פרק כא - בדרכי קניית החסידות וההרחקה ממפסידיה

ההתבוננות - דרך לקניית חסידות
אך מפסידי החסידות הם הטרדות והדאגות.
בטחון - מחזק את החסידות

[ההתבוננות - דרך לקניית חסידות]
הנה ממה שיועיל הרבה לקנות החסידות, הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות. כי כאשר ירבה האדם להתבונן על גודל רוממותו יתברך ותכלית שלמותו ורוב ההרחק הבלתי משוער שבין גדולתו ובין שפלותנו, יגרום לו שיימלא יראה ורעדה מלפניו, ובהתבוננו על רוב חסדיו עמנו ועל גדל אהבתו יתברך לישראל, ועל קרבת הישרים אליו ומעלות התורה והמצוות וכיוצא מן העיונים והלימודים, וודאי שתתלהט בו אהבה עזה ויבחר ויתאווה לדבק בם, כי בראותו שהשם יתברך הוא לנו לאב ממש ומרחם עלינו כאב על בנים, יתעורר בו בהמשך החפץ והתשוקה לגמול לו כבן אל אביו.

והנה לזה צריך האדם שיתבודד בחדריו ויקבץ כל מדעו ותבונתו אל ההסתכלות ואל העיון בדברים האמיתיים האלה, והנה וודאי שיעזרהו לזה רוב ההתמדה והעיון במזמורי דוד המלך ע"ה וההתבוננות בם במאמריהם ועניינם, כי בהיותם כולם מלאים אהבה ויראה וכל מיני חסידות, הנה בהתבוננו בם לא ימנע מהתעורר בו התעוררות גדול לצאת בעקבותיו וללכת בדרכיו. וכן תועיל הקריאה בספור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתייעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים. וזה מבואר.

אך מפסידי החסידות הם הטרדות והדאגות.
כי בהיות השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו, אי אפשר לו לפנות אל ההתבוננות הזה, ומבלי התבוננות לא ישיג החסידות, ואפילו אם השיגו כבר, הנה הטרדות מכריחות את השכל ומערבבות אותו ואינן מניחות אותו להתחזק ביראה ובאהבה ובשאר העניינים השייכים אל החסידות, כאשר זכרתי.
על כן אמרו חז"ל (שבת ל'):
"אין השכינה שורה לא מתוך עצבות,
ולא מתוך עצלות,
ולא מתוך שחוק,
ולא מתוך קלות ראש,
אלא מתוך דבר שמחה של מצווה".

כל ששכן ההנאות והתענוגים, שהם הפכים ממש אל החסידות, כי הנה הם מפתים הלב למשך אחריהם וסר מכל ענייני הפרישות והידיעה האמיתית.

[בטחון - מחזק את החסידות]
אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הביטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי. באשר ידע כי וודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו.
וכמו שאמרו ז"ל במאמריהם (ביצה ט"ז):
"כל מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים"

וכן אמרו (יומא ל"ח):
"אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא".

וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה הייתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני האדם ואמר (בראשית ג'): "בזיעת אפיך תאכל לחם", אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להימלט ממנו.
על כן אמרו (ספרי):
"יכול אפילו יושב ובטל?
תלמוד לומר (דברים כ"ח) בכל משלח ידך אשר תעשה".

אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות מוכרח.
הוא מה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים ע"ה): "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, כי אלוהים שופט זה ישפיל וזה ירים".
ושלמה המלך עליו השלום אמר (משלי כ"ג): "אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל".

אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים, עושים תורתן עיקר ומלאכתן טפלה, וזה וזה נתקיים בידם (ברכות ל"ה) , כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תישאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה.