|
ענווה מהי? ענווה במחשבה ענוות המעשה האחד הוא בהתנהג בשפלות החלק השני הוא סבילת העלבונות שנאת הרבנות ובריחת הכבוד החלק הרביעי הוא חילוק הכבוד לכל אדם |
|
הנה כבר דיברנו למעלה מגנות הגאווה, ומכללה נשמע שבח הענווה. אך עתה נבאר יותר בדרך עיקר הענווה ותתבאר הגאווה מאליה. [ענווה מהי?] וכשנדקדק נמצא, שתלויה במחשבה ובמעשה. כי בתחילה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענווים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענווים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם. ונבאר עתה החלקים האלה: [ענווה במחשבה] מפני מה שחסר ממנו - פשוט הוא, כי אי אפשר לאדם, באיזה מדריגה שיהיה מן השלמות, שלא יהיו בו חסרונות רבים, או מצד טבעו, או מצד משפחתו וקרוביו, או מצד מקרים שקרו לו, או מצד מעשיו, ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז') , הן כל אלה מומים באדם שאין מניחים לו מקום התנשאות כלל, אפילו יהיה בעל מעלות רבות, כי כבר ענייני החסרונות האלה יספיקו להחשיכם. הנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאווה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו בחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל, והנה אין לך חכם שלא יטעה ושלא יצטרך ללימוד מדברי חבריו ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן אפוא איך יתנשא בחכמתו? ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג, באמת כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאווה והתנשאות, כי הנה מי שהוא בעל שכל שיודע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך, והשור מושך בכוחו לפי שחוקו הוא, כן מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה, ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו - היה מתחכם גם הוא כמוהו, אם כן אין כאן להתנשא ולהתגאות, אלא אם יש בו חכמה רבה הנה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה. וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי (אבות פ"ב): |
"אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת".
|
|
אם עשיר הוא - ישמח בחלקו ועליו הוא לעזור למי שאין לו.
אם גיבור הוא - עליו לעזור לכושלים ולהציל לעשוקים. הא למה זה דומה, למשרתי הבית, שכל אחד ממונה על דבר מה וראוי לו לעמוד במשמרתו לפי פקודתו, להשלים מלאכת הבית וצרכיה, ואין בכאן מקום לגאווה לפי האמת. והנה זה העיון וההתבוננות הראוי לכל איש אשר שכלו ישר ולא מתעקש, וכשיתברר זה אצלו אז יקרא עניו אמיתי, שבלבו ובקרבו הוא עניו, והוא כעניין דוד שאמר למיכל (שמואל ב' ז'): |
"והייתי שפל בעיני".
|
| ואמרו ז"ל (סוטה ה'): |
"כמה גדולים נמוכי הרוח. שבזמן שבית המקדש קיים,
אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר (תהילים נ"א): "זבחי אלוהים רוח נשברה", הרי זה שבח של נמוכי הרוח, שהם ענווים בלבם ומחשבתם. |
|
וכן אמרו עוד (חולין פ"ט): |
"לא מרובכם מכל העמים" (דברים ז') -
"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, אני חושק בכם, שאפילו כשאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם אמר: (בראשית י"ח) ואנכי עפר ואפר. נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו: (שמות ט"ז) ונחנו מה. נתתי גדולה לדוד אמר: (תהילים כ"ב) ואנכי תולעת ולא איש". |
|
כל זה ממה שאין הלב הישר מניח עצמו להתפתות משום מעלה אשר יבואהו, ביודעו באמת שכבר לא מפני זה יוצא מידי שפלותו, מצד החסרונות האחרים שאי אפשר שלא יהיו בו. ועוד, שאפילו באותם המצוות עצמם שהשיג לא הגיע וודאי לתכלית האחרון. ועוד, אפילו לא יהיה בו חסרון אחר אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו זה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא יאות לו להתנשא כלל. כי הרי כל מעלה שהוא משיג אינו אלא חסד אל עליו, שרוצה לחון אותו, עם היותו מצד טבעו וחומריותו שפל ונבזה עד מאוד, על כן אין לו אלא להודות למי שחננו וליכנע תמיד יותר. |
הא למה זה דומה, לעני ואביון שמקבל מתנה בחסד, שאי אפשר לו שלא יבוש,
כי כל מה שירבה החסד שיקבל כך ירבה הבושת שיבוש. כן הדבר הזה, בכל אדם שעיניו פקוחות לראות את עצמו בהיותו משיג מעלות טובות מאת השם יתברך, וכעניין שאמר דוד המלך (תהילים קט"ז): "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי". |
|
וכבר ראינו חסידים גדולים שנענשו על שהחזיקו טובה לעצמם עם כל חסידותם. נחמיה בן חכליה, אמרו ז"ל (סנהדרין ס"ג): |
"מפני מה לא נקרא ספרו על שמו מפני שהחזיק טובה לעצמו",
|
|
וכן חזקיה אמר (ישעיה ל"ח): "הנה לשלום מר לי מר" לפי שענהו הקדוש ברוך הוא (מלכים ב' י"ט): "וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי". וכמאמרם ז"ל (ברכות י'): "כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים". הרי לך שאין לאדם אפילו להחזיק טובה לעצמו על טובותיו, וכל שכן שלא יתנשא ויגבה בהם. ואמנם כל זה הוא ממה שראוי להשיב אל לבו מי שיהיה כאברהם, כמשה, כאהרן, כדוד ושאר החסידים שזכרנו. אבל אנחנו, יתומי יתומים, אין אנו צריכים לכל זה, כי כבר יש ויש אתנו חסרונות רבים שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו, וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים. וזה מה שראוי שנבין ונדע באמת ולא יזוח עלינו לבנו חינם, אלא נכיר שדעתנו קלה ושכלנו חלש עד מאוד, הסיכלות רב בנו והטעות גוברת, ואשר נדע אותו אינו אלא מעט מן המעט, אם כן וודאי שאין ראוי לנו ההינשא כלל אלא הבושת והשפלות. וזה פשוט. [ענוות המעשה] בהתנהג עצמו בשפלות בסבול העלבונות בשנוא הרבנות וברוח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל. האחד הוא בהתנהג בשפלות בדבורו - אמרו ז"ל: |
"לעולם יהי דבורו של אדם בנחת עם הבריות",
|
|
ומקרא מלא הוא (קהלת ט'): "דברי חכמים בנחת נשמעים".
צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון. וכן הוא אומר (משלי י"א): "בז לרעהו חסר לב", ואומר (שם י"ח): "בבוא רשע בא גם בוז". בהליכתו - אמרו ז"ל (סנהדרין פ"ח): "שלחו מתם: איזהו בן העולם הבא? ענותן ושפל ברך, שייף עייל שייף נפק". ולא ילך בקומה זקופה ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו. וכן אמרו ז"ל (קידושין ל"א): "כל ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה", וכתיב (ישעיהו י'): "ורמי הקומה גדועים". בשבתו - שיהא מקומו בין השפלים ולא בין הרמים. והוא גם כן מקרא מלא (משלי כ"ה): "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד וגו'". וכן אמרו ז"ל בויקרא רבה (פרק א'): "הרחק ממקומך שנים ושלושה מקומות ושב עד שיאמרו לך רד". ועל כל המקטין עצמו אמרו ז"ל (בבא מציעא פ"ה): |
"כל מי שמקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא",
|
|
וכנגד זה אמרו (ילקוט יחזקאל כ"א): |
"הסר המצנפת והרם העטרה" -
"כל מי שהוא גדול בעולם הזה קטן בעולם הבא". |
| ומיניה להפך, |
מי שהוא קטן בעולם הזה, זמן גדולתו לעולם הבא.
|
| ואמרו (סוטה ה'): |
"לעולם ילמד אדם מדעת קונו,
שהרי הניח הקדוש ברוך הוא כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני". |
|
וזה מפני שפלותו.
וכן אמרו (ראש השנה י"ז): |
"לשארית נחלתו" (מיכה ז') - "למי שמשים עצמו כשיריים".
|
|
החלק השני הוא סבילת העלבונות ואמרו עוד: הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר: (שופטים ה') , ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", |
| וסיפרו מגודל ענוותו של בבא בן בוטא, זה לשונם (נדרים ס"ו): |
"ההוא בר בבל דסליק לארץ ישראל, נסיב אתתא.
אמר לה: בשילי לי תרי טלפי וכו' אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני. אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הווה יתיב בבא בן בוטא וודאין דינא. אזלת ותברת יתהון על רישיה, אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה לו: כך ציווני בעלי. אמר: עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא", |
|
והלל כמו כן ספרו מרוב ענוותנותו במסכת שבת (ל"א) , זה לשונם: |
"תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענותן כהלל וכו',",
|
|
ורבי אבהו אחרי רוב ענוותו, מצא שעדיין לא הגיע להיות ראוי להיקרא עניו, זה לשונם (סוטה מ'): |
"אמר רבי אבהו: מריש הווה אמינא ענותנא אנא,
כיון דחזינא לרבי אבא דעכו, דאמר איהו חד טעמא, ואמר אמוריה חד טעמא, ולא קפיד - אמינא לאו ענותנא אנא". |
|
שנאת הרבנות ובריחת הכבוד |
"אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות".
|
|
ואמרו עוד (שם): |
"הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח".
|
|
ואמרו |
"כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו".
|
|
ואמרו עוד (פסיקתא רבתי): |
"אל תצא לריב מהר" (משלי כ"ה) - "אל תהי אחר השררה, למה?
פן מה תעשה באחריתה - למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם" |
|
עוד שם: |
"רבי מנחמא בשם רבי תנחום:
כל המקבל עליו שררה כדי ליהנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה, שהוא נהנה מגופה של אשה. |
|
עוד שם: |
"אמר רבי אבהו: אני נקראתי קדוש הא אם אין בך כל המידות הללו שיש בי, לא תקבל עליך שררה.
ותלמידי ר"י יוכיחו שהיו מוצרכים מפני עניותם ולא רצו לקבל עליהם שררה. |
| הוא מה שאמרו ז"ל בפרק כוהן משוח (הוריות י'): |
"כמדומין אתם ששררות אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".
|
|
ואמרו עוד (פסחים פ"ז): |
"אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה".
ומנלן? מיוסף, שמפני שהנהיג עצמו ברבנות מת קודם אחיו (ברכות נ"ה) . |
|
כללו של דבר: אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו. כי עד שהאדם יחיד ויושב בתוך עמו, מובלע בין האנשים, אינו נתפס אלא על עצמו, כיון שנתעלה לרבנות ושררה כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו וממשלתו, כי עליו להשקיף על כולם ולרעות אותם דעה והשכל ולהישיר מעשיהם, ואם לאו. "ואשמם בראשיכם (דברים א') כתיב, אמרו חכמים (דברים רבה פרק א'). והכבוד אינו אלא הבל הבלים, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו ומשכחו כל חובתו, ומי שמכירו וודאי שימאס בו וישנאהו, והתהילות אשר יהללוהו בני האדם יהיו עליו לטורח, כי בראותו אותם מגדילים הלוליהם על אשר אינו בו באמת, אינו אלא מתבושש מתאנח על שלא די לו רעתו שחסרות ממנו המעלות ההם, אלא שיעמיסו עליו תהילות שקר למען ייכלם יותר. החלק הרביעי הוא חילוק הכבוד לכל אדם |
"איזהו מכובד המכבד את הבריות",
|
|
ואמרו עוד (פסחים קי"ג): |
"מנין היודע בחברו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד, שחייב לנהוג בו כבוד וכו'".
|
|
ועוד שנינו (אבות פ"א): "הוי מקדים בשלום כל אדם". ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדים לו אדם שלום מעולם ואפילו נוכרי בשוק (ברכות י"ז). ובין בדיבור ובין במעשים חייב לנהוג כבוד בחבריו. וכן סיפרו ז"ל (יבמות ס"ב) מעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו על שלא היו נוהגין כבוד זה לזה. וכמו שהביזיון הוא דבר מתייחס אל הרשעים, כדבר הכתוב שזכרנו: "בבוא רשע בא גם בוז", כן הכבוד מתייחס אל הצדיקים. כי הכבוד שוכן עימהם ואינו מתפרש מהם, ואומר (ישעיה כ"ד): "ונגד זקניו כבוד". והרי נתבארו חלקי הענווה הראשיים ופרטיהם ככל פרטי המינים המתרחבים והולכים לפי הנושאים ולפי העתים והמקומות. ישמע חכם ויוסיף לקח. והנה זה וודאי שהענווה מסירה מדרך האדם מכשולות רבים ומקרבת אותו אל טובות רבות. כי העניו יחוש מעט על דברי העולם ולא יקנא בהבליו, ועוד שחברת העניו נאה עד מאוד ורוח הבריות נוחה הימנו בהכרח, לא יבוא לידי כעס ולא לידי מריבה, אלא הכל בהשקט, הכל במנוחה. אשרי מי שזוכה למידה זו. וכבר אמרו (ירושלמי שבת א ג'): |
"מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסוליתה", כי כל החכמה כולה לא יערכנה.
|
| וזה ברור. |
