כי אם על חסידיהם, להיות במדרגה קצת למטה מן האבות.
יז. והנה בימי הקודש נוספת תפילה כנגד קרבן המוסף, והיא בבחינת השפע הנוסף ביום ההוא כפי בחינת קדושתו וענינו: