|
משקל החסידות במעשה החסידות יש לשקול את השפעתם דוגמה: רדיפה אחר מצווה הגורמת למריבה מעשה חסידות הגורמים ללעג מעשי חסידות שיש להימנע מהם |
|
[משקל החסידות] ותדע באמת שזוהי המלאכה הקשה שבחסידות, כי דקותו רב ויש לייצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה, כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצוות גדולות. ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בשלושה דברים: -שיהיה לבו ישר שבלבבות, -שלא תהיה פנייתו אלא לעשות נחת רוח לפניו יתברך ולא זולת זה כלל, -ושיהיה מעין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה, ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו: "אשרי אדם עוז לו בך וגו' לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהילים פ"ד) . אמנם אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו, לא יגיע אל השלמות וקרוב הוא ליכשל וליפול, דהיינו: או אם הכוונה לא תהיה מובחרת וזכה, או אם יתרשל מן העיון במה שיוכל לעין, או אם אחר כל זה לא יתלה בטחונו בקונו, קשה לו שלא ייפול. אך אם שלושתם ישמור כראוי תמימות המחשבה, עיון ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע. הוא הדבר שאמרה חנה בנבואתה (שמואל א' ב'): "רגלי חסידיו ישמור". ודוד כמו כן אמר (תהילים ל"ז): "ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו". [במעשה החסידות יש לשקול את השפעתם] הנה מעשה גדליה בן אחיקם (ירמיה מ') גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע אמר ליוחנן בן קרח: "שקר אתה דובר אל ישמעאל", ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה. וכבר ייחס הכתוב אליו הריגת אנשים אשר נהרגו כאילו הרגם הוא, וכמאמרם ז"ל (נדה ס"א) על פסוק "את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו" (ירמיהו מ"א) . והבית השני גם הוא חרב על ידי חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק. במעשה דבר קמצא (גיטין נ"ו) אמרו: |
"סבור רבנן לקרביה.
אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח. סבור למקטליה; אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג". |
|
בין כך ובין כך הלך אותו רשע והלשין את ישראל בא הקיסר והחריב ירושלים. והוא מה שאמר רבי יוחנן על זה: |
"ענוותנותו של רבי זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו,
והגליתנו לבין האומות". |
|
הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשייה או הפרישה. הנה התורה ציווה (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", וכמה פעמים יכנס האדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו רבותינו ז"ל (יבמות ס"ה): |
"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע,
כך מצווה שלא לומר את שאינו נשמע". |
|
[דוגמה: רדיפה אחר מצווה הגורמת למריבה] וכן אמרו ז"ל בעניין הלווים ז"ל (במדבר רבה פ"ה): |
"מפני שהיו יודעים שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה,
והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות, וכולן רצים לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר: אני טוען כאן, וזה מריב ואומר: אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין קלות ראש, והייתה השכינה פוגעת בהם וכו'". |
|
הנה חייב האדם לשמור כל המצוות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן הוא אומר (תהילים קי"ט): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", וכן שנינו (אבות פרק ה'): "הוי עז כנמר וכו'". [מעשה חסידות הגורמים ללעג] כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצווה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו. [מעשי חסידות שיש להימנע מהם] ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ ו"ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב') . ומעשה דרבי טרפון (ברכות י') יוכיח, שהחמיר להטות כבית שמאי, ואמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, אף על פי שמחמיר היה. וזה, שעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה עניין כבד לישראל. מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם. הנה קיומה של תורה שגמר דין זה יישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים, ולא ייחלש בשום פנים, שלא תעשה תורה חס ושלום כשתי תורות. ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא, מלהחמיר כבית שמאי. וזה לנו לעיניים לראות אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה'. |
