|
הפרישות - תחילת החסידות סוגי פרישות מדוע לא די באיסורי התורה? תשובה הפרישות הראויה מדוע חכמים לא גזרו על הפרישות הראויה? פרישות שלילית |
|
[הפרישות - תחילת החסידות] ונמצא הפרישות עם החסידות הוא כמו הזהירות עם הזריזות, שזה ב'סור מרע' וזה ב'עשה טוב'. והנה כלל הפרישות הוא מה שאמרו ז"ל (יבמות כ'): "קדש עצמך במותר לך". וזאת היא הוראתה של המלה עצמה "פרישות", רוצה לומר, להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו שאוסר על עצמו דבר היתר. והכוונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו. והעניין, שכל דבר שיוכל להיוולד ממנו גרימת רע אף על פי שעכשיו אינו גורם לו, וכל שכן שאיננו רע ממש, ירחק ויפרש ממנו. [סוגי פרישות] יש האסורים עצמם; ויש סייגותיהם, והם הגזרות והמשמרות שגזרו חז"ל על כל ישראל; ויש הרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות, להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו, דהיינו, להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם, כדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול. [מדוע לא די באיסורי התורה?] ועוד שאין גבול לדבר הזה, ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל, וחז"ל (ירושלמי קדושין פרק ד') אמרו: שעתיד אדם לתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול הימנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (קהלת ב'): "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם". [תשובה] |
"קדושים תהיו" (ויקרא י"ט) - " פרושים תהיו".
|
|
עוד אמרו (תענית י"א): |
"כך היושב בתענית נקרא קדוש קל וחומר מנזיר".
|
|
עוד אמרו (פסיקתא): |
"צדיק אוכל לשבע נפשו" (משלי י"ג) -
"זה חזקיהו מלך יהודה. אמרו עליו ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מלעיגין ואומרים: זה מלך". |
|
עוד אמרו (כתובות ק"ד) ברבנו הקדוש, שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו ואמר: |
גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי מן העולם הזה, אפילו באצבע קטנה שלי.
|
|
עוד אמרו: |
"עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו,
יתפלל על אכילה ושתייה שלא יכנסו בתוך מעיו". |
|
הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו. אמנם על כל פנים צריכים אנו לתרץ המאמרים המורים הפך זה. אך העניין הוא, כי וודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר. יש פרישות שנצטווינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז'): "אל תהי צדיק הרבה". [הפרישות הראויה] |
דרך משל, המאכל והמשתה כשנוקו מכל איסורי האכילה הנה מותרים הם, אמנם מילוי הכרס מושך אחריו פריקת העול, ומשתה היין מושך אחריו הזנות ושאר מינים רעים, כל שכן שבהיות האדם מרגיל עצמו לשבוע מאכילה ושתייה, הנה אם פעם אחת יחסר לו רגילותו - יכאב לו וירגיש מאוד.
ומפני זה נמצא הוא מכניס עצמו בתוקף עמל הסחורה ויגיעת הקניין לשיהיה שולחנו ערוך כרצונו, ומשם נמשך אל העוול והגזל, ומשם אל השבועות וכל שאר החטאים הבאים אחר זה, ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפילה, מה שהיה נפטר מכל זה, אם מתחילתו לא משך עצמו בהנאות אלה. |
|
וכעניין זה אמרו בעניין בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד): |
"הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות".
|
|
וכן על עניין הזנות אמרו (סוטה ב'): |
"כל הרואה סוטה בקלקולה - יזיר עצמו מן היין.
|
|
ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הינצל מיצרו, כי כיון שבהיותו בפרק העבירה קשה עליו לנצחו ולכבש אותו, על כן צריך שעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו רחוק, כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה. הנה הבעילה עם אשתו המותרת היא היתר גמור, אמנם כבר תקנו טבילה לבעלי קריין (ברכות כ"ב), שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשיהם כתרנגולים. לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של האדם התאווה הזאת ומשם יכול לימשך אל האיסור. וכמאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ז): |
"אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע",
|
|
ולוא עוד אלא שאפילו בשעה הראויה והעת ההגון, אמרו על רבי אליעזר: (נדרים כ') שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה למי שכפאו שד, כדי שלא ליהנות אפילו בשעת הנאתו.
המלבושים והקישוטים לא הזהירה התורה על יפיים או על תבניתם, אלא שלא יהיה בהם כלאיים ויהיה בהם ציצית ואז כולם מותרים, אמנם מי לא ידע שמלבישת הפאר והרקמה תמשך הגאווה, וגם הזנות יגבול בה, מלבד הקנאה והתאווה והעושק הנמשכים מכל מה שהוא יקר על האדם להשיגו. וכבר אמרו ז"ל (בראשית רבה פרק כ"ב): |
"כיון שרואה היצר אדם שתולה בעקבו,
ממשמש בגדיו ומסלסל בשערו - אומר זה שלי". |
|
הטיול והדיבור אם אינו בדבר אסור, וודאי דין תורה מותר הוא, אמנם כמה ביטול תורה נמשך ממנו, כמה מן הלשון הרע, כמה מן השקרים מן הליצנות. ואומר (משלי י'): "ברוב דברים לא יחדל פשע". כלל הדבר: כיון שכל ענייני העולם אינם אלא סכנות עצומות, איך לא ישובח מי שירצה להימלט מהם ומי שירבה להרחיק מהם. זהו עניין הפרישות הטוב שלא ייקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו. הוא מה שהשתבח רבי במאמר שזכרתי, שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, עם היותו נשיא ישראל ושולחנו שולחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו. וכמאמרם ז"ל (עבודה זרה י"א): |
"שני גיים בבטנך" -
זה רבי ואנטונינוס שלא פסק מעל שולחנם לא חזרת ולא קישואין ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". |
|
וחזקיהו מלך יהודה כמו כן. ושאר המאמרים שזכרתי כולם מקימים ומורים שיש לאדם לפרוש מכל מה שהוא תענוג עולמי, למען לא ייפול בסכנתו.
[מדוע חכמים לא גזרו על הפרישות הראויה?] הנה התשובה מבוארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים. אך השרידים אשר בעם, החפצים לזכות לקרובתו יתברך ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה, כי בזה בחר ה', שכיון שאי אפשר לאומה שתהיה כלה שווה במעלה אחת, כי יש בעם מדרגות מדרגות, איש לפי שכלו, הנה לפחות יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה, ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו. כעניין שדרשו ז"ל בד' מינים שבלולב (ויקרא רבה פ' ל'): |
"יבואו אלה ויכפרו על אלה".
|
|
וכבר מצאנו לאליהו ז"ל שאמר לרבי יהושוע בן לוי במעשה דעולא בר קושב (ירושלמי תרומות פרק ח') כשהשיבו: |
"ולא משנה היא?"
|
| אף הוא אמר לו: |
"וכי משנת חסידים היא?".
|
|
[פרישות שלילית] |
"אסור לאדם שיסגף עצמו",
|
|
ובעניין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): |
"כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים,
|
|
וכן אמרו (תענית כ"ב): |
"לנפש חיה" - "נשמה שנתתי בך החיה אותה",
|
|
ואמרו (תענית י"א): |
"כל היושב בתענית נקרא חוטא" והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה,
|
|
והלל היה אומר (משלי י"ג): |
"גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבקר,
והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויקרא רבה ל"ד) . |
|
הרי לך הכלל האמיתי, שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם הרי ראוי לו שיפרוש מהם וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן. אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעתו. |
