חמץ ומצה

א. עניין החמץ והמצה הוא, כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות גוי בקרב גוי, וביציאתם נגאלו ונבדלו.

והנה עד אותו הזמן היו כל בחינות גופות בני האדם חשוכות בחושך וזוהמה שהיה מתגבר עליהם, וביציאה נבדלו ישראל, ונמצאו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה.

ולעניין זה נצטוו בהשבתת החמץ ואכילת המצה. והיינו, כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתווה באמת אל המצב הנרצה באדם, ועניין החימוץ, שהוא דבר טבעי בלחם, לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם, הנה גם הוא נמשך לפי החוק הראוי באדם, שגם הוא צריך שיהיה בו היצר הרע והנטייה החומרית. אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להימנע מן החמץ וליזון ממצה, להיות ממעטים בעצמם כוח היצר הרע והנטייה החומרית, והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות. ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעולם הזה.
אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה העניין, שעל ידי זה יעמדו במדרגה הראויה להם. והנה זה עיקר עניינו של חג המצות.
ושאר מצוות הלילה הראשונה, כולם עניינים פרטים מקבילים לפרטי הגאולה ההיא.

סוכה ולולב

ב. עניין הסוכה והלולב הוא, כי הנה ענני הכבוד שהקיף הקב"ה את ישראל, מלבד תועלתם בגשמיות, שהיה לסכך עליהם ולהגן בעדם, עוד הייתה תולדה גדולה נולדת בהם בדרכי הרוחניות. והוא, כמו שעל ידי העננים ההם היו נמצאים ישראל מובדלים לבדם ונשואים מן הארץ, כן היה נמשך להם מציאות הארה המשכנת אותם לבד, נבדלים מכל העמים, ומנושאים ומנוטלים מן העולם הזה עצמו, ועליונים ממש על כל גויי הארץ.

ודבר זה נעשה בשעתו לישראל, להגיעם אל המעלה העליונה הראויה להם, ונמשכת תולדתו זאת לכל אחד מישראל לדור דורים. שאמנם אור קדושה נמשך מלפניו יתברך, ומקיף כל צדיק מישראל, ומבדילו מכל שאר בני האדם, ומנשאו למעלה מהם, ומשימו עליון על כולם, ומתחדש דבר זה בישראל בחג הסוכות על ידי הסוכה.

ואור השם ב"ה מאיר על ראשם של ישראל ומעטירם באופן שתהיה אימתם נופלת על כל אויביהם, על ידי נטילת הלולב ומיניו, והוא מה שכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" (דברים כח י). וכבר היו משיגים זה העניין בגילוי מיד, אילו לא היו החטאים מונעים אותו. אמנם על כל פנים מזדמן הדבר לצאת לפועל בזמנו.
ועל ידי פרטיות מצוות הלולב בנענועיו והקפותיו, משתלם עניין זה, להתחזק שליטת השם ב"ה על ראשם של ישראל, ולהפיל אויביהם לפניהם ולהכניעם תחתם, עד שהם בעצמם יבחרו להיות להם לעבדים.

והוא העניין שנאמר "אפים ארץ ישתחוו לך" וכו', "והלכו אליך שחוח כל בני מעניך" וכו'(ישעיהו ס יד), כי כולם ישתעבדו להם וישתחוו להם, לקבל על ידם אור מאור השם ב"ה השורה עליהם. והנה תשפל כל גאוותם, וייכנעו תחת ישראל, וישובו על ידם אל עבודתו יתברך.
ולזה הולך כל עניין הלולב בפרטיו, וכמו שכתבתי.

חנוכה ופורים

ג. עניין חנוכה ופורים הוא להאיר האור המאיר בימים ההם, כפי התיקונים שנתקנו בם. חנוכה, בתגבורת הכוהנים על הרשעים בני יון, שהיו מתכוונים להסיר ישראל מעבודת ה', ונתחזקו הכוהנים, ועל ידם שבו לתורה ולעבודה. ובפרט עניין המנורה לפי תיקוניה, שהיו הקטרוגים נגד ענינה, והחזירום הכוהנים על בורים.

ופורים - לעניין הצלתם של ישראל בגלות בבל, וחזרת קבלת התורה שחזרו וקבלו עליהם לעולם, כמו שאמרו ז"ל "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח).
ופרטי העניינים כפי פרטי התיקון.

שופר

ד. אך עניין השופר בראש השנה הוא, כי הנה ביום זה הקב"ה דן את כל העולם כולו ומחדש כל המציאות בבחינת הסיבוב החדש, דהיינו השנה החדשה. והנה נסדרים הסנהדראות ונערך הדין על כל היצור, כפי סדרי הדין העליון, וכמו שכתבתי בחלק ב', והקטיגור מזדמן לקטרג כפי עונותיהם של בני האדם.

והנה ציוונו הקב"ה לתקוע בשופר. והכוונה בו, להמשיך ההנהגה ברחמים ולא בתוקף הדין, ולערבב הקטיגור שלא יקטרג. והנה כבר ביארנו בחלק ב', שכמו שאין מידת הדין נותנת שיגיע טוב לבני האדם אם לא יזכו לו, כן מחוק המשפט עצמו הוא, במעשים מן המעשים שיעשו בני האדם, בהיגמלם הגמול הראוי להם לפי עניינם, שינוהג עמהם בכלל דינם ברחמים ובחמלה, ולא ידוקדק עליהם בדקדוק גמור. וכעניין מה שאמרו ז"ל "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו" (ראש השנה יז). כי הרי זה מידה כנגד מידה: כמו שהוא מוותר, כך יוותרו לו, ונמצא שמתנהגים עמו ברחמים, וזה עצמו מידת משפט.

ואמנם לא המעשה הזה לבד ייגמל על דרך זה, אבל כל מעשה שתגזור החכמה העליונה עליו היותו ראוי ליגמל כך, ייגמל כך. ומכלל זה מצווה זו של תקיעת שופר שנצטוו בה ישראל להיות ממשיכים עליהם ההנהגה ברחמים, וכשישמרו אותה כראוי, זה יהיה הפרי שילקטו ממנה.

ואמנם פרט העניין, היחס אשר לתקיעת השופר עם המשכת הרחמים, תלוי בשורשי ההנהגה ויסודותיה כפי הדברים האמיתיים שלה. והכוונה בזה באמת, לעורר אבות העולם להתחזק בזכותם, לעורר את הרחמים, ולפייס מדת הדין, ולהגביר הטוב על הרע, ולכפות כוחות הרע, וליטול הכוח מהמקטרגים. ולהתכוון שישתמש האדון, ברוך הוא, מרוממותו להנהיג בשליטת ייחודו ולעבור על פשע.

וכל זה על ידי מצווה זאת, כשיתחבר עמה תשובתם של ישראל כראוי.
ופרטי כל עניין זה, כפי פרטי התיקון בדרכיו.

יום הכיפורים

ה. אמנם עניין יום הכיפורים הוא, שהנה הכין האדון, ברוך הוא, לישראל יום אחד, שבו תהיה התשובה קלה להתקבל, והעוונות קרובים לימחות, דהיינו לתקן כל הקלקולים שנעשו על ידיהם, ולהסיר כל החושך שנתגבר על ידיהם, ולהשיב השבים אל מדרגת הקדושה והקורבה אליו יתברך, שנתרחקו ממנו על ידי חטאתיהם. והנה ביום זה מאיר אור שבכוחו נשלם כל זה העניין.

ואמנם הוא אור שלקבל אותו צריך שישמרו ישראל מה שנצטוו ליום זה, ובפרט עניין העינוי, שעליה מתנתקים מן הגופניות ניתוק גדול, ומתעלים במקצת אל בחינת המלאכים.
ושאר כל פרטי הדברים, כפי פרטי התיקון.

קריאת התורה

ו. והנה צריך שתדע, שמן התיקונים הגדולים שסידרו הנביאים לישראל היה עניין הקריאה בתורה.
וזה נכלל בשתי בחינות:
האחת - קריאת ספר התורה על הסדר עד תומו, וחוזר חלילה על דרך זה.
והשנית - קריאת פרשיות מיוחדות בזמנים מיוחדים.

וזה, כי הנה ספר התורה הוא כלל מה שנמסר לנו ממנו יתברך להיותו הוגים בו, שעל ידי זה תמשך לנו הארתו, וכמו שכתבתי בחלק א' ובחלק זה גם כן פרק ב'. והנה לקבל הארה זו בתמידות, תיקנו שנהיה הוגים בו במקהלותינו בתמידות על הסדר, וזה מלבד ההגיון הפרטי הראוי לכל אחד ואחד בפרטו. והנה על ידי הקריאה התמידית הזאת, מתמיד בנו אור הקדושה הזאת.
וגם בזמנים המיוחדים כפי עניינם, ראוי שנקרא הפרשיות הנוגעות לעניינים ההם, להחזיק הארת הימים על ידי כוח התורה, שהוא הכוח היותר חזק שיש לנו.